מרואיין: Daniel Gildenlow סולן להקת Pain of Salvation
צילום : אביחי לוי
"הארנב זינק לתוך מאורת ארנבים גדולה, שהוסתרה מאחורי סבך שיחים. אליס לא חשבה פעמיים ומייד זינקה אחריו לתוך המאורה. מאורת הארנבים היתה כמו מנהרה גדולה ועמוקה, ואליס חשה עצמה צונחת וצונחת למטה למשהו שנראה כמו באר עמוקה מאוד." בפעם הראשונה שראיינתי את Daniel Gildenlow על החוף בפסטיבל ProgStage בכנרת, נגענו בכל כך הרבה נושאים שכן היו לי כל כך הרבה שאלות לאמן האהוב עליי ביותר, וניסיתי לתפוס איתו את כל רוחב היריעה בשיחה שנמשכה שעתיים ארוכות, מעין סקירה כללית על השקפות העולם שלו והאלבומים השונים. מאז עברה בסך הכל חצי שנה, Pain of Salvation חוזרים להופיע בארץ והפעם בתל אביב, בסט אקוסטי וחשמלי מלא של כשלוש שעות. הפעם הבטחתי שלא אגזול יותר מחצי שעה מהלו"ז הצפוף שלו (מה שבפועל התארך לשעה וחצי כמובן) ומפאת קוצר הזמן והתאבון שלי להבין דברים לעומק, העדפתי להתמקד איתו, מלבד באלבום החדש כמובן, גם בנושא שהכי חם אצלי על הפרק כרגע: מהות היצירה.

תמיד מצאתי את עצמי מוקסמת מהשאלה מה גורם לאמן ליצור, מה מניע אותו, במיוחד כשמדובר באמן כמו Gildenlow שמצליח להשפיע על קהל נרחב ולגעת להם בנקודות הכי רגישות בנפש. Gildenlow הוא המרואיין האולטימטיבי: הוא מאוד אמיתי, אינו פוחד משאלות קשות, מתנסח היטב והוא אינו מובך בקלות, המועמד המושלם לזרוק לתוך "מאורת ארנב" שכזו, מעין דיון עמוק ומתפתל שממוקד בכמה נקודות עיקריות בלבד, שאתה לא באמת יודע לאן יגיע ואיך תצא ממנו למעט הנסיון התמידי לשבור את פני השטח ולהגיע עמוק יותר. כמובן שההרפתקה הזו איתו היתה מרתקת לא פחות מהקודמת, גם אם עדיין לא הצלחתי להבין סופית מה גורם לו לתקתק.

היי דניאל! היית מאוד עסוק לאחרונה, מה אתה עושה?

ובכן, אני בשלבים האחרונים של העבודה על האלבום האקוסטי, יושב על המחשב ומסתכל החוצה על מזג האוויר השמשי בחוץ…

אז אתה לא צריך את ישראל הפעם בשביל זה.

דווקא נוח לי בפנים, כשאני יודע שזה מינוס כמה מעלות בחוץ. הופך את הישיבה בפנים לנעימה יותר.

טוב, עוד מעט אתה כאן – חם ומגעיל כאן, כרגיל.
באמת? מה מזג האוויר אצלכם שם?

אפשר לומר שדי בסדר, אנחנו די באביב עכשיו. זאת אומרת, טכנית אנחנו עדיין בחורף אבל אפילו החורף שלנו חם יחסית. אני מניחה שתהנה כאן. בכל מקרה, ספר לי על האלבום האקוסטי.

יש כמה עליות ומורדות איתו למען האמת.. היה לי את הרעיון הזה שהוא יהיה כמו "הליכה בפארק", כמו בריזה. מעין משהו בין אלבומים. היה איזה מפיק גרמני שרצה שנעשה הופעה אקוסטית בגרמניה וחשבנו לעצמנו "זה די מגניב, נעשה משהו קצת שונה מהרגיל" ואז חשבתי לעצמי שאנחנו צריכים להקליט את זה, שיהיה משהו למעריצים עד שהם מחכים לאלבום האולפן הבא. ההקלטות בסופו של דבר היו כמעט בלתי שמישות בגלל כמה ערוצים שלא הוקלטו, אבל כבר התחלנו את התהליך המנטלי ורציתי להקליט את זה בכל מקרה, אז אמרתי "בוא נחבר ציוד בחדר החזרות ונקליט את זה כמו שזה, כאילו זו הופעה חיה". זה היה קשה לאחד את כולם למשימה מבחינת לוח זמנים והיו לנו רק יומיים להקלטה, זמן ממש קצר, אבל חשבתי לעצמי שהופעה נמשכת שעתיים, ויומיים יחסית לשעתיים – זה הרבה זמן. הכל היה מאוד לחוץ וכשהסאונדמן חיבר את הציוד הוא עשה משהו לא טוב וסיימנו עם הרבה ערוצים שלא הוקלטו – שוב – והחיבורים היו מאוד גרועים, כל הקלטות השירה היו לא שמישות בכלל, שמעת יותר תופים משירה.

זה מה שעושים במטאל, לא?

*צוחק* טוב, אבל בהקלטות אקוסטיות אתה מחפש את ההקלטה היבשה, הווייב האינטימי, ואם ישמעו תופים בכל החדר זה יישמע נורא. בסוף מצאנו את עצמנו מקליטים שוב הרבה דברים, לדוגמה פסנתר ה- Rhodes נעלם לגמרי ביום הראשון והרמות היו מאוד נמוכות, אולי זה מידע קצת "גיקי", אבל כשמשכתי אותן למעלה בסיקוונסר לא ראיתי כלום. 30 ערוצים שנראו פשוט ריקים מבחינה ויזואלית, לא יכלת לראות היכן השיר מתחיל או היכן הכלים נכנסים. חלק מההקלטות נמשכו 3 שעות, להעביר הכל למחשב ולסיקוונסר לקח המון זמן, ועוד בסוף התהליך אתה לא רואה כלום.

ואת כל זה עשיתם ביומיים?

זה היה אמור לקחת יומיים, אבל בסופו של דבר לעבוד עם החומרים אחר כך לקח הרבה יותר זמן. החלטנו לא לעשות דברים ביומיים יותר כי בסוף לקח לי ימים שלמים לנסות לסדר את הכל.

בסופו של דבר אתה מרוצה מהתוצאה?

כמו כל דבר בכל הפקה שהייתי מעורב בה יש עליות וירידות. יש ימים שאני אומר לעצמי "זה בולשיט אחד גדול, אני מוותר על כל זה עכשיו, אני אתחיל הכל מחדש עם שינוי סיגנל טוב יותר על המיקרופון", ואז יומיים אחר כך אתה אומר לעצמך "פאק, זה כל כך טוב!" אז אני מניח שזה תלוי במה שקורה בתהליך. שמתי לב שהקטע הכי זוועתי הוא שבאמצע ההפקה של השיר ממש כשאתה מתחיל להכניס את הפאזה פנימה ואומר לעצמך "איפה לעזאזל כל השאר". אז יהיה לך כאב ראש לכמה שעות כי אתה מנסה לסדר את הערוצים ואיפה השיר מתחיל וכל זה, ואתה חושב שהבנת איפה הוא מתחיל ואתה מתחיל לחתוך אותו ואז אתה מגלה שזה רק ארבע תיבות כי משהו השתבש ואתה צריך למצוא את הכניסה הבאה. וזה יכול להיות דקות שלמות שאתה מקשיב לחומרים עד שאתה מוצא את זה. אבל אז יש את הרגע היצירתי והכיפי כשאתה מתחיל לחבר את השיר, כשאתה מתחיל לבנות את הסאונד שלו. מאז Road Salt אני נצמד לגישה אולד-סקול יותר, אני מתחיל כל שיר מאפס. בדרך כלל משתמשים בטמפלטים, ממקססים שיר אחד ואז את כל השאר לפי הטמפלט הזה. אני מרגיש כמו ילד בן 14 שמעמיד פנים שהוא בסבנטיז בסטודיו אנאלוגי… אתה חייב להתחיל הכל מאפס.

זה בטח גורם לעצמך להמציא את עצמך מחדש.

כשאתה עובד ככה אתה לא יכול להכריח שיר אחד להכנס לתבנית של שיר אחר, במקום זאת אתה מוכרח להתחיל מחדש ולהקשיב לשיר הספציפי הזה, מה אני רוצה לעשות עם השיר הזה? וזה נותן לך נקודת התחלה שונה. יש גם כמה נפילות, כי לפעמים יש לך הקלטת שירה ממש טובה ואתה אומר לעצמך "ממש הייתי רוצה להשתמש בזה" אבל אתה חייב להקליט את זה מחדש. כמו הקלטת קסם, לפעמים יש לך משהו שממש אהבת ואתה לא יכול ליצור מחדש. הרבה פעמים אני מתחיל לעבוד עם ערוצי השירה סגורים כדי שלא אצטרך להתמודד עם זה. אי אפשר להשתמש בטראקים האלה כי הסאונד היה נורא, והיה הרבה זליגות למיקרופון. רצינו לעשות הקלטה עם פסנתר ושמנו מולו מגבר כדי להקליט אותו, אבל קיבלנו הרבה תופים בערוץ הזה…

אני חושבת שאתה מחפש לעצמך צרות.

כן, זו הבעיה, נסיון לפשט דברים בהתחלה של התהליך זה אף פעם לא טוב. תעשה את כל הדברים כמו שצריך בהתחלה ושמור את הפשטות לסוף, זה יחסוך המון צרות אחר כך. אבל אני מניח שבלי כל זה האלבום לא היה יוצא לפועל, אמנם רצינו שזה יהיה "הליכה בפארק" אבל אם היינו יודעים אז שנבזבז כל כך הרבה זמן על האלבום האקוסטי הזה, לא היינו עושים אותו, זו התאבדות אסטרטגית, אף לייבל לא היה רוצה לגעת בזה אני חושב… זה יצור שונה מכל אלבומי האולפן האחרים, לפחות מבחינה שיווקית.

מה האלבום הזה כולל? גרסאות כיסוי לשירים קיימים, חומר מקורי?

בנתיים יש לנו כמה גרסאות מעובדות קשה של Pain of Salvation ושני קאברים, שוב – מעובדים קשה, ושיר מקורי אחד ששמו כשם האלבום – "Falling Home" .

אהבתי את השם. בנוגע למה שאמרת מקודם על הקלטות ראשוניות, כל פעם שאני שומעת גרסה אקוסטית לשיר קיים אני לא יכולה שלא לתהות לעצמי מדוע האמן בחר לעשות את זה.
האם הגרסה המקורית לא בהכרח טובה יותר? למה אתה מרגיש צורך ליצור גרסה חלופית, ומה זה אומר על המקורית? האם היא לא שלמה, האם היא לא מספיק "נכונה"?

יש מקרים שבהם זהו המצב, למשל באלבום 12:5, תמיד רציתי לעשות מחדש את השיר "Leaving Entropia" כי הרגשתי שזה לא באמת יצא כמו שרציתי באלבום, אז זו סיבה אחת. אבל זה גם תלוי מה סוג האלבום האקוסטי שאתה מוציא, יש הרבה להקות שמוציאות "סתם" אלבומים אקוסטיים שמכילים גרסאות אקוסטיות רגילות של השירים. אנחנו מעולם לא אהבנו את זה, תמיד חיפשנו משהו מורכב יותר, אנחנו יותר משקיעים כשזה מגיע ליצירה של… ובכן, אני לא רוצה לומר ה"תוצר" כי זו מילה מוזרה, אז ל"גרסה הסופית של העבודה" או מה שזה לא יהיה.

אומנות!

*צוחקים* כן, זה לא נשמע יומרני בכלל… חשבתי להגיד את זה אבל החלטתי לוותר. אני לא רוצה להשמע יומרני מדי..

אבל זה מה שאתה! אבל אנחנו אוהבים אותך ככה אז זה בסדר.

*צוחק* אנחנו צריכים להגן על הקוראים מיותר מדי יומרנות! מה שאני תמיד אוהב בגרסאות – אפילו לאו דווקא אקוסטיות אלא פשוט כאלה שמכילות פחות כלים – זה שהשיר תמיד ייצא בהן בצורות אחרות לחלוטין. כמלחין וכזמר אתה תמיד מודע לכל השכבות של החומר, אתה מכיר את כל הפרטים, אפילו את אלה שהמאזינים לא יקלטו בכלל. וכשאתה עושה גרסאות כאלה אתה יכול לחשוף את הפרטים האלה שאנשים לא שמו לב אליהם בפעם הראשונה. וכמובן הדבר שאני הכי אוהב בכל פעם שיוצרים מחדש שיר הוא היכולת להלביש אותו מחדש, לשחק איתו. הטעם שלך השתנה, תמיד רצית לנסות את זה בסגנון קאנטרי למשל, וזו ההזדמנות המושלמת לנסות את זה. היו כמה גרסאות מוזרות שמאוד מהר התאהבתי בהן יותר מהמקוריות.

אבל מה זה אומר על הגרסה המקורית? זה כמו לומר "יצרתי משהו, אבל הוא לא האחד והיחיד, לא אמיתי, לא באמת אני". קשה לי לקבל את מה שאתה אומר כי אתה יוצר משהו – ותכף גם נגיע לכל תהליך היצירה – אבל זה חייב להיות מהקרביים שלך, מהחלקים הכי פנימיים שלך, ואז אתה אומר "זה לא טוב מספיק". ואם האמן בעצמו אומר את זה…

זה כמו לאכול ספגטי במשך שבועיים ואז לומר לעצמך "אני רוצה לאכול קציצות". זה לא אומר שהספגטי דפוק…

אז תיצור קציצות! למה להכריח את הספגטי להפוך לקציצות?

זה העניין, אתה חייב לעשות את זה באיזה מקום. בכנות, חלק מהחומר מאוד ישן. כמוני. אז זה מאוד נחמד ליצור את זה מחדש. האלטרנטיבה תהיה לעשות אלבום "בסט אוף" בו אתה לא משנה את הגרסאות בכלל. אבל מנקודת ההשקפה היצירתית זה יותר מעניין לשנות אותן. זה כמו נשף מסכות אבל הוא לא שמח, אולי את יותר שמרנית בהשקפה ממני.

אני לא נגד, אני פשוט לא מצליחה להבין איך יוצר עושה את זה למשהו שהוא בעצמו יצר. כשאני כותבת יש לי את התחושה של "ככה זה צריך להיות, אסור לי לגעת בזה יותר". אני לא עושה את זה כל כך הרבה זמן, אז אולי דעתי תשתנה אחרי עשר או עשרים שנה…

אני שמח שאמרת את זה, ידעתי שאין מצב שהייתי יוצא מזה טוב אם אני הייתי אומר את זה… אני עובד ככה בכל מקרה, אני עדיין מנגן פה ושם את השירים שאני אוהב מהאלבומים שלנו ואני לא יכול כל פעם לקרוא לכל הלהקה כשאני מנגן לעצמי, אז אני די רגיל להמציא גרסאות חדשות.

אולי זה קשור בתקופה בחיים שאתה נמצא בה? אקוסטי חייב להיות פגיע יותר, אם תרשה לי לחזור לקונפליקט ה"פגיע-יהיר" שלך מהפעם הקודמת…

*צוחק* "עירום ומתיימר"! אולי זה יכול להיות הטייטל של האלבום. Pain of Salvation – "עירום ומתיימר"…
האמת שזה לא טייטל רע בכלל! כן, אולי באלבום הבא… כשזה מגיע לאספקטים מסויימים אני די אמביוולנטי, לדוגמה אהבתי מוזיקה סכמטית כשהייתי צעיר יותר, גדלתי עם "The Elder" ו- "Jesus Christ Superstar", "War of the Worlds" בגרסת Jeff Wayne.

אווו, אני מתה על זה.

כל אלה משתמשים בנושאים מוזיקליים שונים וסגנונות שונים של מוזיקה ומצבי רוח שונים. אני עושה את זה כל הזמן עם Pain of Salvation, כל הזמן, עוד מהתווים הראשונים שהייתי מנגן אני ממחזר נושאים. אני לא יודע אם דיברנו על זה בראיון הקודם על החוף, אבל עבורי זה כמו קסם יומיומי – אתה יכול לקחת נתיב אחד ולהצמיד אותו לסיטואציה מסויימת, ואז להשתמש בזה יותר מאוחר בהקשר שונה לחלוטין. בוא נגיד שאתה משתמש בחלק החיובי של הנושא הזה ואז בפעם הבאה אתה משתמש בזה בהקשר עצוב ואז איכשהוא זה הופך להיות אולטרה-דכאוני, זה שהמוח שלך מצפה שהקטע הזה יהיה שמח והוא לא, עושה את זה לעוד יותר עצוב. עבורי זה כמו קסם שבו אחד ועוד אחד שווה שלוש, כי יש לך את הקטע השמח ואת הקטע העצוב אבל אתה גם מקבל את היחסיות ביניהם.

גם אם אתה משתמש בחזרתיות ללא שינוי, זה משפיע על המוח של המאזין, לדוגמה ב- War of the Worlds הנושא אולי לא מורכב, אבל הוא כל כך "נכון". זה מצליח לגעת בך וזה מפחיד אותך דווקא בגלל שהוא חוזר על עצמו לאורך האלבום.

אז זה העניין עם יצירת גרסאות שונות לשירים, כמו שעשינו ב- 12:5 ודי חצינו גבולות מנקודת המבט של המעריצים, כמו למשל גרסת המז'ור של "Ashes", "Ashes" השמח. בשבילי זה היה מדהים כי אין שום דבר שמח בליריקה, הליריקה לגמרי עצובה, שלילית בכל כך הרבה מובנים, ואז כשאתה מנגן את השיר במז'ור זה הופך לשמחה מזויפת, לא אמינה, וזה מטריד. אבל המעריצים… פעם מעריץ שלח לי אימייל וכתב לי שאם אני אנגן את זה שוב במז'ור הוא יהרוג אותי. זה קשה עם הדברים האלה, לפחות עבור אנשים מסויימים. אבל שוב – אולי חלק מהאנשים יותר שמרנים ממני… *צוחק*

אני לא יודעת אם זו שמרנות, איך שאני רואה את זה – ועוד הרבה אנשים ממה שאני יודעת – יצירה באה ממקום מאוד אפל, כשמדובר במוזיקה שמזיזה בך משהו לפחות, זה בדרך כלל אפל, אנחנו יכולים להסכים על זה נכון?

כן, אני מסכים.

אז אני חושבת שזה קשור במקום שאתה כותב ממנו, איך הוא נראה? איך תתאר אותו? ואל תגיד "סקס"…

*צוחק* האמת ששאלו אותי את זה הרבה ואני עדיין לא יודע איך לענות על זה. כשזה מגיע ליצירה, עבורי זה 50 אחוז השראה ו-50 אחוז תסכול, אני חושב שחייב להיות תסכול בכל מה שאני כותב. אם זה תסכול מהחברה או.. זה כמו גירוד, אני חייב להוציא את זה איכשהוא.

אבל אם תצטרך לתאר את המקום הזה, נניח בעולם פנטזיה כלשהוא, איך תתאר אותו? האם תהיה שם אש? או שזה סוג של גיהנום פרטי? או להפך – מקום של שלווה? אני באמת רוצה לדעת… אני מניחה שאני מנסה לדעת דרך התשובה שלך אם אני נורמלית…

*צוחק* ובכן, מהבחירות שנתת לי אני אהיה חייב להגיד שלא. אבל מצד שני, מעולם לא פגשתי אנשים נורמלים. כשאני פוגש אנשים שנראים כאילו הם נורמליים, הם קצת מפחידים אותי… לאורך השנים הבנתי שיש בי צד שמרני, אבל יש בי גם קול אחר שבעקביות שובר אותו. אני אתן דוגמה נורמלית, נגיד שאת עם המשפחה או בכיתה, יש שולחן שכולם אוכלים בו, נכון? – שמתי לב שאנשים נוטים לבחור כל הזמן את אותו המקום לשבת בו שוב ושוב. אני מוצא שמאוד קל לי לעשות את זה, אבל כשזה קורה שמתי לב שיש קול בתוכי שמאוד כועס, זה כמו שיהיה לי ADHD ותסמונת אספרגר באותו הזמן, שיהיה לך את הקונפליקט הזה כל הזמן. את רואה את "תיאורית המפץ הגדול"?

כן, מתה על הסדרה.

טוב, אז יש בי צד שהוא כמו שלדון מהסדרה, שרוצה לשבת "במקום שלי", ואז יש בי את הצד המשוגע הזה שצועק עלי "מה הבעיה שלך? אתה חייב לשבת במקום שונה!" אני חושב שיש לי את אותו הדבר כשזה מגיע למוזיקה, אני בדרך כלל מסתובב סביב מתודולוגיה מסויימת, או כמו שתיארת את זה – מקום, ובקלות הייתי נסגר במקום אחד אבל אני לא יכול כי יש לי את הצד השני שכל הזמן מושך את השטיח מתחת לרגליי, מכריח אותי להשתנות. אז אין לי באמת מקום אחד, אם למשל הייתי במקום של שלווה ובאלבום הבא אני אומר לעצמי "או, בוא נחזור לשם, זה היה נחמד, עם מפלי המים והעצים, אני חושב שאני רוצה לחזור לשם"… "לא! אסור לך לחזור לשם, כבר היית שם! ראית את המפלים, מה הטעם במפלים, לך לכאן, יש להם כאן גיהנום מאוד מעניין! יש כאן בורות של אש, מה זה מפלים לעומת בורות אש, בוא נלך לכאן!" ואני חושב שזה כוח מניע לאורך השנים, ויש לי דרך ששמתי לב אליה לשנות את הנוף, להכריח את עצמי לחשוב שונה. אם מסתכלים על האלבומים לאורך השנים אפשר לראות בקלות, במיוחד בהסתכלות לאחור, שהדרכים ליצור את האלבומים האלה היו כל כך שונות עבור כל אלבום שזה בלתי אפשרי להצמד לחוקים, השינוי המתמיד של הנוף גורם לך לחשוב בדרכים חדשות אם תרצה או לא, לדוגמה אם יש אלבום כמו Remedy Lane ואחריו אתה רוצה לעשות אלבום כמו BE, שצריך לכתוב בתווים ולהופיע עם תזמורת, זה לא יהיה אותו אלבום כמו Remedy Lane, לא משנה כמה תתאמץ כי הסיטואציה השתנתה, התפאורה השתנתה כל כך הרבה שזה מחייב את השינוי המחשבתי בדרך שבה אתה כותב או חושב או מופיע עם המוזיקה. ובמיוחד בהסתכלות לאחור, זה מה שאני עושה עם האלבומים, משנה את התפאורות. ב Road Salt הכל היה צריך להיות מוקלט בלייב בחדר החזרות וכמובן שזה צבע שונה לגמרי להתחיל איתו.

זה קצת מוזר שאתה אומר את זה, כי לדעתי דווקא יש איזו חתימה קבועה שהולכת איתך לאורך האלבומים, אולי לא בדיוק מקום – אולי דווקא מילה, לדוגמה "אש" שזו מילה שחוזרת אצלך הרבה בכל אלבום כמעט. מן עמוד שדרה.

אם את שואלת על אלמנטים זה די קל, שמתי לב שכולי אש ואוויר, אין אצלי אדמה בכלל, וגם לא כל כך מים, כאילו כל יישותי עשויה מאש ואוויר. מספיק אוויר כדי להזין את האש, אני מניח… אבל שמתי לב שמאוד קל לי להתמודד עם אדמה, לדוגמה נושאים ארציים מאוד מדברים אליי.. אני מנסה לקרקע את עצמי.

אתה מקורקע! *צוחקים* טוב, זה הגיוני שאם אתה אש אתה צריך משהו שירגיע אותך.

אני כל הזמן מחפש יציבות, זה משהו שתמיד מפליא אותי. אני מסתדר מאוד טוב עם אנשים שקשורים יותר ליסוד האדמה, כנראה שאנחנו משלימים אחד את השני בצורה מסויימת… הלכתי פעם למישהו שעושה הורוסקופ מקצועי, הם מכינים לך מפה שמראה את מיקום הכוכבים ברגע שנולדת וכשהזינו את תאריך הלידה שלי זה היה די מוזר…

מה, תוהו ובוהו?

בערך! זה היה מאוד לא שגרתי, היו שם כמה לקוחות ולכל אחד היתה מפה עם מיקום הכוכבים, והוא הראה לי את ההבדלים – כשהוא עבר על מפות אחרות הכוכבים שינו את המיקום יחסית לתאריך הלידה, וכשהוא הגיע אליי, כל הכוכבים פשוט קפצו למיקום אחד. הכל היה בערימה במיקום אחד. פשוט הייתי כולי אש ואוויר, בלי אדמה בכלל בהורוסקופ שלי, שזה מאוד נדיר. וכשהוא הראה לי את המפה האישית שלו – לא היה לו יסוד אוויר בכלל… אני לא אומר שאני מאמין שזה משמעותי למי שאנחנו אבל זה היה מעניין כי זה אישר את מה שהרגשתי כל השנים האלו, "אהה, כן, זה מה שחשבתי"..

רואה, אפילו הכוכבים בורחים ממך.

הם פשוט היו שם בערימה, אפילו היקום מונע ממני את האדמה… אבל אני יכול לספר לך שחלק מהשירים שאני הכי אוהב נכתבו קרוב לטבע שזה די נחמד, ומצד שני יש כמה שירים שאני אוהב שנכתבו בסביבה מאוד מאוד מתוחה, הם נוטים להיות מאוד שונים. אולי זה הקטע, אולי אם אחזור לגור בעיר שוב, האלבום יהיה יותר פרוג-מטאל.

אולי זה מסביר את העניין האקוסטי, אם אתה כותב ממקומות שונים כל פעם זה לא קשה בשבילך לשנות את הגרסאות. הייתי רוצה לדעת האם אתה מרגיש שאתה צריך להפרד ממשהו כשאתה כותב, לתת לו ללכת, במטרה להפוך אותו לשיר. רעיון כמו – לתת מהחיים שלך על מנת ליצור חיים.

הרבה מחשבות צצו לי בבת אחת עכשיו… אתה נפרד מהרבה דברים, אני לא יודע אם זו בדיוק פרידה אבל אתה צריך להשקיע הרבה מעצמך והיו פעמים שהרגשתי שאין מספיק ממני לתת למוזיקה ולהשקיע כל כך ברגשות שהמוזיקה שאני יוצר דורשת, אין לי כל כך ברירה, זה שוב התסכול אני מניח. אתה צריך להפרד מלהיות פרקטי, אני חושב, כי אז זה לא יגיע לאן שזה אמור להגיע אליו. עוד משהו שלמדתי לאורך השנים, שכדי להגיע למשהו הגדול הזה, למשהו שהוא אמיתי, אתה חייב להפרד מהאמת, אתה חייב לעזוב את הבושה והדאגות מאחור, אתה חייב לסגור את הדלת על זה ופשוט להתמקד במה השיר צריך.

לחלק ב' של הראיון