צלם : אביחי לוי
מרואיין: Daniel Gildenlöw מלהקת Pain Of Salvation

מזה שנים שאלבומיהם של Pain of Salvation מהווים חלק מהפסקול שמלווה את חיי. למי שהתערה מספיק במוזיקה והמילים של הלהקה, כבר ברור ש-Daniel Gildenlöw, האישיות שהיא הגורם המניע מאחורי ההרכב, אינו רק מוזיקאי מחונן ווירטואוז ווקאלי – אלא אדם בעל השקפת עולם ופילוסופיה מרתקות, ואינטיליגנציה רגשית יוצאת דופן, מה שמשפיע במישרין ובעקיפין על יצירתו, ובא לידי ביטוי גם בראיונות קודמים שסיפק למגזין. לאחר שהזדמן לי לחוות את Pain of Salvation בהופעה מספר פעמים, סוף כל סוף ניקרתה בדרכי ההזדמנות להגשים שאיפה עתיקת יומין – ולצאת למסע בנפתולי האישיות שהפיקה כמה מהצלילים ומההשראה שהולכים עמי עד היום. כעת, בפתח צאתו של אלבום אקוסטי חדש העונה לשם Falling Home, הואיל Daniel לשבת עמי לראיון קולח שמספק מענה עבור כמה מהשאלות המתבקשות ביחס לאלבום החדש, אך גם חולף בדרך בתחנות שונות, כמו ביקורי העבר שלו בישראל, גישתו המוזיקלית, מהותה של הערצה ועוד.

היי! מדבר דניאל מ-Pain of Salvation!

היי דניאל, תודה שהתקשרת. אני מעריץ מאוד את עבודתך, במידה מסוימת אפשר לומר שאפילו קצת מפחיד לראיין טיפוס כמוך.

אני אהיה נחמד.

לאחר חבלי לידה ממושכים, האלבום האקוסטי Falling Home סוף כל סוף יצא לאוויר העולם. אתה מתרגש? מה אנחנו יכולים לצפות לשמוע בו?

כן, טוב, דיי ברור שחלק מהקטעים יצאו מאוד שונים מהרגיל. אני לאחרונה מתראיין דיי הרבה, ותמיד ישנם כמה שירים שבאופן צפוי מועלים בכל פעם מחדש בראיונות, ולכן מאוד מעניין אותי להתוודע לתגובת המעריצים, ולהבין מהי העמדה שלהם ביחס לעיבוד השונה לאותם השירים.

האמת היא שלא מזמן האזנתי לגרסה של Linoleum שהעליתם לרשת מתוך האלבום. הוא נשמע טוב מאוד. מאוד אהבתי את האופן בו אתה מעניק פרשנות מחודשת לאותן היצירות שאתה עצמך כתבת באמצעות העיבודים האקוסטיים. לא כל אמן מסוגל לכך. בהמון מקרים זה דיי מסובך, והתוצאה יכולה לצאת מדהימה מצד אחד, אך באותה מידה יכולה להתברר ככשלון חרוץ. במקרה שלכם, בינתיים התרשמתי לטובה.

האזנתי ללא מעט הופעות ואלבומים אקוסטיים בהם השיר מבוצע בצורה זהה לחלוטין, פשוט עם כלי נגינה אקוסטיים. עבורי זה מעולם לא נשמע באמת מעניין. כלומר, ברור שישנם באלבום שירים שטכנית נשמעים דומים למקור, אך השירים הללו הם בעלי מבנה שמותאם לסביבה אקוסטית. מאידך, לקחת שיר שלא הולחן כשיר אקוסטי במקור ולהתבונן בו מחדש, לחשוב לאן אני רוצה לקחת אותו בפורמט החדש הזה, זהו לדעתי החלק המעניין ביותר בתהליך של יצירת אלבום אקוסטי.

אני דיי מסכים, למען האמת. מה שמביא אותי לשאלה הבאה, בהקשר לאלבומים האקוסטיים שלכם. בזמנו שחררתם את הקלטת ההופעה האקוסטית שנודעה בשם 12:5. בהתייחס לתחושה שלי לפחות, האם זוהי מעין דרך עבורך ליצור סוג של איזון עם החומרים הכבדים יותר שלך, מעין יין ויאנג מוזיקליים?

אני מניח שכן, אם כי זהו גם עניין של צירוף מקרים. במקרה של 12:5, נתבקשנו לכך על ידי תחנת רדיו מקומית שמפעם לפעם הייתה משדרת הופעות חיות, והיינו מאוד בעניין. הפעם גם כן, באופן דומה, מפיק גרמני בא עם הההצעה שנעלה מופע אקוסטי. אז כן, אמנם מדובר גם בצירוף מקרים, אך ברגע שאתה מקבל את ההצעה וההזדמנות הזו, המוח שלך מתחיל לעבוד. אני מעדיף גם ליצור וגם לשחזר, אני רואה זאת כהזדמנות לבחון מחדש את השירים, לשנות דברים, לגרום לשירים להשמע מדויקים ומסודרים יותר, אנחנו מתחילים משם ואז רואים לאן זה מתגלגל. לגבי 12:5, המופע התקיים במקום ספציפי, שבו היו פסנתר וצ'מבולו, כך שזה התבקש. החלטנו לנסות לשלב את הצ'מבולו במקום הקלידים ולראות מה אפשר ליצור מזה.

מהרגע שאנחנו מתחילים לחשוב על אלבום אקוסטי, או לפחות במקרה ממנו הכל צמח – מופע אקוסטי, ישנם שירים מסוימים שבאופן טבעי מתחילים לצוץ מאחר והם מועמדים טבעיים לפורמט הזה. יש לך את 1979 ו-To The Shoreline, שזו הדרך בה הם מוגשים, ומצד שני יש לך את הבחירות האחרות, המעניינות יותר, חלקן הם שירים שבכל מצב נתון ישרדו וישגשגו. אתה יכול לעקם ולקפל את השירים הללו איך שתרצה, המבנה שלהם הוא מוצק מאוד, המלודיה שלהם תעבוד בכל דרך. בנוסף, ישנם מספר שירים אחרים שהם המאתגרים ביותר, שנמצאים מאוד רחוק משם. לו היית שואל את המעריצים איזה שיר הם חושבים שיתאים לאלבום אקוסטי, ספק אם הם היו חושבים על Spitfall, למשל. אני חושב שהוא אחד מהשירים האלה שאתה אומר לעצמך שיהיה מעניין לנסות ולראות מה יצא ממנו בסוף. דוגמה נוספת היא שלפני שנים, עוד בטרם התגבש ההרכב החדש, מתוך כיף וסקרנות, היינו מנגנים שירים בשאפל גרוב, גילינו תוך כדי שכשאתה נכנס לעומקו של השיר, חלקים מסוימים הופכים למסובכים מאוד בשאפל גרוב. בזמנו היינו מתבדחים על הנסיון לנגן כך את השיר Stress, מאחר והוא מהשירים שהכי פחות סביר לבצע בשאפל גרוב, בגלל שבירות המקצבים שבו, וברגע שננסה – אנחנו נכניס את עצמנו להמון צרות. כשהתחלנו לדבר על מופע אקוסטי אמרנו לעצמנו שהגיע הזמן סוף סוף לעשות את זה, וכעת הוא אחד מהשירים האהובים עלי ביותר מהאלבום.

מדבריך עולה רושם שהצגת השיר בוריאציה שונה, שאולי אפילו יוצרת תחושה שונה, מהווה סוג של סגירת מעגל עבורך.

אני מניח שזה כנראה נכון. אני חושב שבמידה מסוימת כל בחינה מחודשת של משהו היא סגירת מעגל. נהנינו מאוד מעשיית האלבום. אני מקווה מאוד שתאהב אותו, ואני אף דיי בטוח שאתה הולך לאהוב אותו, אם לשפוט על פי הלך הרוח בראיון.

בצמד אלבומי Road Salt טיפחת גישה מאוד מעניינת, שהיא מאוד אולדסקול, שניהם הוקלטו כמעט לגמרי בלייב באולפן, ולשניהם סאונד חם ומחוספס, ועל פי תיאוריך בעבר, זה משהו שבעצם שימרת גם ב-Falling Home. האם מדובר במשהו שאתה מתכנן לקחת איתך גם להוצאות עתידיות, או שמא מדובר באלמנט שעוצב עבור האלבומים הללו ספציפית?

מדובר במשהו שיועד ספציפית ל-Road Salt, שבתחילה היה אמור להיות אלבום בודד. בסופו של דבר עבורי זו הייתה סגירת מעגל מוזיקלית, כי זה הסאונד שמאפיין את המוזיקה עליה גדלתי, ושאני עד היום מאוד אוהב. בנוסף, זוהי מעין מחאה כלפי הכיוון אליו התפתח הסאונד בשנים האחרונות, בעיקר בסגנון המוזיקלי הזה.

זה מחזיר אותי לכיתת האמן שלך בפסטיבל ProgStage בכנרת, שם גם אמרת דברים דומים. למען האמת, אז בעיקר הטרלתי אותך עם שאלות כמו "מדוע כל השירים שלך הם על סקס?".

*צוחק* ובכן, למה שלא יהיו?

כן, זו הייתה בדיוק התשובה שלך אז!

בנוסף, זכור לי גם שהתלוצצת שם על כך שאתה שומע בכל פעם מחדש מעריץ כזה או אחר שמכריז על עצמו בתור "המעריץ המושבע ביותר שלך", כשלמעשה, כל אחד כזה משוכנע שהוא מעריץ אותך יותר מאחרים. זה גרם לי לתהות – מה בעצם מגדיר "מעריץ מושבע"? האם זהו מישהו שמחזיק בכל ההוצאות שלכם? מישהו שמנצל כל הזדמנות קיימת להגיע להופעה? מישהו שהופך אובססיבי מאוד בנוגע לחייהם של חברי הלהקה עצמם? אני חושב שזה מאוד אידיווידואלי.

כן, כאמור, כל אחד אומר את זה. מאוד קשה לבוא ולהגדיר בצורה אובייקטיבית מי מהם המעריץ הכי גדול. *צוחק*

האמת היא שפגשנו מישהו שאני יכול לומר שמבחינתי לפחות, הוא כנראה אחד המעריצים הגדולים ביותר שלנו, מהסיבה הספציפית שהוא בעיקרון ידע הכל על הלהקה שלנו, אפילו יותר ממני, שזה דיי מעניין. למעשה הוא נקב בשמו של כל אחד מחברי התזמורת שלקח חלק במופע שלנו ששוחרר ב-DVD (הכוונה ל-Be, ר.ד.) כשישבנו מסביב לשולחן, והתגובה שלי באותו רגע הייתה "אתה צוחק עלי!". הוא דוגמה אחת למישהו שאפשר לומר שמגיע לידי הערצה בסדר גודל משמעותי. אם כי כאמור, בסופו של דבר, זה משתנה בהתאם למעריץ עצמו. נורא קשה לגשת לזה באופן אובייקטיבי.

מוכרח להודות שמעולם לא הייתי מעודכן בכל פרט קטן שאפיין את הלהקות האהובות עלי, או ברכילויות למיניהן. אני מניח שבאיזשהו מקום כשאתה מאזין לאלבום שיש לך קשר רגשי חזק אליו, אתה לעתים מפתח איזושהי תחושה אגוצנטרית, כאילו רק אתה והלהקה נמצאים שם באותם הרגעים, וכל אשר סובב אותך לא באמת משנה. זו לפחות התחושה שלי, כך לדוגמה הרגשתי כשהאזנתי ל-The Perfect Element לראשונה.

שמח שאתה מרגיש כך. אתה יודע, בגיל ההתבגרות הערצתי את Kiss, והכרתי אנשים שהחזיקו בכל האלבומים, ובין השאר לדוגמה גם את הגרסאות האמריקאיות של התקליטים, גרסאות הפרומו, או כל המהדורות המוזרות שהיו מוגבלות בעותקים. זו דרך אחת להיות מעריץ. מנגד, אני ככל הנראה הבנתי את המוזיקה טוב יותר. וגם כשזה מגיע להבנת מוזיקה, ישנן דרכים רבות לכך. פעם נשאלתי בראיון האם רק אדם בעל השכלה מוזיקלית מסוגל לקבל את ההבנה המלאה של המוזיקה של Pain of Salvation. הגבתי שבמידה מסוימת, זה נכון, מוזיקה היא כמו שפה. פואטיקה היא שפה שגם אם אינך מעורה בה, אתה עדיין מסוגל להעריך את המלודיות והסאונד ואף המון מהרגש שלה, תלוי במי שקורא אותה, כמובן. מצד שני, ברגע שאתה יודע את השפה, אתה תבין את הפואטיקה טוב יותר, אך אין זה בהכרח אומר שאתה תאהב את הפואטיקה יותר.

אני למדתי מוזיקה מאז שהייתי ילד ועל כן אני מבין אותה היטב, אך עדיין זכורה לי ההרגשה הקסומה הזו של ילד שאין לו שום מושג אודות עמוד השדרה של המוזיקה, אתה שומע צלילים. אין דרך לפענח צלילים מלבד להאזין להם, וזה למעשה הקסם. אז כן, אתה צריך ללמוד מוזיקה בשביל שתוכל לנגן אותה, אך זה עניין מורכב – אתה מרוויח משהו ובה בעת אתה מפסיד משהו. אתה יכול להיות מעריץ גדול מתוך הבנה של כל מה שאנחנו עושים, אך אתה גם יכול להיות ילד בן 13 שזוכה ליותר מהתחושה הקסומה הזו, שההאזנה לנו מנגנים מוציאה ממנו אמוציות. אתה חייב להעריך את כל הדרכים השונות של ההאזנה למוזיקה ומילות השירים שלך.

זה בעצם מה שהופך אתכם למעניינים. אינכם בדיוק יושבים על ההגדרה של להקת פרוג מטאל טיפוסית. אתם הרבה מעבר לשלב הזה של קבעון סביב השאיפה להוכיח את יכולתכם בהלחנת שירים מורכבים.

אני שמח לשמוע את זה ממך. אתה יודע, זה היה כוכב הצפון שלי כשהתחלתי ליצור מוזיקה. מבלי להתחשב בעד כמה אתה לומד על מוזיקה ועד כמה אתה הופך להיות נגן מיומן על כלי כלשהו. בעולם שלי, על מנת שיהיה הגיון מאחורי המוזיקה, צריך לעשות שימוש בכלים הללו לצורך ביטוי רגשי, ולא סתם לצורך הצגת המיומנויות עצמן. אם אתה שוכח את החלק הזה – אתה נשאר עם מבנים ריקים. אתה לא אמור להתחיל מהמעטפת. כך אני רואה את זה.

אתה יכול ללמוד מהאזנה למוזיקה ולמילים שלי שאני מכניס ערך רב לאינטימיות, ואפשר לומר, סוג של "עירום". זה מאוד מפחיד. מעולם לא הרגשתי בנוח לפתוח את הרגשות שלי, ולהכניס את עצמי למצבים מביכים. אבל(!) אני חושב שזה הכרחי לאתגר את עצמך. ישנו ציטוט מפורסם שאומר שאומץ אינו היעדר פחד, אומץ משמעותו לפעול על אף שאתה מפחד. פחד הוא חיוני עבור אומץ, אחרת זו בסך הכל הצגה.

בתחילת השנה אובחנת בזיהום מסוג מסוכן ביותר שאילץ אותך לעבור סדרת ניתוחים. מאחר ונאלצת להשאר בטיפול, לא יכלת להצטרף להופעה שנקבעה במסגרת השיט של Prog Nation At Sea. יחד עם זאת, במקום לבטל את המופע, אתגרת את חברי הלהקה להעלות אותו בלעדיך. בתור החוליה המרכזית, כיצד זה הרגיש עבורך לקבל החלטה של להושיט את מפעל חייך המוזיקלי לשותפיך, ביודעך שלראשונה אתה על תקן צופה מהצד?

זה היה מאוד מרתק. החמצתי המון בתקופה הזו, ועשה רושם שגם זה הולך לרדת לטמיון, אך בסופו של דבר הגענו לנקודה שבה המסקנה שלי הייתה לפנות אליהם ולהגיד "היי, למה שלא תנסו בלעדיי?", הסכמנו שאנחנו רוצים לנסות לעשות את זה, לאחר שוידאתי עם המארגנים שזה בסדר גמור מבחינתם, והיה ברור שזה הולך לקרות באופן סופי. אני חושב שלא היה לי האומץ לנסות משהו כזה באף אחד מההרכבים הקודמים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי שהחבר'ה הללו הולכים לעשות עבודה מצוינת. Johan (Hallgren) היה אישיות בימתית, אך הוא לא היה הטיפוס שמסוגל לקחת את המושכות, ולתקשר עם הקהל כמו Ragenar (Zolberg), שהוא פרונטמן מלידה, וכבר מבצע את התפקיד בלהקתו שלו (Sign, בה הוא שר ומנגן בגיטרה, ר.ד), שזה משהו שלא היה לנו קודם לכן. בנוסף, ישנו גם (Léo (Margarit, כשלשניהם טווח קולי מאוד מרשים. כך שנוצרה סיטואציה חדשה שאפשרה לקיים זאת בפועל.

היינו בסיבוב הופעות בארה"ב כשנה קודם לכן, וממש לפני שהמראנו, התברר כי הגיטריסט שהיה אמור להופיע איתנו כנראה לא קיבל אשרת עבודה, ולכן נאלץ להשאר בבית. בד בבד גילינו שהבחור שהיה אחראי על המרץ' היה מעריץ גדול של Pain of Salvation, וסולן וגיטריסט בלהקה משלו. ככל שסיבוב ההופעות התקדם, הוא היה מתאמן על שירים נוספים, ובערב שלאחר מכן מבלה זמן רב יותר על הבמה – עד שבסופו של דבר הגיע לידי כך שנוגנו בסך הכל שיר או שניים שבמהלכם הוא לא נכח. הבחור הזה היה אמור להגיע לספינה כטכנאי הגיטרות שלנו, היות והוא אמריקני, כך שידעתי שישנם ארבעת החברים הנותרים, ואת Klaus שהיה על הבמה וניגן את השירים הללו. זה היה מצב מוזר למדי, וכשהגענו לתוצאה הזו חשנו הקלה, בעיקר לאחר הקושי שנוצר כתוצאה מתהליכי השינוי בחברי הלהקה, בעיקר עבורי, לאחר שהתרגלתי לנגן עם הרכב מסוים בלהקה לאורך זמן כה רב. ישנם גם מעריצים שהגיבו באופן אגרסיבי לעזיבת חברי הלהקה. אני זוכר מישהו שאמר "אז למה שלא תקרא לזה פשוט הפרויקט של Daniel Gildenlöw?", שזה מעליב, מאחר ולא אני בחרתי שיעזבו.

אם כי, כפי שאתה יודע, כשלרוב אומרים "Pain of Salvation", בעצם מתכוונים ל-Daniel Gildenlöw…

כן, אבל זה נאמר בצורה חדורת בטחון, כאילו שאין טעם בכלל בקיומה של Pain of Salvation כשהמון חברי הרכב עזבו, כשזה היה תהליך קשה, ובכל זאת עדיף ממצב שבו הייתי מעיף מישהו מהלהקה. באותו רגע זה נראה לי מושלם – לאחר שזה הורד לכדי "הפרויקט של Daniel Gildenlöw", מועלית הופעה בה אני עצמי לא נוכח! *צוחק*

זה העניק לי המון אנרגיה. אתה יודע, העולם שלי היה כל כך קטן, כששכבתי במיטת בית החולים. היה נחמד מאוד לצאת מדי פעם ולהיות נוכח בחזרות אשר קוימו טרם המראתם, לסייע להם ולפקח על המבצע, והייתי מאוד שמח ונרגש בנקודה הזו, זה הרגיש כאילו אתה בונה ספינה במשך זמן כה רב, שזה פרויקט מאוד מעייף, ולפתע אתה שולח אותה לדרכה. זה מאוד מותח, אך מאידך גם מאוד משחרר. אני חושב שהאספקט השלילי היחידי בסיפור הוא שלא נכחתי שם, מה שהיה כבר ברור שיקרה. כשהם עזבו את שבדיה, המשכתי לשכב בבית החולים ומבחינה רגשית כמעט דימיתי לעצמי שיש לי צ'אנס לצפות בהופעה.

הזכרת שבכל זאת נכחת בחזרות. בזמן שהיית שם, האם ממש ניצחת על כל התהליך, או פשוט נתת להם לעשות מה שהם יודעים, ורק ראית את זה קורה?

ובכן, כשאנחנו עושים חזרות לפני סיבובי הופעות למשל, אני לרוב מאוד מפורט, אנחנו מתרגלים וממשיכים לעבוד על דברים שוב ושוב, עד שהכל עומד על דיוקו. הפעם השתדלתי להיות מאוד חיובי ותומך, כי ידעתי שהם עצמם מפוחדים לצאת לשם בלעדי, ו-Ragenar לא הרגיש בנוח להחליף אותי על הבמה. הוא אמר לי אז "פתאום, כשאנחנו מנגנים את השירים ואתה לא שם, אנחנו מבינים עד כמה אנחנו נשענים על מה שאתה עושה, בכדי לדעת מה אנחנו אמורים לעשות". גם אני הבחנתי בכך, לאחר שהתבקשתי להיות נוכח בחזרות, כשהגעתי לחזרה הראשונה כבר הבנתי כמה רמזים לקחתי שלא במודע מהקונטקסט המוזיקלי, כמו הרגע בו אמורה להכנס השירה, או ההרמוניות הקוליות, והם היו בקטע של "אה, כן. אתה בד"כ עושה משהו שם…". ניסיתי כמה שיותר להיות להם לעזר. זה היה מאוד כיף. אני טיפוס מאוד אנרגטי, אך באותם הרגעים הייתי תשוש יותר מאי פעם. בקושי הלכתי. בתום החזרה הראשונה, לאחר שעות מרובות, ישבתי שם, עם משאבת ואקום מחוברת לי לגב ועם עוד כמה צינורות שמחוברים לי לגוף, ובסוף היום Gustaf (Hielm), אומר לי "Daniel, איך זה שגם כשאתה חצי גוסס יש לך יותר אנרגיה מאשר לי?!". *צוחק*

לקראת הסוף, רציתי לחזור שוב להופעה שלכם בארץ, והפעם להתמקד דווקא בהופעה השניה. היא הייתה דיי מיוחדת לכשעצמה, מעבר לשילוב בין ביצועים חשמליים ואקוסטיים. המופע עצמו, המונולוגים שבין לבין, הרגישו מאוד אינטימיים. כמעט כמו להיות אורח בחדר החזרות שלכם. חלק לא יכלו לשאת את זה. עבורי ועבור נוספים שנכחו שם, חווית המופע הייתה מאוד קסומה. מה למעשה אתה הרגשת במהלך ולאחר המופע?

זה שילוב של כמה דברים. אני הרגשתי קצת לא בנוח כי לא התאפשר להפגש יותר מדי לחזרות לפני המופע, וידענו זאת כשנתנו לו את הסכמתנו, אז החלטנו להפוך אותו לאירוע מאוד אינטימי, ופשוט לנגן את השירים ולכייף ביחד עם הקהל, שזה מה שעשינו בסופו של דבר. האפשרות היחידה שלנו מעבר הייתה לוותר לגמרי על ההופעה. האמת היא שאהבתי את הרגעים הללו. נהניתי פשוט לנגן את השירים מתחילתם עד סופם, את המוזרות ואת האינטראקציה. אני פשוט טיפוס כזה. אני זוכר שכשהייתי ילד וצפיתי בטלוויזיה, החזאי שמגיש את התחזית במסגרת מהדורת החדשות איבד לרגע את קור רוחו, לא זוכר כל כך מה בדיוק קרה שם, אך הייתה איזושהי טעות עם השקופיות. תחזיות מזג האויר היו מאוד עובדתיות ומתוכננות, ולפתע פתאום, הן הרגישו אנושיות, ואהבתי את זה.

בשאלתי האחרונה רציתי להתייחס לסיפורי הקונספט שלך. כמה מ-Daniel Gildenlöw נוכח בדמויות שאתה מגולל ומדמה באלבומיך? האם אתה מרגיש שבמקרים מסוימים אתה צריך לשנות צורה מבחינה מטאפורית, על מנת לסגל אותן לעצמך?

לא ממש, אתה לוקח חלק מעצמך לכל דבר שאתה עושה. זהו חלק טבעי ביצירתיות. הדמויות או המחשבות מבוססות על עצמי. בין אם מדובר בבסיס אוטוביוגרפי כמו ב-Remedy Lane, או שימוש לרעה במשאבי העולם, כמו ב-Be, שם אני לובש את צורתו של Mr. Money, שרחוקה מאוד מהשקפותיי, אך להיות הדמות הזו משקף גם את דעותיי על העולם. הציניות שלי ביחס לצורת המחשבה שלו, חושפת המון מאיך שאני מסתכל על העולם ברמות שונות.

Daniel, אני מודה לך מאוד על הראיון. אני מצפה בקוצר רוח להאזין ל-Falling Home ומקווה מאוד שנראה הופעה נוספת שלכם כאן.

היה נחמד מאוד לשוחח! אני מקווה מאוד שזה אכן יצא לפועל שוב בעתיד, ותזכו לראות הופעה נוספת שלנו.

אתה תמיד יכול להביא את המופע של Remedy Lane, שהעליתם לאחרונה, גם לכאן. רק אומר.

נראה מה אוכל לעשות.