אנשי ה-Extreme – ראיון לרגל 15 שנים

מרואיינים: אור מוסמן וערן נקש
מזה עשור וחצי מזוהה "אקסטרים הפקות" עם עולם הרוק הכבד בין בני הנוער. ילדים מכל רחבי ציון זוכרים את שמו של נקש לטוב ולרע, ואין ספק שהברנשים מאחורי הדלפק ומאחורי עבודת היח"צ מהמאסיביות שיותר שידע עולם התרבות המחתרתי בארץ – יודעים מה הם עושים. לכבוד המאורעות החגיגיים, שמכוונים גם לנוער של היום וגם לאלה שהם עדיין הנוער של פעם בליבם, תפסנו את נקש בכבודו ובעצמו, הבן גוריון של הרוק הכבד הישראלי, ואיתו גם את אור מוסמן, האיש שאחראי על מה שבאמת קיצוני בעולמה של "אקסטרים הפקות" – 15 שנים של תוהו ובוהו סוכמו בראיון, ואלו רק השנים הראשונות.
ספרו לנו על התחלת הדרך. איך החלטתם להתחיל להרים אירועי רוק מטאל ופאנק?
מוסמן: האירוע הראשון שהפקתי היה שהייתי בן 17 בחנוכה של שנת 99' זה היה בבית הנוער העירוני בכפר סבא והופיעו שם Endless Sighs (הלהקה שלי עם דניאל מ'היהודים'), Spawn Of Evil (שהיו אז רק Spawn), שוורצחעייה ו-Arafel. לאותו ערב הגיעו 370 איש ואימא שלי עמדה בקופה ורשמה קבלה לכל אחד… הערב הסתיים בזה שאיזה ערס החליט להשתין בתוך בקבוק וזרק את זה על הבנאדם הלא נכון (ירון חקון, המתופף של Spawn) מה שהתברר כטעות פטאלית והמושג הארדקור 09' קיבל משמעויות חדשות…
נקש: משנת 1991-1994 גרתי ברחוב (ת"א, ככר דיזינגוף, לא מעט באילת, היה לנו בית בהרים) היינו קומונה של 50 איש מכל הארץ שנפלטו מכל המסגרות, היו מכנים אותי בקומונה "בוכטה" כי היינו מקבצים נדבות ולי תמיד היה הכי הרבה כסף ממגביות. הייתי מבריח משקאות לדאב במצריים… ועבודת היחצ"נות הראשונה שלי הייתה ליחצ"ן את האנדרגראונד באילת. הייתי מחלק פלאיירים כמה שעות תמורת ארוחה ובירה. כל סופשבוע היינו נוסעים למועדון "זמן אמיתי" והייתי צריך לאסוף בקבוקים כדי להיכנס בחינם. הייתי יושב בפנים בשולחן וכל מי שנכנס היה אומר לי שלום (הכרתי את כולם כי הייתי מסתובב בכל הארץ).
יום אחד ניגש אלי בחור בשם יוני גושן ואמר לי למה שלא תעשה משו עם כל האנשים שאתה מכיר… הוא שאל אותי מה הייתי רוצה? ועניתי לו שהחלום שלי זה שיהיה לי מקום שבו לא ישמיעו אביב גפן. שבוע לאחר מכן קיבלתי מועדון ביפו בשם "אוזון" ולמסיבה הראשונה הגיעו 9 אנשים. בעל המועדון רדף אחרי ואחרי יובל (השותף הראשון שלי) עם סכין… ברחנו ל"זמן אמיתי" והשומרים ובעל המועדון והדיג'יי ב"זמן אמיתי" צחקו עלינו… המסיבה השנייה שלנו הייתה שבועיים אחרי. הפכנו את העולם והזמנו את כל מי שאנחנו מכירים. המסיבה הייתה במועדון הנגאסקי (רוזלינדה בר"ג) – לאותה מסיבה הגיעו כבר 600 איש. מאז התמכרתי לאדרנלין, לחוויה ולריגוש שכל כך הרבה אנשים באים למשהו שאני עושה.
מדוע החלטתם להתמקצע דווקא ברוק שוליים ולא במוזיקה של הזרם המרכזי?
מוסמן: אני אף פעם לא הייתי חלק "מהמיינסטרים" לא בסגנון חיים שלי ולא במוזיקה שלי, הרי אין שום סיבה שאני יעסוק במה שאני לא אוהב. זה לא אני וזה לא אמיתי.
נקש: תראה היו לך מקומות של רוק כמו: "הכלב המעשן", "החצר האחורית" ,"לוגוס", "רוקסן", "ליקוויד", "בבל", "פינגווין", "שירוקו" , "קולנוע דן" לשם הייתי יוצא ועם כל כך הרבה מועדונים… זה היה המיינסטרים של אז רק שלצערי כולם התבגרו ואני עדיין תקוע אי שם בשנות ה-90'. בשבילי זה אף פעם לא היה שוליים.
ספרו לנו על ההופעות הראשונות שארגנתם. איך אתם רואים את הפער שהלך ונפתח מאז אותם ימים עד היום?
מוסמן: תראה פעם אנשים היו מטורפים. אני זוכר הופעה למשל של Azazel שהופיעו על הרצפה באזימוט ואסף עינב עמד על רמפה של חשפנית… או הסצינה בירושלים במקומות כמו ה-Y Milk שאנשים היו הולכים מכות עם הלהקות שמופיעות בו זמנית… ועוד בסוף ההופעות כולם היו מתחבקים ומחליפים קסטות (סטריאו כמובן), היום לא תראה להקה שמופיעה אם אין לה דיסק מוקלט באולפן, חדר חזרות משלה וסאונדמן צמוד.
נקש: פעם אנשים עשו את זה מהלב וניגנו לקהל, היום הם מנגנים בעיקר למוניטורים כדי שחס וחלילה לא יצא תו מזייף.
מה מייחד לדעתכם אירועים והפקות שלכם לעומת אירועים אחרים בכל מרוצת אותן 15 שנים?
נקש: לא ידעתי שיש אירועים אחרים חוץ משלי בכלל… ועכשיו בנימה רצינית יותר. 15 שנה אנחנו נלחמים עם עליות ומורדות של הסצינה, עם תקופות של 1000 איש לערב דרך תקופות של 10 איש לערב והסיבה היחידה שאני ממשיך היא כי אני באמת מאמין שלא יכול להיות מצב שבכל מדינת ישראל הנאורה לא יהיה מקום אחד שנותן מענה לקהל ששומע מטאל, פאנק, הארדקור ורוק בכלליות, אני עושה את זה מעומק נשמתי ומאהבה. לא הכל כסף ולא תמיד מרוויחים. לכל אחד מאיתנו יש מקצוע והוא עובד למחייתו. ההבדל העיקרי ביננו לשאר האירועים, המפיקים והמועדונים הוא שאף אחד מהם לא עמד במבחן הזמן חוץ משני מפיקים: אורן טופט ושחף שוורץ ואני מצדיע להם.
מהו האירוע הכי ביזארי שהרמתם?
נקש: מאיפה להתחיל בכלל… פעם נתקעתי בלי מקום למסיבה ובדקה ה-90' התקשרתי לחבר טוב שלי – מר אלי זולטא ירום הודו ועשיתי מסיבה של 250 איש בחדר החזרות שלו. מיותר לציין שאחרי המסיבה חדר החזרות עבר למקום אחר. פעם שכרתי 2 אוטובוסים ונסענו לסיטי הול בחיפה באמצע הדרך התחיל לרדת גשם אז שיננו כיוון ונסענו לסופשבוע באילת. פעם ארגנתי מועדון בחדר קירור אבל הייתה בעיה אחת: בעל המקום לא הסכים שיכנסו עם נעליים אז כולם היו צריכים להוריד בכניסה ו… לרקוד יחפים פוגו. פעם אחת בנגאסקי מסיבה התחילה בשעה 00:00 כולם נכנסו אבל ההגברה של האירוע הגיעה רק בשעה 1:00…
מוסמן: פחצלו… השנה עשינו במה בפסטיבל בראשית בכנרת ובזמן הגראולים באמצע הצהריים הגיעו כל המסז'יסטים מהמתחם הסמוך ובקשו שננמיך – זה לא קרה.
חלק לא קטן של להקות גדל תחת המטרייה שלכם. אתם רואים בלהקות אלו סוג של גאווה מקומית? יש לכם סוג של רעיון מרכזי של להוציא להקות מהסוג המצליח והאיכותי ביותר מבחינת הופעות תחת ההפקות שלכם?
נקש: בהחלט אני רואה בזה גאווה, לראות להקות שהתחילו אצלי בתור ילדים בני 14 והיום הם מצליחים בסצינה המקומית והעולמית. לראות להקות כמו Useless ID שנלחמו מהיום הראשון (אמנם ההופעה הראשונה שלהם לא הייתה אצלי במועדון) והיום סופסוף הם קוטפים את הפירות. בעבר ניהלתי את "קוקו בלוף והיתושים" שלדעתי היא להקת פאנק הטובה ביותר שהיתה בארץ אבל אחרי שניהלתי להקה אחת… אני בחיים לא אחזור על הרעיון השטותי הזה של להיות אבא, אמא ומטפלת. חוץ מזה אני רוצה להוסיף שאף פעם לא באמת עניין אותי סוג המוזיקה שהלהקות מנגנות אצלי, יותר חשוב לי שיהיו בני אדם ויתנו כבוד אחד לשני. האני מאמין שלי הוא: "אם אתה חושב שאתה טוב ורוצה לעלות על במה מי אני שאגיד לך לא."
מוסמן: אנחנו שותפים לבנייה ועשייה של להקות מתחילת דרכן ומלווים אותן בכל דרך שאנו יכולים לעזור אם זה סינגלים, הופעות או אוספים שהוצאנו ("זו ארצנו") .להקה שמתייחסת לעצמה במספיק רצינות וכבוד תגיע רחוק וכמובן שנהיה שם לתמוך ולעזור.
מה הדבר הכי חריף ששמעתם שאמרו עליכם במרוצת כל אותן השנים? איך אתם מתייחסים להאשמות הכי פרועות שאמרו עליכם ?
מוסמן: מישהו רשם באחד באחד הפורומים שהדבר היחידי שישאר אחרי שואה גרעינית זה ג'וקים והפקות של נקש… זה פשוט קרע אותנו מצחוק! אחי אתה גאון! אנשים לא רוצים לעבוד איתי כי אני שותף של נקש – חבר'ה אתם מה זה צודקים גם אני לא רוצה!
נקש: כל כך הרבה שנים אנשים מדברים עלי וממציאים שטויות שחשבתי פעם לרשום על זה ספר. אני גאה שבזכותי נוספו מושגים כמו "נקשיה", "סאונד נקש" ודומיהם ללקסיקון העברי . פעם כשהמשטרה היו תופסים איזה ילד שמעשן סמים אז היו חוקרים אותו ושואלים מאיפה השגת? אז כולם היו אומרים במועדון של נקש כי היו לי כל כך הרבה מועדונים שכולם התבלבלו בין השמות של המועדונים אז הם היו אומרים פשוט נקש והמשטרה הייתה בטוחה שאני הסוחר סמים הכי גדול בתל אביב, עשו לי עשרות חיפושים וחקירות הדבר המצחיק זה שאני בכלל לא מעשן…
אילו אירועים הייתם רוצים להפיק ולאן הייתם רוצים להתקדם ולהתפתח?
מוסמן: מסיבות, עשינו הופעות, עשינו הופעות מח"ול, עשינו פסטיבלים, עשינו אממ.. אולי בקרוב נחבר את הכל יחד אהמ… אהמ… מה אתם אומרים, תקנו מוקדמת?
נקש: אני רוצה להחזיר את ה"אקסטרים רוק" ואת "We Are Family" ואני יכול לגלות שאנחנו ננסה עוד השנה לסגור את ספינת המג'יק 1 לאירוע שלנו – אני אקרא לזה "הספינה מהגיהנום".
מה המיץ שמניע איתכם? מה עושה לכם טוב בסוף כל פרשייה שקשורה בהפקה שלכם?
נקש: האנשים. כשילד בא ואומר לי תודה על ההזדמנות ועל הבמה שנתתי לו זה מה שנותן לי את הדרייב.
מוסמן: קולה. ודיאט בשביל נקש (או זירו).
מה הוא ההישג הכי גדול שלכם לדעתכם עד כה?
15 פאקינג שנים!! מה זה לא מספיק?!
אם יש משהו שהייתם רוצים לשנות, או לבטל, במהלך ההיסטוריה שלכם, מה זה אותו דבר ספציפי?
נקש: פסטיבל אקסטרים האחרון שעשיתי שפשוט גנבו אותו ממני ויצאתי מבואס ומאוכזב ממנו שלא באשמתי ומי שזה נוגע אליו מבין.
מוסמן: חבל שפגשתי את נקש.
הקהל שלכם היה מזוהה בעבר בעיקר עם נערים מתחת לגיל 18 שמגיע בהסעות ומקווה לחזור בהסעות, ששומע בעיקר פאנק, מטאל ורוק אלטרנטיבי. האם הקהל השתנה לדעתכם? האם אתם מצליחים לשמור קשר עם הקהל הישן שלכם?
מוסמן: היום רחבת המטאלקור והניו מטאל מפוצצת עד אפס מקום והמטאל אולדסקול פחות. פעם זה היה הפוך. לגבי הקהל הישן שלנו אנחנו מתכננים "מסיבת פגישת מחזור" שתיערך ב-5 ליוני בסטודיו ושם באמת יהיו כל אותם חבר'ה מפעם עם התקליטנים המקוריים מ-"זמן אמיתי", "פינגווין", "לג'נדרי" ועוד.
נקש: למה מזוהה פעם? גם היום! תמיד רציתי להיות המקום הראשון בו אתה מתחיל להתוודות לסצינה הזו של המוזיקה והתרבות האלטרנטיבית. אני עדיין בקשר עם הרבה חבר'ה מלפני שנים שהיו יוצאים אלי והיום לחלקם כבר יש משפחות.
במי אתם רואים שותפים במהלך כל אותם 15 שנים? מול מי הייתם מוכנים להוריד את הכובע?
מוסמן: אני מזדהה עם כל אותם האנשים שחיים את הקטע בשלמותו ולא מתוך אופנה, כאלה שחברים מהתיכון אומרים להם: "מה? אתה עדיין שומע מטאל? לא התבגרת?"… שהייתי בכיתה ד' בא אלי ילד בכיתה ו' ונתן לי קלטת בשם "Coma Of Souls" זה לדעתי היה הרגע המכונן שלי – אז מילה פטרוזה אתה אחלה גבר! זאב טננבוים [סיילם], ישי שוורץ ואלי זולטא האמונה שלכם בדרך היא פשוט מושא לחיקוי. כמובן קייסי אהובתי והאחים שלי שהם חלק ממי שאני. נקש לעומת זאת, שמן.
נקש: יש לי שותף שהתחיל איתי מהתחלה ואיתו אני אסיים: קרלוס. אני מוריד בפני רובי פורל שבתור ילד לשבת לידו זה היה כמו לשבת ליד אלוהים. אורון, הבעלים של "זמן אמיתי" שלימד אותי את כל מה שאני יודע. אורון תנעמי שהיה לו ביצים להחזיר את הסצינה של המטאל. שחף שוורץ, אלי זולטא, החבר'ה של הפוסי. יותם דפיילר, שלדעתי מכל הלהקות שהופיעו אצלי יש לך את הקול הכי טוב! ולבסוף אני מוריד את הכובע בפני מוסמן… כי גנבתי לו אותו מקודם.
איזה דבר אתם בשום פנים ואופן לא תסכימו לעשות בתור הפקה ואילו להקות לא תסכימו בשום פנים ואופן לארח?
נקש: מסיבת טראנס ואביב גפן!
מוסמן: מסיבות הומואים ונקש עם הפאנק המסריח שהוא שומע בבית…
יש אילו מילות סיכום לכבוד 15 שנה לקוראי מגזין מטאליסט?
מוסמן: אנחנו באמת מאמינים במוזיקה כדרך חיים ולא כדי להעביר את יום שישי. מאוד נשמח לחגוג אתכם ביומולדת שלנו ודבר אחד מאוד חשוב לי להבהיר: אנחנו פה מאהבה אמיתית למוזיקה גם אם יש אנשים שזה לא נראה להם. עובדה, אנחנו פה.