חלק א' – השנים המוקדמות
אהרון סטיינת`ורפ הוא הכהן הגדול של ה Doom Metal, מאחוריו קריירה של 30 שנה ב My Dying Bride שמעולם לא עזבה את המהות שלה והמשיכה לחקור ולהוביל את כל הז`אנר גם בשנים בהן אחיותיה המוסיקליות נטו לכיוונים אחרים, אהרון הוא אמן, ואת זה הבנתי מהרגע הראשון כשנחשפתי ב 1991 לתקליטון אי.פי שלהם, היום 29 שנה לאחר מכן ולאחר שזכיתי להכיר לעומק ולעבוד איתו מוזיקלית אני מוצא לנכון לראיין אותו לעומק ולצלול יחד לאורך 30 שנות קריירה, לפני כעשור ראיינתי אותו לראשונה למגזין "רוקפויינט" אך כעת זו הפעם הראשונה בה אנו צוללים ללא הגבלות זמן לתוך הקרביים של המוזיקה הנפלאה שלו, הריאיון הזה נערך במשך כמעט שש שעות בשתי שיחות טלפון ארוכות מאד, זה ראיון למטיבי לכת, אני אומר זאת מראש, זה לא תוכן רגיל של ריאיון ובעיני זה מה שהופך את זה למרתק כל כך, הנה החלק הראשון The Early Years, קבלו את My Dying Bride של 1990-2000.

היי אהרון – מתי היתה הפעם הראשונה בה הבנת שאתם לא עוד להקת מטאל? שאתם נוגעים לאנשים עמוק עמוק בבטן?

כבר שהוצאנו בתחילת הדרך את הדמו הראשון והתקליטון בלייבל הצרפתי Listenable Records התחלתי לקבל לאט לאט מכתבים מכל העולם של אנשים שכתבו לי שהמוזיקה שלנו נגעה להם עמוק, שזה לא עוד הרכב Death Metal רגיל כמו שהם רגילים לקבל אלא משהו אחר ושונה שנוגע בהם רגשית, אחר כך כשחתמנו ב Peaceville והתחלנו להצליח בצורה רחבה יותר גם כמות התגובות האלו גברה אבל זה היה קיים כבר מההתחלה, למרות שהיתה לחומרים אז תפוצה מצומצמת כי הלייבל עשה את צעדיו הראשונים, אני מתכוון ל Listenable.

מכיר אותם מן הסתם, הוצאתי אצלם אלבום לפני 20 שנה ללהקה הקודמת שלי (Nail Within), מאז הם עשו את Gojira ו Soilwork וכיום הם מתרכזים בעיקר בהוצאות חדשות של להקות כמו Sadus ו Obituary

כן, בדיוק, אז גם הם וגם אנחנו התחלנו את המסע שלנו ב Underground והכל היה תמים וחדש, הם גדלו מאז והתפרסמו מאד וגם אנחנו, שם זה התחיל.

בכלל הייתם להקה של אי.פי בהתחלה, עד היום אתם אוהבים מאד להוציא כאלו ואני חייב לומר שכולם ממש מוצלחים ובניגוד להמון להקות שלא משקיעות בזה, אצלכם אי.פי הוא הוצאה עד הסוף כמעט כמו אלבום

אנחנו מאד אוהבים את הרעיון הזה, זה לא רק תקליטון עם שיר ואיזה בונוס מטופש כמו שהמון להקות חושבות, עבורנו זה כמו אלבום קטן, פשוט קצר יותר, זה הכל, במקום 60 דקות מוזיקה יש נניח 27, אבל זה ריליס לכל דבר ורמת ההשקעה שלנו בהם הן מבחינת עיצוב הן מבחינת החומרים שנכנסים לאי פי שאנחנו מוציאים והן מבחינת הרצינות שאנחנו נותנים בו היא רמת השקעה גבוהה מאד, מוקפדת מאד.

אני חושב שגם הקהל שלנו מאד אוהב את זה וכך הוא לא חייב לחכות שנתיים שלוש לפעמים בין אלבום לאלבום.

אבל כשיצא Symphonaire Infernus Et Spera Empyrium ב 1991 שהיה הריליס הראשון שלכם ב Peaceville השתנו דברים, זה פתח לכם המון דלתות ואני זוכר שעשה המון המון רעש ב Underground

זה בהחלט שינה הרבה דברים, הטיימינג היה מושלם, Peaceville היו שם חם מאד ב Underground וזה היה חומר שלא היה כמותו עד אז, מושפע קצת מ Celtic Frost אמנם אבל לא נשמע כמותם, זה היה חידוש, המגזינים בכל העולם לא הפסיקו לכתוב על זה וזה יצר הרבה עניין, לא תכננו כלום דרך אגב, לא היתה תכנית אב אלא פשוט התקדמנו שלב שלב, בחיים לא הייתי משער שנהיה כאן אחרי 30 שנות קריירה וכל כך הרבה ריליסים.

קצת לאחר מכן אלבום הבכורה שהיה מרשים בקנה מידה יוצא דופן As The Flowers Withers הוא אלבום קסום בעיני, עד היום אני מקשיב לו המון, גם הגולמיות שבו שובת לב, אבל הכי מצא חן בעיני זה האומץ לעמוד גאה ולשיר על פגיעות, על החור בלב, על סקס ויחסים בשפה ספרותית עם התפרצויות של דת` מטאל בתוך הקטעים האווירתיים, וכמובן העטיפה הכל כך מיוחדת ומשקפת את כל מה שהזכרתי עכשיו בתוך תמונה באופן מושלם, הקשבנו לו המון, אי אפשר היה להשאר אדיש לזה

אני חושב שזה מתחיל ממש בשם האלבום, אני בהחלט מבין מה אתה אומר לגביו, זה אלבום ששינה דברים הרבה לאנשים, וגם לנו כלהקה, As The Flowers Withers היה סוג של הצהרה שאנחנו יכולים לייצר אלבום מלא חזק ומשכנע, שמאגד בתוכו גם את המטאל הכבד שאהבנו והושפענו ממנו וגם הרבה אלמנטים קלאסים ומרגשים שהחלו למצוא דרכם לתוך המוזיקה שלנו, זה השתקף גם במילות השירים ובשימוש הרבה בלטינית והן בעטיפה ובצד הויזואלי של האלבום שכמו שאמרת מביע באופן מאד חזק את רוח הדברים שרצינו לומר שם, מעולם לא רציתי לכתוב טקסטים קלישאתיים כמו הרבה הרכבי דת` מטאל אלא לתת את העולם שלי בתוך המילים, להביא את הפנטזיות החלומות הפחדים והכאב שלי החוצה לשירים, בגלל זה יש מטען מאד חזק לשירי הלהקה הזו עבורי, תמיד היה כך, עד היום אנשים מקשיבים לאלבום הזה ויש הרבה שרואים בו האהוב עליהם ואני מבין מאיפה זה מגיע – מהחידוש שהבאנו שם, היה שם משהו מאד בתולי ויפה ומאד אמיתי, לא מזויף ולא קלישאתי, בזמן שהוא יצא הלייבל גדל עוד יותר ואיתו ההפצה שלו בעולם כך שהאלבום הגיע להמון טריטוריות ופתח לנו המון דלתות.

ואז שוב אי.פי לאחר מכן The Thrash of Naked Limbs שיצא בפברואר 1993 והיה התקדמות מאלבום הבכורה, הקליפ לשיר הנושא של האי.פי רץ ב Headbangers Ball תכנית המטאל של MTV במינון גבוה והעלה עוד יותר את הפופולריות שלכם, אני זוכר שבשנה הזו הייתם ה"דיבור" הכי חם במטאל אצל מי שהיה בעניין, הלהקה שכולם הרגישו שהולכת להיות משהו מאד מיוחד

האי פי הזה The Thrash Of The Naked Limbs היה שלב חשוב בהתפתחות של ההרכב בעיקר כי הוידיאו של שיר הנושא ששודר ב MTV הרבה פעמים הביא אותנו להמון אנשים ויצר לנו הרבה מעריצים חדשים, גם כקליפ הוא היה מעניין ולא שגרתי כך שהוא תפס את העין ויזואלית וגם את האוזן, בתקופה הזו כבר היינו להקה מוערכת וחזקה במעגלים האלו, לא יכול לומר שהיינו במצעדים אבל מי שהיה בעניין של הז`אנר פחות או יותר כבר נחשף אלינו, ראה ושמע, אל תשכח שאז לא היה יו טיוב ולא היה מחשב בכל בית ולא היה אינטרנט וכל קהל המטאל כמעט צפה ב Headbangers Ball כך שכל חשיפה של הוידיאו שם הביאה קהל ענק לקנות אלבומים ולהחשף ללהקה, הכוח של התכניות האלו היה ענק ובמיוחד במקרה של להקות כמונו שלא מופיעות בלי הפסקה אלא מופיעות יחסית בקצב איטי עד בינוני, אז האימפקט היה חזק מאד, עד היום אלו חומרים שהרבה מהמעריצים שלנו מאד אוהבים, זה נתן לנו זמן לשבת ולכתוב את האלבום הבא ושם כבר דברים תפסו כיוון שהפתיע לא מעט אנשים.

בוא נגיע ליהלום הגדול, לפחות בשבילי, האלבום השני שלכם Turn Loose The Swans (1993)… מה אני יכול לומר על היצירה הזו.. אחד האלבומים הכי חשובים בחיים האישיים שלי? השפעה ענקית? מילים שקרעו אותי ושימשו אותי בהמון מצבים אינטימיים בחיים? מוזיקה שהיא פחות או יותר התמהיל של כל מה שרציתי ליצור? הכל נכון, עד היום בעיני זה ה-אלבום שלכם, זה אלבום אמיץ, מאד אמיץ, טווסי במובן היפה של המילה, פגיע, שביר, אומנותי, ותחשוב על זה, לפתוח אלבום מטאל ב 1993 עם שיר של שבע דקות פסנתר כינור ושירה מלודית, זו הצהרה, היום אין ללהקות אומץ לעשות מהלך כזה כי כולם רוצים להתפרנס ועובדים לפי תבנית, אז זה הכה אותי בהלם וזה היה כל כך יפה

באלבום הזה לקחנו קדימה את השאיפות שלנו אין ספק, לא שחשבנו מראש שלפתוח את האלבום עם שיר שיש בו רק פסנתר כינור ושירה מהווה אמירה כלשהיא אלא זו פשוט היתה הבחירה הטבעית שהרגישה לנו הכי נכון, אחר כך עיכלנו שזה בעצם סוג של סטייטמנט, הכתיבה נעשתה הרבה יותר פגיעה ואינטימית, הרבה יותר אנגלית ופחות לטינית, אני יודע שעבור הרבה אנשים זה האלבום הכי טוב ומשמעותי שלנו, גם אתה אמרת לי את זה לא פעם, אני בהחלט יכול להבין למה, זה מדהים לשמוע שטקסטים מתוך האלבום הזה נגעו ושימשו אותך במצבים אינטימים, זה אלבום מאד חשוף, זו המילה הנכונה והיא גם מתארת את הקטע של Sear Me הכי נכון, זה שיר מאד חשוף, אתה משתמש במונח אמיץ, אני מעדיף לקרוא לזה חשוף, אבל גאה בחשיפה הזו, זה אלבום עם הרבה משקל ורצינו שזה ישתקף במוזיקה גם אם יהיה מי שאולי יתאכזב שהוא פחות כבד מהאלבום הראשון, אני לא חושב דרך אגב שהוא פחות כבד, הוא אולי פחות מטאלי אבל לא פחות כבד ועדיין יש בו שירים מאד מטאלים עם גראולינג, חושב שהקטעים האוירתיים הפכו אוירתיים הרבה יותר והקטעים הכבדים הפכו כבדים יותר, השימוש בכינור הרבה יותר דומיננטי זה כן, וזה עוטף את המוזיקה בתחושה חמה ואינטימית, לא חשבנו איך יקחו את זה שאנחנו עושים שינוי אלא התרכזנו בלתת את המקסימום ולהוציא חומר הכי טוב שאנחנו יכולים, מה הקהל יגיד ומה המבקרים יגידו וכמה תקליטים נמכור מעולם לא היה שיקול אצלנו, הלהקה הזו היא לא עבודה בשבילי, אני לא מתפרנס ממנה ולכן אני בא רק מהמקום האומנותי וזה מאפשר לנו חופש מלא בכל ההחלטות.

בוא נדבר רגע על השיר הזה Sear Me בביצוע של האלבום הזה, זה אחד מהשירים הכי אינטימיים רומנטיים ואמיתיים ששמעתי, מבחינתי זה שיר ברמה של Strange Kind Of Love של פיטר מרפי, זה שיר מצמרר

אין ספק שזה אחד מרגעי הדגל שלנו, אחד השירים שמביא הכי הרבה פידבקים מאנשים כשהם ניגשים לדבר, באיזשהוא מקום ההתכתבות שלו עם הביצוע הכל כך שונה מהאלבום הראשון מראה את השינוי שעברנו כהרכב בזמן יחסית קצר בין שני האלבומים.

אתה מסכים איתי שאם האלבום היה נפתח ב The Snow In My Hand נניח אז חלק מהאופי היה משתנה? יש באלבום הזה בצורה שבניתם את סדר השירים בחירה מרתקת של סיפור, עלילה, הוא מציג להקה בשיא היצירה והרעב שלה

יכול מאד להיות שזה נכון, התחושה של מאזין לגבי אלבום נקבעת ברוב המקרים מהשיר הראשון והשני, במיוחד שהשיר הראשון כל כך מיוחד, יש סיכוי שאם האלבום היה נפתח ב The Snow In My Hand או עם The Songless Bird אז השינוי היה יותר קל לעיכול לחלק מהאנשים אבל הרגיש לנו נכון לסדר את השירים בצורה שהם באלבום ועובדה שאם אחרי 25 שנה אתה אומר לי שהם בנויים מושלם בזה אחר זה אז כנראה שעשינו משהו נכון, אף פעם לא היינו להקה של שמיעה ראשונה אז אני מצפה ממי שאהב אותנו עד אז להקשיב לכל האלבום ואז לגבש דעה.

בתקופה ההיא הגיע לשיא המונח "שלישיית Peaceville" והכוונה היתה My Dying Bride/Anathema/Paradise Lost, מונח שהחל לתפוס פופולריות במטאל שנה קודם אבל הכניסה של המון מגזינים חדשים וההופעה שלכם ב MTV לצד Anathema (ו At The Gates) באותה שנה חיזקה את המונח הזה

אני מכיר את המונח הזה אבל לא הכי הבנתי את ההיגיון שבו, שהרי כשיצא Turn Loose The Swans פרדייז לוסט כבר היו ב Music For Nations והוציאו את Icon שהיה בסגנון שונה מאיתנו, וכש Anathema שחררו את Serenades היינו כבר אחרי האלבום הראשון ועל סף השני אז מעבר לעובדה ששלושתינו להקות בריטיות וחלקנו לייבל לזמן מה, אני לא מוצא דמיון, כולנו להקות עם אג`נדה אבל יש שוני בינינו וזה מעולה בעיני, מה שכן אני מאמין שההצלחה של אחת תרמה לעניין באחרת וכן הלאה, לא היו אז הרבה להקות בסגנון אז מי שאהב נניח אותנו וחיפש עוד דברים הגיע אליהם וההפך, זה דבר טוב.

היו לאלבום גם עטיפות שונות, לתקליט ולדיסק ולקלטת, מה עמד מאחורי זה?

אני עיצבתי את כל העטיפות שלנו עד אז ובאיזשהוא שלב רציתי להוציא עטיפה קצת שונה לתקליט ולדיסק אבל חשבתי ש Peaceville ידחו את הרעיון בגלל שזה מייקר להם את העלויות, לשמחתי הם ענו שזה בסדר גמור וזה גם לא מייקר את העלויות אז עשינו עטיפה שונה לכל פורמט וזה מצא חן בעיניהם, חבל שלא חזרנו על זה מאז, זה היה צעד מעניין בעיני.

עוברת חצי שנה, הפופולריות שלכם בעלייה מתמדת ויוצא האי.פי I Am The Bloody Earth

שיר הנושא הוא שילוב של הסגנון שירה מ As The Flowers Withers כלומר הגראולינג הכבד עם השירה היותר עדינה של Turn Loose The Swans, גם הסאונד יותר דומה ל Turn Loose The Swans בעיקר מבחינת הסאונד תופים והשילוב הדומיננטי בכינור, זה מההקלטות של Turn Loose The Swans והסולן של GGFH (להקת אינדסטריאל רוק בריטית) עושה שם קולות רקע, transcending (Into the Exquisite) היה מיקס תעשייתי לקטע ישן שלנו עם רעיונות שנכנסו ל Turn Loose The Swans וזה נשמע מתועש לחלוטין, והקטע האחרון הוא רמיקס ל The Crown of Sympathy

עם האלבום המלא השלישי The Angel And The Dark River (1995) אתם עולים לליגה של הגדולים, כתבות שער בכל המגזינים החשובים, קליפ מקסים ל The Cry Of Mankind וסיבוב הופעות כלהקת החימום של לא פחות מ Iron Maiden

זו היתה שנה מצויינת עבורנו כלהקה, האלבום הזה הצליח מאד, The Cry Of Mankind דחף קדימה את כל האלבום והקליפ קיבל המון חשיפה, תמיד ניסינו שהקליפים שלנו יהיו מיוחדים וגם כאן האלמנטים היו מאד ברורים וכמעט לא נעשו עד אז, דת, סקס, מוות והמון כאב אבל בצורה שונה ממה שהכירו, יצאנו באמת לסיבוב הופעות כלהקת חימום של איירון מיידן וזו חוויה ענקית אבל אל תשכח שמדובר ב 1995 וזו היתה שנה לא טובה למטאל, ובפרט שנה לא טובה לאיירון מיידן, בלי ברוס דיקינסון הם נאלצו להופיע במקומות יותר קטנים בהרבה, ומצד שני לנו זו היתה שנה מעולה, אנחנו גדלנו יחסית והם קטנו מאד בשנים האלו עד שברוס חזר אז הם לקחו אותנו כהרכב פותח, דבר שהביא אותנו להופעות בסדר גודל שלא הכרנו עד אז ומול קהל שחלק גדול ממנו לא שמע עלינו לפני זה.

ועדיין זה אמיץ, קח את The Cry Of Mankind ואת שתיים וחצי הדקות האחרונות שלו כדוגמא, כל להקה היתה חותכת את הסוף הארוך הזה אבל מבחינתכם היתה כאן אמירה, שיר לא נגמר עד שהוא לא נגמר

זה ככה מבחינתי, שיר לא נגמר עד שהוא לא נגמר, ואם צריך לחזור בלופ על הקטע האחרון שתיים וחצי דקות כי זה מה שמרגיש לנו נכון אז זה מה שנעשה, ואם בשיר אחר נרגיש שהסיפור בשיר לוקח 14 דקות אז יהיה שיר של 14 דקות, אני לא עומד עם שעון ומודד את השירים, כשהשיר מגיע למיצוי הוא נגמר אבל אם הוא לא מגיע למיצוי אז הוא ממשיך ולזמן אין כאן משמעות, אנחנו לא להקת להיטי רדיו, והנה האלבום הזה הצליח מאד וזו היתה השנה הכי טובה שלנו מבחינה מסחרית ומבחינת הצלחה עד אז וכל זאת בשנה שהמטאל היה במצב רע בעולם ולהקות שינו סגנון ושינו לוק ותדמית.

זו היתה התקופה שסטיב האריס קרה ללהקה שלו "להקת רוק כבדה" וכולם ניסו לרדת מההגדרה של המטאל

אתה מבין…? אבל שוב, הכיוון שלנו תמיד נשען על החופש האומנותי שלנו, לא היה לנו לחץ מחברת התקליטים "תוציאו שיר סינגל של 4 דקות לרדיו" או "תצטלמו כך וכך", לא הופעלו עלינו לחצים כאלו מעולם וזה חלק מהקסם בעיני, זה מה שגרם לנו להשאר איתם כל כך הרבה שנים.

זה היתרון שהיה לכם תמיד ב Peaceville, חופש מוחלט

נכון, יאמר לזכותם שמעולם הם לא הכתיבו לנו דבר ותמיד זרמו עם הרעיונות שלנו.

אני זוכר שדיברת לא מעט בראיונות בתקופה ההיא על חוסר הבטחון לשיר בקול צלול ולא גראולינג, למעשה רק שיר אחד באלבום הזה: The Sexuality Of Bereavement מכיל גראולינג כבד, שאר השירים באלבום מבוצעים בשירה נקייה ומלודית שבעיני נשמעת נפלא, זו כבר לא השירה הגותית המדוקלמת אלא שירה ממש, עם מלודיות ועליות לגובה, קח את A Sea To Suffer In למשל

היה לי חשש בהתחלה לשיר בקול חשוף ונקי, אתה לומד להתחבא מאחורי השירה הכבדה וזה כמו לעטוף את עצמך באיזה מעיל ענק, אני זוכר שהייתי עושה נסיונות בחדר החזרות ואז מביט על החברים בלהקה בקטע של מחפש הסכמה מהם שזה נשמע טוב ושזה בסדר ולזכותם יאמר שהם מאד תמכו ועודדו אותי להתקדם בכיוון אז המשכתי עם זה וניסיתי לאתגר את עצמי עוד ועוד עד לנקודה שבה באמת ב The Angel And The Dark River רק השיר המסיים את האלבום מכיל גראולינג, ופרט ל The Cry Of Mankind שהוא עדיין שירה חצי מדוקלמת – בשאר שירי האלבום יש ממש שירה, הכי חשופה שהיתה לי, וזה מגיע לשיא ב A Sea To Suffer In או ב Two Winters Only, זה אלבום מאד חשוב בקריירה שלנו.

המגמה הזו המשיכה ל 1996 ולאלבום הרביעי Like Gods Of The Sun שבעיני הוא הנגיש ביותר שלכם עד כמה שניתן להשתמש במילה הזו בהקשר שלכם, למרות שאינו מכיל כלל גראולינג זה אלבום מאד עצוב ומפוצץ ברגש, הקטע היפה הוא שאצל הרבה להקות כשהשירה התעדנה התעדנה גם המוזיקה והרבה קהל נטש אותן, אצלכם גם כשהשירה התעדנה המוזיקה המשיכה להיות מאד אפלה ועצובה ומי שאהב אתכם המשיך אתכם את המסע, כאן כבר לא היינו ילדים בני 19-20 שמגלים את העולם ואת המיניות והרגישויות שלנו אלא גברים בני 26-27 שכבר צברו משהו בחיים ושומעים כאן את ההתבגרות

גם אם עידנו את השירה המוזיקה נשארה מאד עצובה ומלאה ברגש וכבדה, היו שמועות לפני שהאלבום הזה יצא שהוא יהיה הרבה יותר קומוניקטיבי ורך ולא כבד אבל זה לא נכון ואני חושב שזה אלבום שלמרות שהוא (קצת) יותר נגיש מהקטלוג שלנו, הוא עדיין כבד ומייצג אותנו נפלא, ובאמת לא חווינו נטישה של קהל כמו שלא מעט להקות אחרות חוו, ה אומר שגם הקהל הבחין שזה חלק מהאבולוציה שלנו והלך איתנו למסע הזה באהבה, גם היום כשאנחנו מנגנים שירים ממנו בהופעה הקהל מגיב נהדר, כן היתה באלבום התבגרות, אין בזה ספק, אבל כמו שאמרת: גם הקהל התבגר איתנו.

בוא נדבר על For You, זה בכוונה הדיסוננס הזה? בין המילים המקסימות והאוהבות למישהי לבין הקליפ המצמרר שמראה מערכת יחסית של התעללות רגשית של אשה בגבר עד הסוף המר?

ממש לא בכוונה, חברת התקליטים שכרה עבורנו תסריטאי ובימאי לקליפ והם הגיעו לצילומים עם קונספט שלא קשור בכלום לטקסט, זה שיר אהבה הכי רומנטי וקרוב, זה שיר שיש מעריצים שכתבו לי שנתנו לבני זוגם ביום חתונה, ואת הקליפ הם רצו לעשות על מערכת יחסים הרסנית בה הגבר ממוטט רגשית עד כלות, מתפרק על הרצפה עם כדורים פסיכיאטרים, אלכוהול וכאב בזמן שהאשה קרה כקרח וניכר שהיא מנצלת כל רגע בסיטואציה, ראיתי את התכנית שלהם ואמרתי בלב "מה זה קשור לשיר?" אבל לא רציתי להרוס להם ולכולם אז יישרתי קו, אז זה ממש לא בכוונה הדיסוננס הזה

מדהים…, יודע מה… יצאה לו הברקה כי בעיני הבאתם משהו בהפוך על הפוך ששנים שיגע אותי והייתי חייב לשאול אותך, אם הקליפ היה רומנטי ורגיל השיר היה עובר כעוד שיר מוצלח וטוב בלי יותר מדי שאלות, אבל השילוב של טקסט כל כך אוהב ומחבק עם קליפ כל כך מצמרר וכואב טמטם לי ולכל מי שמסביבי את השכל במשך שנים, הנה נפתרה התעלומה

זה מקסים שבסופו של דבר זה מה שיצא, אז אחרי הכל היה כדאי…, ואני מסכים אתך אבל עדיין זה נולד מתוך קליפ שאין לו כל קשר לתוכן של השיר ואולי זה היופי שבכל העניין, זה הכייף שבאמנות, הבלתי צפוי, הנה חומר חדש למחשבה.

זה גם אלבום בו נתת למישהו אחר לראשונה לעצב לכם את העטיפה, אנדי גרין, מי הוא אנדי גרין ולמה שחררת לו את זה? את כל העבודות הקודמות אתה עיצבת

אנדי גרין הוא חבר טוב שלי שמכיר את הלהקה הרבה שנים ולעומק, הוא מהאזור שלנו, זו היתה הפעם הראשונה שנתתי לו לעצב לנו את העטיפה, הסיבה היתה פשוט שהייתי טרוד בעניינים אחרים וסמכתי עליו, אני חושב שהוא עשה עבודה נהדרת, בהמשך השנים הוא עיצב לנו עוד אלבום אבל נדבר על כך בהמשך, עבודה יפה מאד בעיני.

אנחנו ב 1998 והאלבום Complete 34.788%… וזו אולי הפעם היחידה בקריירה בה קצת "חטפתם" מהמבקרים והקהל

שמע.. לדעתי זה בעיקר בגלל 3 דברים: העטיפה, שם האלבום, והשיר Heroin Chic, קח את אותו אלבום, שים לו את הלוגו הישן שלנו ועטיפה בסגנון המוכר שלנו ותוריד את השיר הזה ואני חושב שחצי מהביקורות היו שונות, אני לא חושב שעשינו כאן טעות, אני חושב שעשינו ניסיון שרצינו באותה תקופה וצללנו איתו פנימה בלי לפחד, זה אלבום חשוב בדיסקוגרפיה שלנו כי ממנו הגענו להמשך איתו אנחנו ממשיכים עד היום, הוא גם לא אלבום מסחרי וקל לעיכול שאפשר לומר עליו שנכתב כדי להגיע למצעדים, ההפך: הוא אלבום קשה לעיכול
הרבה להקות אמרו לי את זה על אלבומים כאלו, שזה היה ניסיון חשוב, מה שמעניין הוא שרוב האלבומים האלו יצאו באותן שנים 1997-1999, קח את Sin של Moonspell ואפילו את Endorama של Kreator למשל

כי זה נכון, אתה מגיע לנקודה שבה בא לך להתרענן, לנסות משהו חדש, לפעמים זה מצליח ולפעמים לא אבל בלי קשר ההנאה היא מהתהליך ומהניסוי, אנחנו אנשים שמטבענו כאמנים מחפשים להתרגש ולחקור ויש רגעים שהולכים רחוק עוד כמה צעדים כי זה מה שמרגיש נכון.

סגרתם עשור מדהים עם The Light At The End Of The World, אלבום של חזרה למקורות, חזרה ללוגו הישן ולמוזיקה הכבדה עם הגראולינג וגם נתתם קריצה ל Sear Me

אחרי Complete 34.788%… הרגשנו שמיצינו את האוונגרדיות ואת הצלילה לניסיונות ורצינו לחבק ולנגן את מה שעשה לנו טוב מההתחלה שזה להיות להקה של שתי גיטרות בס תופים וקצת כינור ושירה שהיא שילוב של גראולינג ומלודית אבל להקה כבדה ועוצמתית ולמעשה לקחת את כל האלמנטים שאנחנו אוהבים ב My Dying Bride ולשלב אותם באלבום אחד שיהיה ממוקד ויציג אותנו כמו מה שאתה מצפה לשמוע כשאומרים לך My Dying Bride, אז החזרנו את הלוגו הישן וכתבנו אלבום כבד ומפוצץ באווירה וזה שוב הכה בתדהמה את התקשורת כי הם ציפו שנלך לכיוון עוד יותר נסיוני ובמקום זה הם קיבלו מאיתנו אלבום Death/Doom לפי הספר כמו שאנחנו יודעים לעשות, אחד האלבומים החשובים שלנו כי הוא אלבום שמכניס אותנו לסיבוב שני ולשנות האלפיים בצורה מאד שלמה.

ובכלל בהרבה מקרים המוזיקה שלכם היתה עבורי ועבור הרבה מהאנשים ואני מאמין שגם עבורכם Light At The End Of The World

אין לך מושג כמה אני שמח לשמוע את זה, וגם עבורי החומר שלנו היה בהרבה מקרים בחיים האור בקצה העולם, לא ידעתי אז עד כמה המשפט הזה יהיה נכון 20 שנה לאחר מכן, יצרנו מוזיקה שלמרות העצב והכאב שבה הי מחזקת אנשים, היא נותנת להם תקווה ואור בעולם, וזה בסוף היום מה שכולנו מחפשים, להרגיש שלא הכל אבוד.