דור ההמשך – ראיון עם דניאל סאסי, חלילנית להקת Storchi
תמונות: עמית ליבר
היא לא אוהבת להגדיר את המוסיקה שהיא עושה (״אנחנו ב-2018, אנחנו לא צריכים הגדרה!״) וחושבת קדימה. רגע לפני ההופעה של הלהקה שלה, ישבתי עם דניאל סאסי לדבר על השראות, תהליכי עבודה והחיים בכלל.
דניאל סאסי, בתו של יוסי סאסי (גיטריסט אורפנד לנד בעבר, ״יוסי סאסי והאורקסטרה״ היום) גדלה ונשמה מוסיקה. היא מנגנת כבר לא מעט שנים במגוון רחב של כלים – חליל, כינור, גיטרה, פסנתר וכל מה שהיא מצליחה ללמוד. בין הלימודים לחיים עצמם היא מובילה היום את Storchi, להקת פרוגרסיב (האם זה פרוג? ניגע בזה בראיון) אינסטרומנטלית שעומדת בפני הוצאת האלבום הראשון שלה.
נתחיל מההתחלה. תציגי לקהל הקוראים את עצמך, מה אתם עושים.
אני דניאל, אני חלילנית כבר 5 שנים, התחלתי ממוסיקה קלאסית ועברתי בצורה מדורגת מקלאסית לג׳אז ומשם לרוק ואז למטאל. נכנסתי לשמוע וליצור מטאל מהחליל, התחלתי עם המטאל עם להקת Dream Theater. מה שאני עושה היום בחיים זה הלהקה שלי, סטורצ׳י, שהספקנו להופיע הרבה בחצי השנה האחרונה,הוצאנו 2 סינגלים ,אנחנו עובדים על אלבום שכבר בשלבים מאוד מתקדמים – סיימנו להקליט והוא כבר ממוקסס, אני מאמינה שהוא יצא באיזור האביב, אחרי שנסגור דברים טכניים אחרונים וכמה פינות נוכל לפרסם תאריך.
אפשר לומר שאתם עושים פרוג?
אני לא אוהבת להגדיר מה שאנחנו עושים כי זה מיקס של הרבה דברים.כלומר, אפשר להגדיר אותנו כפרוג, אבל יש הרבה מג׳אז, הרבה מוסיקת עולם, הרבה ממה שאבא שלי עושה. אז אולי פרוג אבל אני מעדיפה להשאיר את זה כמשהו לא מוגדר בהכרח.
גדלת לתוך בית של מטאל, מעין שילוב של מטאל עם מזרחית שזה מה שאורפנד לנד עושים עד היום ואבא שלך היה חלק מהבסיס של מה שהם עושים עד היום. מהצד השני היה הצד ה״גיקי״ שאבא שלך מתעסק איתו , מחשבים וכו׳. אני מניח ששמעת את אורפנד לנד לא מעט בבית (כן, בוודאי), אבל מה שמעת לפני זה, לפני שהתחלת עם דרים ת׳יאטר?
שמעתי באמת הרבה דברים שאבא שלי עשה, יש אפילו קטע בסרט דוקומנטרי שעשו על אורפנד לנד שבו רואים אותי בתור ילדה בת 3 בערך ואת אבא שלי שואל אותי ״איך קוראים ללהקה של אבא?״ ואני עונה ״אורפנד לנד״ כזה בקצב, אז שמעתי בעיקר את הדברים שהוא עושה, עם אורפנד וגם את פרוייקטי הסולו שלו, החל מהסקיצות ועד דברים מוגמרים יותר. בבית של אמא פחות יצא לי לשמוע מוסיקה כזו, אתה רואה – זה בית של אשכנזים כזה, יותר סגנון רמי קליינשטיין, יותר דברים גנריים כאלה. אבל אבא שלי היה משמיע לי המון דברים, אם זה עומאר פארוק וכו׳… כשהתחלתי להתעניין בג׳אז שמעתי המון ג׳אז וכשהתחלתי להכנס לקלאסית אז הייתי מההארד קור של הילדים הקלאסיים העליתיסטים האלה, ששומעים רק מוסיקה קלאסית והולכים לקונצרטים וכו׳. אני בטוחה שאם לא הייתי שומעת מוסיקה קלאסית המוסיקה שלי היתה נשמעת אחרת לגמרי – לא הייתי יכולה להבין את הרבדים השונים במוסיקה, החיבורים בין הכלים והכל והמוסיקה שלי היתה נשמעת אחרת. כשנסעתי יום אחד עם אבא שלי, בגיל 12 בערך, הוא אמר לי ״שמעי משהו מגניב״ ושם דרים ת׳יאטר והדבר הראשון שחשבתי זה ״איזה מתופף מעולה״. ולמרות שעל כל אחד מחברי הלהקה אפשר לומר ״איזה נגן מדהים״ (חוץ מלברי) יש הרבה להקות שאפשר לומר ״איזה נגנים מדהימים וסולן פח״, ויש את ג׳ינג׳ר למשל… 🙂
אי אפשר לברוח מזה שגדלת בבית של אורפנד לנד. זה חלק ממה ששמעת הרבה. ספציפית המוסיקה של אורפנד לנד השפיעה על מה שאתם עושים, או שאמרת ״יש לי את זה איפשהו בידיעה וזה מה שהם עשו וזה אחלה, אבל אני מעדיפה לעשות את מה שאני רוצה לעשות בלי קשר ולשאוב מכל ההשפעות האחרות שלי ביחד״?
בעיקרון כן. אני יכולה לומר שכל ההשראות שיש לי בלי קשר לאורפנד לנד ולמה שאבא שלי עושה,זה מיקס כזה – אני פשוט שומעת מוסיקה מהמון ז׳אנרים וזה הכל מתערבב בהלחנה. אני לא אומרת ״עכשיו אני אעשה משהו מאורפנד ועכשיו משהו מדרים״, אני פשוט מלחינה וזה יוצא הכל ביחד.
בואי נדבר על התהליך של ההלחנה. יצא לי לראיין את תואומס מנייטוויש, והוא אמר לי שבניגוד לאחרים שכותבים את הריפים ואז מחברים הוא שומע את הכל בראש ואז כותב ומחלק את התפקידים. כשאתם מגיעים לתהליך הזה, איך זה עובד? את חושבת איך זה אמור להיראות או שאתם יושבים קצת כמו בג׳אז, שיחה בין הכלים וכל אחד זורק קטע ואז מחברים את זה, או שיש סקיצה ואתם מגיעים למשהו שרק צריך לפתח וכל אחד עושה את החלק שלו?
באלבום המוקלט (שיוצא עוד מעט) זה המון קטעים שכבר כתבתי להם את הסקיצה פשוט כי כבר עשיתי את זה. אנחנו נפגשים בחזרות, מנגנים את מה שהבאתי בהתחלה כמו שזה רק כדי להבין על מה מדובר, ואז כל אחד נותן את הקטע שלו. כל אחד מוסיף משהו, את הנגיעה שלו, את הפרשנות שלו לסקיצה ומשם זה זורם. יש לנו למשל מתופף מטורף, אחד הטובים בארץ, הוא לוקח את כל מה שאני כותבת ומוסיף קטעים רתמיים והוא פשוט מעיף את מה שאני כותבת לרמות אחרות לגמרי.
קורה שאתם משנים דברים כשהם מגיעים לחזרות לגמרי או שנצמדים לסקיצה?
לפעמים זה ככה ולפעמים לא, יש מקרים שבהם זה רק תוספת של הנגיעות של כל אחד ויש מקרים שהקטע הסופי שונה לחלוטין ממה שהבאתי. זה מה שאני אוהבת בסטורצ׳י ובאיך שאנחנו עובדים – יש פה תהליך כיפי של כולם ולמעשה כל היצירות הן של כולנו, זה שהבאתי את הסקיצה זה רק הבסיס, תכלס הקרדיט מגיע לכולם בסטורצ׳י וממש לא רק לי, כל ה״עבודה״ זה מה שקרה שם אחר כך. לרעיון אין באמת משמעות לעומת ביצוע – צריך בסיס שיהיה להתחיל ממנו אבל כדי ליצור מוסיקה הביצוע הוא מה שבאמת קובע את מה שנשמע, לא הבסיס.
אתם כבר חושבים על העתיד אני מניח. התהליך שם יהיה דומה, או שתעשו משהו שונה?
כן, כמובן שחושבים על העתיד. בגדול התחלנו לג׳מגם כל מיני דברים וליצור מזה משהו חדש, אני חושבת שהאלבום הבא יהיה תוצר של הג׳מג׳ומים שלנו ביחד ופחות קטע של ״אני מביאה משהו ואז עושים עליו אינטרפרציה ועבודה״. עוד לא התחלנו לחשוב ממש לעומק אם אנחנו רוצים לעשות משהו נוסף, צריך קודם שהאלבום הנוכחי יהיה מוכן ואנחנו מרוכזים בעיקר בו ובהופעה הקרובה ב-27/12 במועדון ״האזור״, הופעה שמאוד חשובה וההכנסות ממנה ילכו לאלבום בעצם, ואנחנו עובדים על זה קשה מאוד בחודש הקרוב.
בואי ניקח רגע מחוץ לגזרת סטורצ׳י ויותר ״רחב״. את מהדור הצעיר יותר של הלהקות שיוצאות עכשיו – Love Your Witch למשל, משהו שונה מבחינת הדורות. אם ניקח את בצפר ושרדהד והחבר׳ה שלקראת ה-30 או עברו את ה-30 ועושים את זה כמה שנים טובות… אתם החבר׳ה הצעירים, העתיד של הסצנה בארץ.
איזו כותרת מפוצצת…
יש את הלהקות הותיקות – אורפנד ובצפר ואראלו ווינטרהד וסינטקס וכו׳ שעושים את זה המון שנים, החבר׳ה שגדלו על גו׳דאס ואוזי ודף לפרד, ועכשיו החבר׳ה הצעירים יותר שגדלו על מוסיקה אקסטרימית יותר. יותר שדרדרים וגרוב ואפילו אולי נו מטאל. יש את החבר׳ה שבאמצע – שרדהד וקייניין שכבר סגורים על הסגנון שלהם ועל מה שהם עושים ויודעים בדיוק לאן הם מכוונים, ויש אתכם – החדשים כמוכם וכמו Love Your Witch וכמו HotBox, החבר׳ה שלפני צבא או ממש קצת אחרי צבא, שלא בדיוק מחפשים את הסגנון שלהם אבל עדיין בונים בסיס מעריצים ועדיין מחדדים את הסגנון וכו׳. אז איך את רואה את הסצנה הזו גדלה ומתפתחת עם הדור שלכם? כלומר, יש את אלה ששומעים מטאל עד הצבא ואז עוברים לשמוע משהו אחר אבל יש את אלו שיישארו מטאל האדקור, נקרא לזה שהם הדור שאתם ״מגדלים״. איך את רואה למעשה את ההתפתחות של הסצנה מבחינת הנוער ומה שהוא שומע, גם מבחינת ההתפתחות של הז׳אנרים וגם מבחינת הגדילה של הקהל?
בסך הכל יש כאן קהל די איכותי, ממה שאני רואה בהופעות שאני מגיעה אליהן. יש המון אנשים שאני לא חושבת שיעזבו את הסצנה , אני לא רואה אותם מתחילים לשמוע עומר אדם וכאלה. אני חושבת שכל הדיבורים על זה שהסצנה מתה וגוססת וזומבית זה משהו שמיותר לדבר עליו; אם מישהו רוצה ליצור משהו אז שיעשה את זה, בלי להתייחס לאם הסצנה גוססת או נופלת או קמה. כיף מאוד להיות בסצנה הזו, היא קטנה ואיכותית. בתור מי שנמצאת גם בסצנות אחרות – האלטרנטיב והקלאסית והג׳אז, זו הסצנה שאני הכי אוהבת. היא קטנה וחמימה ואיכותית ואני חושבת שבסה״כ אנשים כן באים להופעות וכו׳. לפעמים אנשים מתלוננים שלא מגיע קהל להופעות אבל יש פה גם עניין של איך משווקים הופעה ואיך מקדמים ואם המוסיקה טובה – הקהל יגיע.
יש פה איזשהו איזון עדין של כמות הופעות, כלומר אם מגיעות החודש 4 להקות מחו״ל ועוד כמה הופעות מקומיות כשמתוכן שתיים של אותה להקה, אני בתור מישהו בקהל אצטרך גם לעשות את השיקול הכלכלי שלי ועד כמה שאני תומך בסצנה המקומית, אצטרך לעשות את ההחלטה אם אני הולך להופעה פעם שניה של להקה מקומית או להופעה של להקה מחו״ל שאני לא יודע מתי תגיע לכאן שוב. אם זה למשל דיסטרבד שהודיעו על ההופעה והכרטיסים שם עפים, למשל.
נה אובליוויסקריס היו פה ממש עכשיו (פעם שנייה שלהם) ואני די הצלתי להם את ההופעה. לכנר שלהם נשברה הקשת ואני במקרה מנגנת גם כינור קצת, אז הבאתי לו קשת. ראיתי פשוט התכתבות של חבר שבו הכנר שואל אותו אם יש לו קשת כי הקשת שלו נקרעה וקפצתי לדיון ואמרתי ״היי, יש לי קשת, אני בכיף אביא אותה איתי״ אבל עזוב, חפרתי קצת.
בסדר, אנחנו אוהבים לחפור, מטאליסטים כזה, בעיקר פרוגרים ״אני מתחיל שיר, לך להכין קפה וסנדוויץ׳, אני אקרא לך כשאני אסיים לנגן״… אבל נעזוב את ההגדרות. למרות שיש להקות שהפכו את ההגדרה למשהו משוגע, וכששואלים אותם הם עונים ״אנחנו עושים פרוג עם נגיעות נו מטאל קורי עם קצת אלטרנטיב עם משהו שגנבנו מטרו וכמה דברים משלנו״. אמנם כל הזמן ממציאים פה דברים חדשים, אבל באמאש׳כם.
כן, זה מתקשר להגדרה של מה שהלהקה שלי עושה, וקשה להסביר מה אנחנו עושים אז מה שאני עונה כדי לקצר אני עונה ״פרוגרסיב מטאל – עם חליל״. אבל אני לא בקטע של הגדרות, אנחנו ב-2018, אנחנו לא צריכים להגדיר את עצמנו.
מה עוד את עושה חוץ מסטורצ׳י ועל מה עוד את עובדת?.
חוץ מסטורצ׳י אני מקימה עוד להקה, לא כי לא מספיק – אלא כי סטורצ׳י זה משהו מאוד מגוון אבל מאוד מסויים, ז״א זה פשוט אנשים שאפשר לנגן איתם יותר בכיוון של פרוגרסיב ופיוז׳ן ומטאל אבל לאחרונה שמתי לב שההלחנות שלי נהיות הרבה יותר כבדות, כי נכנסתי להרבה דברים הרבה יותר כבדים. לפני שנה וקצת התחלתי לשמוע את Death וזו הלהקה הכי אהובה עלי בעולם כולו, יש לי 2 פוסטרים של צ׳אק בחדר, אז נכנסתי הרבה יותר לדת׳ ודום. אני עדיין שומעת הרבה פרוגרסיב ולא רק מטאל, אתה יכול למצוא בספוטיפיי שלי גם את ליידי גאגא למשל, אבל כן – נכנסתי לדברים כבדים יותר ורציתי ליצור משהו שהוא גם עם שירה ועם גראולים ולא רק אינסטרומנטלי, אז אני מקימה עוד להקה שתנטה יותר לכיוון של דת׳ ודום ויהיה שם גם קצת פרוגרסיב כי בכל זאת… אבל יהיו שם הרבה דברים, קשה להגדיר בדיוק מה, שוב כי זה כבר לא משנה. כבר יש יותר ויותר להקות שאני שומעת ואומרת ״זה מטאל, ואני אוהבת את זה, אז מה אכפת לי מה ההגדרה״?
חוץ מזה אני עושה כל מיני סשנים, דברים עם אבא שלי כשיש, אני לא מופיעה יותר מדי עכשיו, אני לומדת לבגרויות באקסטרני כדי שאני אוכל יותר לשחק עם הלו״ז שלי. אני עושה נטו את מה שאני צריכה בשביל דברים מסויימים באוניברסיטה כדי שתהיה לי קריירת צד מחוץ למוסיקה.אני חושבת שזו טעות שמוסיקאים עושים, כלומר זו האמת המרה – אי אפשר להתפרנס ממוסיקה עד שאתה מגיע לרמה הגבוהה , כזה אורפנד לנד מינימום, ואם אתה לא במיינסטרים אז בכלל. וגם טוב שיהיה עוד משהו בכללי, זה מעשיר. זה מאזן בין הצד היצירתי שמוציא כל הזמן עוד ועוד דברים רגשיים לבין הצד הריאליסטי שמבין שזו האמת המרה. אני אדם שחושב קדימה, הכל מתוכנן אצלי מבחינת מסלול של אוניברסיטה וקריירה, התחלתי ללמוד מדעי המחשב באינטרנט ואני מקווה להתחיל משהו עם זה בשנה הבאה. וזה בעיקר מה שאני חוץ מסטורצ׳י.
בשלב זה אנחנו מגיעים ״מסר לאומה״ – מה יש לך לומר למי שקורא אותנו?
יש לי הרבה מסרים, אבל אני חושבת שאני פשוט אנגן ואנשים יבינו את המסרים שלי. יש גם שיר בלהקה שקוראים לו Hidden Truth!
אבל כן, תבואו להופעה ב27, זה חשוב לנו ולאלבום, וכיף! 🙂