אימא-זאבה
מרואיינת: עדי ביטראן, סולנית להקת Orpheus Blade
היה מאד קשה להביא את עדי כהן-ביטרן שלנו, אחת הכתבות עם כמות העיסוקים הגדולה במגזין מטאליסט, לדבר קצת על הלהקה שלה. זה מעט אירוני, כי מרוב התעסקות לקראת ההופעה הגדולה והתאטרלית של להקתה המחכה לנו מעבר לפינה, לא היה לה זמן לדבר איתנו בראיון רגיל. ככה זה שאת גם גם הייטקיסטית, גם זמרת, גם האחראית לאלבום פרוגרסיב מטאל ישראלי מדובר וגם בשנה האחרונה אימא לעולל קטן ומטאליסט לא פחות ממנה. אז החלטנו בצוות מטאליסט לעשות מעשה – להערים את כל השאלות שרצינו להפיל עליה לאורך כל העשור האחרון ולתת לה הזדמנות סוף כל סוף לענות לנו. האמת היא שמרוב התשובות הופתענו. מי ידע שגם אצל חברת צוות ובת משפחה במגזין יש עדיין מספיק דברים פוקחי עיניים עבורנו? אז הנה הראיון עם האימא-זאבה – ואנחנו גאים להגיד, היא משלנו.
מה היה הרגע שמבחינתך החלטת שזהו זה – את עושה את זה ומקימה פרויקט מוזיקלי?
התחלתי לשיר בגיל 18 וגם אם זה לא המקצוע העיקרי שלי (לפחות בנתיים, מי יודע מה צופן העתיד), זה תפס יותר משמעות עבורי ככל שעבר הזמן. הייתי בכמה הרכבים אבל אף אחד מהם לא התרומם. זה משהו שהרבה מוזיקאים חווים בגילאי העשרים שלהם, כשאתה עוד מחפש את עצמך והכל מסביבך הוא בלגן שלם של דילמות, לימודים, זוגיות, קריירה, מערכות יחסים… ובכל פעם שהרכב כזה התפרק מצאתי את עצמי בלי כלום ביד, כי את השירים כתב מישהו אחר (שלקח אותם איתו, לפעמים להרכב אחר ולפעמים למגירה), ואני אולי כתבתי מילים וליין שירה, שבלי לחן ונגנים אין הרבה מה לעשות איתם.
מאז התיכון יש לי רומן עם מילים, כתיבה זה משהו שבא לי יחסית בקלות וכבר היה לי סגנון משלי, אז החלטתי לכתוב את החומרים שלי גם מבחינת לחן שעליו אפשר לבנות ולעבד. באותה תקופה יואב אפרון ("Distorted Harmony") היה מעורב בעניין, הוא בעצם אחד האנשים שדחפו אותי להלחין את החומרים שלי ועל כך תמיד אודה לו, יש לו תרומה בכמה שירים. פשוט רציתי להקים ולמצוא את המקום שלי שיהיה קבוע גם אם הכל מסביב משתנה.
אני רואה שבשירים השונים הוקלטו הרכבים שונים מאלו שבהופעות חיות. האם הסיבה טכנית (התנגשות בלוחות זמנים וכו') או שיש משהו אחר שגרם לשינוי בהרכבים?
באלבום הוקלטו נגני סשן, וכשעברנו לפורמט של לייב כבר התגבש הרכב. זו הסיבה לכך שיש שני ליינאפים שונים, וזה קרה משום שבשלב מסויים בכתיבת האלבום, הגעתי למצב שבו החומר כבר היה מספיק זמן על השולחן אבל זה פשוט "לא עבד" במסגרת של הרכב, אנשים באו והלכו ובאיזה שלב החלטתי שלא לחכות עם זה יותר, לעבוד עם מפיק ולעשות את זה באולפן. אני חושבת שזו היתה החלטה חכמה. קל ונכון יותר לבנות הרכב כשיש כבר תוצר בחוץ, מבינים לאן אתה מכוון ומה אתה רוצה להגיד. יש כבר התוויה של איזו דרך, ולו התחלתית – ואז גם האנשים הנכונים מגיעים ותורמים מעצמם.
בליין אפ הנוכחי של Orpheus Blade יש כמה חברים שכבר מזמן דובר איתם על עבודה משותפת אבל זה לא קרה לאור הנסיבות (עבודה, לימודים, החיים, מה שנקרא) – אור בנוזיו המתופף המדהים שעוד מימי Xamavar המיתולוגית מאוד רציתי לעבוד איתו. יורם אלוש, גיטריסט מוכשר וחבר טוב, אנחנו מכירים מלפני כמעט עשור כששרתי בהרכב המחווה שלו, Prowlers. מקס מן שהגיע מ- Stormy Atmosphere, שהם חברים טובים שלי כבר שנים. ועכשיו היו לנו כמה שינויי ליין אפ נוספים, שזה מאוד טבעי בשלב שבו אנחנו נמצאים כרגע, לקראת כתיבת אלבום שני – הצטרפו אלינו הקלידן הלל טפליצקי ("לולי") – קלאסיקאי ואיש אקדמיה שרק חיכה להזדמנות להפציץ קצת במטאל, ודני ארם, הקולגה מ"מטאליסט" וגיטריסט נהדר שהצליח ללמוד ולבצע סט שלם תוך שבועיים בלבד.
איך וכמה זה משפיע על העבודה שלך בלהקה העובדה שהגעת מהצד השני, הצד המבקר? ולהפך, כמה ואיך העבודה שלך בלהקה משפיעה על הביקורות שלך ככתבת מטאל?
כשאתה בא מהצד המבקר אתה רואה מהצד דפוסי התנהגות מסוימים שמפילים להקות, וכך גם יודע להמנע מהם מראש. אתה מסיק מסקנות על סמך הדברים שאתה שומע, לדוגמה שמעתי לא מעט חומרים טובים עם מיקס לא מושקע ולמרות סקירה מפרגנת, כי אהבתי את מה ששמעתי, אחרי תקופה אני מגלה שבמבחן הזמן זה לא שרד אצלי כי זה לא נעים לאוזן. משם הגיעה ההחלטה לא להתפשר על עניינים טכניים כאלה, גם אם זה יקר, ולבחור בקפידה את אנשי המקצוע. בנוסף, כשאתה מסקר הרבה זמן אתה רואה סטטיסטיקה, ההרכבים ששורדים יותר משנה שנתיים הם לרוב אלה שיש בהם אחד או שניים שמובילים את העסק, ולא סתם בחרתי במילה "עסק". זה לימד אותי באיזה צורה אני רוצה לעבוד.
אבל אני חושבת שהיתרון הכי גדול של להיות בצד המסקר הוא שאתה מבין את החשיבות הגדולה של הקטנת האגו ונוכחות של אוזן אובייקטיבית בתהליך. המון להקות שחושבות שהן מתנת האל לאנושות אבל מוזיקלית וקונספטואלית נופלות בלימבו של ה"בסדר". הרבה אמנים שמתעקשים לעשות הכל בעצמם אבל מתפלאים כשהם מקבלים תגובות פושרות מהקהל. אז גם אחרי עשור של שירה ופיתוח קול ועמידה על במה, אני עדיין מבקשת שיהיה עוד מישהו בחדר כשאני צריכה להקליט או שיקשיב להגשה שלי לפני הופעה ויגיד לי מה הוא מרגיש ומה הוא מקבל. אתה פשוט לא יכול להיות אובייקטיבי כלפי עצמך. בטח ובטח כשמדובר באלבום שלם, ויש מספיק דוגמאות ללהקות שלקחו מפיק חיצוני ושידרגו את עצמן בכמה רמות רק משום שהיתה להם אוזן אובייקטיבית.
לגבי הכיוון ההפוך, נהייתי יותר אמפתית להרכבים קטנים כי עכשיו אני רואה כמה צריך להאבק ולהיות נחוש על מנת לשמור את הלהקה שלך עם הראש מעל המים. אני יודעת כמה זה כואב בכיס, ולכן גם מעריכה יותר הרכבים שמשקיעים את מה שנדרש כדי לקדם את עצמם ולתת תוצר טוב. אז מכל ההתעסקות עם Orpheus Blade לא יצא לי לסקר הרבה בזמן האחרון, אבל כשזה יוצא אני משתדלת לפרגן לאלבומים של הרכבים קטנים ומעניינים מחו"ל כשאפשר, וכמובן ללכת להופעות הישראליות כשמתאפשר לי כי יש כאן כמה להקות לא רעות בכלל. אני מבינה איך כל סקירה כזאת היא מאוד משמעותית עבור להקות, יש המון קושי בעולם הזה, ולקרוא פה ושם איזו מילה טובה כשמגיע זה ממש עושה את היום.
איפה היה הרגע שכמעט ונשברת בתהליך? מה הרים אותך חזרה ?
וואו, היו הרבה. אבל הכי דרמטי היה הרגע הזה, לפני כחמש שנים, שבו מצאתי את עצמי שוב בנקודת האפס. זה היה אחרי אינספור נסיונות והאבקות בתהליך, כבר גובש הרכב אבל אנשים עזבו והועזבו ונעלמו ורבו, ומה לא. גם חברים שהלכו איתי כברת דרך החליטו להפסיק ללכת בה, הכל פשוט קרס סביבי. אני זוכרת שהגעתי הביתה כולי נסערת מכל הבלגן הזה, והצהרתי בקול לכל מי שרק רצה לשמוע (היו שם רק בעלי והכלב, תודה לאל) שזהו! אני לא רוצה לעשות יותר מוזיקה, זה מסובך מדי, זה כואב מדי, זה לא נותן לי כלום חוץ מתסכול, ובאמת שהתכוונתי לזה בכל ליבי.
ברגע שאחרי, מצאתי את עצמי על הקלידים, מנגנת יצירה מורכבת של בטהובן שהאצבעות שלי כבר הספיקו לשכוח אחרי עשור שלא נגעתי בפסנתר – אבל זה היה המקום שבו הכל התחיל בעצם, וזה היה הדבר היחיד בתוך כל הטירוף הזה שהרגיע אותי. ואז הבנתי שזה לא נתון לשליטתי בכלל, שהיצירה זורמת דרכי אם ארצה או לא ארצה, שזו הקללה והברכה שלי. אני יכולה להשתיק אותה לפרקים, אני יכולה להתעלם ממנה, אבל לא לנצח. אז הלכתי וחיפשתי דרכים אחרות לפתור את הפלונטר והסקתי את המסקנות המתבקשות, וכמובן שמכל זה גם נכתבו שירים על האינטרקציה בין היוצר ליצירה, שגם ככה זה נושא שמעסיק אותי המון ובאותו רגע ממש נחת עליי בכל הכובד שלו… אבל הרגע שבו היצירה שכל כך תסכלה אותי גם היתה הדבר היחיד שהצליח להרגיע אותי – היה רגע מאוד מכונן בהשתלשלות העניינים ובכלל.
העברת את אורפאוס מלהיות פרויקט שלך ללהיות להקה. זה גם אומר לשחרר שליטה. כמה זה היה קשה?
למען האמת, Orpheus Blade נועדה להיות להקה כבר מהיום הראשון כך שאני מאוד שמחה שזה המצב כיום. אני לא חושבת שפרוייקט שבו בנאדם אחד עושה הכל כולל הכל הוא האידיאל, שמעתי כמה וכמה אלבומים כאלה – רובם לא נשמעים טוב, וההרכב הנוכחי של Orpheus Blade הוא הרבה יותר נכון ואורגני, אנחנו באותו ראש וזה מקל על העניינים. אבל גם במתכונת הלהקה, אני עדיין הכותבת העיקרית וזו שמביאה את הרעיונות והסקיצות הגולמיות לשולחן, ומשם כולם נכנסים לתמונה. זה טוב שיש בנאדם אחד שמוביל את התהליך היצירתי, ככה זה גם עובד בכל ההרכבים הגדולים. עודף מוחות הוא מתכון לבלבול והיות וכולם בלהקה אוהבים את הראש שלי ונותנים לי להוביל את מה שאני קוראת לו – ה- Storytelling –זו צורת עבודה מאוד נכונה בעינינו. גם כשאני כותבת סקיצה אני משאירה את התפקידים פשטניים כדי שהנגנים יבנו אותם בעצמם, הכל נתון לפרשנות ואני לא נעולה על שום דבר למעט הסיפור שאני רוצה להעביר.
היתרונות הם שעכשיו יש לנו הרבה דברים שקורים "אין האוס" וזה מאוד מקל על התהליך. הלל טפליצקי הקלידן הנוכחי שלנו, הוא גם מפיק לסרטים ומלחין, אז אני זורקת עליו הרבה רעיונות ברמות גימור שונות, עושים עליהם סיעור מוחות יחד, והוא עושה את הקסמים שלו. לדוגמה, ב- "On Madness" שהוא אחד השירים החדשים שתשמעו בהופעה, הוא כתב תזמור לקוורטט על גבי הליין המלודי הבסיסי. בשיר חדש נוסף, "Mine to Master", כל הלהקה השתתפה, כשהם בונים על גבי הסקיצה הגולמית. אין גם טעם לעשות הכל לבד, הרי הגיטריסט יכתוב את הסולו שלו הרבה יותר טוב מכל אחד אחר, והמתופף יכול להביא לך מליון רעיונות שיעשירו את הגרוב. גם מעבר לכתיבה עצמה, עוד אנשים זה גם עוד עזרה, אם צריך לתכנן משהו אז יש עוד עין, וגם בענייני יח"צ – למשל יורם אלוש הגיטריסט, שהוא אנימטור ותיק בתעשיה ועוזר כשצריך ליצור טיזר או לערוך קליפ.
אז בתשובה לשאלתך, אין הרבה הבדל, כי גם ב- "Wolf's Cry" שחררתי את השליטה – למפיק ולאנשי המקצוע. אני חושבת שכל יוצר שרוצה להיות "בשל" צריך לדעת לשחרר, למרות שזה קשה.
האם יש הבדל בין העבודה בלהקה לפני האמהות החדשה ואחריה?
פחות הבדל ממה שחשבתי. הילד הולך לישון מוקדם, והוא כבר בגיל שישנים לילה רצוף (בערך), אז יש ערב פנוי לחזרות, כתיבה ומה שצריך. גם הגיטריסטים שלנו עם שני ילדים קטנים בבית כל אחד, ומצליחים לתמרן. הסוד הוא בתכנון זמן יעיל. כמובן שיש הרבה בלת"מים ושום דבר לא צפוי, אבל בני הזוג שלנו תומכים מאוד ומפרגנים לנו את הזמן הזה, שום דבר לא היה קורה בלעדיהם. העייפות היא מכשול, כי הרבה פעמים חוזרים מחזרות רק בשתיים בלילה ועדיין צריכים לקום מוקדם לעבודה, אבל Wolves never rest, ובכל מקרה אני טיפוס שאוהב לקום מוקדם ולהספיק הרבה. מאוד חששתי להיות מהאמהות האלה שכל החיים שלהן מצטמצמים רק לאימהות, אז זה דווקא נותן לי יותר דרייב לעוף קדימה.
איך ההרגשה ליצור מוסיקה שמראש את יודעת שהיא מאתגרת את אוזני המאזינים ואת האינטלקט שלהם, ובעצם בכך את בוחרת ליצור משהו איכותי וייחודי אבל בו בזמן אולי להגיע לפחות קהל?
אני תמיד אומרת שאני מעדיפה להיות אהודה על ידי כמה מאות שבאמת יבינו, מאשר להיות מוערצת על ידי מליוני אדיוטים שמתלהבים כי זה "מגניב". קהל שמסתכל לי בעיניים ומרגיש אותי ואני מרגישה אותו, ועובר שם חשמל כי אנחנו מדברים באותה השפה… זו תחושה מדהימה ומטלטלת. זה לא אומר שאנחנו מכוונים רק להופעות אינטימיות, אבל אם אתה בא רק בשביל הכאסח וההדבאנג, אז חבל, יש להקות אחרות שזה הקטע שלהן. החוויה שלנו מיועדת להיות הרבה יותר עמוקה מזה. וחוץ מזה, יש מספיק להקות שהתחילו כלהקות נישה "למיטיבי לכת" והיום ממלאות איצטדיונים, ועדיין נותנות חוויה אינטימית מבלי לוותר על הייחודיות שלהן או להכנס לתכתיבי ז'אנר כזה או אחר.
מה הסיפור שלך עם זאבים?
ההשראה לאלבום Wolf's Cry היתה סוג של משחק תפקידים אחד-על-אחד כזה (כן, אני חנונית), שבו בצורה מאוד טבעית נבחרו דמויות של אנשי זאב, מכיוון שזה היה שילוב מושלם בין מחשבה, תכנון, הגיון – לבין טירוף, יצר, משהו מאוד קמאי וראשוני. מאוד קל לאמץ את דמות הזאב – יש בה הרבה תשוקה (במובן של passion), נאמנות, עוצמה, אש. הכל שחור ולבן, אין אמצע. זה היה גם סוג של מקום בראש שלי שברחתי אליו בגילאי העשרים המוקדמים וכתבתי משם, כך נוצרו קטעים שמאוחר יותר היוו את הבסיס לליריקה של Wolf's Cry. מעבר ל"סיפור היבש", שבכוונה נשמר למינימום בטקסטים, יש המון התמקדות ברגשות וברעיונות האלה, שהם מעבר לרובד הגלוי. אני חושבת שאלו רעיונות שכל אחד יכול להתחבר אליהם ולאמץ למקומות שמתאימים לו אישית.
מה השיר הכי כנה שכתבת, ולמה?
כולם כנים… אבל אם אני צריכה לבחור כמה בודדים, ככל הנראה שאבחר באלו שלא נכתבו נטו בהקשר של הקונספט הפנטסטי אלא "יובאו" פנימה מאוחר יותר משום שהסתדרו עם הרגש שרציתי להעביר. "Dismissal" למשל, שנכתב בתקופה מאוד לא קלה עבורי, הרבה כאב לב וחוסר וודאות, יצא שם משהו שעד היום מדהים אותי כל פעם מחדש בעוצמה שאגורה בו. אני מאוד מאוד אוהבת את המילים שלו שמתארות רגע של פרידה כל כך סופית ומוחלטת אבל עם זאת, מעין נסיון קודר, מנטרה שמטרתה לשכנע את עצמך שזה אכן מה שנכון לעשות… "Because He's Made of Flesh" הוא השיר הכי "raw" מה שנקרא. הוא נכתב כשהרגשתי שאני נשאבת פנימה לתוך היצירה ולא יודעת איך אצא מזה, כתיבה מאוד אסוציאטיבית ומלחיצה שעובדה לליריקה באותו האופי. זה שיר שמצחין מכעס וטירוף וסקס, הוא יורה לכל הכיוונים בלי מחסומים ובלי נחמדות – ומהווה דיאלוג לא רק של הדמות עם מושא האהבה\שנאה שלה, אלא גם של היוצר עם היצירה עצמה. ואז יש את "Chronicles", שבו בעצם המספר יוצא משצף המאורעות ושואל את עצמו בשביל מה לתעד את כל זה, מה הטעם, עם השורות שעבורי אומרות הכל – "And take it all, I do not want this" – ומרוב הכנות שיש שם אני הרבה פעמים מעדיפה לבצע את השיר הזה ממש יחד עם הקהל, לספוג את האהבה והאנרגיה שלהם כדי להצליח לבצע אותו בצורה הטובה ביותר.
מה הסיפור מאחורי הקונספט של האלבום הראשון והאם היה לך ברור שתביאי זמר נוסף?
זה סיפור פנטזיה על אנשים\זאבים (המינוח "איש זאב" חוטא למטרה כי הוא מאוד מקבע על יצורים מפלצתיים – werewolf אולי טוב יותר במקרה הזה), שמגלים את הצד החייתי והאנושי שלהם בתוך מערכת יחסים סבוכה. אני בכוונה מקמצת בפרטים, גם בתשובה הזו וגם באלבום עצמו, כי סיפור הרקע מאוד פשטני בכוונה – הוא פחות משנה כאן. מה שיותר מעניין אותי אלו הרעיונות שמאחורי, הניגודים, הרבדים והסודות (ויש לא מעט). מעניין אותי לזרוק דמות לתוך סיטואציה ולראות איך היא תגיב אליה.
כשאני כותבת מילים, אני אעדיף להתחבט בקונפליקט הפנימי שקודם לפרידה למשל, מאשר לתאר לפרטי פרטים את הפרידה בפועל, מה הוא אמר ומה היא עשתה. ולמעט העטיפה של הכל באווירת פנטזיה, גם כל הדברים שעליהם מסופר שם אכן התרחשו במציאות, אלו דברים שהרגשתי וחוויתי ותיעדתי, לפעמים ממש בתוך הרגע עצמו. לא יהיה נכון לחפור בהם יותר מדי אלא פשוט לחוות אותם. תוסיף לזה את העובדה שאני גם לא אוהבת קונספטים סיפוריים מורכבים אלא ליריקה יותר פואטית ומתעתעת – כך המאזין יכול לקחת את זה לכיוונים שלו ולנקודות החיבור שלו, מבלי להתקבע על סיפור ספציפי שאולי לאו דווקא מתאים לו.
מאופי הסיפור היה די ברור שיהיה כאן זמר נוסף מכיוון שיש דמות גברית בעסק, אבל בלייב אנחנו משנים את זה, אני שרה את רוב השירים בעצמי – וזה גם לא סותר מכיוון שהסיפור הוא לאו דווקא על גבר ואישה, אלו דמויות וניגודים שמתקיימים בכל אחד מאיתנו, אלו דילמות ויצרים… כמו שחקן שלובש ופושט דמות, הכל אפשרי ומותר.
איך נוצר הקשר עם הנינג בסה ואיך היה לעבוד איתו?
הקשר נוצר דרך Jacob Hansen, שהיה ברור לי מהיום הראשון שהוא זה שימקסס את האלבום. כשכבר רוב החומר היה מוקלט ביקשנו ממנו המלצות לזמרים שעשויים להתאים, כאלה עם מנעד קולי ורגשי רחב מספיק, שיכולים להיות תיאטרליים וחייתיים כשצריך. אין הרבה מועמדים שהתאימו לתפקיד הזה. Jacob מיד המליץ על Henning, הוא בדיוק הקליט ומקסס אותו לפרוייקט של Epysode וכששמעתי את זה היה לי ברור שזה הזמר שלי. דרך פייסבוק ואימיילים תיקשרנו בצורה נהדרת, שלחתי לו גיידים כלליים רק בשביל שיבין את המלודיה, כמה מילות מפתח שיסבירו לו מה הוא צריך לתת בכל קטע, ופשוט נתתי לו לשחק עם זה ולקחת את זה לכיוונים שלו. אני מאוד מרוצה מהתוצאה, אמנם באלבום הבא ככל הנראה לא יהיו זמרים אורחים (לא לתפקידי מפתח, בכל אופן), אבל נשמח לעבוד איתו בעתיד וכמובן להופיע יחד!
פרוג מטאל בארץ ישראל, זה נשמע כמו קוסנפט קצת תלוש, לא?
באמת? דווקא בשנים האחרונות יש כל כך הרבה הרכבי פרוג מטאל ישראליים שזה כבר נהיה לא פופולארי לעשות מוזיקה בארבעה רבעים… אבל בנימה קצת יותר קונקרטית, זה נכון שיש אצלנו משקלים שבורים ומורכבות מוזיקלית וכל השיט, אבל זה לא העיקר, הכל בא כדי לשרת רעיון, חזון, סיפור, אווירה. אנחנו לא עושים את זה כדי לתת איזה וואו טכני שיעיף את המאזינים, זה משעמם בעיני, יש כאן אמירה הרבה יותר גדולה ואני חושבת שזו הייחודיות של Orpheus Blade בתוך העולם הרחב של הפרוג מטאל. אנחנו שמים המון דגש על החוויה האמוציונאלית של המאזין וזה בא לידי ביטוי בכתיבה, בהגשה, בויזואל שתומך במוזיקה, ובהתייחסות הכוללת לפרטים. אולי זה תלוש, אני דווקא בדעה שזה מרענן, כי אני בתור מאזינה כל הזמן מחפשת להקות שהן קצת שונות מהנורמה, שייתנו משהו מעבר לסאונד טוב ונגינה מרשימה, ולטעמי אין מספיק כאלה. גם בתור מבצעת, הרבה יותר מעניין לי לחפש ולהמציא את עצמי במליון דרכים שונות כי ההגדרה של "פרוג מטאל" פשוט מספיק רחבה כדי לאפשר לי את המשחקים האלה, בסגנונות אחרים הגבולות יותר ברורים.
מתי נשמע חומר חדש? מה מצפה לנו?
כבר בשבת הקרובה! אנחנו מכניסים לסט שלנו שני שירים מהאלבום החדש שנמצא כעת בשלבי כתיבה, ומכיוון שרוב הסקיצות שמהן נבנה Wolf's Cry נכתבו די מזמן, זה מאוד מרגש אותי להביא לשולחן חומרים חדשים שמתאימים להלך הרוח שלי היום, ושלנו כהרכב. האלבום שנבנה ככל הנראה ייקרא "Thoughts That Should Not Have Been", והוא מלא בסיפורים על דמויות שנדחקות לקצה מכורח הנסיבות. חלק ממנו כתוב, ויש שם כמה רעיונות ממש משוגעים שמפחידים אפילו אותי – שלא לדבר על הליינים המוזיקליים שלוקחים את כולנו לקצה היכולת… אני אף פעם לא אוהבת להאכיל את הקוראים\מאזינים בכפית אז לא תמיד סיפור הרקע ברור, אבל האווירה תהיה מאוד מלחיצה.
זה לא יהיה קונספט כמו Wolf's Cry, אלא יותר בסגנון של אוסף סיפורים קצרים שמדברים באותה השפה ויש ביניהם איזה קו מחבר. עוד מוקדם לדעת אבל אני בספק שהוא יהיה מאוד אפי – סביר להניח שנשאיר שם מקום לתזמורות ומקהלות ומוזיקת סרטים כמו ב- Wolf's Cry, אבל אם נבחן את הדברים שמתנגנים לנו ברקע כרגע (Diablo Swing Orchestra, Dr. Steel, OMB) – סביר להניח שזה יהיה הרבה יותר מטורף ואפל ודפוק במוח.
יש תוכניות מיוחדות להופעות הקרובות?
המון! למעט החומרים החדשים יש גם כמה שיתופי פעולה מעניינים שנרקמים להופעות קרובות במהלך 2017. אבל מעבר לצד המוזיקלי, אנחנו כל הזמן מחפשים את החזון הויזואלי שיתמוך ברעיונות ובסיפורים שמאחורי השירים, להביא משהו קצת שונה לבמה. במיוחד עבורי – הפרונטמנית, ה- Storyteller, זה מאוד קריטי, וזה די מתסכל אותי שאני לא מוצאת במטאל נקודות חיבור כאלה. באיזשהוא מקום כולם נראים אותו הדבר, רוב השואו מתרכז בלהיות קשוח ולעשות הדבאנג וזה פשוט לא Orpheus Blade… יש לנו גם קטעים כאלה, אבל זה לא העיקר. באיזשהוא מקום זה כבר משעמם אותי.
אפשר לומר שזה משהו שאני מחפשת כבר תקופה – זה נכון שהמוזיקה היא העיקר, אבל כשמדברים על הופעה חיה, הכל מסביב צריך לתמוך במוזיקה, אם זה המקום שאתה בוחר, התפאורה, התקשורת שלך עם הקהל בין השירים… אני רוצה שכשאתה מגיע לראות אותנו תרגיש שאתה ביקום מקביל, תתנתק לרגע מהמציאות ותתן לנו לשאוב אותך לעולם שלנו. זה קיים בסרטים, זה קיים בתיאטרון, במחזות זמר. זה לא קיים כל כך במטאל, למעט אמנים גדולים שיכולים להרשות לעצמם הפקות ענק עם שלל אפקטים. אז אנחנו כל הזמן עובדים קשה ומאמצים מוחות כדי לשפר את הפורמט הזה של הלייב, שלדעתי אפשר להוציא ממנו כל כך הרבה יותר, וזה לא חייב להיות בתקציבי עתק – מספיק לשנות קצת את מבנה הבמה, את הפרספקטיבה. להשתמש בעזרים כשזה מתאים. להכיר ולהבין את הדמות שלך, כמו שחקן, לדבר דרך הפה שלה, להתנהג כמוה… וכרגע בנקודת הזמן של שבוע לפני שהטירוף הזה קורה, אני בעיקר מקדישה את הזמן לחשוב על הגשה, בודקת ובוחנת ומתייעצת עם אנשי סוד ומקבלת השראה מכל מיני מקומות כדי לדייק את זה.
זה הלך הרוח שמנחה אותנו, ולכן אנחנו מגדירים את האירוע "Beyond the Veil" לא כהופעה אלא כמופע. יהיו הרבה דברים קטנים שאני מקווה שקצת יטלטלו את הקהל, יוציאו אותו קצת מהגבולות של מה שהוא רגיל לראות כשהוא מגיע להופעת מטאל ישראלית. אנחנו כל הזמן מנסים לא רק לחשוב מחוץ לקופסה, אלא ממש לשבור אותה לגמרי אם אפשר.