מרואיינים: Aaron Aedy

אחד היתרונות הבולטים בלהיות מראיין במגזין מטאל מקוון הוא שמדי פעם יוצא לך לשוחח עם אישים שהינם למעשה הגיבורים המוזיקליים שלך. Paradise Lost, שמקור חבריה במחוז יורקשייר שבאנגליה אינה סתם עוד להקה – אלא כזו שסייעה לעצב בתחילת דרכה את הדום-דת' מטאל והמטאל הגותי, ובמרוצת השנים עברה אי אילו שינויים ותהפוכות מוזיקליות, ויחד עם זאת עדיין נותרה נאמנה לאפלה ולמלנכוליה שלנצח תשארנה מנת חלקה. להקות מטאל רבות וטובות הגיעו לישראל במרוצת השנים. מקצתן חזרו לסיבוב שני ויותר, אך ישנה להקת מטאל אחת ויחידה שהגיעה להופיע בארץ לא פחות מחמש פעמים וכעת חוזרת בפעם השישית. לקראת ההופעה הקרובה במועדון הבארבי ב-19 בנובמבר, שוחחתי עם גיטריסט הלהקה Aaron Aedy, בין השאר על האלבום חדש "The Plague Within" שלוקח את הלהקה שוב למחוזות כבדים יותר, על ה-DVD שבדרך, על אנקדוטות מהרפרטואר של הלהקה ועל תובנותיו הרבות לגבי מוזיקה בכלל.
היי, Aaron. מה שלומך?

נהדר, למען האמת. אנחנו כעת בעיצומו של סיבוב הופעות מעולה, אנחנו מופיעים כמעט מדי יום.

איך באמת מתקדם סיבוב ההופעות?

הכל עובד כמו שצריך. ההופעה בלונדון הייתה מבריקה, במנצ'סטר היה נהדר וכך גם באירלנד. ממש לא מזמן הופענו באנטוורפן ואוטרכט. חלק מההופעות היו סולד אאוט, והשירים החדשים מתיישבים היטב בהופעה, שזה מצוין.

בכל זאת, עד כה הביקורות שיבחו את האלבום החדש ובצדק.

הו, תודה רבה לך! משמח מאוד לדעת את זה.

האמת היא שזהו כבוד גדול עבורי לשוחח איתך. Paradise Lost נמנית על הלהקות האהובות עלי ביותר. לפנינו ישנה ההופעה הקרבה בישראל שתתקיים לצד האלבום "The Plague Within" ששוחרר השנה. איך המרגש לחזור להופעה בישראל מזה הפעם השישית?

תמיד כיף לחזור לישראל. אנו תמיד זוכים לקבלת פנים חמה בכל פעם שאנחנו מגיעים, והאירוח נפלא. בפעם הראשונה שהגענו אף זכינו לסייר בתל אביב וירושלים. אנחנו מצפים להופעה הקרובה בקוצר רוח. לחזור ולראות שוב את האנשים שכבר פגשנו בעבר ולפגוש חדשים, וכמובן ליהנות מההופעה עצמה.

אני מצפה לכך גם כן. האם ישנה פעם שנחרטה בזיכרונך במיוחד?

את הפעם הראשונה אני זוכר היטב – הגענו לחמישה ימים. המפיק היה אדיב מאוד ודאג לנו. מדי בוקר היה לוקח אותנו לראות אתרים. אני חושב שזה היה בתקופת חג. ביקרנו בים המלח ובכותל המערבי. זה היה ממש מגניב. גם ההופעה הייתה מצוינת. ההופעות שלנו בישראל תמיד מוצלחות ואנחנו כבר מחכים לחזור.

מצוין. למה אנחנו יכולים לצפות מהמופע הקרוב?

רשימת השירים תהיה פחות או יותר זהה לזו של שאר סיבוב ההופעות. ננגן דיי הרבה שירים מהאלבום החדש, כשישה או שבעה. אולי נפתיע עם שיר נוסף.

אני עדיין זוכר איך ב-2007 הפתעתם בסוף ההופעה עם ביצוע של השיר "Isolate", שלא נכלל במרבית סיבוב ההופעות. אני מקווה להפתעה נוספת כזו גם הפעם.

אני לא יודע, אולי. *צוחק* למען האמת, יש שיר שביצענו בחזרות לאחרונה שלא יצא לנו לבצע כבר 22 שנה. יתכן והוא יכנס לסטליסט של ההופעה. נשמור אותו כהפתעה, למקרה ויתאפשר.

נהדר. העיקר שתשמרו לנו משהו.
ציינת שיצא לכם לבקר בתל אביב, ירושלים, ים המלח ועוד, האם יש לכם תכניות לבלות גם הפעם בישראל? האם ישנו אתר מסוים שהייתם רוצים לבקר בו?

הפעם הביקור שלנו יהיה קצר בגלל לוח הזמנים הצפוף של סיבוב ההופעות, כך שלא יהיה לנו יותר מדי זמן להסתובב, אם כי אני מקווה שבכל זאת יצא לנו. כשהיינו ב-92' בים המלח זה היה מעין שיא עבורי, מאחר ובשנות השבעים, כשהייתי ילד – הייתה תמונה מפורסמת שלו שיצא לי להתקל בה בעיתון בריטי. היום כבר בקושי קוראים עיתונים – אך בזמנו מאוד הוקסמתי ממנה. כשהגעתי לים המלח היה זה אחד מרגעי ההארה הללו בהם אמרתי לעצמי "הנה, עשיתי את זה". זהו אחד מזיכרונותיי הבולטים מסיבובי הופעות.

בוא נדבר על האלבום החדש – "The Plague Within" ("המגיפה שבפנים") נמנה על האלבומים שלכם שהנם בעלי שם שאינו נגזר מאחד השירים. מהי בעצם משמעות שמו של האלבום?

העניין הוא שזהו מסוג הדברים שאנחנו אוהבים להשאיר פתוחים לפרשנות – כך שזה יכול להיות הרבה דברים. למען האמת, במהלך ההקלטות של האלבום באולפן, השם "The Plague Within" פשוט עלה משום מקום. "Beneath Broken Earth"(שהוא גם שמו של אחד השירים מהאלבום, ר.ד.) היה שם אופציונלי לאלבום גם כן, אך החלטנו לוותר עליו. השם "The Plague Within" ממש תפור על האלבום מבחינה מוזיקלית, ו-Nick אוהב להשאיר דברים פתוחים לפרשנויות, כך שמאזיני האלבום יוכלו לגבש רעיונות משלהם ביחס למשמעות שלו. בדרך כלל ישנו הרבה לחץ סביב המחשבה על שם לאלבום, ובמקרה הזה הוא פשוט נשלף ישר ונשמע לנו טוב. לרוב זה מתיש. *צוחק*

אם כך, מה למעשה מבדיל את הבחירה בשם "The Plague Within" ממרבית האלבומים שלכם – הקרויים על שם אחד השירים באלבום?

אני לא יודע, אין שם איזשהו הגיון מובהק. זה פשוט מה שמרגיש לנו נכון באותו הרגע – ב-"Draconian Times" למשל, יש לנו שיר שנקרא Shades of God"", כשיש לנו אלבום אחר שנקרא Shades of God.

לאחר שבאלבומים הקודמים שלכם ("Tragic Idol" ו-"Faith Divide Us – Death Unites Us") עבדתם עם המפיק הנודע Jens Bogren, ב-"The Plague Within" בחרתם לאמץ את שירותיו של Jaime Gomez Arellano המוכר פחות (אך בכל זאת בין השאר הפיק בעבר אלבומים עבור Cathedral, Angel Witch, Ghost, Ulver, Primordial, Necrophagia ועוד, ר.ד.). איך היה לעבוד איתו? באילו דרכים הוא תרם לעיצוב התוצר הסופי שאנו יכולים לשמוע ב-"The Plague Within"?

Gomez היה לגמרי פנטסטי בהקלטות. במקור התכוונו למקסס את האלבום אצל מישהו אחר, ובסופו של דבר הוחלט להמשיך עם Gomez גם לשם – מה שהתברר כהחלטה הנכונה. הוא הבין מה רצינו ליצור – אלבום שהוא אורגני יותר, ולחזור לאיך שהיינו מקליטים בשנות התשעים המוקדמות, למצוא את צליל הגיטרה ולהקליט אותו כפי שהוא: ללא קוים ישירים, ומבלי להקליט רק על מנת לעבות את הסאונד מהמגבר. רצינו להפיק את הצליל, ולהקליט אותו כפי שאנחנו מבצעים אותו – וכך עשינו. Gomez עצמו גם ככה הרבה יותר מתחבר להקלטות בסגנון אולדסקול. תוך כדי ההקלטות החלטנו שלמקסס את האלבום איתו יהיה נהדר גם כן, ולכן הוא גם עשה את המיקס לאלבום ועשה עבודה נהדרת.

בהחלט עבודה נהדרת, ואם כבר מדברים – מה למעשה סחף אתכם שוב לשורשי הדום-דת' מטאל שלכם לאחר תקופה ארוכה של פרידה מהסגנון המדובר? האם פעילותם של Gregg ו-Nick כיום בלהקות דת' מטאל היוותה איזושהי השפעה על Paradise Lost?

אני לא יודע, אולי. אני חושב שככל שאתה מתקדם בשנים, אתה מוצא את עצמך מאזין למוזיקה שנהנית ממנה בימי נעוריך, וכל זה מתנקז לאלבום – לאו דווקא סגנון או אמנים מסוימים, אלא בעצם לקחת את האווירה של מה שאהבנו במוזיקה כשהיינו צעירים, ולהשתמש בה כבסיס. ישנם סגנונות מסוימים שאהבתי לשמוע בהם את עבודת הגיטרה כשהיינו ילדים שניתן לשמוע בלהקות כמו King Diamond, Mercyful Fate, Rush, AC/DC, Iron Maiden ועוד – מצד שני, Gregg לא אוהב מחצית מהלהקות הללו. אני חושב שהוא הקים את Vallenfyre בכדי שתהיה לו האפשרות לשחרר חומר כבד יותר שהוא יצר, להוציא את זה מהמערכת – אך הוא לא רצה לקחת אתParadise Lost לכיוון הזה. Vallenfyre היא קצה אחר שלו. באשר ל-Nick, אני חושב שהוא מרגיש כיום בנוח יותר עם לשלב גראולינג בשירה שלו מאז Bloodbath. אני מניח שלכל אחד יש במידה מסוימת את התרומה שלו לכך.

מה שציינת מתחבר לי לראיון של Gregg בשעתו, בו הוא סיפר כי הטרגדיה שחווה בעקבות מותו של אביו הביאה אותו להאזין ללהקות שליוו אותו בצעירותו – כמו Celtic Frost למשל, מה שהניב עבורו השראה ל-Vallenfyre. באשר ל-Paradise Lost, באלבום האחרון ישנם אספקטים רבים של Paradise Lost – כך שהוא דווקא אינו נשמע כחיקוי גרידא של החומר המוקדם, אלא שילוב שלו עם הקו שגיבשתם בשלב המאוחר יותר.

אני חושב שהפכנו לכבדים יותר בהדרגה באלבומינו האחרונים, ואני חושב שזו הייתה התקדמות טבעית למדי. כשהיינו בסיבובי הופעות במסגרת האלבומים "Icon" ו-"Draconian Times" אלו היו כ-3-4 שנים בהם ניגנו מוזיקה שכללה אך ורק צליל כבד נקי של גיטרה, ואז החלטנו שאנחנו רוצים ליצור משהו שונה כדי לא להתעייף ממה שאנחנו עושים. זו הסיבה לכך ש-"One Second" הגיע אחר כך. היו אנשים שכנראה שקיוו שנשחרר לפחות עוד שלושה אלבומים ברצף שישמעו כמו "Draconian Times" או משהו כזה – אך אני מניח שאם זה היה מתרחש, ככל הנראה הלהקה הייתה מתפרקת, כי זוהי אינה הסיבה שבגללה הקמנו אותה. יצרנו את המוזיקה שרצינו ליצור באותו רגע. לפעמים אתה צריך לחקור כיוונים נוספים, על מנת שכשתחזור תבין עד כמה אתה אוהב את מה שאתה עושה. היינו צריכים ללכת למקום שונה לגמרי על מנת לחזור ולגלות מהו הגרעין והלב של Paradise Lost.

מעולם לא היינו נרגשים יותר באולפן כפי שהיינו כשסיימנו להקליט את "The Plague Within", כי הרגשנו שאנחנו אוהבים כל שיר ושיר בו, וזה מסעיר – כי זו הסיבה שבגינה הקמנו את הלהקה. ניתן לשמוע שם את ההשפעות המוקדמות של Candlemass, Celtic Frost, Kreator, Sodom ועוד. כשהקמנו את הלהקה לא הייתה להקה אחרת שעשתה בדיוק את מה שאנחנו רצינו – אך היו אלמנטים רבים ושונים שאהבנו, ולכן החלטנו להקים להקה ועם הזמן השתפרנו בנגינה על הכלים שלנו. עם הזמן אנשים החלו לאהוב את זה והצטרפו אלינו במסע.

מעבר לכך, לא באמת תכננו בדיוק כיצד ישמע האלבום. גם לאחר שסיימנו לכתוב מחצית מהאלבום, עדיין לא היה לנו מושג כיצד ישמע החצי השני. זה תלוי בהשראה שנמצאת שם באותו הרגע. אנחנו לא באמת יושבים ומתכננים איזה כיוון האלבום ייקח בדיוק – זה תלוי במוזיקה שמתרחשת באותו הזמן באופן טבעי.

את "Beneath Broken Earth" למשל כתבנו כשבוע לפני הכניסה לאולפן, וכששמעתי אותו לראשונה חשבתי לעצמי "אלוהים, זה פשוט מבריק!", כי אני מאוד מתחבר לצליל של שירי הדום. אני גם אוהב לנגן את השיר בהופעות.

אני מוכרח לציין שיצא לי להיתקל בלא מעט מעריצים שמאוד התרגשו מכך ש-Nick חזר לגראולינג – ואני חושב ש-"The Plague Within" הוא הרבה מעבר לכך. קח לדוגמה את "Return to The Sun" – יש שם מעין אווירה מזככת שכזו, כמעט אפוקליפטית במובן מסוים, שמוסיפה מימד נוסף למה שיצרתם במסגרת Paradise Lost במרוצת השנים. מעולם לא חדלתם מלחקור את עצמכם מחדש.
אני חושב ש-"Return to The Sun" הוא השיר הטוב ביותר שיכלנו לבחור כדי לסגור את האלבום, ובכלל – מדובר באלבום הכי שלם שאי פעם יצרנו. אתה יודע, בכל אלבום ישנו שיר אחד או יותר שאתה לא אוהב באותה מידה כמו האחרים, אך במקרה של "The Plague Within" – אנחנו יכולים לבצע את כל אחד מהשירים בהופעה חיה וזה ילך טוב. אנחנו עד כדי כך מרוצים ממנו.

מה בעצם הניע אותך לנגן מוזיקה מלכתחילה?

במקור רציתי להיות מתופף… *צוחק* אך ההורים שלי לא אהבו את זה שיש לנו מערכת תופים בבית, ולכן בגיל 14 עברתי לגיטרה. פשוט אהבתי מוזיקה – Steve Harris מ-Iron Maiden, Wolf Hoffman מ-Accept, האחים (Michael ו-Rudolf) Schenker (מ-UFO ו-The Scorpions) פשוט מדהימים. המוזיקאים הללו גרמו לי לרצות לנגן בגיטרה. מעולם לא הייתי טיפוס שמתחבר ללידים של גיטרה, אני מעדיף גיטרת רית'ם, כמו Malcolm Young (מ-AC/DC) Rudi Schenker או James Hetfield (Metallica) שהיו גיבורים עבורי – הם לא היו צריכים לנגן סולואים, וזהו היה הכיוון שלי בכל מקרה. גיטרות זה מגניב. *צוחק*

מה אתה מחשיב לנקודות השיא של הקריירה שלך?

כל יום, למען האמת. אני חושב שאם היית צריך לבחור הופעה מסוימת – אז יש את זו שהתקיימה בפסטיבל Dynamo ב-95' בו נכחו בין 130 ל-140 אלף איש, היינו ההדליינרים ביחד עם Type O Negative. כשעלינו להופיע בלילה – מימיי לא ראיתי כמות עצומה כזו של קהל. ישנו גם הרגע בו אתה מוציא את האלבום הראשון שלך – זה שיא אמיתי. לנגן את התקליט הראשון שאתה הוצאת – זה מדהים. ישנם גם סיבובי הופעות – אנחנו המון בדרכים, ויש לנו כל כך הרבה סיבובי הופעות! זה נהדר. אתה מאוד בר מזל כשיש לך היכולת לעשות את מה שאתה אוהב, ועדיין להמשיך עם זה לאחר תקופה ארוכה – לכן אני חושב שהשיא הוא בכל יום מחדש שבו אני עדיין עושה את זה.

ניחנתם גם בכך שעבור אנשים כמותי לדוגמה – המוזיקה שלכם היא חלק מפס הקול של חייהם, שזה לכשעצמו דיי מדהים, אני מניח.

זו המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לקבל, כשלאנשים ישנם זיכרונות שקשורים לאלבומים שהוצאת. אני פוגש מוזיקאים במסגרת פסטיבלים וסיבובי הופעות שאומרים שהם התחילו לנגן בגיטרה או להקים להקה בגלל אלבום כזה או אחר. לגלות שהמוזיקה שלך גרמה לאדם אחר ליצור מוזיקה – זהו רגע יפיפה.

אם כבר מדברים – כחבר בלהקה שהגדירה את הז'אנר, האם ישנן להקות הנמנות על צאצאיכם המוזיקליים שאתה אוהב במיוחד?

אממ… אין לי מושג. *צוחק* העניין הוא שגם כשמוזיקאים סופגים ממך השראה, הם לא נשמעים בדיוק כמוך כי הם כבר מצאו את הצליל שלהם. הכי הרבה שאתה יכול לעשות הוא למצוא את הקול שלך בתוך מה שהם יצרו. יצא לנו להיתקל בלא מעט חברי להקות מגניבים שהתבררו כמעריצים של Paradise Lost – לא עולים לי כרגע שמות ספציפיים.

אתה יודע, Paradise Lost אמנם ידועים באווירה המלנכולית של המוזיקה שאתם יוצרים, אך מחוץ לבמה – בראיונות או קטעי וידאו מסיבובי הופעות ועוד אתם משאירים את הרושם של חבר'ה משעשעים ומלאי שמחה. כיצד הצדדים הללו מתחברים? מנין למעשה מגיע הצד הדיכאוני של הלהקה?

העניין עם הלהקה הוא שאנחנו יחד המון זמן. אני מכיר את Gregg מגיל 11. הוא למד בכיתה המקבילה. המתופף המקורי שלנו, Tudds (Matthew Archer), ישב מאחוריי בכיתה בגיל 11. את Nick אני מכיר מגיל 12, היינו יוצאים לרכב על אופניים ביחד. זה יותר עניין של חברים, למען האמת. אנחנו מסתדרים כל כך טוב – אנחנו נהנים מאותן הקומדיות, אנחנו בדרך כלל אוהבים את אותה המוזיקה. זו הסיבה שהמשכנו יחד לאורך זמן רב. אתה יודע כשמישהו לא נמצא בסביבה לפני ההופעה, או כשהוא צריך ספייס. אני חושב שלהיות קודם כל חברים הופך את זה למיוחד יותר.

מהיכן מגיעה האווירה העצובה? ממזג האוויר בצפון אנגליה. *צוחק* עושה רושם שהמון מוזיקה אומללה מגיעה מהאזור הזה, זה בדם. אינני יודע מדוע זה כך בדיוק, אך אתה רואה שם צדדים אחרים שיוצאים לפני השטח. אני רואה את זה הרבה – לדוגמה, כשאני קורא אוטוביוגרפיות של קומיקאים. הם אומללים, אך בכל זאת מצחיקים אנשים אחרים. קל יותר להיות אדם שמח שיוצר מוזיקה עצובה מאשר אדם ששואף לגרום לאחרים לצחוק אך בעצמו עצוב, כך שאני מניח שעדיף לנו ככה. *צוחק* אני חושב שלהוציא את המועקה שלך, דרך מוזיקה גותית למשל, זה הכיוון שלנו בתור Paradise Lost.

זה למעשה מקביל לצד האגרסיבי של המטאל – שהמוזיקה שלו רוויה באלימות אך אינה באמת מעודדת אלימות מעשית, היא מתועלת כמעין פורקן לאגרסיות. אני מניח שזה דומה כשמדובר במוזיקה עצובה.

בדיוק. באירועי מטאל שנכחתי בהם המשטרה אף פעם לא הגיעה לעצור אף אחד. אף פעם אין שם תגרה. במועדונים שמשמיעים "מוזיקה שמחה" ישנם תמיד המון שוטרים שממתינים בחוץ לעצור מישהו שנסחף לקטטה. כשיש המון מוזיקה אגרסיבית – כולם שמחים. *צוחק*

כשאני יוצא עם חברים להופעת רוק, מועדון רוק, או בר שמשמיע רוק, בהם רואים את האנשים שלובשים ז'קטים מעוטרים בצלבים הפוכים, גולגלות וכו' – אם פתאום מישהו נתקל בך הוא ישר מתנצל על כך ששפך לך את המשקה ומציע לקנות לך אחד חדש. ישנה קהילה אמיתית שסובבת את הרוק גם היום, ואני חושב שזה היופי של זה – מעבר למוזיקה.

כשאנשים רבים צופים בסרטים עם כל מיני כנופיות אופנוענים אלימות – זו התדמית שהם מקבלים על להקות רוק, אף על פי שזה לא תמיד כך באמת.

דיברנו קודם על כך שחלק מחברי הלהקה לאחרונה פנו ללהקות נוספות מחוץ ל-Paradise Lost – Gregg שהקים את Vallenfyre ו-Nick שחבר ל-Bloodbath בעמדת הסולן. האם אי פעם שקלת אתה גם ליצור מוזיקה מחוץ ל-Paradise Lost?

אני תמיד יוצר מוזיקה מחוץ ל-Paradise Lost, היא פשוט אף פעם לא יוצאת מגבולות האולפן שלי. *צוחק* אני יוצר מוזיקה בשביל הכיף, עד כה לא חשתי צורך לעשות איתה משהו, אך לעולם אל תאמר לעולם לא. למען האמת, תמיד הרגשתי שאני נשוי ל-Paradise Lost וזה מספיק לי. אולי מתישהו בעתיד – מי יודע? כרגע אני דיי מרוצה מ-Paradise Lost. באופן כללי אני כותב מוזיקה להמון כלי נגינה.

איזה סוג של מוזיקה אתה מנגן בדרך כלל?

מוזיקה עבורי היא עניין של מצב רוח. לעתים אני אמצא את עצמי עם גיטרה אקוסטית לאורך כל היום, ביום אחר זו יכולה להיות מוזיקה אלקטרונית, לפעמים מדובר במשהו מאוד כבד. אני מכוון להמון סוגים שונים של מוזיקה ואני חושב שמוזיקה היא בעיקר עניין של מצב רוח. בדרך כלל מדובר באיזון בין מוזיקה אקוסטית, כבדה ואלקטרונית – כל אחת לחוד.

לכל אחת מאלו היה גם ביטוי ב-Paradise Lost.

כן, Paradise Lost זו הלהקה שגדלנו איתה – זו המוזיקה שאנחנו רוצים לשמוע. זו הסיבה שהיא קיימת. אני חושב שהיום שבו נתפרק יהיה היום שבו נרגיש שכבר היה לנו מספיק מזה. יחד עם זאת, אני חושב שבשנים האחרונות העבודה עם הלהקה מרגשת ומלהיבה אותנו כפי שהייתה כשהיינו נערים.

כמובן שכאמור גם תמיד יצרתם איזו מוזיקה שרציתם – חרף הביקורת.

גם כשאנשים לא אוהבים את זה, אתה תמיד יכול לשים יד על הלב ולהגיד לעצמך בכנות שאתה גאה במה שעשית. אם אתה תמיד מנסה ליצור את מה שאנשים מצפים לשמוע, או לפחות מקווה שזה מה שאתה עושה – זה ריקני. תמיד תעשה את מה שאתה רוצה, אל תחשוב "או, זה עבד – אני אעשה את זה עוד", אחרת המוזיקה תאבד את הנשמה שלה.

חלק נוסף ממה שהופך את Paradise Lost ללהקה מרתקת נעוץ בעובדה שבכל פעם שאתם מכריזים על אלבום חדש – ישנו אלמנט הפתעה מסוים, היות ולמאזין אין מושג כיצד האלבום עתיד להישמע עד לרגע בו הוא יוצא. למעשה, כשמציבים את הדיסקוגרפיה שלכם בסדר כרונולוגי, היא מציגה איזשהו תהליך שמוסיף להתרחש, עלילה שממשיכה להתגולל עד עצם היום הזה – מאחר ובכל שלב אתם מתפתחים בהדרגה לכיוון אחר.

כן – ובכן, האלבום האחרון טוב, אך השאיפה שלנו היא להתעלות עליו באלבום הבא. כשאנחנו עובדים על אלבום חדש, אנחנו לא מחפשים להעתיק או למחזר משהו שכבר יצרנו – אנחנו תמיד אוהבים לעשות משהו שונה מהאלבום הקודם. התחלנו לנהוג כך עוד בתחילת שנות התשעים. כששחררנו את אלבום הבכורה, היו להקות נוספות שניסו ליצור משהו דומה, לכן כשעבדנו על Gothic"" ניסינו לעשות דברים באופן קצת שונה, וזהו חלק מהסיבה שהמון אנשים אהבו את Gothic"" – ניסינו להשתמש בזה כמקור להשראה לכך שהתקדמנו בכיוון טוב.

אם כבר מדברים על Gothic, לאחרונה נודע כי תבצעו את האלבום במלואו במסגרת פסטיבל Roadburn בהולנד. כיצד הרעיון הזה עלה?

Roadburn הוא פסטיבל ייחודי למדי, והאנשים שמאחוריו מנסים להביא משהו מיוחד מדי שנה. אני חושב שגם Neurosis, שהם ההדליינר הנוסף בפסטיבל, יבצעו אחד מהאלבומים הקלאסיים שלהם גם כן (נכון למידע שפורסם עד כה, צמד הופעותיהם של Neurosis בפסטיבל תהיינה לרגל ציון 30 שנה להווסדה של הלהקה, ותסבובנה סביב שירים משלל אלבומיהם, ר.ד.). האירוע עתיד להתקיים בסמוך ליום השנה ה-26 ל-Gothic"", וברגע שהוצע לנו לעשות את זה – חשבנו לעצמנו "למה לא?". אני מניח שאלמלא Nick היה חוזר לגראולינג לא היינו מבצעים את Gothic"" במלואו, אך עכשיו כשהוא חזר לגראולינג הוא שמח לעשות זאת וליהנות מכך. זהו האלבום המושלם לבצע.

כן, מדובר באלבום שהכניס אתכם לדפי ההיסטוריה.

כן, זה אלבום מאסיבי. את רוב השירים באלבום לא ניגנו מאז ש- Tuddsעזב, כלומר מאז 94'-93'. *צוחק*

ל-Candlemass הייתה הופעה דומה ב-Roadburn ב-2011, שבמסגרתה הם ביצעו את אלבום הבכורה שלהם, "Epicus Doomicus Metallicus", במלואו. הם אף גייסו לשם כך את הסולן המקורי (Johan Längqvist).

שמעתי על זה. אני זוכר שממש התרגשתי, היות ומדובר באחד מהאלבומים האהובים עלי בכל הזמנים. הייתי בוודאות נהנה מצפייה בכזה מופע. זה כמו ששמעתי ש-King Diamond יוצא לסיבוב הופעות שבו הוא יבצע את האלבום "Abigail" במלואו, הייתי שמח לראות את זה! אני מקווה מאוד שהוא ולהקתו יגיעו עם סיבוב ההופעות הזה גם לאירופה. אני מת על האלבום הזה.

כנ"ל. אפרופו סטליסט – רשימת השירים שלכם נוטה להשתנות בין סיבובי ההופעות, כשלפעמים מבליחים אליה שירים לאו דווקא צפויים. האם ישנם שירים מסוימים שאתה נהנה לבצע על הבמה, או כאלה שכמעט ולא יוצא לך לנגן ובכל זאת היית שמח לבצע שוב עם Paradise Lost בהופעה?

לפני סיבובי הופעות אנחנו עורכים רשימה של כ-40 שירים ומחליטים בינינו אילו מהם עשויים לעבוד הפעם, כשלפעמים אחד חייב ללכת כי אנחנו רוצים שהמופע יזרום בניחותא, ושלא ירגיש כאילו הוא מואץ מדי. ישנם שירים שניגנו בסיבוב ההופעות הקודם שלא יהיו בזה הנוכחי – אך במקומם ישנם גם שירים אחרים. אנחנו משתדלים לגוון כדי לשמור על עניין. ישנם כל כך הרבה שירים טובים. *צוחק* השיקולים משתנים, לפעמים מדובר בשיר קליל יחסית אז הוא פחות מתאים כרגע, לצורך העניין – אנחנו לא מבצעים את One Second בסיבוב ההופעות הזה. כשאנחנו מוציאים אלבום אנחנו בדרך כלל מבצעים פחות או יותר 4-5 שירים ממנו, אך מהאלבום החדש יוצא שאנחנו מבצעים כ-6-7 שירים בסיבוב ההופעות הזה, כך שהמקום להכניס שירים נוספים הופך לצפוף. מדי פעם אנחנו נוטים להבליח עם שירים כמו "Hallowed Land" או "True Belief", וכמובן "Embers Fire". לפעמים אנשים מגיעים למספר סיבובי הופעות אירופאיים שונים ולכן אנחנו מעדיפים לשנות קצת בקטנה, אך ישנם שירים שבכל זאת נשארים – "Say Just Words" למשל הוא שיר נהדר לסיים איתו. היה סיבוב הופעות שבו העזנו להוריד מהסטליסט את "As I Die", אנשים הופתעו וזה בכל זאת עבד. *צוחק*

ישנם שירים מוכרים פחות שהייתי שמח גם לבצע – יש את "Disappear" מהאלבום "One Second", או "World Pretending" מ-"Believe in Nothing". אני בספק אם זה יקרה מתישהו, אבל מי יודע? כמעט הכנסנו את "Breeding Fear" לסיבוב ההופעות הזה. זה לא יצא בפועל בסופו של דבר מאחר ולא היה לנו מספיק זמן בין לבין בכדי להקליט מחדש את קטע הליווי של השירה הנשית, אך אולי זה יקרה בשנה הבאה.

במבט לאחור – האם ישנו משהו שהיית עושה אחרת?

הפילוסופיה שלי לגבי כל דבר בחיים היא שכל עוד אני שמח מהמקום שבו אני היום, אין לי שום חרטות ביחס לכל צעד שהביא אותי לנקודה הזו. אתה תמיד יכול לחשוב "בסדר, זה היה יכול להיות אחרת", אך אני דיי שמח למען האמת. אני נהנה ממוזיקה, נשוי באושר, כך שאתה יודע, אין לי הרבה על מה להתלונן. יש לי משכנתא וחשבונות לשלם כמו כולם – אך אלו החיים. שלי טובים למדי למען האמת – אני עושה משהו שאני אוהב ואני שמח בבית. כשאתה מביע חרטה מדובר בדברים שאינך יכול לשנות כבר בכל מקרה. אתה יכול לשאוף להיות אדם טוב יותר וללמוד מטעויות, ואף כדאי שתעשה כך, אך חרטות? זהו תהליך למידה.

אז "Last Regret" הוא רק שיר.

כן. *צוחק* כך אני חושב על הנושא, בכל מקרה.

זכור לי שבסרט הדוקומנטרי "Over The Madness" התבדחתם על כך שבעת הקלטת האלבום הראשון שלכם הגעתם לאולפן שבו מי שהיה אמור להפיק אתכם קרא ספר עם שם בסגנון "How to be a Producer". בשעתו הייתם ממש בתחילת הדרך, אך איזה קו מנחה גיבשת במסגרת הניסיון שרכשת לאורך השנים שכיום מסייע לך כשאתה ניגש להקליט אלבום?

הוא קרא את הספר תוך כדי שהיינו באולפן כדי להקליט, אני עדיין זוכר את התואר שלו – "מפיק בפועל". הוא אמר שנקליט את הגיטרה נקי, ואז נוסיף את הדיסטורשן במיקס. זו ההחלטה הגרועה ביותר שיכולנו לעשות. רצינו לשמור על הסאונד והתחושה של הדמו "Frozen Illusion" גם באלבום הראשון, והוא היה אמור להיות שופע בכבדות, אך זהו בכל זאת אלבום טוב. אתה לוקח דברים קטנים מכל דבר שאתה עושה, וזה היה השיעור המשמעותי הראשון שהיה לנו. *צוחק* בדמו "Frozen Illusion" הסאונד נשמע כבד יותר מהדמו הממוצע, כשאתה מתרגל לשמוע אותו כפי שהוא כיום. יצא לי לדבר על כך לא מזמן עם חבר בשם Gaz Jennings, הוא כיום מנגן בגיטרה בלהקת סטונר בשם Lucifer ובעברו היה הגיטריסט של Cathedral – אותם יצא לנו לחמם ביוני 88'. דיברנו על הימים ההם, ועד כמה האלבום הראשון נשמע כמו הדמו השני. *צוחק*
אחד הדברים הבולטים שאתה לומד בכל אלבום מחדש הוא איך להיות פחות מתוח באולפן וכיצד להיות מרוכז יותר בנגינה שלך. כשאתה רגוע אתה יותר שם לב לדברים הקטנים שלפעמים מתרחשים במהלך ההקלטות. אני אוהב להקליט. אני הכי אוהב לנגן בהופעה חיה. באולפן זה שונה, אתה צופה בשיר נבנה כשאתה מקליט את התופים, את גיטרת הרית'ם, את הבס, את הגיטרה המובילה ואז את השירה ורואה איך כל אלו נשזרים יחדיו. זו חוויה דיי מגניבה.

לאחרונה שחררתם טריילר ל-DVD הבא שלכם הקרוי "Symphony of The Lost", המתעד את הופעתכם המיוחדת בפלובדיב שבבולגריה לצד אורכסטרת האופרה הממלכתית של פלובדיב ומקהלת Rodna Pesen. כיצד אתה מתרגם את המוזיקה של Paradise Lost לעיבודים עבור תזמורת? כיצד הרגשת במהלך החוויה הזו?

האמת היא שטרם צפיתי בו. *צוחק*

אני חושב שהמוזיקה שלנו מולחנת באופן שמתאים לתזמורת. ישנן להקות מטאל שעבורן מטאל פוגש באורכסטרה הוא משהו אחר לגמרי. אצלנו יש אווירה של אורכסטרה כל הזמן – אני חושב שכל הסולמות המינוריים והאווירה המלנכולית במוזיקה שלנו משלבים את עצמם במוזיקה תזמורתית. יצא לי לצפות במיקס המוקדם של זה לפני מספר חודשים, וחשבתי ש-"Last Regret" נשמע מעולה עם התזמורת והמקהלה. אני חושב שזו חוויה מכוננת לנגן עם מוזיקאים אמיתיים. *צוחק* אתה יודע שאם אתה מנגן את התו הלא נכון יש מאחוריך תזמורת ומקהלה ולכן אתה ממש לא רוצה לטעות. כשסיימנו הרגשנו מעולה, כי זו חוויה מדהימה לנגן עם תזמורת ומקהלה ענקיות. זה מעניק מימד נוסף למוזיקה, אתה יודע. כולם גם היו מאוד נחמדים אלינו. האירוע נערך באמפיתיאטרון, מה שכשלעצמו מוסיף לחוויה.

על אף שאתם משחררים לא מעט הוצאות DVD בשנים האחרונות, לכל אחת ישנה האישיות המיוחדת שלה. אחרי "The Anatomy of Melancholy" שחררתם DVD שבו ביצעתם את "Draconian Times" במלואו, ועכשיו ישנו גם "Symphony of The Lost" שמשלב לראשונה תזמורת ומקהלה.

למען האמת, אנחנו מבצעים מוזיקה בהופעה חיה לצורך המטרה שתשמע בהופעה חיה. אם זה לא עשוי שונה אנחנו לא טורחים. אם הקלטנו את זה, זה צריך להיות מיוחד.

האם הרעיון של להקליט הופעה עם תזמורת ומקהלה התבשל עוד בתקופה של "Faith Divides Us – Death Unites Us" כשהקלטתם שניים מהשירים (את שיר הנושא ואת "Last Regret") גם במיקס שכלל עיבוד לתזמורת?

כן, אני חושב שהייתה לנו המון עבודה עם האורכסטרה. אני זוכר שבזמנו הקדשנו זמן רב לחלקים התזמורתיים, במחשבה על איך זה ישמע כשנכניס לשם מוזיקאים טובים יותר. באלבום החדש זה צ'לן אמיתי וכנר אמיתי שתורמים את חלקם. אני מתכוון, ישנן חבילות של סמפלים לתוכנות מחשב שנשמעות נהדר – אך זה לא מתקרב למוזיקאי אמיתי שעושה את המיקס. אנחנו משקיעים בזה המון זמן כי אנחנו אוהבים לגרום לשירים להישמע כמו פסקולים לסרטים. כך אנחנו רואים מוזיקה של סרטים – זה משהו שאנחנו אוהבים, במיוחד מוזיקה אפלה.

אף אחד מחברי הלהקה לא בעל השכלה של מוזיקה קלאסית. אני פשוט שומע ומרגיש – גם כשאני מנגן בפסנתר, אני פשוט מונחה על ידי רגש. העניין הוא שחלק גדול מהמטאל הוא כך. אתה מגלה דברים חדשים תוך כדי התנסות. אשתי למשל היא פסנתרנית קלאסית. לפחות אנחנו יודעים היכן התווים.

הקשר שלכם ל-Orphaned Land אמנם ידוע, אך האם ישנן להקות מקומיות נוספות ששמעתם עליהן?

אני לא מכיר היטב להקות ישראליות. יש לכם להקות מגניבות שם?

יש כמה. אמנם קהילת המטאל כאן לא גדולה במיוחד היות וזוהי מדינה קטנה, אך ישנן כמה להקות לא רעות בכלל. כבר בזמנו עוד הייתה להקה ותיקה בשם Salem שבשעתו גם ניגנה מעין דום-דת' מטאל.

או כן, שמעתי עליהם.

ישנן כמה להקות טובות כיום גם כן, אני יכול לתת לך כמה שמות.

אני רק הולך להביא עיפרון. זה יהיה מגניב, כי אתה מבלה כל כך מעט זמן בכל מדינה ולא יוצא לך להכיר את הלהקות המקומיות.

ובכן, ישנה להקה בשם Shredhead, שמנגנים מעין ת'ראש מטאל מודרני, ולהקה בשם קין והבל 90210 שמנגנים מעין סלאדג' חולני…

שתיים יספיקו לעת עתה.

מילים אחרונות לבסיס המעריצים שלכם בישראל?

תגיעו למופע, תהינו כמה שיותר, ואם יהיה לכם כיף לפחות כמו לי – יהיה לכם לילה נהדר. מחכה בקוצר רוח למופע בתל אביב.