בנשקייה של Overkill

מרואיין: Bobby "Blitz" Ellsworth סולן Overkill

בזמן שלהקות קמות ונופלות, מתפרקות ומתקאמבקות – מעצמת הט'ראש מטאל Overkill מסרבת לשקוט. מים רבים זרמו בנהר מאז ראו אור אלבומיה הקלאסיים של הלהקה, שהפכו לנכס צאן ברזל בקרב חובבי הסגנון, ועם קטלוג מרשים של 16 אלבומי אולפן המתפרסים על פני מעל ל-30 שנות פעילות רציפות, חוזרים כעת הט'ראשרים הותיקים מניו ג'רזי באלבום חדש, ה-17 במספר, העונה לשם White Devil Armory, שמוכיח שהרוח עודנה נושבת במפרשיהם. לאחר שהספקתי לגמוע בקבוק בירה, ישבתי לשיחה צפופה עם Bobby "Blitz" Ellsworth, הסולן הכריזמטי בעל צווחת הבאנשי הגבוהה שהפכה לאחד מסימני ההיכר הבולטים של הלהקה, שהתגלה גם כאיש שיחה מרתק ושנון, בעל אנרגיה בלתי נדלית וחוש הומור. על האלבום החדש, תובנות מעניינות מהעבר וההווה, מה שמסייע ללהקה להחזיק מעמד במשך כל כך הרבה שנים ועוד – בראיון שלפניכם.

היי בובי, מה שלומך?

בסדר, בנאדם!

קודם כל, רציתי לומר שזה כבוד גדול בשבילי לשוחח איתך בתור אחד שמת על Overkill! אז שנתחיל?

כן, בנאדם. בוא נעשה את זה.

ראשית כל – לאחר מספר עיכובים, בחודש שעבר חזינו סוף כל סוף בהוצאתו של אלבומכם האחרון, "White Devil Armory". מה תוכל לספר לנו עליו? מהם מקורות ההשראה שהובילו אתכם ליצירת האלבום החדש?

אתה יודע, זה מצחיק, אתה עושה את זה במשך 17 אלבומים, וההשראה הופכת להיות ההזדמנות לעשות עוד אלבום, זו מעין השארות בקהילה הזו שאנחנו חיים בה את כל חיינו – קהילת המטאל. אנחנו עדיין נהנים לעשות את זה, אנחנו עדיין נהנים לצאת לסיבובי הופעות, אנחנו עדיין נהנים מלהיות להקה, ואני חושב שזו מעין עסקת חבילה ייחודית של מעל ל-30 פאקינג שנה ברצף. אני חושב שהעובדה שאנחנו תמיד מנסים להעצים את מה שעשינו באלבום הקודם, בין אם נשמע כך בתוצאה הסופית ובין אם לא, אני חושב שזה תלוי במאזין, אך כשאנחנו נכנסים להקליט, אנחנו חושבים "אוקיי, כיצד אנחנו יכולים לגרום לעצמנו להשמע טוב יותר?" אני מניח שזה מעניק לנו יותר מוטיבציה להמשיך ולנסות לתחזק את מה שיש לנו.

למען האמת, אני חושב שהלך לכם לא רע. אני אהבתי כל שיר ושיר באלבום. כל אחד עושה את שלו. בנוסף לכך רציתי לשאול אותך – ככותב מילים, האם ישנם נושאים ספציפיים ששאפת להדגיש מבחינה לירית באלבום? נושאים מסוימים שהיית רוצה לשפוך עליהם אור? האם ישנו נושא מרכזי שחוזר על עצמו לאורך השירים? קונספט כלשהו?

אתה יודע, מצחיק שאתה אומר את זה. כשאתה מאזין לאלבום אתה נהנה ממנו מאחר ולכל שיר יש את הקטע שלו. אני מחשיב אלבום מוצלח ככזה שמרגיש כמו אלבום שלם, ולא רק כמה קטעים טובים פה ושם, פרויקט גמור, ואני חושב שזה אחד הדברים שיש ב-White Devil Armory. כשאני מחפש אחר נושא, אני תמיד מתחיל בחוט דק, באלבום הקודם, The Electric Age, החוט הזה היה המילה "חשמלי" (Electric). זה עד כדי כך פשוט בהתחלה. באלבום הנוכחי החוט הפך להיות המילה "נשקייה" (Armory). מבחינה לירית, לא באמת יצרתי איזשהו קונספט, ניסיתי לכתוב סוג של סיפור על פחדים, הישגים, מטרות, שאיפות, תשוקות… אני יודע שזה מאוד כללי, אבל יצרתי דמות בשיר הראשון ששמה Armorist, הצגתי אותו כאדם מתבודד. אם אתה עוקב אחרי ה-Armorist לאורך האלבום, בכל שיר, במידה כזאת או אחרת, לפעמים הוא כגוף שלישי, רק מתבונן על ההתרחשויות, וכשאתה מגיע לשיר In The Name, הוא באמת הופך לחלק מקבוצה, ומגלה ששישנה עוצמה המושגת בבידוד, וישנה עוצמה שהוא משיג כחלק מקבוצה , איחוד של אנשים שדומים לו מאוד. זהו למעשה מעין סיפור האבי מטאל שמבוסס על רגשות. בשיר Bitter Pill, למשל, על מנת להיות חלק מהקבוצה, עליו להשיל מעליו את הגאווה שהייתה חלק מהנשק שלו.

אז המוסד לחולי נפש עליו מדובר בשיר הוא למעשה מטאפורה?

בהחלט! אז נכון, אפשר לומר שיש כאן מעין קונספט אמוציונלי, על המסע מבדידות לאיחוד.

אני מניח אפשר לומר שישנו איזשהו מסע שנבנה במהלך האלבום, של איזשהו פרוטגוניסט שחווה מעין גילוי עצמי לאורך האלבום.

נקודה טובה! במידה כזאת או אחרת, בזה ניסיתי לגעת. למרות שרציתי לומר שאני דווקא לא אוהב להיות כל כך ברור בכל הקשור למילים שלי. אני זוכר שכילד האזנתי ל-Black Sabbath, וכשגיליתי את המשמעות האמיתית מאחורי המילים שלהם מאוחר יותר, וחשבתי לעצמי הו, אלוהים! זה הרס את השיר כולו עבורי. *צוחק*

אני יכול להבין. מה לדעתך מבדיל את White Devil Armory מאלבומים קודמים של Overkill?

ובכן, אני חושב שזה דיי קשה להשוות את כלל הדיסקוגרפיה ל-White Devil, כיוון שמדובר בפרקים שונים של Overkill, וזה נמשך לנצח. אני מניח שכל אלבום נשמע רלוונטי לתקופה בה הוא שוחרר. אם Ironbound למשל היה רלוונטי לשנת 2010, אז White Devil Armory רלוונטי לשנת 2014. מהבחינה הזו כל אלבום עומד בפני עצמו.

White Devil Armory הגיע למקום ה-31 בבילבורד 200, מה שהופך אותו לאלבום המצליח ביותר של Overkill עד כה. איך להקה מצליחה להגיע לשיא המכירות שלה לאחר 34 שנות פעילות?

לשאיפה להצלחה אף פעם לא הייתה השפעה על איך שנשמענו, אנחנו לא להקה של להיטים. אני מניח שהקהל הצעיר יותר משתדל לשמור על הגחלת, ביחד עם הקהל המבוגר יותר שנשאר איתנו לאורך השנים.

Overkill היא להקה מאוד עקבית, ששחררה 17 אלבומים, כשהפער הגדול ביותר בין אלבומים הגיע ל-3 שנים גג. בנקודה הזו, האם אתה מרגיש שבאמת יש לכם משהו לחדש, או שאתה פשוט כאן כדי לספק את הסחורה?

תראה, לכל אלבום יש את הקטע שלו, כמובן שיש לנו אלבומים שבהם הדגש הוא יותר על מהירות, או כאלה שבולט בהם יותר הגרוב וכדומה, אבל כל אלבום עדיין נשמע כמו אלבום של Overkill, מדובר בסך הכל באותה הנוסחה, אנחנו מי שאנחנו. אנחנו ממשיכים לשחרר אלבומים כי אנחנו עדיין נהנים מזה, להוציא שירים חדשים, להופיע איתם, זה משהו שהולך איתנו. באיזשהו מקום זה אכן גם לספק את הסחורה, כי אתה כבר מתרגל לשגרה הזו, אך זה סוג של משהו שאנחנו עושים גם בשביל עצמנו.

האם ישנה איזושהי משמעת שמדריכה אתכם ומסייעת לכם להמשיך להניע במשך 34 שנים ברצף, או שזה משהו שמגיע אליכם באופן טבעי?

בגדול מאז שהיינו צעירים הגישה שלנו הייתה לעשות מה שבזין שלנו. כפי שאמרתי גם קודם, אנחנו עושים את זה כי אנחנו נהנים מזה. אני מרגיש ההתלהבות שלי מעולם לא דעכה. אישתי למשל, טוענת שאני ילד בן 12 תקוע בגוף של גבר בן 55. לא כולם בנויים לאורח חיים שכזה, אך בסופו של דבר במקרה שלנו מדובר בשותפות טובה, שהיא מה שמחזיק אותי ואת D.D. ביחד לכל אורך השנים. אחד הגורמים המרכזיים ב-Overkill הוא ההכרה בכך שהאדם בא לפני הלהקה. השאר כבר מגיע לבד.

הרכב הנגנים ב-Overkill עבר המון שינויים במהלך השנים, כשלמעשה אתה ו-D.D. היחידים שנשארתם ב-Overkill מאז תחילת דרכה של הלהקה. יחד עם זאת, מאז האלבום Immortalis ב-2007, גיבשתם את ההרכב היציב ביותר של Overkill עד כה, האם אתה מרגיש של-Dave (Linsk), Ron (Lipnicki) ו-Derek (Tailer) ישנה איזושהי תרומה רבת ערך שהשפיעה על האיכות הראויה לציון בה ניחנו האלבומים שעקבו?

בוודאי! בסך הכל כל אחד מגיע עם הסגנון והטכניקה שלו, והאלבומים ששחררנו לאורך השנים נשמעו כמו שהם בין השאר גם בזכות הנגנים שלקחו בהם חלק. בעיקרון Dave כבר הספיק לעבור איתנו המון – הוא בלהקה מאז 1999 וכבר הספיק לקחת חלק במספר אלבומי אולפן ואינספור הופעות, כך שהנגינה שלו היא לחלוטין חלק מ-Overkill. לגבי Derek, הוא בעיקר הופיע איתנו, אך יש לציין שגם הוא הגיע עם נסיון רב על הבמה. רון, לעומת זאת, הגיע אלינו ממש לאחר ההקלטות של ReliXIV, כך שהוא פשוט למד את Overkill על הדרך, והוא היה החלק האחרון של הפאזל שהשלים אותנו ליחידה אחת שעובדת ומתפקדת היטב, ואתה שומע את זה גם באלבומים.

Overkill היא להקה שהנפיקה קלאסיקות נצחיות דוגמת The Years of Decay, Under The Influence, Taking Over ועוד, שט'ראשרים ברחבי העולם סוגדים להן, ויחד עם זאת – אתם מסרבים לנוח על זרי הדפנה. במקרים רבים, כשמדובר בלהקות ותיקות אשר מוסיפות להיות פעילות, קיימת תפיסה רווחת שמדובר בלהקות שכבר עשו את שלהן, הביאו את תרומתן, וכעת הן בסך הכל צל חיוור של מה שהיו פעם. מה המסר שלך למחזיקים בתפיסה שכזו?

לא מדובר באיזושהי אפיסודה חולפת מבחינתי. אנחנו ממשיכים לנגן, ממשיכים ליצור. עשינו לא מעט לאורך השנים – עשינו דברים גדולים, שונים, ומעולם לא עצרנו. אנחנו ממשיכים להקליט ולהופיע איפה שרק אפשר. הלהקה הזו היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, ואני מוכיח את זה לעצמי בכל פעם מחדש.

עברת לא מעט בעיות רפואיות, ולמרות הכל, הוספת להציג יכולת יוצאת דופן לעלות בחזרה על הסוס, נושא שזוכה להתייחסות בשיר Another Day to Die מהאלבום החדש. אני אף אוסיף שביצועיך באלבומים האחרונים ועל הבמה מציירים תמונה של פרפורמר שנמצא בשיא הכושר שלו. האם יש לך תובנות מעניינות כלשהן, איזושהי גישה ייחודית שסייעה לך להתרומם בחזרה מן האפר ואף להוציא מעצמך את הטוב ביותר?

הפילוסופיה שאימצתי היא שיש להסתכל דרך הבעיות ולא עליהן. זו פילוסופיה שהוגשה לי על ידי חבר בתקופה שלאחר שאובחנתי עם גידול סרטני. יש צד אחר לבעיה, השאיפה היא להגיע אליו, ולשם כך הייתי צריך לצאת לאיזשהו מסע. לא נתתי לזה לדכא אותי יותר מדי, כיוון שהבנתי שאני עומד בפני הזדמנות, והמסע הזה אפשר לי לקבל אותה. הבחירה הקלה הייתה לשקוע בעצמי ובבעיות שלי, אך בסופו של דבר היה ברור לי שאינני מרכז העולם, אני חלק קטן ממנו. אני עוד חיה. כשאתה מבין את זה, הופך לפחות אגוצנטרי ולוקח הכל בפרופורציה, זה מעניק לך כוח להמשיך בכל פעם מחדש.

בניגוד לרוב להקות הט'ראש הידועות מארה"ב, שהגיעו בעיקר מאזורים אורבניים בניו יורק וקליפורניה, Overkill היא ככל הנראה להקת הט'ראש המוכרת ביותר ששורשיה מגיעים מעיירה בניו ג'רזי, אתה מאמין שלנוף השונה הייתה איזושהי השפעה על התעצבותה של Overkill?

מצחיק שאתה שואל, היות ובגדול גדלתי דיי קרוב לניו יורק, והגישה שלנו הגיעה משם. גם ההופעות הראשונות שלנו ומרבית הלהקות שהיינו עמם בקשר צמוד דאז הגיעו משם. מצד שני – הייתה איזושהי תפיסה רווחת שג'רזי היא המקום בו ניו יורק משליכה את הזבל שלה, ואנחנו הגענו משם, כך שבזמנו אף אחד לא העז להתעסק איתנו – הסתכלנו עלינו בתור חבר'ה הקשוחים, אחרי הכל, הגענו מתוך פח האשפה של ניו יורק. *צוחק*

כמוזיקאי מטאל ותיק, מהם היתרונות והחסרונות של להיות בלהקת מטאל, אז והיום?

ישנם הבדלים מהותיים, בעיקר בכל הקשור לטכנולוגיה. הכל היום כל כך נגיש. מצד אחד יש לך את תופעת ההורדות ושיתופי הקבצים, מצד שני – היום אתה מסוגל להפיץ את עצמך ביתר קלות באמצעות הרשתות החברתיות והיוטיוב. פעם היינו קורעים את התחת בשביל לגרום לאנשים לשמוע עלינו בכלל. היינו מתזזים את עצמנו ממקום למקום, מחלקים פלאיירים, מעבירים קלטות, ואת הכל היינו מעצבים בעצמנו וכותבים בכתב יד. זו המון עבודה. היום מספיק לך להעלות שיר לרשת ומדובר בעניין של דקות עד שהוא מגיע לאנשים.

יצא לי לראות לא מעט מהפלאיירים הללו של פעם. זה קטע לראות לוגו של להקה שנחשבת כיום גדולה ומוערכת משורבט בקטן בכתב יד בקטן. עושה רושם שהיה בזה קסם שקצת חסר היום, לא?

אתה בהחלט צודק, מצד שני – תחשוב כמה זמן נחסך ממך כיום בכך שאין לך צורך להתעסק בזה.

אחד משני קטעי הבונוס הכלולים במהדורה המוגבלת של האלבום החדש הוא קאבר נפלא לקלאסיקה של להקת Nazareth, השיר Miss Misery הכוללת דואט בינך לבין Mark Tornillo מ-Accept. כיצד הגעתם לבחור בשיר הספציפי הזה? ומתי עלה הרעיון לשיתוף הפעולה עם Mark?

הבחירה ב-Mark הייתה טבעית לגמרי עבורי. יש לו קול חזק שמשתלב נהדר עם שלי, אנחנו חתומים באותו הלייבל, ומעבר לזה – אנחנו מגיעים מאותו איזור. ראיתי את מארק מופיע על במה עוד כשהיינו נערים.

ב-2006 לקחתי חלק בהרכב שנקרא The Cursed. שחררנו אלבום אחד שנה לאחר מכן, וסמוך לאותה התקופה הייתה אמורה להיות ההופעה הראשונה והאחרונה שלנו. היה מדובר במופע ארוך, כך שמעבר לשירים המקוריים שלנו ביצענו גם שירי רוק קלאסיים. אחד מהם היה ל-Miss Misery, והוא היה ללא ספק הביצוע שיצא הכי טוב מאותו מופע, הוא ישב לי בראש הרבה זמן לאחר מכן, ואיכשהו יצא והייתה לי סוף כל סוף הזדמנות לתת לו ביטוי דרך Overkill במסגרת אותו דואט עם Mark.

כלהקה בעלת שגרת הופעות אינטנסיבית, האם ישנם מקומות כלשהם בעולם בהם היית רוצה מאוד להופיע, שטרם נקרתה בדרככם ההזדמנות להגיע אליהם?

אתה מתכוון… חוץ מישראל? *צוחק*

מה, זה היה עד כדי כך ברור? טוב, נו. תפסת אותי.

תראה, להסתובב בעולם זה יתרון מאוד מהנה. אני באופן אישי מאוד אוהב לטייל, לראות ולהכיר מקומות חדשים, שאת זה בדרך כלל יוצא לי לעשות כשאנחנו טסים להופיע. הייתי מאוד שמח להגיע למלזיה, סין ודרום אפריקה. זו הרגשה מדהימה להגיע למקום שלא דרכת בו בעבר, ומבחינתנו כל הזדמנות להופיע מול קהל היא מבורכת. אני זוכר את סיבוב ההופעות הראשון שלנו באירופה – זו הייתה הפעם הראשונה בה הופענו מחוץ לארה"ב. זה היה מטורף. פתאום אתה מגיע לידי חיבור עם חבר'ה שמתגוררים בסביבה שונה לגמרי משלך ושמעו עליך מרחוק.

לאילו להקות אתה מוצא את עצמך מאזין כיום?

בדרך כלל אני מקדיש זמן להאזנה ללהקות שחוברות אלינו לסיבובי ההופעות, כך שלאחרונה אני חורש לא מעט על Prong. יש גם את Darkology שגם מופיעים איתנו, שהם להקה טובה. באוטו שלי מתנגן בתקופה האחרונה האלבום האחרון של Gama Bomb.

מסר אחרון שתרצה להעביר לקוראינו?

מקווה מאוד שתהנו מהאלבום החדש, ושיצא לנו להופיע אצלכם מתישהו!

ונאמר אמן. תודה רבה, בובי!

בכיף! תודה לך, בנאדם.