מרואיין: Eric Peterson, גיטריסט להקת Testament

אם 4 הגדולות של ה Thrash מוכרות לכולנו, אז הרי ש Testament היא בוודאות החמישית שמשום מה לא נכנסה לרשימה המובילה. החל מתחילת שנות השמונים הלהקה הוציאה אלבום מופת אחד אחרי השני, כשאלבומים כמו The New Order ו Souls Of Black הופכים לנכסי צאן ברזל של ז'אנר ה Thrash, והאלבום The Ritual מתפקד כ "אלבום השחור" של הלהקה, שהקפיץ אותה למיינסטרים יותר מאי פעם בעבר. עם מותו של הז'אנר הלהקה המשיכה ליצור, גם אם בקצב מועט יותר, ונראה הייתה שנעלמה בסוף שנות התשעים ותחילת המאה ה 21, זאת עד להוצאת The Formation Of Damnation המעולה לפני כ 4 שנים. ועכשיו – Dark Roots Of The Earth, עוד יצירת מופת שבה 4 מחברי ההרכב המקוריים כולל הסולן האינדיאני Chuck Billy והגיטריסט המוביל Alex Skolnick מגדולי הגיטריסטים בז'אנר המטאל בכלל, הבסיסט Greg Christian, המתופף החלופי וכנראה קבוע Gene Hoglan, והגיטריסט והכותב העיקרי – Eric Peterson. ישבנו לדבר עם Peterson, המוח שמאחרי הלהקה והסיבה העיקרית לכך שההרכב ממשיך להנפיק מטאל מעולה כבר 30 שנה:

אהלן Eric, איך ההרגשה עכשיו כשהאלבום יצא?

כמובן שמתרגשים. זה קורה עם כל אלבום, אבל אחרי 4 שנים מאז האלבום האחרון, ועם כל קשיי הלידה של האלבום הזה אפשר לומר שמתרגשים יותר מתמיד, בין השאר גם בגלל שאני ממש גאה באלבום הזה, הוא בהחלט כל מה שרציתי שהוא יהיה.

למה באמת 4 שנים? לרוב הלהקות לא לוקח את כמות הזמן שלוקח להם להקליט אלבום חדש.

אנחנו לא עוד להקה, עברנו כבר הרבה, ואנחנו לא מוציאים אלבום בגלל איזה צורך של חברת תקליטים או בגלל חשק לעשות כסף – בין השאר כי אין שום כסף בהוצאת אלבום במצב של שוק המוזיקה הנוכחי. לא, אצלנו זה רק כשהכול מוכן, ובמקרה הזה בגלל כל ההופעות שלנו, לקח לנו הרבה זמן להיות מוכנים. עשינו סיבוב של The Formation Of Damnation במשך שנתיים וחצי, אחד מסיבובי ההופעות הכי ארוכים שהיו לנו אם לא הארוך מכולם, אמנם כתבנו קצת תוך כדי, אבל זה בהחלט לא היה מוכן לאלבום חדש עד שחזרנו מהסיבוב. אחרי שחזרנו, דברים די נתקעו אצלי. אני כותב את הרוב המוחלט של החומרים שלנו והיה לי מה שאפשר לתאר כ Writer's Block, פשוט לא הצלחתי לכתוב. הכול השתחרר בשנה שעברה כשעזבתי הכול ונסעתי לחופש באנגליה, שם, כשגרתי באיזה בית כפרי עתיק באיזור אנגלי אפור ומוכה גשם – הגיעה ההשראה, ושם הצלחתי לכתוב.

נפגשת שם עם המפיק Andy Sneap? הוא עזר בתהליכים?

נפגשנו, והוא באמת תרם עם רעיונות, אבל בגדול מה שעשה את העבודה זה המעבר שלי למקום שונה, השינוי של האווירה, והמיקום החדש, זה פתח את הדלת לאלבום מבחינתי.

עד כמה אתה מייחס חשיבות ל Andy באופן כללי בתוצר של שני האלבומים האחרונים שלכם שהוא הפיק?

יש חשיבות, אין ספק, יש לו אוזן מעולה למוזיקה והוא תמיד יודע לתת נקודות חשובות לגבי איך דברים צריכים להשמע, הוא יודע כל מה שצריך לדעת לגבי סאונד, אבל בגדול אי אפשר לומר שהייתה לו השפעה מרחיקת לכת על הלהקה, כי בסופו של דבר הכול מגיע ממני ומ Chuck, אני על המוזיקה, Chuck על הטקסטים, והשילוב בינינו הוא מה שיוצר את השירים. אז Andy אכן עוזר עם הדינאמיקה של הכול, איך לשלב את זה ואיך זה ישמע הכי טוב בתוצאה הסופית, אבל בבסיס קשה לי לומר שהוא משנה דרסטית את הלהקה. מה שאהבתי במה שהוא עושה איתנו זה היכולת שלו לרדת קצת מהתוכנות וההפקה הנקייה מידי, הוא לא מגזים עם ה Pro Tools ונותן לנו סאונד יותר אורגני ומחוספס, שזה בדיוק מה שאנחנו רוצים, לנו לא מתאימה הפקה מסונטזת כמו שיש ללהקות מסוימות אחרות.

ביצעתם גם חילופי מתופפים לפני האלבום החדש, Paul Bostaph, מי שהיה ב Slayer תקופה ארוכה – עזב בגלל בעיות בריאות, ובמקומו הצטרף Gene Hoglan, שכבר תופף איתכם בעבר. עד כמה כל זה השפיע על האלבום?

שוב, לא באופן משמעותי, בעיקר כי אצלי הכול כתוב מראש, כולל התיפוף. אני יושב ויודע איך השיר שכתבתי ישמע, עד לרמת התיפוף והבס. ברור שבסופו של דבר יש הבדל בסגנונות מתופפים, וכשיש לך חיית תיפוף כמו Gene זה משפיע, אבל לא מהותית. המקום שבו זה בא כן לידי ביטוי זה ב Blast-Beats, ידעתי שאני רוצה תיפוף מהיר מאד בחלק מהקטעים, ובזה Gene הוא אומן. Gene לא היה אמור להמשיך איתנו בלהקה, הוא אמור היה להיות רק באלבום, וכשהקלטנו הוא שאל אותי: "עד כמה חזק אתה באמת רוצה שאתופף?" הוא פחד שמי שנקח להופעות פשוט לא ידע לעשות את מה שהוא עושה, ומסיבה טובה, יש מעט מאד מתופפים שיכולים לעשות מה שהוא עושה. אותי קודם כל עניין האלבום, אז אמרתי לו להרביץ ושזו תהיה בעיה שלנו למצוא מישהו שיוכל לעשות את זה בהופעה.. "צוחק".


מה לגבי שם האלבום? לא שם אופייני, וגם העטיפה לא ממש רגילה לכם.

נכון. זה התחיל אצלי משיר הנושא, אני תמיד נותן שמות לשירים כשאני כותב אותם, אפילו שאין לי עדיין מילים. זה מגיע מהתחושה של השיר, אם הוא קודר יותר השם יהיה בהתאמה, וזה מה שהיה לי עם השיר ושם האלבום. אפשר לומר שהנוכחות שלי באנגליה הייתה חלק מזה, לראות את היערות, את העתיק, את הטבע, זה התחבר לי לרעיון הכללי של השיר. כשהגעתי לעטיפה פניתי לאלירן, הצייר שעובד איתנו,

אלירן קנטור? האמן הישראלי?

בדיוק, שכחתי שגם אתה משם "צוחק", והוא הבין את הרעיון שלי ונתן עטיפה ששונה מאד ממה שהוא עשה בשבילנו באלבום הקודם, אבל לדעתי היא מדהימה, מפורטת, מלאת אווירה, בדיוק מה שרציתי לאלבום הזה.

אמרת שאתה מאד מרוצה מהאלבום, ממה בו אתה כל כך מרוצה?

בעיקר מזה שהוא שילוב של כל מה שאנחנו עושים טוב. הוא כבד, לפרקים כבד מאד, יש בו מלודיות חזקות, שזה משהו שחשוב לנו – לא רק כבדות כל הזמן אלא דינמיות ואיכות מוזיקלית שמשתלבת עם הכבדות. אני חושב על הריפים שהכנסנו לשם ואני ממש מרוצה מאיך שהם יצאו, הם Testament קלאסי, בלי תחושה שהעתקנו מעצמנו. החוכמה היא לכתוב שירים טובים שיזכירו לאנשים את האלבומים הקלאסים שלנו, אלה שהם אוהבים, אבל בלי למחזר ובלי להישמע כמו עותק חיוור של מי שהיינו. אנחנו לא נשנה סגנון, Testament לא תעשה רוק אלטרנטיבי, לא תעשה הארד רוק, אנחנו להקת Thrash שעושה את הסגנון הזה מאהבה אליו, אבל הרעיון הוא כן להישמע רעננים.

יש גם בשיר בלדה, ארוכה ומלאת פיתולים, מה גרם לך לכתוב את Cold Embrace?

זה לא שיר יוצא דופן כל כך אצלנו. כמעט בכל אלבום יש לנו איזו בלדה, יש את The Legacy, יש את Return To Serenity, לא חסרות דוגמאות. זה בדיוק מה שאמרתי קודם, אני אוהב את הדינמיות הזאת, של לא לעשות שיר אחד מהיר אחד אחרי השני. Slayer עושים את זה, והם עושים את זה יותר טוב מכולם, אבל חלק ממה שעושה אותנו למי שאנחנו הוא דווקא הגיוון הזה, שיר מהיר וברוטלי ברגע אחד, ופתאום בלדה מורכבת וחצי אקוסטיות כזו.

אתה רואה אתכם מנגנים אותה בהופעה?

לא כרגע, זה בהחלט מוקדם מידי מכדי להביא בלדה לא מוכרת להופעות שלנו. לקח לנו הרבה זמן להכניס את The Legacy להופעות, אנשים לא מסתגלים מהר לשירים שקטים באמצע הופעה של שירים מהירים וכבדים. זה כן משהו שאני רוצה לעשות, אבל זה רק אחרי שהאלבום ישקע טוב אצל המעריצים ואחרי שאנחנו נהיה מספיק משוכנעים בסט הנוכחי שלנו כדי לדעת שזה יעבוד. בוא אני אשאל אותך – היית רוצה לשמוע את זה בהופעה?

אני כן, אני חושב שחלק מהגדולה של להקת מטאל טובה היא היכולת לתת הופעה עם כל מיני גוונים, ולהקה טובה יכולה להחזיק גם שיר ארוך ומורכב יחסית וזה נותן עומק להופעה שלה.

אני מסכים, אני חושב שהשקטים שלנו עושים הופעה של Testament למשהו שהוא יותר מהרבה הופעות אחרות, אבל כמו שאמרתי – קודם נדע איך זה יושב בסט. אתה צריך להבין שאחרי שאתה מוציא אלבום, והוא יכול להשמע מעולה – לא בטוח שבהתחלה זה ישמע כל כך טוב בהופעה חייה. קורה שאנחנו מקליטים שיר, הוא נשמע מדהים באלבום, ואז אנחנו מנסים אותו בלייב וזה נשמע חרא. כולנו בשוק מזה לכמה רגעים, ואז מתחילים לנסות ולבדוק איך גורמים לשיר לעבוד בהופעה. בדרך כלל זה לוקח כמה הופעות עד שמצליחים לגרום לזה לעבוד, משנים פה, מוסיפים שם, ובגלל זה גם קורה ששירים לא תמיד נשמעים דומים למה שהם באלבום כשאתה רואה אותם בהופעה. גדולה של להקה היא ביכולת שלה לגרום לשיר להשמע טוב גם בהופעה, ולא רק באלבום.


עד כמה שונה תהליך הכתיבה שלך כיום מאשר בתחילת הדרך אצלכם?

אני חושב שבעיקר אני הרבה יותר שקט עם היכולת שלי כמוזיקאי. במשך הרבה שנים אנשים עשו את ההפרדה, אני נגן הקצב והכותב, ו Alex Skolnick הוא הגיטריסט המוביל. אנשים לא ממש מודעים לזה שאני בהחלט יודע לנגן Lead, ולא מעט מהלידים ששומעים באלבומים הם דווקא שלי. נכון ש Alex הוא ווירטואוז גיטרה רציני, אבל דווקא העבודה המשותפת שלנו בלידים יוצרת כמה מהקטעים היותר טובים של הלהקה.

אני חושב שאת Alex תמיד יתפסו בתור זה שעבר לפיוז'ן ולג'אז, ואתה זה שתמיד היה יותר מטאל, עם פרויקט הבלאק מטאל Dragonlord, והכתיבה של המוזיקה של הלהקה.

יש בזה משהו. אני מעולם לא התחברתי לג'אז או פיוז'ן, תמיד הייתי איש של הארד רוק ומטאל. אני אמנם מאזין לכל מיני דברים, וזה חלק ממה שגורם לגיוון ולדינמיות במוזיקה שלנו, אבל אני בהחלט נוטה כבד יותר מאשר Alex, גם זה לדעתי הוא חלק מהקסם של הלהקה, השילוב של גישות שונות.
חייבים לציין שלמרות ש Alex מנגן דברים אחרים כשהוא מחוץ ללהקה, אין פיוז'ן במה שהוא עושה איתנו, כשהוא נכנס ל Testament הוא כולו מטאל! "צוחק".

תגיד, למה Thrash? 30 שנה אחרי שהתחלתם, ואתה עדיין חזק בז'אנר, למה דווקא Thrash?

תשמע משהו, כשהתחלנו להצליח בגדול, בסביבות 1987 ו 1988, אנשים די נדהמו ממה שעשינו. אנשים ציפו לשמוע Thrash מהיר ואלים בלבד, ופתאום מצאו איכות מוזיקלית שהפתיעה אותם. לידים מלודים, גיוון במוזיקה, סולן שיודע לשיר, זה היה חלק ממה שעשה אותנו למצליחים כל כך בתקופה ההיא.

בשיא ההצלחה שלנו פנו אלינו עיתונאים מהמיינסטרים ושאלו אותנו: "מה תעשו ביום שאחרי? אחרי שתעבור אופנת ה Thrash איזו מוזיקה תעשו במקום?". אתה מבין? בשבילם זה היה כמו כל ז'אנר אחר, זה תופס לשנה-שנתיים ואז זה נעלם, והמוזיקאים מעבירים סגנון למשהו שתופס. אצלי זה פשוט לא היה העניין. יש משהו במוזיקה הזאת, הכבדות, האגרסיה, לצד המלודיה וכתיבת השירים – שפשוט עובד יותר מבכל ז'אנר אחר. ברור שלא כל הלהקות ידעו לעשות את זה, אבל אני גאה לומר שגם אחרי כל השנים האלה אני חושב שאנחנו ידענו לשלב אלמנטים ולעשות משהו שעובדה שאנשים רוצים לשמוע גם אחרי 30 שנה. כמה ז'אנרים כאלה אתה מכיר? כמה סוגי מוזיקה נשארו כמעט ללא שינוי עשרות שנים ועדיין מושכים את הקהל המבוגר שהקשיב להם אז לצד קהל צעיר שמגלה אותם עכשיו? זה בעיני הייחוד של ה Thrash.

אתה מתעדכן במה שקורה במטאל כיום ? או שאתה כמו הרבה מוזיקאים מדורך נשאר עם הקלאסיקות?

אני בהחלט מתעדכן, אני כל הזמן מקשיב ללהקות צעירות ומוצא דברים שאני אוהב. הדבר שהכי התלהבתי ממנו בתקופה האחרונה זה Ghost,

הלהקה השבדית שמושפעת מ Mercyful Fate?

בדיוק! הם עושים סוג של פרוג רוק מיושן, ומשם לוקחים את זה להשפעות של Fate, עם סאונד מחוספס וטקסטים שטניים, לדעתי זה ענק. יש עוד הרבה להקות אבל מעטות עולות לי בראש כרגע. אפשר גם להזכיר הרכבי בלאק שאני אוהב, כמו Taake ו Watain, שתי להקות מצוינות, ותתפלא – גם מאד אהבתי את ה Nightwish החדש.

בהחלט לא משהו שהייתי מהמר לשמוע ממך.

"צוחק" נכון, אבל אמרתי לך שאני שומע כל מיני דברים. אני לא חולה על הקטע של הזמרת אבל העיבודים והכתיבה שלהם ממש טובה.

אמרת קודם שכבר לא משתלם כלכלית להוציא אלבומים, זה קשור בכל נושא הפיראטיות?

בהחלט, השוק הפך להיות בלתי אפשרי. יותר ויותר אני שומע על חברים מוזיקאים שאומרים שלא כדאי כבר לעסוק בתחום הזה, ספציפית במטאל, ששם גם ככה אף פעם לא עשינו יותר מידי כסף ועכשיו לא עושים בכלל. אנחנו עוד להקה שמופיעה הרבה אז אנחנו מצליחים להתקיים מזה, אבל מאלבומים? למה להשקיע הרבה כסף בסאונד כמו שצריך, עטיפה טובה וכו' – כשאף אחד לא קונה אלא רק מוריד חינם? הבעיה היא לדעתי בתפיסה של הדור הצעיר יותר, שהכול מגיע לו בחינם. פעם עבדנו כדי לממן מוזיקה, לא כדי שמישהו יתעשר מזה, בטח לא איזו חברת תקליטים או משהו, אבל כי מוזיקה הייתה בעינינו משהו חשוב מספיק לשלם עליו. היום קשה לי להאמין שמישהו יצא לחנות ויוציא כסף כשכל הזמן מקשקשים לו שמוזיקה צריכה להיות חינמית. לי לא עלה כסף להפיק את האלבום? לחברת התקליטים לא עלה כסף? ברגע שלא קונים אלבומים, לא שווה לא לי ולא לחברה להשקיע בו כסף. אז שווה להמשיך להופיע, לפחות לחלק מהלהקות, אבל למה להוציא אלבום חדש עם סאונד טוב? כן, השוק עמוק בחרא אם תשאל אותי..

בנימה קודרת זאת, איך אתה – כבר לא ילד ועם משפחה, ממשיך לעשות מה שאתה עושה?

בגלל שזה כל מה שאני מכיר. בגלל שאנחנו מופיעים המון אני נעדר לתקופה מסוימת, ואז חוזר הביתה ונמצא רק עם המשפחה שלי. לא עבודה כל בוקר, לא נסיעות, רק משפחה. אז אני מניח שזה עדיף לי על עבודה יומית רגילה, ומעבר להכול – אני עושה מטאל, וזה כל מה שחשוב לי.