בין ההרים והעננים – ראיון עם Mike Schidet סולן להקת YOB

מרואיין: Mike Schidet סולן וגיטריסט להקת YOB

מדי פעם מגיעה להקה או אומן שאני שוקע כל כך עמוק אל תוך המוזיקה שלהם שברור לי לחלוטין שאני חייב לראיין אותם. לקח לי הרבה שנים עד שהגעתי אל YOB ואל המוח הגאוני מאחורי הקול והצלילים של ההרכב האדון Mike Schidet. מספיקה האזנה חטופה להרכב בשביל להבין שהמוזיקה המרגשת, הסוחפת והמאוד אוירתית שלהם היא משהו נדיר בנוף העגום של ה Doom ושהמוזיקה העשירה של ההרכב באה מאנשים שעברו דבר או שניהם בחייהם שיודעים לתרגם את החוויות האישיות שלהם למוזיקה שמאתגרת את הראש, האוזניים והלב.

לשמחתי כשניגשתי אל Mike בפייסבוק התגלה לי אדם צנוע ונחמד שיותר משמח על ההדזמנות לדבר על מה שהוא אוהב. אז ביום שישי אחד בסוף חודש אפריל בשעה 20 בערב הרמתי לו טלפון לסאן פרנסיסקו וזכיתי להכיר את האדם מאחורי המוזיקה וטיפוס למוד קרבות ששמע, ניגן וראה דבר או שניים בחייו ושאסיר תודה על הדרך שבה הוא זכה לצעוד עד כה. אני שמח מאוד להציג בפניכם את הראיון שערכתי אותו אודות YOB, הרכב הצד שלו VHOL שחברים בו גם חברים מ Hammers of Misfortune ו Agalloch, החוויות שלו עם המוזיקה ועוד המון דברים. אז בלי הקדמות נוספות הנה השיחה שהייתה לה:

הלו?

היי Mike דני מישראל מתקשר בקשר לראיון, מה שלומך?

בסדר גמור בנאדם, אני רק אצא שניה למרפסת כמה שניות בסדר?

(מייק עונה לי שיצא למרפסת)מה שלומך?

הכל בסדר. מנגן הערב בפורטלנד ב Stumpfest עם עוד כמה להקות ממש טובות. די מתרגש לקראת ההופעה הזאת. לאחר מכן אנחנו הולכים לנגן ב Maryland Deathfest ויש לנו קצת זמן להתכונן לזה ובין לבין היה לי קצת מנוחה בין ההופעות אז אני מנצל את הזמן בשביל להיות עם הילדים ועם החברה שלי, נח לי קצת.

נשמע טוב! לאחרונה סיימתם טור עם החבר'ה מ Enslaved. איך היה? איך הגעתם אליהם?

הטור היה נהדר. בילינו איתם המון. הם יצרו איתנו קשר בסוף הטור האירופאי שלנו עם Pallbearer. פנו אלי ישירות ושאלו אם נרצה לחמם אותם במהלך הטור הקרוב בארה"ב. נהננו מאוד איתם וגם עם Ecstatic Vision שהופיעו איתנו גם כן בכל ההופעות שהיו לנו בפילדלפיה. Enslaved עצמם הם אגדות וענקי מטאל אבל באותה נשימה הם גם אנשים מצחיקים וחכמים שסה"כ רוצים לבלות ולחוות דברים טובים(צוחק) הם קצת מהכל. זה מי שהם והרגשתי שהיה לנו קשר די חזק איתם וזה היה מהטורים הללו שקצת לא רצינו שיגמרו אף פעם וזה מסכם את החוויה בצורה הכי טובה.

השנה מגזין Decibel בחר בך כאחד מ30 סולני המטאל הטובים ביותר בכל הזמנים. האם תוכל לספר לנו איך בעצם הגעת להיות סולן, מה גרם לך לשיר ואיפה בעצם התחלת?

התחלתי לנגן גיטרה כשהייתי בן 15 עברתי לבס וניגנתי בס במשך תקופה ארוכה בכל הלהקות המוקדמות שהייתי בהן אז, חוץ מלהקה אחת בתיכון. ניגנתי בס בהשפעת קרוסאובר ומטאל שהיו באותה תקופה, ניגנתי פאנק ומטאל ומה שקרה אז זה שעשינו אודישנים לכל מיני סולנים ולא אהבנו כל כך איך שאף אחד מהם נשמע עד שיום אחד באתי לשאר החבר'ה ואמרתי להם "אוקיי אז תנו לי לנסות לשיר" ואחרי שהם שמעו אותי הם אמרו לי שהם לא מביאים אף אחד אחר לשיר חוץ ממני. זה לא שהייתי כל כך טוב(צוחק) פשוט הייתי מספיק טוב. אני חושב ששם זה התחיל. תמיד הייתי זמר מוזר וזה לא רק בצעקות וכל מיני קולות שעוד היו עושים אלא תמיד חיפשתי מימד נוסף וטעמים אחרים כבר אז בלהקות הללו. בנוגע לכתבה הזאת – כמובן שזה כבוד גדול ואני לא יודע אם אני מסכים עם זה שאני ברשימה הזאת אבל בכל מקרה עבורי זה כבוד גדול.

אני דווקא חושב שהיו צריכים לדרג אותך יותר גבוה ברשימה.

כל אלבום של YOB לרוב מצליח לעורר המון רעש מסביב ובטח בשלב הזה של הקריירה כבר התרגלת לכך שכל אלבום חדש שלכם מוכתר בתור "הדבר הכי טוב שהוצאתם". לדעתך האישית, אתה מסכים עם זה שהאחרון הוא האלבום הכי טוב שלכם? או שאתה מסתכל עליו כאלבום מוצלח אבל חושב שכל אלבום הוא נהדר בפני עצמו.

הממ..למען האמת קצת קשה לי להקשיב למוזיקה שאנחנו עושים ואני גם לא כל כך יודע כמה אני אובייקטיבי לגביה. לדעתי לכל אלבום יש את הרגע שלו ומה שהפך אותו למה שהוא. לרוב כשאני אקשיב להם אני אמצא משהו שחסר בו ובהוצאה הבאה אני אעבוד על זה קשה יותר ואנסה לגרום לזה לבוא לידי ביטוי ביחד עם שאר הרעיונות שנביא לאלבום. אם להשוות לאלבומי עבר, אני בהחלט חושב שהאלבום החדש הוא מיוחד בהשוואה אל הקודמים שלנו. אני מניח שזה קשור להתבגרות, ככל שאנחנו ממשיכים לעשות את מה שאנחנו עושים אנחנו חופרים עמוק יותר אל תוך עצמנו כאנשים וכבני אדם שיש להם דברים שונים להגיד. אז כן אני חושב שהחדש שלנו שונה מהקודמים, כי הוא מבוסס על דברים אחרים ואני מקווה שנמשיך בהרפתקאות המוזיקליות שלנו ושנחקור ונהנה וכנראה שהאלבום הבא שלנו ישמע גם הוא אחרת.

כשהתחלת את ההרכב, האם חשבת אי פעם שתגיעו להיות כל כך גדולים?

אני לא יודע כמה אנחנו גדולים עכשיו. אני לעולם לא ציפיתי..אני מתכוון..הממ(עוצר ונושם נשימה עמוקה) לפני 20 שנה כשהתחלנו לנגן הכל היה מאוד קטן. לא הייתה דרישה למוזיקה כזאת, היה קהל קטן…המודל שלנו אז היה מוזיקאים שנתנו את כל מה שהיה להם וזכו למעט מאוד חשיפה. חברים שניגנו אחד לשני, מעריצים של הז'אנר..היה בזה לא מעט מהפאנק באותם ימים. כיום, אחרי כל השנים הללו מקבלים את המוזיקה הזאת הרבה יותר טוב ויש הרבה יותר קהל בכללי. אז לא, לא חשבתי שנגיע לכך כי זו הייתה מוזיקה לא מגניבה במשך הרבה זמן וכיום זה נהפך למשהו שונה. ב YOB מעולם לא ניסינו להוסיף משהו או לשנות משהו בשביל להצליח יותר, פשוט כתבנו את המוזיקה הנכונה שמאוד אהבנו והיא גדלה ביחד איתנו. היה לנו מזל ואת ההזדמנות לפגוש את כמה מהגיבורים שלנו. פתאום אחרי כל השנים הללו רוב האנשים מכירים אותנו, רוב מי ששומע מטאל לפחות וזה כשלעצמו זה מטורף. אנחנו לא רוקסטארים, יש לכולנו עבודות ביומיום, אנחנו לא חיים ממוזיקה. כשאנחנו בבית אנחנו עם המשפחות שלנו. להיות שם גדול במטאל בשנות ה-2000' זה לא מה שזה היה בשנות ה-80'. דברים השתנו.

אפרופו השאלה האחרונה, באפריל הייתי בפסטיבל Roadburn ובמהלכו ראיתי את הסרט הדוקומנטרי שנעשה על Walter Roadburn(האיש מאחורי הפסטיבל לסקירה על הפסטיבל ) ובמהלך הסרט שומעים אותך מספר על איך הפסטיבל שינה עבורך ועבור הלהקה המון. תוכל לספר לנו קצת על החוויות שלך בפסטיבל במהלך השנים?

ובכן זה די מתועד גם בהופעות וגם בסרט אבל אשמח לספר שוב על הנושא. הפעם הראשונה שהגענו לנגן ב Roadburn הייתה בשנת 2010. זה היה אחרי ששיחררנו את האלבום החמישי שלנו וכבר היינו ביחד לא מעט זמן ולמעשה ידענו מחברים שעשו טורים באזור ולהקות שיש לנו קהל מעריצים לא קטן באירופה אבל פרט לראיונות במגזינים והעובדה שהאלבום הרביעי שלנו שיצא ב Metal Blade הופץ באירופה בצורה סדירה ידענו די מעט על מה שקורה שם. תוסיף לזה את העובדה שזו הייתה הפעם הראשונה שהופענו במדינה זרה ושכף רגלנו דרכה באירופה ולמרות ששמענו מאנשים על הפסטיבל, עד שלא היינו שם לא הבנו כמה החוויה הזאת מיוחדת.

בדיעבד, זה טוב שלא ידענו שכל צמרת המטאל המחתרתי והעיתונות בנושא תהיה שם וזה טוב שלא ידענו על כך שהרבה אנשים ציפו להופעה שלנו והגיעו במיוחד לפסטיבל בשביל לראות אותנו לצד הרכבים אחרים מעולים שגם היו שם. שמחנו והופתענו מהאנשים שהכרנו, מהעובדה שלא מעט אנשים הכירו את כל הדיסקוגרפיה שלנו, מהצוות של Roadburn שמתפעל את האירוע כל שנה באופן מדהים, מהבקליין המדהים שיש שם והציוד שיש ללהקות. באנו לנגן סט אחד אבל בגלל העפר הגעשי ששיתק את הטיסות באירופה ב 2010 למשך שישה ימים יצא שהרבה להקות ביטלו ולבקשתו של Walter עשינו סט נוסף ולא מתוכנן וזו הפכה להיות הרפתקאה מדהימה. יצא בסוף שנשארנו שם שבועיים במקום 4 ימים כמו שתיכננו ובנוסף עשינו עוד שתי הופעות בבלגיה ובגרמניה.

בפסטיבל Roadburn עצמו יש כל כך הרבה אהבה למוזיקה ורגש ומרגישים שכל מי שנמצא שם אסיר תודה על כך, גם הקהל וגם המוזיקאים וכולם מלאים בתשוקה למוזיקה וכל מי שהיה שם יכול להעיד על כך. הפסטיבל הזה העלה את השם שלנו באירופה וגם Walter עצמו שיבח אותנו בכל מקום ועזר ובזכות כך יצא שעשינו אח"כ את הטור המלא הראשון שלנו באירופה. אני שמח על החוויה שהייתה בפסטיבל, על העובדה שבזכות הפסטיבל ו Walter נפתחו לנו דלתות והצעות מפסטיבלים אחרים גם כן ועוד הזדמנויות. כמו שכבר אמרתי גם האירוע עצמו חוויתי כחובב מוזיקה ויצא לי שם לראות בעצמי כל מיני הרכבים שלא חשבתי בכלל שאזכה לראות להכיר ב4 ימים אנשים מדהימים במעין Speed Dating של פסטיבלים. זה בהחלט שינה את החיים שלי וצבע אותם בצבעים נוספים, גם עבור הלהקה וגם עבורי אישית.

כשמאזינים ל YOB אפשר לשמוע די בקלות שמה שאתם עושים שונה משאר הלהקות בסצנת הדום-סלאדג'-סטונר. מה לדעתך הדבר הזה שגורם לכם להשמע שונה מהשאר?

הממ אני לא יודע אם אני הבן אדם הכי טוב לענות על זה. אני יודע שאני אוהב את מה שאני שר(צוחק) אולי נקודת המבט שלנו, הגישה החיובית שבה אנו כותבים את המילים והמוזיקה שלנו אל מול להקות אחרות שמגיעות ממקומות שהם יותר "Doom" בהוויה שלהם. למעשה אני לא יודע אם מעולם היינו באמת להקת Doom Metal אולי ממש בהתחלה. אין ספק שיש לז'אנר השפעה גדולה עלינו, אבל זה לא הדבר היחידי שהשפיע על המוזיקה שלנו שהושפעה מהמון דברים אחרים ומגישות שונות. אני חושב שעיקר השוני הוא בכך שהמוזיקה שלנו מלאה בתקווה וחיוביות. הבדל נוסף הוא שהמוזיקה שלנו היא עבורי לפחות דרך לצאת מהמעגלים הרגילים וחלון למקומות טובים וחיוביים יותר. חשוב לי להגיד שזה לאו דווקא המסר שאני מנסה להעביר במוזיקה, אלא יותר הגישה והדרך שבה אני רואה את עצמי. למרות זאת אני לא חושב שאנחנו טובים יותר, אלא שונים. הרבה מהלהקות שאני אוהב לשמוע הן עגומות, ברוטאליות וחשוכות יותר מכל מה שאני אעשה אי פעם. אז זה לא שאני לא אוהב או מתחבר לזה, אבל כשזה נוגע ליצירה שלי אני כותב ויוצר את מה שיותר קרוב אלי.

תספר לנו קצת על התהליך של כתיבת החומר בלהקה.

לרוב אני מנגן עם עצמי ואז כשאני מוצא חומר שיש בו את השילוב הנכון של אגרסיה, ארגון נכון ואוירה אני עובד על זה ואז בא ומנגן את זה לשאר הלהקה. ללא שלושת הדברים הללו אני לא מתקדם עם החומר. אני לא אשמיע ללהקה ריף בודד שהוא לא חלק ממשהו שלם וחשוב לי שאני ארגיש שהוא עושה לי משהו כשאני מנגן אותו מלכתחילה. חייב להיות לזה וייב מסוים ואוטמוספרה. זה חייב להיות אוסף של כמה ריפים שעובדים טוב ביחד וחשוב שגם הריפים יעמדו בפני עצמם. כשהדברים הללו קורים אני משמיע את זה ללהקה ואם הם אוהבים את זה גם כן אז אנחנו ממשיכים ועובדים על זה הלאה. בהמשך העבודה או שאנחנו מפתחים את זה לשיר או שאנחנו גונזים את זה ולוקחים מזה דברים או פשוט משאירים את זה בחוץ כי זה גדול עלינו. בכל מקרה אני מעולם לא מרגיש שיש "עבודה" בעת כתיבת השירים, אנחנו פשוט שוקעים במשהו שמכיל וייב טוב ורעיון טוב והולכים ומפתחים אותו. זאת חוויה ואני תמיד מרגיש שאנחנו משקיעים במה שאנחנו אוהבים ומתחברים אליו.

למעשה YOB סוג של התפרקה ב2006 וחזרה ב 2008, מה השתנה בגלגול הנוכחי של ההרכב?

הגיע אלינו ללהקה Aaron שהיה בסיסט חדש והזרים דם חדש ללהקה, לקחנו הפסקה בשביל להתרכז ולכתוב את The Great Cessation שבמהלכו הצטרף Aaron. למה התפרקנו? יש דברים שפשוט קורים מעצמם הגיע הזמן של ההרכב לעצור וזה מה שעשינו. לא הרגשנו צורך לכתוב חומר נוסף באותה נקודה ואני סוג של מיקדתי את האנרגיות שלי ב Middian(ההרכב שהוא הקים ב 2006 ד.א) ובדיעבד היה לי די קל לעשות את הצעד הזה אז.

אם היית חייב לבחור אלבום של YOB שהכי מייצג עבורך את מה שהלהקה עושה..אם אתה מסוגל לבחור רק אחד. אתה גם יכול לשלוף לי את התשובה הרגילה של "זה כמו לבחור ילד אהוב אני לא יכול" ואני אקבל גם את התשובה הזאת.

*שתיקה מביכה* אממ כן…

אתה יודע מה? אני אשנה את השאלה. האם תוכל לספר לנו סיפור מעניין מאחורי אחד האלבומים של YOB שלא יוצא לך לספר בדרך כלל?

כן האמת שיוצא לי להתראיין כל כך הרבה עם יציאה של כל אלבום, אז אני לא בטוח מה עוד לא סיפרתי והאם יש איזה "סיפור שלא סופר" אם להיות כנה איתך. אני די חושב שסיפרתי כבר הכל. בחזרה לשאלה המקורית שלך, כשאני חושב על זה אם יש אלבום שמייצג אותנו והכי מוכר היום זה כנראה יהיה The Unreal Never Lived. עד היום כל פעם שאנחנו מנגנים בסט שיר מהאלבום הזה, לא משנה הזמן או המקום זה פשוט עובד. נקודה. לפני חודש ניגנו בטור בכל הופעה את השיר The Mental Tyrant מתוך האלבום וכל פעם זה פשוט עבד בצורה מעולה בהופעה. בכל אלבום שלנו יש דברים שאין בשום אלבום אחר והוא בולט בפני עצמו בדיסקוגרפיה שלנו. אז למעשה עבורי הם עומדים כשלם, שלם מוזיקלי שנמצא לרשותנו ותמיד יעבוד. מעבר לזה אני מרגיש שעם השנים רק השתפרנו ואנחנו נגנים הרבה יותר טובים היום ולכן גם חומר ישן יותר מנוגן יותר טוב בלייב ואני מרגיש שאנחנו משפרים את החומר הישן ולא יוצא שאנחנו מנגנים משהו מאלבומים מוקדמים והוא לא נשמע טוב גם היום. אני מרגיש שהאלבומים הישנים ממשיכים איתנו לאורך כל הדרך. יש רק כמה דברים שאנחנו לא מנגנים יותר כי הם לא עושים לנו את זה יותר אבל אנחנו עדיין אוהבים ומנגנים את רוב החומר מפעם.

עבור מי שלא שמע אותנו מעולם אני כנראה אמליץ על האלבום החדש מפני שיש כמה סוגי שירים שעובדים עבור כמה סוגים של אנשים. אבל לתחילת השאלה – האלבום שמייצג אותנו הכי טוב הוא The Unreal Never Lived.

במהלך הקריירה המוזיקלית שלך נגעת בלא מעט ז'אנרים של מוזיקה, האם היה אי פעם ז'אנר מוזיקלי או רעיון שרצית לעשות ולא הגעת אליהם או לא יצא לך?

האמת שלא ממש. יש עוד דברים שאני רוצה לעשות אבל הם כבר בתכנון ובתהליכים. היה לי פעם רצון לעשות משהו שהוא יותר בלאק מטאל, קצת בכיוון של VHOL. קראו לזה Geistus ועשיתי את זה באמצע שנות ה-2000' שיחררנו גם קלטת של ההקלטות שהיו לנו של זה מתישהו ב 2007. יצא לי לנגן בלהקות הארדקור ויצא לי לנגן מטאל שהוא יותר מהיר וניגנתי Doom ניגנתי דברים שהם רוקאנדרולים יותר סטייל Red Fang ואני חושב שמה שאני ארצה לנגן שוב בעתיד זה הארדקור אולדסקול. בנוסף יש לי פרויקט Death Metal שאני עובד עליו כבר כמה זמן ורציתי לעשות במשך הרבה זמן. משהו שהוא אקסטרימי ולכל הכיוונים, לא בכיוון של Suffocation אלא מטאל מהיר, יותר Death Metal. יש עוד דברים שהייתי רוצה לעשות, אבל הם מעבר ליכולות הנגינה שלי, כמו למשל לנגן בהרכב ג'אז. אף פעם לא הייתי מסוגל לנגן את זה אבל זה בסדר מבחינתי, כי להקשיב למוזיקה שהיא מחוץ לגבולות המוזיקליים שלך זה משהו שגם צריך לעשות מדי פעם וכיף לי להקשיב למוזיקה שאני יכול להקשיב לה בצורה פחות טכנית ולנתח אותה ופשוט לשמוע אותה כמו שהיא וטוב גם לעשות את זה מדי פעם.

מעבר לזה האם יש פרויקטים מוזיקלים שאתה עובד עליהם כרגע? אני יודע שיש אלבום חדש של…אף פעם לא הבנתי איך להגות את השם, VHOL?(הוגה ב V-HOL ומקווה שזו ההגייה)

אה VHOL(למי שסקרן הוגים את זה VOL).

VHOL?

יאפ. אנחנו עובדים על המיקסים הסופיים ולוקחים אותם למאסטרינג די בקרוב. אני מאמין שזה ישוחרר מתי שהוא בקיץ הקרוב. בנוסף אני עובד על חומר סולו נוסף שלי וגם התחלה של להקה נוספת…כנראה לא להקה מתפקדת שתעשה טורים אבל בהחלט פרויקט אולפן. פרויקט Death Metal.

משהו שתוכל לספר לנו?

זה בעיקר הולך להשמע בכיוון של האלבומים הראשונים של Krisiun. זה לגמרי הולך להיות לפנים, לא יותר מדי Groove או ריפים, אלא קיר של רעש.

כחבר פייסבוק שלך, יוצא לי לראות לא מעט Old School Metal שאתה מפרסם מדי פעם. האם החיבה שלך למטאל אולדסקול היא אחת הסיבות שהקמת את VHOL? הרצון לעשות משהו שיהיה קשה מלוכלך ומהיר יותר בכיוון של המטאל הקלאסי?

ובכן, הסיבה שהתחלנו עם VHOL היא John Cobbett, Aesop Dekker ו Sigrid Sheie שלושתם חברים ותיקים שלי מזה הרבה זמן ויוצא לנו לנגן ביחד איתם כבר יותר מעשור. YOB עשו בעבר הופעות עם Ludicra ויצא לנו גם לנגן עם Hammers of Misfortune ניגנו גם עם Agalloch ו Amber Asylum הכל להקות שבהם היו חברים החבר'ה הללו. כש Ludicra התפרקו, John ו Aesop יצרו איתי קשר ואמרו לי שהם רוצים להמשיך לכתוב את אותה מוזיקה, אבל עם טויסט מסוים. כלומר בלאק מטאל כמו שהם עשו ב Ludicra אבל עם יותר זן, עם קצת פאנק..וכל זה עוד לפני ששמעתי שום דבר שהם כתבו. אני חבר שלהם כל כך הרבה זמן ומעריץ של המוזיקה שלהם שישר אמרתי כן. למעשה אמרתי כן עוד לפני ש Aesop סיים לבקש ממני. "אנחנו רוצים להמשיך לעשות מה שעשינו ב Ludicra, חשבנו על כמה זמרים ושנינו הסכמנו ש…" "כן!" פשוט קטעתי אותו ואמרתי לו שאני בעניין.

ב VHOL אני לא הכותב הראשי, John Cobbett הוא מי שכותב את המוזיקה. אני כותב את המילים ואת הליינים של השירה עבור עצמי. למרות זאת אני לא מתקרב למה שג'ון עושה, הוא המוח המוזיקלי והמפיק מאחורי ההרכב והמעורבות המוזיקלית שלו שלו Sigrid עולה על שלי בעיקר כי הם מוכשרים מאוד ויש להם רעיונות נהדרים. כולם מסן פרנסיסקו ואוקלנד ומדי פעם אני מגיע ועובדים על חומר. באלבום החדש גם John וגם Aesop שניהם כתבו גם מילים ל2 שירים לפחות. זה ללא ספק נוגע במקומות שלא יוצא לי לגעת בהם במסגרת YOB ובעיקר דרך הקטעים של ה Punk שאני אוהב וניגנתי בשנות ה-80' יחד עם הבלאק מטאל והמטאל הקלאסי הכל זה דברים שאני מכיר כבר שנים וגדלתי עליהם ואני עדיין שומע ונהנה מהם. אני משקיע המון בלמצוא רעיונות מעניינים בשביל כל אחד מהשירים ואני מנסה לייחד אותם ככל האפשר ולהתנסות בגישה מוזיקלית שלא יצא לי להתנסות בה במסגרת ההרכבים והלהקות שניגנתי בהם.

תשמע לפי דעתי אתה ממש מצטנע. עם כל הכבוד לשאר החברים המוכשרים בלהקה הקול שלך הוא חלק גדול מהעניין.

תשמע אני נותן את כל מה שיש לי ב VHOL אל תבין אותי לא נכון. פשוט חשוב לי שתבין את הדינמיקה בלהקה. לרוב אני בבית ומקבל מהם דמואים עם רעיונות ושירים מוכנים. John כתוב באותה צורה שאני כותב ובמקום לשלוח לי חלקים וריפים הוא שולח לי שירים מוכנים של ממש ולא רעיונות וחלקים. שירים נהדרים שלרוב אני פשוט שומע ואומר לעצמי: "וואו זה מדהים, איך אני יכול לעשות את זה יותר מדהים ממה שזה כבר? או איך לעזאזל אני עושה את זה יותר אדיר ממה שזה מבלי לגרוע מכמה שזה כבר טוב?" זה אתגר, אני תמיד מרגיש מאותגר מזה ולפעמים זה אפילו אתגר די מאיים עבורי בגלל שהחבר'ה הללו כל כך טובים ואני מרגיש שיש לי המון אחריות לבצע את החלק שלי כמו שצריך, בין השאר כי גם להם יש ציפיות גבוהות ממני(צוחק) אני לא חושב שאין לי שום חלק בלהקה או ממעיט בערכי, אבל החלק שלי בא יחסית מאוחר בכל התהליך היצירתי של כתיבת החומר. אני מקבל כבר למעשה חומר שהוא כמעט ומוגמר והחלק שלי זה מה שמסיים את תהליך הכתיבה.

אם כבר עסקנו בענייני VHOL אתה יכול להסביר בבקשה את עניין השם? האם יש לו משמעות?

זה דמות מצוירת מסרטון מצויר ישן. עניתי כבר על השאלה הזאת כל כך הרבה פעמים(צוחקים) מה המשמעות של זה כרגע? זה אומר הכל. זה התחיל לפני כ 20 שנה. אתה צריך לזכור שהיו לי ילדים קטנים ולא הייתה לי כוונה להתחיל ברצינות להקה או להיות מוזיקאי פעיל. זה התחיל בתור דמו. היו לי שלושה שירים כבדים שרציתי להקליט, לא היה לי אף אחד שיעשה את זה איתי. בסוף פניתי לחבר שלי מהתיכון שהיה מתופף התאמנו שלושה שבועות ובסופו הקלטנו את הדמו. זה היה בשנת 1999 וזה קרה אחרי 3 שנים שניסיתי לגרום לאנשים לנגן איתי. אף אחד לא ראה את זה קורה, אנשים הסתכלו עלי עקום כי היו לי ילדים ואיפה שהייתי אז אף אחד לא רצה להתחבר איתי. אחרי הדמו הזה הכל השתנה אבל לפני כן לא היה לי שום כוונה להיות בלהקה או שהדבר הזה ימשיך הלאה. אז המצאתי את השם BOY בהפוכה, כמו בסרט המצויר…

אוווווווווו עכשיו קלטתי את זה! תמיד חשבתי שזה קשור למילה ברוסית

כן? לא ידעתי את זה אז. היום אני יודע המון בקשר לזה.יש לזה גם פירוש אצל הפאנקיסטים החוליגנים הבריטים אבל זה דברים שאני יודע בדיעבד. כיום אני חושב שיש לשם הזה משמעות נוספת בזכותנו אני מניח.

בסופו של דבר זה שם טוב, זה קליט.

יאפ זה עובד.

השאלה שלי במקור אבל הייתה על VHOL איך הגעתם לשם הזה?

על השם הזה חשבנו אפילו פחות. סה"כ לקחנו משהו שהיה לו וייב מסוים וצליל שיכולנו לעמוד מאחוריו, משהו שישב טוב עם המוזיקה. זה אפילו פשוט יותר.

האם אתה יכול להזכר בפעם ההיא ששמעת מוזיקה שגרמה לך להבין שזה היעוד שלך? האם היה שיר או אלבום מסוים שפשוט גרם לך להבין שזה מה שאתה רוצה לעשות בחיים?

זה לא פעם אחת זה המון פעמים. בפעם הראשונה ששמעתי את Metallica בתחילת שנות ה-80', אני זוכר כששמעתי פעם ראשונה את Creeping Death. הפעם הראשונה ששמעתי את Slayer. הפעם הראשונה ששמעתי את Stormtroopers of Death באמצע שנות ה-80'. האלבום הזה העיף אותי. היינו ילדים על סקייטבורד ומבחינתנו היה באלבום הזה הכל – היה שם פאנק, היה שם מטאל, זה היה לפנים היו שם מילים מלוכלכות…זה היה אדיר. אני חושב שבפעם הראשונה ששמעתי את Poison Idea זה צימרר אותי בקטע טוב והשפיע עלי ועל הלהקה שניגנתי בה באותה תקופה. Dead Brain Cells היו אחד הלהקות שגיליתי באמצע שנות ה-90'. כמובן ש Black Sabbath..האמת שאף פעם לא רציתי לנגן לאט, הייתי בקטע של Sabbath ו Trouble ו The Obsessed אבל זה לא מה שרציתי לנגן. לא הייתי בקטע של לנגן את זה עד שראיתי את Cathedral..להקה שבהתחלה לא ממש הבנתי כששמעתי את אלבום הבכורה שלהם בתור מעריץ של Napalm Death. באותו זמן או שניגנת מהר והיית New School או שניגנת לאט והיית Old School הם היו מהלהקות הראשונות שאשכרה שילבו את המהירות של ה Death Metal עם הכבדות הזאת. הם היו ממש Over School ולא ממש הבנתי את זה אז. הלכתי לראות אותם כשהם היו בטור עם Carcass ו Naplam Death ו Brutal Truth בשנת 92'. כשראיתי את Cathedral מנגנים את Soul Sacrifice בלייב זה פשוט העיף אותי לגמרי. אחרי זה התחלתי לנגן ריפים איטיים יותר. אני בפירוש יכול להגיד שההופעה הזאת שינתה עבורי הכל ובלי זה לא היה YOB.

איזה אלבומים שמעת לאחרונה ואהבת?

אני די מתרגש מה Minsk החדש, נראה שהוא הולך להיות טוב בקטע מפלצתי. Pyrrhon הם להקת דת' מטאל מצוינת, אהבתי את האלבום האחרון של Pallbearer כמו כולם, פחות או יותר. האלבום האחרון של Usnea הוא די טוב, להקה מקומית מפורטלנד, אורגון.

אלבום מעולה, לקח לי איזה 4 שמיעות עד שהוא נתפס אצלי.

אה, Bellwitch גם כן, הם ברמה אחרת לגמרי מהשאר. הממ Ufomammut.יש כל כך הרבה שקשה לי להגיד לך אלבומים ספציפים.

זה נהדר בעיני שאתה עדיין ממשיך ומאזין למטאל עדכני.

אני מאזין הדוק של Doom ו Stoner למיניהם. אני זוכה לקבל המון מוזיקה ודמואים שנשלחים אלי. הדעה שלי משנה אך ורק עבורי מתי שאני בוחר מה לשמוע ומתי. הרבה פעמים נותנים יותר מדי משמעות למה שמוזיקאים אומרים, אבל בסה"כ זה הדעות שלהם וכל אחד ומה שהוא אוהב. אני לא חושב שצריך להתייחס למה שאני אוהב כמשהו קדוש. זה המוזיקה שאני אוהב וזה כל מה שזה. אני מנגן Doom ומאזין לז'אנר במשך הרבה שנים, בשביל שמשהו ימצא חן בעיני אישית זה צריך להיות צירוף של כמה דברים. יש הרבה להקות שמנסות אבל אין מה לעשות, לא יהיו עוד Burning Witch לא יהיה עוד Cathedral או Sleep יש כל כך הרבה להקות שהגיעו למקומות כל כך מטורפים שפשוט גרמו לשאר הלהקות להתאמץ למקומות מאוד מאוד קשים בשביל לעמוד בסטנדרטים שהן הציבו להן.

הלהקות היחידות שבכל זאת מצליחות לעשות משהו מוצלח זה אלו שמכניסות איזה טויסט לעניין, כמו Minsk למשל או Pallbearer שבמבני שירים שלהם הם מאוד דומים ללהקות כמו Warning אבל הם כל כך טובים שזה מטורף. ל Brett הסולן יש קול כל כך מלא ברגש ונשמה שפשוט אי אפשר להתעלם ממנו כי זה כל כך טוב. או להקה כמו Bellwitch שעושה את מה שהם עושים בצורה שאף אחד לא עשה לפני כן, אין אף להקה שנשמעת כמוהם. או למשל Asunder שנעים בין Funeral למשהו אפי ופשוט אי אפשר להתעלות מעל מה שהם עשו באלבום A Clarion Call אף אחד אפילו לא יכול לגעת בזה. יש יותר מדי להקות שפשוט מחליטות "אנחנו להקת רוק סבנטיז" או "אנחנו להקת סלאדג'" בשבילי צריך להיות יותר מזה בשביל שאני אתחבר למוזיקה.

מה מבחינתך עושה מוזיקה לטובה? האם יש דברים שבמקום גורמים לך לאהוב משהו שאתה שומע?

אני יכול להגיד שזה לא קשור לז'אנר. זה יותר קשור להרגשה שאני מקבל מהמוזיקה. חשוב לי להבין שמי שעושים את המוזיקה מתכוונים למה שהם מנגנים ויוצרים ושהם עצמם, לא מנסים להיות להקה אחרת. גם אם הם לא מנגנים ז'אנר שהוא הכי מקורי. יש להקות עם איכויות קלאסיות. דוגמה טובה לזה היא Graveyard. הם לא עושים שום דבר חדש ועם זאת הם טובים כל כך. אי אפשר להכחיש הזה ופשוט שומעים שהם מנגנים ויצרים מה שהם נועדו לנגן ולעשות. או קח למשל לדוגמה את Michael Gira המוח מאחורי The Swans, הבחור הזה עושה את האומנות שלו. הוא יוצר משהו מאוד אישי שהוא חוויה של הרגש עצמו. הדברים האלו הם הדברים שנוגעים בי ומרגשים אותי במוזיקה. Swallowed הם עוד דוגמה ללהקה שעושה משהו מיוחד. הם אומנם מנגנים Death Metal אבל הם עושים את זה לחוויה מיוחדת. מוזיקה יכולה לקרות ככה רק כשאתה נותן לעצמך לעבוד מתוך יצירתיות פנימית וחשיבה מחוץ לקופסה. יש הרבה להקות שמנגנות בשביל להשמע כמו הגיבורים שלהן וזה בסדר גם כן, אבל בשבילי מי שבא עם איכויות שבאות ממקום אישי וממי שהוא הם המוזיקאים והלהקות שיגעו בי. אולי זה גחמות של אדם זקן או הדעה שלי אבל זה מה שעושה לי את זה לפחות.

יש לך טיפים או עצות למוזיקאים מתחילים? דרך לפתח יצירתיות?

תנגנו מה שאתם אוהבים. תנגנו מה שאתם אוהבים ושוב תנגנו מה שאתם אוהבים. אם אתם רוצים לצאת לטורים או לעשות קצת כסף מהאלבומים שלכם אני מאמין בכל לבי שהדרך היחידה לזה היא להיות עצמכם. זה בסדר שיש לכם גיבור מוזיקלי, לכולנו יש כאלה אבל אם תשימו לב מה שמייחד את הגיבורים המוזיקלים שלנו זה שכולם מחוברים היטב לעצמם. כולם אנשים יחודיים שגדלו להיות כאלו כתוצאה מהחיים ומהנסיבות שהפכו אותם לאנשים כל כך מיוחדים ואין עוד כמוהם. מי שמצליח לגעת באנשים בדרך שלו יוצר משהו שהוא באמת מיוחד. יש רק Wino אחד, רק Matt Pike אחד, רק Al Cisneros אחד, Stephen O'Malley, Greg Anderson,Toni Iommi,Ozzy Osbourne כל האנשים הללו הם דמויות יחודיות. אל תנסו יותר מדי, פשוט תהיו עצמכם. בסופו של יום אני יודע שאני עצמי וכשאני כותב מוזיקה אני מבטא את מי שאני. בקיצור כל אחד צריך לנגן מה שהוא אוהב, להיות עצמו ולמצוא את הקול היחודי שבו, הקול הזה שמבטא אותך ב 100% שגורם לך לרצות לנגן, גם כשאין אנשים או במה או אלבום לנגן בשבילו. כשיש לך את זה האלבום והאנשים והבמה יגיעו ולפחות זה יגע במישהו כמו שזה נגע בך כשניגנת את זה. בנוסף יש הרבה שמנגנים מתוך מתוך שאיפה להגיע אל במות ענק ואין בזה שום דבר פסול כן? אבל..

אבל זו לא הנקודה של כל זה.

מי שמגיע לנגן בבמות ענק מגיע לשם בזכות מסיבה טובה.

אנחנו לקראת הסוף. מה המחמאה הכי גדולה שקיבלת ממעריץ?

אני לא יודע מה הכי גדולה שקיבלתי או הכי טובה, אבל המחמאה הכי גדולה שאתה יכול לקבל מקהל או מבן אדם זה כשברור לך כשזה מגיע ממקום מאוד אישי עבורם. כשברור לך שמעבר להופעה שהם ראו או אירוע מטאל הם חוו מוזיקה שהיא מעבר למשהו שהיה להם נחמד או מהנה, אלא משהו שממש עזר להם. עבורי מוזיקה היא מעבר ל "בידור", או "מופע" או איזה משהו שאתה צורך וממשיך הלאה בחייך. היא משהו שאני חוזר אליו שוב ושוב. אני לא יכול להגיד לך כמה פעמים בחיים שלי כבר הקשבתי לאלבום Heaven and Hell אני הקשבתי לאלבום הזה כל כך הרבה פעמים והוא עדיין עושה לי את זה. זה עשה לי את זה כששמעתי אותו בפעם הראשונה בגיל 12 וזה עובד עד היום. אז כל עוד מישהו חווה את המוזיקה שלנו בצורה כזאת עבורי זה כבוד גדול. הייתי בר מזל מספיק בשביל לפגוש כמה אנשים שהמוזיקה שלי עשתה להם את זה וזו המחמאה הכי גדולה עבורי ללא ספק.

ברור לי שזה לא משהו שתוכל להבטיח, אבל האם יש סיכוי אי פעם לראות אתכם בישראל?

אולי, אולי. כולנו לא מוזיקאים במשרה מלאה וכל טיול שרחוק כל כך מהבית כרוך בדרך כלל בסידורים לוגיסטיים מעייפים ועם כמה שאני שונא להתעסק עם כסף, כרטיסי טיסה ולוגיסטיקה זה דברים מעיקים אבל זה חלק מהעניין. אנחנו אנשים הגיוניים ואנחנו שמחים להגיע למקומות שלא היינו בהם. למעשה כבר היו כמה הצעות אז כן, אני חושב שזה יקרה יום אחד.

האם יצא לך לשמוע מטאל ישראלי?

כן, אני מכיר כמה להקות. Melechash זה להקה שאני מכיר הרבה שנים. אני מקשיב להם מההתחלה ומהאלבום As Jerusalem Burns והלאה. יש עוד כמה שאני כנראה מכיר, אבל כרגע היחידים שעולים לי אלו Melechesh.

מילים אחרונות?

תודה על הראיון, תודה לכל מי שתומך בנו. אנחנו חלק מקהילה וזה מרגש אותנו כל פעם מחדש התמיכה של כל הקהילה בנו.

תודה רבה על הראיון ותודה רבה שהתגמשת איתי עם השעות ועשינו את הראיון הזה בשעה נורמלית(19 בערב שעון ישראל ד.א) זה לא מובן מאליו

בכיף, בשבילי זה רק עשר בבוקר(צוחק)