דור המייסדים – ראיון עם זאב טננבוים מלהקת Salem

מרואיין: זאב טננבוים, סולן להקת Salem
הגהה: אסנת נאות

תמיד מרתק להגיע ולראיין להקות שיצרו סצינת מטאל יש מאין במדינה ממנה הן באות, אם אלו Imperator הפולנים או Nihilist משבדיה. איך נוצר משהו כל כך משגשג מתוך הכלום? מה היו הצעדים הראשונים? הקשיים? הבעיות? הכל כל כך שונה מהמצב אותו אנחנו מכירים של ריבוי הופעות, הכל זמין ברשת. מצב שלנו נראה טבעי, אבל לא כך היו פני הדברים כשהעסק רק התחיל. חמוש בתהיות אלו ניגשתי לראיין את זאב טננבוים מנהיג להקת Salem והחבר המקורי היחיד שנותר מיומו הראשון של ההרכב בשנת 1985. בתחילת אפריל הם יופיעו עם Turisas הפינים בת"א, אז יצאנו יחד למסע בעבר, היה מרתק!

היי זאב מה המצב?

סבבה מה שלומך?

טוב אז איך Salem התחילה? אני יודע שזאת שאלה מאוד בסיסית, אבל בישראל ישנה כזו תפיסה של Salem כמקימה והמתחילה של הסצינה ולכן מעניין מאוד לשאול, אז איך בכלל התחלתם ?

לפני שסיילם התחילו היה קשה מאוד ליזום להקות מטאל קיצוני בעולם כי לא היה אינטרנט ,לא היה MTV, מוזיקה היית צריך לחפש דרך מגזינים ואם הייתי מוציא מוצר אז שנה אחרי זה היית קורא במגזין על אותו מוצר. המגזינים יצאו אחת לכמה חודשים בקושי ומעטים מהם הגיעו למדינות שמחוץ לאנגליה, גרמניה וארה"ב. היה קשה מאד להוציא תקליט. מעט להקות היו מוחתמות בחברות התקליטים והכל נראה רחוק מאד, מדי פעם היו מגיעות להקות לישראל. כשהיינו חבר'ה צעירים היו להקות רוק או הארד רוק בעיקר כמו Girlschool או Hanoi Rocks. אני חיפשתי מוזיקה כבדה וקיצונית יותר, אז אמרתי בשלב מסוים: "טוב גם אני רוצה להקים להקה, כי מה שאני רואה זה לא הכי טוב ולא הכי מדליק אותי". ואתה יודע, התחלתי לחפש נגנים, זה היה מאוד קשה כי לא כל אחד יכול להתחבר לז׳אנר הזה. חיפשתי הכי קיצוני, הכי רועש. עברה תקופה של כשנה עד שמצאתי חבר'ה שרצו כן להיכנס ללהקה ולעשות מוזיקה. גם שם כל הזמן היו כאלה שעזבו , שנשארו, שנבהלו מהמוזיקה עד להופעה הראשונה. ייצגנו משהו ברברי, מפחיד, כזה שלא קיים, לא רק בארץ, אלא גם בעולם. אני מדבר אתך על 1986, היה את Mayhem שרק קמו, ואת Sarcofago בברזיל, Sodom, Hellhammer ועוד ממש מעט.

אז היה לנגנים האחרים קשה להבין לאיזה כיוון בכלל אתה מושך? איך זה גרם לך להרגיש?

תחשוב שאתה בודד, מאוד קשה להתחיל משהו כשאתה לבד. ללהקות היום קודם כל יש את האינטרנט, את המדיה החברתית. הכל מוגש להם עם כפית זהב בפה, רק תעשה, הכל בא בקלות, יש את החשיפה. אז באזור 1986 הייתי לבד, ממש לבד בתחום, וגם מישראל. בעולם מעניין אותם הקטע שאתה מישראל, אבל לא מעניין אותם הקטע של לעבוד איתך. למה? כי כלכלית זה מאוד יקר. להקה אירופאית עושה טור, מוציאים ואן או אוטובוס, וחורשים את אירופה. לא צריך לטוס ממדינה למדינה. ללהקה מישראל, צריך להעביר אותם לאירופה. כרטיסי טיסה עולים כסף. ואז להתחיל עם ואן, אוטובוס, סיבוב הופעות ואז גם להחזיר אותם. כלכלית זה לא השתלם, בתקופה ההיא זה גם היה יקר מאוד, אז הכל הלך נורא קשה. הצלחנו בסוף לפרוץ קדימה, אבל התהליך היה לא קצר ורחוק מלהיות קל.

מן הסתם השם Salem הוא מעיירה בארצות הברית בה התרחשו המשפטים שגבו את חייהן של נשים שנחשדו כמכשפות. האלבום הראשון שלכם, קדיש, גם קשור במן ציד מכשפות, בו הפכו את היהודים למין עם של מכשפות ומכשפים רעים. האם יש איזושהי הקבלה בין השניים? האם המקבילות בין שני הנושאים מכוונת?

תקשיב, קדיש זה האלבום השני, האלבום הראשון הוא Creating Our Sins שיצא ב 1992. קדיש יצא ב 1995 והוא ממש לא עוסק בציד מכשפות אלא בשואה. להגיד ש- "צייד המכשפות בעיירה סיילם דומה ל"ציד המכשפות" של יהודי אירופה בשואה" זה למצוא דמיון במקום שאין, זה כמו לומר שאהבה ושנאה הם דומים כי בשתי המילים יש את האות ה' בסוף המילה… לגבי שם הלהקה- השם זה שם. בתקופה שבחרנו את השם סיילם התעסקנו בכל הנושא של בלאק מג׳יק, וויצ׳קראפט וכל התחום של השטניזם, זה היה ב 1985, ממש בהתחלה זה מה שעניין אותנו. היינו חבר`ה צעירים שהתלהבו מהנושא הזה, הוא סיקרן. היינו רואים סרטים, סרטי אימה, הסרטים הכי קיצוניים שיצאו בתקופה ההיא והלכנו לצד הכי קיצוני. בשלב מסוים אתה, מעבר למוזיקה שאתה יוצר, גם מתחיל להתפתח מבחינת הטקסט. גדלנו בארץ, הלהקה קמה בתקופה שאחרי מלחמת לבנון הראשונה, החיילים עדיין היו בלבנון ונגענו הרבה בנושאים האלה. בעיקר ב1988 והלאה, על הטרור שהיה בצפון הארץ, במקביל, זה תחום שיותר ויותר עניין אותנו. בקדיש זה קרה למשפחות שלנו, אבי איבד כמעט את כל משפחתו בשואה. נשארו לו שני אחים. אם אתה חווה את זה בבית, סופג את זה בצורה ישירה, אז זה יותר רגיש באופן טבעי. יש הבדל ענקי בין שם הלהקה ובין האלבום שיצא.

עוד על התקופה של קדיש. היו אנשים בארץ שמאוד עצבן אותם שדווקא שרתם על השואה,דווקא על הנושאים האלה. גם איך קפצתם מCreating Our Sins שהוא הכי קיצוני ושטני שיש, פתאום לחיים האמיתיים?

העובדה שהיה מי שלא אהב את הרעיון שעסקנו בשואה מעולם לא היווה משקל. על אחד שלא אהב את זה היו עשרה שזה ריגש אותם, נגע בהם ונתן להם מקום לשחרר מועקות וכאבים. אני כאמן לא יכול להתחשב במה יחשוב מאזין זה או אחר. את השואה ספגנו בבית, מהמשפחות. אנחנו יהודים, דור שני, ולכן טבעי מאד שנשיר וצעק את זה ולא טבעי שנשיר על שדים שיוצאים מתוך הקבר או על נופי נורבגיה הקרים. את העיסוק בחיים האמיתיים התחלנו הרבה לפני הנקודה שהעלית. זה החל ב 1988 בדמו Millions Slaughtered עם שירים על מלחמת לבנון, על עונש מוות למחבלים רוצחים, על המתות חסד ועל הנאציזם באירופה. 3 שנים אח"כ ב Creating Our Sins כתבנו על הפחד בחדר האטום במלחמת המפרץ ב1991 כשהטילים נופלים על אזור המרכז. בשיר אחר על האטימות של החברה לאינדבידואל ובשיר נוסף על פרשה מזעזעת של חילול קברי יהודים במדינות אירופה. איפה זה ואיפה ה"שטניזם" שאתה מדבר עליו? השטניזם נגמר ב1986 והיה לא יותר מעניין של בני עשרה שמחפשים להיות קיצוניים, והכי קיצוניים. הושפענו מלהקות כמו Venom , Hellhammer ומשם זה בא. יש קפיצה גם מוזיקלית וגם לירית בין מוצר למוצר. Creating Our Sins כבר היה המוצר הרביעי שלנו. לפניו היתה הקלטת, Destruction Till Death שהיתה המוצר השני שלנו, ואת הדמו הראשון Salem. אחרי כן נכנסו לאולפן והוצאנו אז איזה מוצר ניסיוני כזה, אתMillions Slaughtered ורק אז את Creating Our Sins. גם אם אתה לוקח אתCollective Demise הוא הרבה יותר קיצוני מ Moment of Silence וקדיש. הוא גם קיצוני מוזיקלית, אבל זה התאים לנו בתור אמנים. בין אלבום לאלבום, אפילו בין שיר לשיר, זה לא תמיד נשמע אותו ז׳אנר. קודם כל אנחנו חמישה נגנים, חמישה מוזיקאים, וכל אחד מביא את הצד שלו. בכל האלבומים, כל הלהקה היתה מעורבת בכתיבה וכל אחד מושך לכיוון מסוים. כשהוצאנו את Creating Our Sins
היו לנו המון שירים! אבל מתוכם בחרנו את מה שרצינו להוציא. בקדיש קרה אותו הדבר. מה שאהבנו, היו המון ריפים, ובחרנו את מה שכולנו אהבנו ומה שכולנו התחברנו אליו. זאת מין אבולוציה של הלהקה לכיוון מסוים, היא גם יכלה, ואכן יכולה, מהר מאוד להתפתח גם לכיוון אחר. Creating Our Sins התפתח מ- Moment of Silence, ואז אמיר נויבך עזב את הלהקה והצטרף ניר נקב כחבר להקה. הוא הביא גם את הפן שלו וזה התפתח עוד יותר לכיוון הקיצוניות, כי זאת הייתה התקופה של הטרור בארץ עם כל הפיגועים, הלינצ'ים, כל הבלגאן שהיה אז. והאלבום Collective Demise היה טרור כזה, יותר אלים. אתה חי בתקופות. זה לא שאתה בא יום אחד וחושב "טוב היום נהיה דום" או "היום נהיה רק אגרסיבים". אפילו במומנט אוף סיילנס יש רגעים של דת' מטאל כמו השיר Symbiosis שהוא דת׳ מטאל לכל דבר.

היו את כל המפגשים עם אירופה, ונראה לי שאני לא באמת צריך להזכיר את Varg ואת כל מה שהיה שם. איך התחיל כל העניין שלכם בסצינה הבין לאומית והחלפת הקלטות? האם גם זה היה יקר להפליא?

בתקופה ההיא, בימים ההם, מן הסתם לא היו אי-מיילים ואינטרנט אלא היו מכתבים. כדי להריץ את הנושא של מכתבים היו מוציאים פלאיירים קטנים כאלה, בגודל של חצי מעטפה. בכל מעטפה מחזיקים איזה 20-30 פלאיירים ואני מעביר ללהקה שאני מכיר, סתם, נניח להקה בגרמניה והם לוקחים פלייר אחד ושולחים לצרפת, אחד לארגנטינה ואחד לאנגליה, ככה השם שלך גדל. על ידי פלאיירים. Metallica עוד עשו את זה לפנינו, Venom גם. כל הלהקות בתחילת דרכן בתקופה ההיא. דרך פלאיירים הוצאנו דמו, ואז הקלטות עברו מיד ליד והושמעו בין האנשים. הלהקות שהיינו איתן בקשר מהתקופה ההיא שגדלו גם כן להקות כמו Mayhem,סמאל, Rotting Christ, אפילו Kreator. המון להקות. יש לי סביבות ה 300-400 דמואים שאם הייתי מעלה אותם לאייביי הייתי יכול לעשות המון כסף. אני מדבר איתך על להקות שנעשו ענקיות, Paradise Lost, Ancient Rites, Morgoth, Grave. . קח לדוגמא את Morgoth, חלום חייהם הוא עדיין להופיע עם סיילם והם פנו לישי. Napalm Death, Benediction. אנחנו גם מאוד ותיקים יחסית להמון להקות שקמו 4-5 שנים אחרינו .Sepultura, כל הלהקות האלה. ככה נוצר קשר, דרך דמואים. אפילו היינו אמורים לטוס לנורווגיה לגור עם Euronymous מ Mayhem באיזו טירה ולעשות מוזיקה. אבל לפני שהיה אפשר להגשים את החלום הזה הוא נרצח. אפרופו, היית שולח מכתבים. איך? זה היה דבר מאוד יקר, הבולים, אז אתה כותב לאלפי אנשים במקום לבן אדם אחד. יש לי במרתף עשרות אלפי מכתבים ממעריצים ולהקות. יש שם היסטוריה שלמה וזה היה המון כסף. מה הייתה השיטה בימים ההם? לוקחים את הבול, מורחים עליו שעווה של נר, מדביקים את הבול, לוקחים את הבול, מנגבים את זה עם מטלית לחה ואז החותמת נעלמת ואפשר להשתמש בבול שוב! זאת הייתה השיטה כי ללהקות לא היה כסף. לא היה להם, זה היה עולה הון תועפות. היו מרוויחים גרושים בהופעות, היו צריכים את הכסף בשביל חזרות ודברים כאלה, אז זאת הייתה השיטה ששולחים את הבולים וחוסכים המון המון, אלפים, באמת שאלפי שקלים. כל מני שיטות מעניינות.

איך אתה משווה בין השניים? באיזה עולם יש יותר קסם? שאפשר למצוא כל דבר וכל דבר נגיש, או שכל דבר זה ממש קשה להשגה?

אז היה קסם. זוכר את האהבה הראשונה שלך? את הריגוש? האהבה הראשונה של בחור כמוך, או ילד בן שש עשרה זו אהבה שונה, זאת אהבה דיגיטלית, זה יותר עדכני. אבל לדבר איתך בהשוואה אל העבר? הכל היה חדש, הדשא היה עוד ירוק, הכל היה לא נגיש מעבר לאינטרנט, היית הופך עולמות כדי שהכול יהיה נגיש. עזוב את Salem, אני אספר לך שהייתה חנות שנקראה סופר זאוס, שאחר כך נהייתה רשת ארצית. אבל בעל החנות התחיל ב1990 קודם כל עם הז׳אנר של המטאל, הוא זימן אותי לישיבה, אני נתתי לו את כל חברות התקליטים שאיתן הוא יכל לעבוד ויצרתי איתן קשר ראשוני, משם הלכנו קדימה. הוא קיבל משלוח יום לפני יום כיפור. הגיע אליו המשלוח והוא פרק את המשלוח ביום כיפור עצמו בבית שלו. הגיעו שישה תקליטים שחיכיתי להם כל כך הרבה זמן, שלקחתי חבר בשעה 2 בלילה ונסענו אליו באמצע כיפור כדי לקחת את התקליטים, שיהיו אצלי. עד כמה ההתלהבות היא בגלל חוסר הנגישות למוצרים? היום עוד לא כתבתי שיר והוא כבר מופיע ברשת. זה עובר מהר. אז היית חייב לעבוד קשה כדי להשיג את אותו מוצר. עכשיו במקביל, זה גם היה מבאס. הוצאתי לדוגמה את Creating Our Sins אוקיי? ואתה שולח לכל המגזינים בעניין, אבל הם היו כותבים על הדיסק שנה אחרי כן. זה מאבד את התזמון. הוא כבר חצי שנה בחוץ והם כותבים "טוב יצא דיסק חדש!". אז עד שמגזין יוצא פעם בחודשיים שלושה, עד שהיו מקבלים את זה. כבר היו להם דיסקים שקיבלו לפני כן מלהקות אחרות, והיו קודם כל צריכים לכתוב עליהם אז כל דבר היה בדיליי. אבל שוב, היה לזה איזה קסם. ללהקות הראשונות שבאו לארץ, .לדיסהרמוניק אורקסטרה (גריינדקור אוסטרי), אנטומבד, קארקס. אפילו היתה לנו את האופציה לצאת לטור עם אבסו, קריידל אוף פילת׳ ודת׳ באירופה! אבל אני אגיד לך את האמת. המון להקות יוצאות לאירופה לטורים, קודם כל, כל הכבוד נתחיל עם זה, אבל זה סיפור מאוד עצוב. להקות שטסות לחו"ל מממנות את זה מכיסן, מה זה אומר? אני מדבר איתך על להקות בסדר הגודל שלנו פלוס מינוס. נוצר מן מצב שבו החברה מביאה אותך לאירופה, או שאתה ממן הכל מ-א' ועד ת'. אבל גם אם החברה משלמת לך על הטיסות, הם יקצצו הכל עד השקל האחרון מהתמלוגים של הלהקה ואתה לא תראה שקל. החברה לא מוכנה לממן את זה מהכיס שלה, היא תוריד מהכסף העתידי שמגיע לך עד שתכסה את החוב של הטור. רק אז תתחיל לראות כסף. כל מי שיספר לך על כסף, ופה ושם, הכל בולשיט. שקר וכזב. האמת היא שאין כסף כי מקזזים לך כל דולר שמשקיעים בך כנגד 3 דולר שתכניס ממכירה. אני אומר לך, לא הופענו המון בחו"ל כי היה לי חשוב להרוויח כסף ולקיים את הלהקה. אז הופענו בארץ ועשינו הרבה כסף בארץ מהופעות, ואני אומר המון כסף, אז זה קיים את הלהקה. ממרצ׳נדייז וגם המכתבים שהיינו שולחים. הרי לא היה לי כח לשים את השעווה על הבולים, מהר מאוד הייתי שוכח, אז הפסקתי עם זה בסוף. ההופעות בארץ היו מקיימות את הלהקה. עבור חדרי חזרות שזה מאוד יקר, היום שעת חזרה זה סביבות ה 75 ש"ח לשעה. ואתה עושה חזרות אז זה הרבה כסף, בדרך כלל בלהקות כל אחד מביא את חלקו מהשלל. אצלנו לא היה אף פעם ככה. יש קופה, משאירים בה כסף. כמה עולה החזרה? נוציא את זה מהקופה ושלום. קליפים שהחברה הייתה מממנת, גם אלה יורדים מהתמלוגים. גם כשאתה הולך להופיע עם להקה גדולה מחו"ל, והיו להקות גדולות שאמרו בוא תופיע, ואז היו להקות ששילמו ללהקות הגדולות כדי להופיע איתן. זה לא הלהקה מתנדבת, היא גם באותו תהליך. אותה להקה שהפכה גדולה, גם היא שילמה בעבר כסף כדי להופיע עם להקה גדולה אחרת ואם היא הצליחה לגרור קהל עכשיו היא מופיעה לבד. ואני לא מדבר על להביא 50 איש, צריך להביא 500 ,600 , 1000 איש. יש הרי כל כך הרבה מופעים שלא לכל מופע הולכים. פעם היו פה קצת מופעים ואז היית הולך לראות כל מופע.

ואיך אתה מרגיש לגבי גל ההופעות הנוכחי?

אני חושב שהעובדה שמביאים להקות זה מבורך, אבל אני חושב שהמפיקים יורים אחד לשני ברגל. וכמו שאומרים, מנסרים את הענף שהם יושבים עליו. בגלל קהל היעד, הרי אין קהל גדול מאוד למטאל בארץ, כמה אלפים. וכשאתה עושה הרבה מופעים, שקרובים אחד לשני, לילד בן שמונה עשרה אין כסף לשלם גם לTurisas, גם לAmorphis וגם Pain of Salvation. זו הוצאה, לא לכל הורה יש 700 ש"ח לתת כל ארבעה חמישה שבועות ללכת לשניים שלושה מופעים. אני אפילו לא יודע אם הייתי נותן לילד שלי ללכת לשלוש ארבע הופעות באותו חודש. עכשיו, ילדים בגילאים האלה בדרך כלל לומדים או עובדים בעבודות עם שכר מינימום ואין להם את הכסף הזה. אז נוצר מעגל שדופק את עצמו. זו לא הפעם הראשונה שזה קרה, גם לפני עשור הייתה תקופה שכמה מפיקים הביאו ביחד הרבה להקות , וגם לפני 20 שנה. הייתה תקופה שהיה בחור בשם רובי פורל שהביא את Entombed, Carcass , Napalm Death והוא הכניס לעצמו כדור ברגל. למה? כי כמעט חודש אחרי חודש הוא הביא להקת מטאל מאירופה. אז אוקיי, פעם ראשונה מתלהבים. פעם שנייה מתלהבים. פעם שלישית בסדר, פעם רביעית נחמד, אבל כל להקה הופיעה פעם פעמיים ובשלב מסוים לא באו אנשים להופעות. הגיעו 100-200 איש ועל זה הוא הפסיד כסף. הפסיד פעם פעמיים וקרס. צריך לעשות את זה במינון הנכון. אם היה פה קהל יעד של 200,000 איש, וכל הופעה היתה מביאה רק אלף איש, אז סבבה. תעשה כמה כאלה הופעות בחודש. אבל יש פה רק כמה אלפים בודדים.

בוא ואשאל אותך על ההופעה הקרבה עם Turisas. ציפור בלארוסית קטנה לחשה לי שיהיה פוקוס מאד גדול על A Moment of Silence. מדוע החלטתם להתרכז דווקא באלבום הזה, מעבר לעובדה שזה אלבום מעולה?

הציפור לחשה לך חצי אמת. אנחנו בהחלט נעשה הרבה שירים מ – A Moment of Silence, אבל יש לנו 7 אלבומים וכשאתה צריך לעלות על הבמה עם 20 שירים, אתה צריך לבחור מכל אלבום שניים בערך. כך ש – A Moment of Silence יתפוס בערך כחצי מההופעה. זה הרבה ללא ספק, מעריצים תמיד מבקשים מאתנו שנבצע הרבה חומר מהאלבום הזה.

לפי תפיסתי – A Moment of Silence הוא ההתפתחות ההגיונית ל – Kadish שקדם לו, כאילו הוא התוצאה של מה שקרה באלבום הזה מבחינה לירית ומוזיקלית.

אני לא יודע אם אי פעם סיפרתי את זה, אך ישנה הקלטה למספר שירים מ – A Moment of Silence שמעולם לא שוחררה, בה השירים דומים מאד מבחינת האווירה שלהם ל – Kadish ושלחנו את החומר דרך חברת BME למפיקים בחו"ל. הם הגיעו לבחור בשםColin Richardson (שהפיק את Machine head ו – Fear Factory, ב.א.). באותו השבוע במקרה הוא קיבל את האלבומים של Overkill ו –Cannibal Corpse, אז משיקולים עסקיים, כגון תמלוגים על מכירות וכו', בחר דווקא בנו. בעקבות כך, נאלצנו לעזוב את חברת התקליטים הישראלית, משום שלא ראינו את עצמנו משווקים עוד אלבומים דרך הארץ. Kadish כבר קנה לנו דריסת רגל משמעותית בחו"ל. אפילו Century Media חיזרו אחרינו, ו – Kadish התאים בדיוק לגל המוזיקלי. האלבום (A Moment Of Silence) הוקלט מחדש, רובו בארץ, והמיקסים וההקלטות הנותרות נעשו בבריטניה. זו היתה חוויה מדהימה לקבל מימון שכזה ולהקליט כך, אני מאחל לכל להקה לחוות זאת.

אני יודע שישנו סיפור על חוזה לשבעה אלבומים שהציעו לכם לחתום בחברת Noise, אך העיסקה התפוצצה לבסוף. תוכל לספר מה קרה?

החברה הישראלית בה היינו חתומים רצתה לשמור לעצמה את הזכויות על החומר שהקלטנו והוסיפו כמה סעיפים דרקוניים אחרים לחוזה, לכן העדפנו שלא להסתכן בעיסקה איתם למרות השם הגדול. לא רצינו לסיים כמו מספר חברים אחרים שלנו לתחום ולהסתכן בתביעות שיוגשו גם נגדנו במידה והחברה הישראלית היתה נתבעת.

ההופעה האחרונה של סיילם בתקופה האחרונה היתה כששחררתם מחדש את Kadish, בה גם נכחתי ונהנתי. רציתי לדעת האם יהיה שחרור מחודש ל- A Moment of Silence או מופע שיהיה מבוסס על Collective Demise?

יש חשיבה בכיוון של שחרור מחדש של האלבומים האלה, גם חשיבה בכיוון של הוצאת אלבום חדש. מאז 2002, אז הוצאנו אתCollective Demise ועד 2010 , בשמונה שנים יצאו 6 מוצרים הקשורים ללהקה, בעוד שללהקות אחרות יכול לקחת אותו פרק זמן כדי לשחרר אלבום. אני בהחלט מאמין שנוציא מחדש עוד אלבומים, בין השאר את A Moment of Silence, עד היום אנשים אוהבים אותו.

להקות כמו Paradise Lost הרי תמיד מנסות לשחזר את הווייב היצירתי שהיה קיים באותה תקופה, יכול להיות שאלבום בסגנון הזה, שהיה יחסית לא ידוע, ימנף מכירות גם היום.

אני אכן שמח שאתה חושב שהאלבום הזה רלוונטי גם היום. הסאונד היום נשמע "מעודכן" יותר, "מכונתי" יותר, אבל בטח שגם היום יש אנשים שמתייחסים לסאונד הזה כרלוונטי, בדיוק כמו שאני תפסתי את האלבום השחור של Metallica, וכך אני חושב עליו עד היום. סאונד זה דבר שמייצג בהרבה מקרים תקופה, לפני שהוצאנו את האלבום הראשון יצא האלבום Left Hand Path של Entombed, שהגיעו להופיע בארץ. שאלנו אותם דאז כיצד הם יצרו את הסאונד הזה של הגיטרות שלהם. הם הדגימו לי כיצד הם משתמשים ב – Metal Zone, מעין פדאל דיסטורשן פשוט על הכיוונים הכי קיצוניים שלו והסאונד המדהים שלהם נוצר. אנחנו ניסינו זאת בעצמנו, כשהאלבום שלהם יצא ב 1990 בערך, אך לא משנה מה עשינו, לא הצלחנו לשחזר זאת. הגיטרות של Entombed מכוונות נמוך בהרבה משלנו ובשילוב המגברים המפלצתיים שלהם הגיע אז הסאונד החדשני שבא לעולם, עד היום ניתן לשמוע את האלבום הזה ולהינות ממנו. כל זה היה ב 1990, היום הגישה לסאונד היא אחרת. אנחנו ב – Salem גם התנסינו במגוון של סגנונות סאונד שונים. עד האלבום האחרון עבדנו תמיד עם אותם המגברים, אותן הגיטרות ואותו הכיוון של הגיטרות, אך תמיד מצאנו דרכים לשנות את הסאונד באולפן ע"י הצבת המיקרופון בזויות שונות וע"י שילוב של פדאלים שנתנו גוון אחר.

הייתי רוצה לדעת מה תחושותיך כעת נוגע לאלבום Playing God לאחר שעברו שנתיים בערך מאז שיצא. מה למדת מהעשייה שלו ומה מעמדו בעיניך לעומת שאר אלבומי הלהקה?

כמו שאמרתי כבר, כל אלבום של Salem שונה מזה שקדם לו ומזה שבא אחריו. זו היתה התפתחות מצוינת של הלהקה, האלבום יצא מעולה ויצירתי, נכנסו מוטיבים מתוחכמים יותר למוזיקה והמשכנו בדרכנו בגאווה. אלה שהכירו אותנו מהרפרטואר המוקדם שלנו, בהחלט יזהו שזה אלבום של Salem. בסופו של עניין, אנו עושים מוזיקה בשביל עצמנו ולא מכניסים שיקולים של פופלאריות בקרב הקהל וכד' לתהליך הכתיבה, שכן אם היינו עושים כך סביר להניח שהיינו מנגנים אולי פופ. אהבת הקהל היא בונוס מצויין להשקעה שאנו מכניסים במוזיקה שלנו, אבל זו בחירה של הקהל. מכיוון שאנו תמיד מתפתחים, ישנו סיכוי שנגיע גם לכיוון חדש אם נרצה בכך.