בעומק מאורת הארנב – ראיון עם Daniel Gildenlow חלק ב'

מרואיין: Daniel Gildenlow סולן להקת Pain of Salvation
צילום : אביחי לוי
הזכרת מקודם קסם, אז תן לי לקחת את זה בחזרה לעולם הפנטזיה. בעולם כזה בשביל לבצע קסם, הקוסם צריך לתת מכוח החיים שלו כדי שזה יקרה. האם יש מקבילה מוזיקלית לכך, למשל – אם אתה כותב שיר על מישהו או מישהי, האם אתה צריך להפרד מהרגשות שלך כלפי אותו אדם וכביכול "לתת" אותם לשיר, כך שהשיר מחזיק אותם עכשיו, אתה מבין מה אני מנסה להגיד כאן?

ובכן, אולי בצורה זמנית, אבל אם למשל אתה כותב שיר אהבה על מישהו זה לא שהרגשות שלך אליו ייעלמו..

כן, אבל זה עדיין לא יהיה עוצמתי כמו שיר על פרידה.

אני מבין לאן את הולכת עם זה, יש קשר בין יצירתיות להרס אמוציונאלי, אז בדרך מסויימת יש כאן "סחר חליפין", אם אתה עובר תקופה קשה אתה יכול להפוך את האובדן הזה ליתרון יצירתי בצורה מסויימת, אבל מצד שני זה לא שאם אתה שמח אתה לא יכול לכתוב מוזיקה… אני לפחות מאוד מקווה, אבל כמו שאמרת, כשאתה כותב אתה צריך להתנתק מהרגשות שלך כלפי דברים מסויימים כי אז אתה תאמר לעצמך "אני רוצה לכתוב על זה, אבל אני לא רוצה לפגוע באדם הזה" או "מה אנשים יגידו כשזה ייצא". לא הייתי יכול לכתוב את Remedy Lane אם הייתי דואג יותר מדי איך הוא יתקבל או מה תהיה התוצאה של כל זה. יש תמיד נסיון להשיג… אני לא יודע איך לקרוא לזה, בוא נקרא לזה "מצב גבוה יותר של יצירתיות" ואני חושב שאתה צריך לזנוח הרבה מהדאגות שלך כדי להגיע לגרעין של הכל, היצירתיות שלך תהיה טובה יותר משם. לפני שכתבתי את Road Salt התעסקתי הרבה עם הבדיוני לעומת האוטו-ביוגרפיה, מה מהם זה יהיה. כשאתה כותב שיר שהוא אוטוביוגרפי אתה לא יכול להכניס פרטים שהם לא אוטוביוגרפיים כי זה יכתים את החלק האוטוביוגרפי. כשהשיר בדיוני זה אולי קל יותר אבל עדיין יהיה קשה להכניס פנימה פרטים אוטוביוגרפיים, זה כאילו חיפשתי משהו טהור בין שני העולמות האלה.

כמה מזה באמת אמיתי?

אני חושב שאפילו אני לא יודע כבר. העניין עם אוטוביוגרפיה הוא שגם היא בדיונית, זה כמו לעשות סלקציה, זה כמו שבכל ספר אוטוביוגרפי שתבחרי תהיה בחירה, אלה הדברים שבחרתי לספר על חיי ועל מי שאני, וברגע שעושים את זה זה הופך את הדברים לבדיון. זה כמו לקחת חמישה דברים מהבית שלך ולומר "זה הבית שלי". הרי זה לא באמת הבית שלך, זה לעולם לא יהיה הבית שלך. גם אם זה לא נעשה בכוונה, הבחירה הזאת נותנת דעה אחרת מאשר מה שהתמונה המלאה היתה נותנת.

זה המיקום שבו אתה בוחר למקם את המצלמה.

כן, בדיוק, זה הופך את זה למשהו אחר, שהוא פחות או אולי דווקא יותר מהמקור, או המציאות, מה שהיא לא תהיה. ואותו דבר בנוגע לבדיון, אתה יכול להיות בדיוני כמה שאתה רוצה, את בבירור חובבת פנטזיה…

ואללה, איך עלית על זה?

*צוחקים* וואו, לא יודע, היתה לי הרגשה, איזה וייב, אני פשוט יודע דברים… אבל אם אתה סופר לדוגמה, אתה יכול לכתוב על דרקונים ואבירים ומלכים ואיזה עולמות שתרצה אבל בסופו של דבר אתה תשתמש בהמון מתוך מי שאתה ומהחוויות שלך, הולך להיות המון ממך כשאתה כותב משהו על דרקונים. אז ב Road Salt החלטתי לא להצמד לשום דבר, אם יש לך שבריר של חוויה אתה תעקוב אחריה לאן שלא תלך. אם תבחר משהו אוטוביוגרפי שפשוט קופץ לבדיון, אתה פשוט תעקוב אחרי זה, תתן לזה ללכת לאן שזה רוצה ללכת, אותו הדבר עם בדיון שהופך להיות מציאותי.

אני חושבת שהגבול בין מציאות לבדיון די מטושטש.

אם זה כבר מטושטש, בוא ונטשטש את זה עוד, ואם נחזור לשאלה – זה עוד משהו שלמדתי להניח מאחור, להסיר, לפחות בשלב הזה של חיי. להסיר כל נסיון להצמד למציאות מסויימת או להמנע מדברים מכעיסים או פוגעים, הרי אתה תעשה את זה בכל מקרה כמו שגיליתי לאורך השנים. תלחם בזה ככל שתרצה, מישהו הולך לכעוס איפשהוא. המחשבה שאולי תכעיס מישהו יכולה להפוך לתיבת פנדורה וכל הדאגה הזאת פשוט שגויה.

אבל האם אתה מרגיש פחות חי כשאתה כותב, לפחות באופן זמני, כאילו נתת מעצמך משהו ועכשיו אתה צריך להתאושש?

הייתי מאוד רוצה להיות אלטרואיסטי וחסר אנוכיות אבל בסופו של דבר אני רק בן אדם. ואני יכול להרגיש לפעמים שאני ממש שם את חיי על כף המאזניים, את השפיות שלי, וכשאני סוף סוף יוצא החוצה ויש מעריצים מולי, אני אוהב לקבל משהו בחזרה. להרגיש שהיה טעם לעבור את זה. הרבה אנשים אומרים שהם יוצרים עבור עצמם – אבל אז הם פשוט יכולים להשאיר את זה במגירה. אני לא מאמין בזה. בסופו של דבר זו דרך להשיג תשומת לב, אבל בואי ננסח את זה בצורה יותר צנועה ונחמדה – דרך לתקשורת. דרך לתקשר החוצה את המחשבות והרגשות שלך ולהתחבר לאנשים אחרים. אני חושב שהחיבור הזה מאוד מאוד חשוב, אולי אפילו בדרכים שאנחנו לא שמים לב אליהן.

אתה רוצה לגרום להם לבכות.

כן, אני אשמח לגרום להם לבכות. אני רוצה לגרום להם לצחוק, לקפוץ סביב. הדבר היחיד שאני לא רוצה לגרום להם לעשות זה לעמוד במקום, להרגיש מסופקים ושמחים ולנתח את החלקים במקצב 7/8, היה לי מספיק מזה. ביליתי את רוב בית הספר שלי בנסיון להשיג תשומת לב כ"ליצן הכיתה", ניסיתי להשיג תשומת לב באמצעות בדיחות, להיות מתחכם אבל הרגשתי שאני רוצה שיאהבו אותי בגלל החוכמה שלי, ועכשיו אחרי שעשיתי הרבה אלבומים שהם מאוד אינטלקטואלים במידה מסויימת… אני עכשיו רוצה שיאהבו אותי בגלל משהו אחר. תאהבו אותי בגלל הזיעה שלי או הגוף שלי או לא משנה, פשוט אל תעמדו שם שלובי ידיים ותרגישו שמחים על זה שהמוזיקה כל כך מורכבת כי נמאס לי מזה. זה מכעיס אותי במיוחד כשאנחנו מנגנים בשבדיה, כי הם פשוט עומדים שם. הם מעריכים את המוזיקה, אבל אם אתם רק רוצים להקשיב – למה שלא תקשיבו לאלבום.

זה בדיוק מה שמפריע לי אצל Dream Theater ולהקות בסגנון הזה – אם הייתי רוצה רק לשמוע את השירים מהאלבום הייתי עושה את זה בבית.

באלבום זה תמיד יותר טוב כי אתה יכול להתמקד ודברים נשמעים בדיוק כמו שהם צריכים להיות. עבורי, הופעה צריכה להיות סוג של סחר חליפין של אנרגיה. כנראה שזה העניין של התסכול והצורך המתמיד בשינוי, אני רוצה לקבל הכרה בזכות הליריקה, התשוקה, עבור מי שאנחנו, עבור זה שאנחנו מנסים כל כך חזק, עבור זה שאנחנו לא מתייאשים. אני רוצה לקבל את זה עבור כל הדברים האלה, לא רק עבור זה שאנחנו יוצרים מקצבי תופים מורכבים, הם לא לוקחים אותך כל כך רחוק. צריך יותר מזה.

אני לא יודעת איך זה במדינות אחרות, אבל כאן, הקהל מאוד נלהב כשאמן עומד על הבמה – וזה עושה רושם שדווקא מאוד קל לבוא ולקחת את המנהיגות הזאת, פשוט כי אף אחד אחר לא מנסה. אני מן הסתם מכירה את הסצינה כאן יותר ממך, אבל אני משוכנעת שגם אתה ראית את זה כשהיית כאן על הבמה בפעם הקודמת: זה מאוד קל – אני לא רוצה להגיד את זה, אבל אולי זו המילה – לתמרן אותם.

*צוחק* ובכן, שבדים קשים יותר. אם תגידי להם לקפוץ, הם יעשו בדיוק ההפך. זה אולי נחמד מבחינות אחרות, לדוגמה בפוליטיקה, אבל כשזה מגיע לתשוקה לדבר זה לא באמת עוזר…

בנוגע לתסכול שלך – האם היית מתייחס ליצירתיות שלך כ"ברכה וקללה"? האם היית מוכן לוותר על הכל בשביל שקט נפשי? אולי בכלל בערות טובה יותר?

אני מתנדנד הלוך ושוב עם הנושא הזה במרוצת השנים… אני אשתמש בביטוי השחוק: זו ברכה וקללה. שם הלהקה בעצם סובב סביב האיזון בין הכאב לתועלת. אז אני אתייחס לזה ואומר שאתה צריך את הברכה וגם את הקללה. זה לא יהיה אותו דבר אם תוותר על אחד מהם. אני אוהב את הקיץ, אבל אני חושב שלא הייתי אוהב אותו כל כך אם היה כל הזמן קיץ.

אז אחד לא יכול להתקיים ללא השני.

ובכן, טוב, אני לא יודע אם זה נכון מבחינה מטאפיזית… אבל זה מרגיש ככה, לפחות מבחינה רגשית. ככל שתימתח בכיוון אחד אתה מגדיל את טווח התנועה ואני לא יכול שלא לחשוב שאם העומקים היו רדודים יותר, גם הגבהים היו גבוהים פחות. אתה פשוט צריך לרכב על הגל הזה, לנסות להמנע מלהכנס לזרמים האלה שעולים גבוה מדי או יורדים נמוך מדי.

אבל אם היית יכול שיהיה לך לא את זה ולא את זה, שהכל יהיה שטוח?

לא! אני אלרגי למצב האפור של האנטרופיה. אני בוודאות חייב את הצבעים, ואת העליות והמורדות. תמיד יש את הפער בין מה שאתה רוצה ומה שאתה צריך, הייתי רוצה רק את העליות, אבל אני חושב שאני צריך גם את העליות וגם את הירידות. אם יהיו רק עליות אתה תרגיש כאילו זה קו ישר, אתה צריך עליות כדי להרגיש ירידות ולהפך. אני מרגיש שאני משתמש יותר מדי בפרבולות עכשיו.

לא, זה בסדר. אתה חייב, אחרי הכל אנחנו במאורת הארנב…

כן… בכל מקרה, אתה לא יכול שיהיו לך השיניים בלי הלשון.

מה אתה חושב הופך אמן לאמן טוב? האם יש סוג חיים מסויים שצריך לחיות, דרמות שצריך לחוות, אולי כל אחד יכול להיות כזה?

כשזה מגיע למוזיקה שמרגשת אותך וגורמת לך לבכות, אני מניח שצריך שלאמן יהיה את העומק הזה, העומק הרגשי וככל הנראה גם את המצוקות כי משם מגיע העומק, אבל אני לא חושב שזה נחוץ. אני חושב שלאמן צריך להיות סוג של כשרון שאני לא יודע איך ניתן להשיג. כשהייתי צעיר חשבתי שזה קשור להתמדה ונסיונות חוזרים ועבודה קשה ושכל אחד יכול לעשות את זה. עם השנים גיליתי שזה רחוק מהאמת. ראיתי חברים ועמיתים לעבודה נאבקים עם מוזיקה, נשרפים בתשוקה למוזיקה ומנסים באמת ללמוד אותה אבל לא באמת מגיעים לאף מקום, כשלי זה היה קל בצורה מגוחכת. אבא שלי, שכבר מבוגר עכשיו, התחיל לעשות עץ משפחתי והסתבר שאבי היה בלהקה כשהוא היה צעיר והפסיק לפני שנולדתי – אני מצטער על זה כי יכל להיות לי אבא מתופף מגניב ובמקום זה היה לי אבא עיתונאי רכב חצי-מגניב, שזה גם היה מגניב כי באתי לבית הספר במכוניות מגניבות … אבל מתופף היה יכול להיות יותר מגניב מן הסתם כי אני מתעסק במוזיקה. הסתבר שגם הסבים היו מוזיקאים, ניגנו על המון כלים ותיקנו כלים מסוגים שונים, יש תמונות שלהם עושים את זה. רק לאחרונה הוא הצליח למצוא תמונות של הסבא רבא שלי שהיה גם הוא בתזמורת וניגן על כלים שונים. כשגדלתי אמא שלי היתה המוזיקאית במשפחה כי היא ניגנה על גיטרה ושרה, וזה די ברור כשמסתכלים על זה עכשיו שיש לי סוג של יתרון גנטי. כשנכנסים לעומק רואים שלכל דור יש איזה חיווט מובנה, זה לא כאילו המוח שלך ידע את ההבדל אבל אתה תדע על מה אתה מבזבז את האנרגיה שלך, מה נראה לך משמעותי, מה נראה לך מעניין. אם אתה גדל בסביבה שאתה צריך להיות מאוד חזק בשביל לשרוד, לדור הבא יהיו יכולות טובות יותר, הוא יהיה חזק יותר כי הוא יבין שזה הכרחי להישרדות. ואין באמת הבדל בין תחביב לבין משהו שהכרחי להישרדות, ואם לאורך השנים ניגנו אצלנו מוזיקה, אני מניח שאני מובנה מראש ככה גם כן למוזיקה, אני רואה שגם הילדים שלי בכיוון. אני מניח שזה עוזר בשביל להיות אמן, כמה גנים לא יזיקו.

אבל האם הם הכרחיים?

אני חושב שלא, בסופו של דבר הכל מסתכם לכדי יכולת הבעה. יש חברים ואמנים שאני מאוד אוהב שבבירור אינם מוכשרים במיוחד מבחינה ווקאלית או בנגינה, אבל יש להם את החוש של להיות אמיתיים וכנים במה שהם עושים, וזה מה שיביא אותך רחוק.

טוב, זה מעודד. אני למשל באה ממשפחה שבכלל לא שומעת ולא מתעניינת במוזיקה.

כשהייתי בבית הספר היה איתי ילד שהיה הגבוה ביותר בכיתה. שני ההורים שלו נמוכים, והוא בוודאות הילד שלהם כי הוא מאוד דומה להם. אז בטוח יש כאן את עניין המזל המקרי, כמו אותם מדענים מבריקים שמגיעים מבית צנוע בו שני ההורים ללא זיקה לתחום בכלל. אני חושב שתחומי העניין שלך יעקבו אחרי הרצונות שלך, לפחות עד רמה מסויימת – אלא אם כן אתה מושפע מאוד ממישהו או משהו – תהיה לך משיכה לזה, יהיה לך את הדחף. אם יש לך – ובכן, אני לא רוצה לומר גורל קדום – את השגעון לזה. אם יש לך את ההזדמנויות הטובות לעשות משהו אני מניח שגם יהיה לך את הדחף לעשות אותו. זה גם יכול ללכת בכיוון הלא נכון, אם מישהו דוחף אותך לעשות משהו אחר… שמעתי זמרים שאיבדו את הקול האישי שלהם כי הם ניסו במשך חיים שלמים לחקות מישהו אחר. אז גם להיות מעריץ של משהו מסויים ברמה מוגזמת יכול לגרום נזק. צריך לשאוף תמיד למקוריות שלך.

אני חושבת שזו מלכודת להרבה נגנים וזמרים שחושבים שטכניקה זה מספיק. מה יש מעבר לזה? מה הצעד הבא? כי יש כל כך הרבה לעשות, למצוא את עצמך ולהביא את זה לתוך היצירה שלך, לתוך השירה או הנגינה שלך.

אף פעם לא הרגשתי שאני צריך לחפש, כנראה בגלל שזה התחיל אצלי מוקדם, זה פשוט היה חלק ממי שאני. אני חושב שזה מאוד תלוי בגישה שלך לדבר. הרבה מהמוזיקאים שגדלו איתי כאן התחילו ללמוד טאבים והתחילו לחקות… עבורי זה תמיד היה סביב ההבעה, כבר מהתחלה, הייתי כותב שירים עוד לפני שניגנתי. הצורך לנגן והצורך לשיר באו בטבעיות מתוך הצורך להפוך את הרעיונות האלה למציאותיים. אני מניח שזה שונה מאנשים אחרים.

אני חושבת שזו פריווילגיה.

כן, אני בהחלט מרוצה מזה.

וואו, הבטחתי לך שלא אגזול הרבה מזמנך ולא קיימתי.

אני מניח שאפשר להאשים אותי בזה, זה תמיד יוצא ככה… אבל זה תמיד מעניין לדבר על רעיונות.

טוב, אתה יודע, זה תמיד פחות מעניין אותי לשאול אמנים – במיוחד כאלה שאני אוהבת ושמשפיעים עליי – מה הולך להיות באלבום, איפה תהיה ההופעה הבאה… הרבה יותר מעניין אותי לדעת, כמו שאמרתי לך בראיון הקודם: מה גורם להם לתקתק.

אני מסכים, אני גם חושב שזה יהיה יותר מעניין עבור הקוראים…

ועכשיו אני אשאל שאלה שממש הרגע התחייבתי לא לשאול, אבל אתה יודע, בשביל הקוראים… מה צפוי לנו בהופעה כאן בארץ?

עם כל השאלות האחרות שלך אני מניח שזה בסדר… *צוחק* התבקשנו לעשות "ערב עם Pain of Salvation", אז זה הולך להיות מעניין, הבעיה היא שעכשיו אני עמוק בתוך סיום האלבום. גם אחד מאיתנו עבר לנורווגיה אז אין לנו זמן להתאמן לפני ההופעה. אנחנו די רגילים לסיטואציות כאלה… יהיה סט אקוסטי ואז כמה שירים רגילים, מן הסתם זו תהיה הופעה ארוכה יותר, ראשונה מזה הרבה מאוד זמן, נראה לי משהו כמו שלוש שעות… אף פעם לא הייתי שם, אין לי מושג לגבי המקום, אבל אני מקווה שנצליח לקבל אווירה אינטימית, וייב חם, ושוב – סחר החליפין באנרגיה עם הקהל. בטח אדבר הרבה, זה תמיד נחמד כשאתה במדינה שבה אנשים מבינים אנגלית! *צוחק* עוד משהו שאני לא אוהב כשאני רואה אמנים בהופעות והם די מנותקים מעצמם, ואתה רואה משהו שונה ומוזר, "בוא נראה את הידיים שלכם באוויר! בוא נראה מה אתם חושבים על השיר או האלבום החדש! עכשיו כולם!". מן הסתם גם אני משתמש בדברים האלה כדי להלהיב את הקהל, עם כמה שזה טפשי זה באמת עובד. כשאתה גורם להם למחוא כפיים זה מזיז בהם משהו, זה כאילו מעיר את הגוף שלהם. זה כמו שאם אתה מדוכא, אתה יכול לשים עט בין השיניים וזה מפעיל את שרירי החיוך שלך – ואתה בסופו של דבר באמת נהיה שמח יותר. זה נבדק, זו עובדה. אני חושב שזה אותו הדבר, זה כמו לחבר מחדש את הנפש עם הגוף מדי פעם במהלך ההופעה, זה גורם להם להיות ממש בתוך זה.

מניפולציה. אולי אתה לא רוצה לקרוא לילד בשמו, אבל אני יודעת שזה מה שעובר לך בראש.

כן, אבל בדרך מסויימת זו גם עזרה.

זו לא חייבת להיות מניפולציה שלילית.

כל פעולה של תקשורת עם אנשים אחרים יכולה להחשב כמניפולציה, זה כמו בפיזיקה – ברגע שתמדוד משהו אתה משנה אותו, אני חושב שזה אותו הדבר עם אנשים, ברגע שיש תקשורת – הם משנים זה את זה. זו מניפולציה בדרך מסויימת, אבל מניפולציה בדרך כלל באה בהקשר שלילי, אז אני מעדיף את המילה תקשורת. כשאנחנו על הבמה אני משתדל להיות מאוד פיזי, מאותה סיבה בדיוק – זה עוזר לי לא לחשוב יותר מדי. כשאני על הבמה אני רוצה לחיות את זה. זה כמו לקרוא ספר – אם אתה יושב וחושב מה שמות העצם, התארים, הפעלים, אתה לעולם לא תיכנס לתוך הספר. אתה צריך להכנס לסיפור עצמו וזה מה שאני רוצה לעשות בהופעה, להכנס לסיפור שנמצא בשירים. זה עוזר לי, פה ושם לאורך ההופעה אני צריך להשקיע את הגוף והאנרגיה שלי לתוך זה. להיות עייף – אני חושב שזה מחיר נצרך.

זה כמו לעשות כושר – אתה חייב להזיע.

כן, בדיוק! אני מרגיש שזו השקעה, והיא נותנת משהו בתמורה, יש כאן גם פרס. כשאתה מפעיל את הקהל אתה מפעיל גם את עצמך, סחר חליפין, זה יכול להרגיש מאוד טפשי לעמוד שם ולמחוא כפיים רק על מנת שהקהל יזוז, אבל רק אם אתה חושב על זה שאתה טפשי. אל תשקיע בזה מחשבה ואתה פשוט תמחא כפיים והם ימחאו כפיים בחזרה, והכל בסדר – זה רק האינטלקט שיעצור לרגע וישאל "רק רגע, זה לא מגוחך קצת? אתה באמת הולך למחוא כפיים על הבמה?". אם שוב נחזור לרעיון של להשאיר דברים מאחור, אני מניח שצריך להשאיר גם את זה מאחור ופשוט להתמסר לזרם. אני חושב שזה כמו לעשות סקס.

או, חיכיתי לזה! שעה וחצי עברו ועדיין לא הזכרת סקס!

*צוחקים* אבל זה בדיוק ככה, אם תעצור לחשוב יותר מדי על מה שאתה עושה, בטח תחשוב לעצמך "האם זה לא נראה מגוחך ככה? אולי אני אכניס את שרירי הבטן שלי…" ואתה תאבד את הווייב, את הזרם.

אתה פשוט צריך לטבוע בזה.

כן, אתה צריך לטבוע בזה. עבור אמן זה קל יותר, בכל מקרה – עבור אמן כמונו, כמוני. עבורי זה הכרח, אני מוכרח לטבוע בזה. עבור הקהל…

אם הם ירשו לעצמם לטבוע, תהיה להם חוויה גדולה יותר.

בהחלט. עבורנו זה די ברור – לבדר, להביע את עצמנו וכולי.
אבל ההגדרה ללהיות קהל הרבה יותר נתונה לפרשנויות שונות. בדרך מסויימת, כשאתה בקהל אתה בתפקיד הצופה, לפחות אתה יכול להתייחס לעצמך בתור צופה. זה כמו לצפות בטלוויזיה – מישהו נותן לך חוויה ואתה בקצה המקבל שלה. או שאתה יכול להתייחס לזה כסחר חליפין של אנרגיה, אתה בא לתמוך באמן שאתה הכי אוהב, ולחוות את החוויה, ואתה שר איתו ואתה יכול לטבוע במוזיקה שאתה הכי אוהב. אם אתה מתייחס לזה ככה זו תהיה חוויה שונה לחלוטין. גם כשאני הולך לראות הופעה אני אהיה בחלק המקבל שלה. אותו דבר עם ריקוד, לא קשה לי לרקוד אבל זה קונפליקט שבין המוזיקאי לצופה שבי. כשאני הולך להופעה, אני אנסה, אני משתדל להשקיע אבל אני יכול למצוא את עצמי בדיוק כמו אותם אנשים מעצבנים שאני שונא, אלה שפשוט עומדים שם… אבל כשאני על הבמה, שם אני מתפוצץ.

אני לגמרי מסכימה. כקהל, אתה לא תקבל את התמונה או את החוויה המלאה אם לא תתן לזה להכנס פנימה. אני לא חייבת להכניס את זה פנימה, לא עבור כל הופעה, אבל כשאני כן עושה את זה – וכשיש משהו מאחורי זה, כי לא לכל הופעה יש ערך מוסף ולא כל מוזיקה גורמת לי לבכות – כשאני כן עושה את זה, זה כל כך חזק שאני חושבת שזה יהיה חבל לא לעשות את זה, לא להפתח לזה.

אני מניח שאם יכלתי לראות את ה Beatles או Jeff Buckley בהופעה… אני חושב עכשיו בקול, עבורי יש מעט מאוד מוזיקה עכשווית שמכריחה אותי לזוז, רוב היוצרים שאני יכול להתחבר אליהם בצורה חזקה – כבר לא איתנו, לא היו פה כבר שנולדתי אני חושב. זה סגנון אחר של מוזיקה, אם היתה יותר מוזיקה כזאת היום אני מניח שיכלתי להתחבר אליה יותר, לשחרר ולטבוע בה. זה קורה לי הרבה עם המוזיקה שלי אבל אולי זה היה שינוי נחמד להיות מסוגל להעריך מוזיקה בלי הצורך לטבוע בה.

יש מעט מאוד מוזיקה כזאת ואני מניחה שעדיף ככה, אחרת הייתי מוצאת את עצמי טובעת בכל מאורה שמישהו היה חופר…

זה טוב להשאר מעל פני השטח מדי פעם. תמיד יש זמן לרדת למטה.

למקום עם האש, או של השלווה, או מה שזה לא יהיה.

וואו, אין לי מושג מה המקום של האלבום הזה. אני מניח שתצטרכי להקשיב בעצמך ולראות אם את מצליחה להכריע מאיזה מקום זה נוצר.

מתי הוא הולך לצאת באמת?

אני לא יודע, בדרך כלל זה לוקח שלושה חודשי הפקה אחרי שסיימת עם הכל… אז אני מניח שבסוף אפריל או תחילת מאי. אם אני אצליח לסיים את העבודה שלי בתחילת שבוע הבא!

אם לא תלך לאיבוד באיזו מאורה אחרת בדרך…

כן, בדיוק… *צוחקים*

אוי, אתה השפעה רעה!

*צוחקים* אני דווקא חושב שהייתי מאוד מאוד נחמד. ניסיתי להמנע מכל מיני קונוטציות, אחרי הכל היום זה יום האישה הבינלאומי אז ניסיתי להיות מכבד.

כן בטח… סקס!

לא הרבה מזה הפעם, זה יכול להיות לא מכובד.

תודה, אני מעריכה את זה.

אבל בהמשך לשיחתנו במייל (שם הוא חותם כל תכתובת ב"נשלח מהאייפון הסקסי שלי"), את חייבת להודות שאייפון בהחלט יכול להיות סקסי. לא בקטע של להכנס איתו למיטה, אבל עדיין. יש לו סקס אפיל בהחלט.

אמממ… אני מניחה שזה תלוי מה הוא יודע לעשות…

*צוחקים* וואו, זה מוזר מדי! אוקיי, זה די מצחיק שאני אומרת שזה מוזר מדי אחרי כל המקומות האפלים שדיברתי איתך עליהם…

כן, זה בהחלט מוזר, כל האש והבורות… זה בסדר. אבל אייפון, זה פשוט… *צוחק*. טוב, אני אחזור לאלבום ואני מקווה לראות אותך בשבת. יש כמה ראיונות איתי לפני ההופעה אז אם יש לך עוד שאלות…

לא, אני חושבת שאני אשמור אותם לראיון השלישי! זה כמו אתגר בשבילי, אתה יודע.

את עוד עלולה למצוא אפילו עוד שאלות מוזרות! *צוחקים*

אני מקווה שנהנית מהן, בכל אופן.

כן, היה מאוד נחמד לדבר, נראה אותך בעוד שבוע.

אני מקווה שזה היה תענוג בשבילך כמו שזה היה בשבילי. עכשיו לך תעשה את הכלים במקום אשתך לרגל יום האישה.

כן, תודה, תודה רבה! למען האמת אני אאלץ לחזור לאלבום עכשיו, ואת הכלים לעשות בלילה… *צוחק*

לחלק א' של הראיון