התהוות הגיהינום של Testament

מרואין: Chuck Billy, סולן להקת Testament

ראשית, עלי להודות שהבחור עימו שוחחתי השבוע, הוא האיש שבגללו התחלתי לשיר בלהקות מטאל. לולא Chuck Billy הייתי בטוח שעל מנת לשיר בלהקת מטאל עליך להיות בעל קול שמיימי אה-לה Bruce Dickinson או לפחות לדעת לנגן היטב בגיטרה כמו Dave Mustaine. כששמעתי את The New Order של Testament בפעם הראשונה, התחוור לי שישנה סצינת מטאל שלמה של להקות ת'ראש מטאל, לא מתקרבות לרמה הכמעט אופראית של ההבי מטאל, אך גם מחוזקות בליין-אפ של חמישה נגנים, ביניהם סולן על עמדת המיקרופון בלבד.

אז חלחלה בי התובנה שהשירה הזו, הגרונית והעוצמתית, אינה רק ברירת מחדל, אלא ממש סוג של שאיפה אצל אומנים רבים – ולמה שלא אנסה אותה גם אני? על כן, עוצמת החוויה של לדבר בפעם הראשונה עם הסולן האהוב עלי מכולם הייתה בלתי נשכחת ולא רק בגלל שיש לנו מעט חוויות להחליף – הראיון עם Chuck היה סימן מסוים בקריירה שלי ככתב, אם לא לדבר על קריירה כסולן. נוסיף על כך את הסיבה שלשמה הראיון התקיים – שיחרורו של האלבום החדש של הלהקה מזה 9 שנים – וזו בהחלט סיבה לחגיגה. ומעשה שהיה, כך היה.

שלום צ'אק, מה שלומך?

שלום לך, יותם. הכל בסדר. השעה אמנם מוקדמת מאד, אבל נראה שהולך להיות יום בהיר.

אני שמח לשמוע. אני מאד מתרגש לשוחח איתך, רק שתדע, שאתה ראשית השפעה ישירה מאד גדולה עלי כסולן, והלהקה שלך השפיעה עלי מאד ככותב גם כן.

תודה רבה לך, זה מאד מחמיא.

אז, הבא נתחיל. מה דעתך על אלבומכם החדש, The Formation Of Damnation, במיוחד לעומת שורת האלבומים הנהדרים שאתם מחזיקים באמתחתכם?

ובכן, לדעתי זהו האלבום הטוב ביותר שלנו, כך אני מרגיש בכל אופן. לעמוד בסטנדרטים של האלבומים הקודמים שלנו אחרי זמן לא קצר הייתה משימה לא קלה, אך זה למה לא היינו מוכנים לשחרר שום דבר שאנחנו שלמים איתו עד אשר נהיה מסופקים גם מהעובדה שהחומר מתעלה על מה שעשינו בעבר, וגם בעובדה שהוא ייפול לידי חברת תקליטים נאמנה שתוכל להפיץ אותו כראוי.

איך הייתה חווית העבודה עם Paul (מתופף הלהקה אשר הצטרף לאחרונה – לשעבר המתופף של Slayer, Exodus ו-Forbidden) לעומת המתופפים האחרים שעבדתם עמם, במשך תקופה ארוכה?

Paul הוא קודם כל ידיד ותיק. אני מכיר אותו כבר שנים, מהימים שלו בלהקת הת'ראש הוותיקה Forbidden, וכמובן, זה לא המפגש הראשון שלנו איתו. Paul גם היה המתופף ב-EP שלנו Return To The Apocalyptic City משנת 1993 ועשה איתנו מספר הופעות גם לאחר שעזב את Slayer. ברמת העיקרון, היינו אמורים לעבוד עם Nick Barker [מתופף Cradle Of Filth ו-Dimmu Burgir לשעבר] אבל Nick קיבל בעיטה בתחת ממשרד ההגירה, כי הויזה שלו הסתיימה והוא לא האריך אותה, או לא יכל להאריך אותה, ומכיוון שכולנו הרכב אמריקאי, לא יכולנו כמובן לעזוב הכל ולעבור לאנגליה, אז העבודה עם Paul נראתה לנו הרבה יותר טבעית.

יש הבדל מאד משמעותי בין כל המתופפים שלנו, לכל אחד יש מגע אחר לתופים. למשל, Nick הכניס לחומר שלנו הרבה מאד אלמנטים של דת' מטאל ובלאק מטאל, שעם הז'אנרים האלה הוא מאד מתמצא, בעוד Paul שהיה בין המתופפים שעיצבו את הת'ראש מטאל, החזיר אותנו פחות או יותר לצורה הראשונית, האיכותית שלנו, גם מבחינת תיפוף – של ת'ראש מטאל כמו פעם, רק משודרג ועדכני.

איך זה לחזור לעבוד גם עם Alex ו-Greg בלהקה, אחרי תקופת זמן ממושכת בה עבדתם עם גיטריסטים ובסיסטים אחרים, ביניהם כמה מהטובים בתחום כמו Steve DiGiorgio או James Murphy? איפה עומדת מערכת היחסים איתם, כבדרך אגב?

Alex הוא חלק אינטרגרלי מאד מ-Testament, גם של פעם וגם של היום. אני יכול להגיד לך שאנחנו מאד שלמים עם האלבומים שהקלטנו לפני שהוא חזר אלינו, אבל כשהוא חזר, הרגשנו שהדברים חזרו למסלול הטוב שלהם, שדרך העבודה היא כמו דרך העבודה של פעם, של ההתחלה. אחרי כל כך הרבה זמן, אני מרגיש שהאלבום הזה הוא המשך ישיר לתקופה הראשונה שלנו. כל האלבום בעצם מרגיש לי כמו The New Order, מבחינת התהליך וגם מבחינת הכתיבה – הוא מתמודד עם אותם נושאים.

אחרי כל כך הרבה אלבומי אוסף, איך זה מרגיש לקדם אלבום חדש, על אמת, סוף כל סוף?

זה מרגיש נהדר, פשוט ככה. היו המון החלטות שגויות שנלקחו ללא היכולת שלנו בעצם לשלוט בנושא, וחברות תקליטים רבות קפצו על המציאות, והרבה אלבומי אוסף יצאו, אבל עכשיו אנחנו בחברת תקליטים סופר-מקצועית בשם Nuclear Blast, שהיא המובילה במטאל אמיתי היום, ואני מאמין שתהליך העבודה איתם הולך להיות הטוב ביותר שהיה לנו אי פעם.

Testament הייתה ונשארה כל הזמן חוד החנית של ז'אנר הת'ראש מטאל, גם כאשר נטשתם אותו לעתים, וביחד עם המון להקות שקמו ועלו, הוקמו והתפרקו וחזרו לקאמבק, אתם נשארתם באיזור המפרץ של סן פרנסיסקו כמו אבן שאין לה הופכין. האם אתה מרגיש שלת'ראש מטאל של פעם יש מה להגיד לעולם שהתרגל למוזיקה קיצונית הרבה יותר, בעצם?

אני חושב שכן, עובדה שהקהל רוצה את זה, ולהקות כמו Forbidden או Death Angel קמות מחדש ומתחילות לעבוד על אלבומים חדשים וכו' – עובדה שהקהל צמא לזה. הבעיה הייתה תמיד בתעשייה, שלא התייחסה ללהקות כמו שצריך, ולכן הרבה להקות ראו שעתיד לא יהיה להן מזה, ועדיף להתפרק מאשר להיכנס לחובות עם חברות תקליטים ועסקנים. מבחינתי, ת'ראש מטאל זו המוזיקה והדבר הכי טוב שכדאי לנו לעשות עם Testament, ואם לא היינו רוצים לעשות את זה, לא היינו פה כיום.

החלפתם באמת הרבה מאד חברות תקליטים מאז סיום החוזה עם Atlantic ב-1994. האם אתם באמת מרגישים שהמסע הזה הגיע לקיצו כעת בידיים של Nuclear Blast?

אנחנו בכנות מרגישים שכן, אחרת לא היינו מוציאים את האלבום הזה. המון חברות, ביחוד Spitfire, נתנו יחצ"נות גרועה, שלא לומר מחורבנת, ולא רצינו לשחרר אלבום חדש שבו השקענו את הנשמה שלנו ואת מיטב זמננו וכספנו בחברה שידענו שלא תוכל למכור ולעבוד איתו כמו שצריך. להיפטר מהחוזה של Spitfire באמת היה קשה. הוצאנו אלבומים רבים שם, כמו Demonic ,Live At The Fillmore ו-The Gathering – שפשוט לא הופצו ולא שווקו כמו שצריך. לכן עזבנו אותם, והם ניצלו את הזכות שלהם כחברת תקליטים ועשו המון אלבומי אוסף כנגד האינטרס שלנו כלהקה. עכשיו, אחרי שסגרנו את כל הפרטים עם Nuclear Blast – החלטנו להוציא את האלבום אצלם, כי הם עם היד על הדופק ומכירים את עולם המטאל העכשווי הרבה יותר טוב מכל חברה אחרת שדנו איתה בנושא.

האלבום החדש מתמודד עם מס' נושאים מגוונים, מה-11/9 ופיגוע מגדלי התאומים, דרך רדיפה דתית ועד למערכת יחסים עכורה וקלוקלת. לעומת האלבומים האחרונים שלכם, להוציא כמה שירים יחודיים מבחינת קונספט כמו "Together As One" ו-"Down For Life" – רוב השירים היו על טהרת הלתת-בראש מבלי הרבה יותר מדי משמעות מאחורה. מדוע השתנתם מבחינת כתיבה ועומק פתאום?

זה לא היה משהו כל כך פתאומי, אני חושב שלעבודה המחודשת עם Alex ועם Greg יש יד בדבר. אנחנו מרגישים כאילו חזרנו לתחילת הדרך, לשנות ה-80, וגם תהליך העבודה מרגיש ככה, זה למה גם המילים מרגישות עם אותו המסר, כי זה מרגיש לנו כאילו סגרנו מעגל. כמו אז בשנות ה-80' גם עכשיו יש לנו את אותן בעיות. שכתבתי את The New Order הרגשתי את חוסר האמון והגועל שלי מאיך שהעולם מתנהל. היום אני מרגיש אותו דבר, רק אפילו בצורה יותר חריפה. אני לא חסיד גדול של בוש, ואני לא חסיד גדול של המלחמה הזאת שמתנהלת, וזה מרגיש לי כאילו כל העולם יורד לטמיון – ועל כן חשוב לי לבטא את זה. תדע לך שההרכב ג'אז של Alex היה ממש בבנין הסמוך לאירוע מגדלי התאומים כשהכול קרס. זה גרם לי לחשוב מה היה קורה אם הייתי מאבד את אחד מהחברים הכי טובים שלי. זה באמת עורר השראה לאלבום.

למה לקח לכם למעשה 9 שנים מאז The Gatheing להוציא אלבום חדש? באמת היה כל כך קשה לכתוב חומר שיתעלה על היצירה הזאת?

שמע, קודם כל כן, אבל כפי שכבר ציינתי, הבעיה היא פשוט חוסר המוטיביציה לכתוב ולהקליט ולשחרר אלבום שאתה יודע שלא יקבל את מה שראוי לו. אז משכנו את הזמן עד שפקע החוזה והמשכנו הלאה ל-Nuclear Blast. כפי ששמת לב, עבר מעט מאד זמן יחסית מאז שחתמנו שם, עד שהאלבום יצא.

עכשיו לשאלה קצת קשה. אתה הפכת לסמל לכל אותם מטאליסטים שחולים במחלות ממאירות, בעיקר בעקבות הניצחון שלך על מחלת הסרטן (Chuck Billy לקה בסרטן הגרון ב-2001, והחלים ממנו סופית ב-2004). מה יש לך לומר לכל אותם מטאליסטים שרואים בך סמל למאבק ללא ויתורים, מה היה הדבר שהחזיק אותך בתקופה הקשה הזאת?

בסופו של דבר, הכל מסתכם באמונה – אמונה בעצמך או במשהו אחר, זה כבר פחות משנה, אבל אם יש לך אמונה אמיתית, אתה פשוט תצליח. במקרה שלי, אני אינדיאני במוצאי, והתחברתי מאד לתרבות של הוריי ואבותיי בתקופה הזאת, גם מבחינת הרפואה האלטרנטיבית. הייתי עושה מדיטציות, הייתי נכנס לטראנס, לוקח פטריות הזיה כדי להקל עלי מבחינה רפואית, אבל בסופו של דבר, זה הכל בראש שלך. אני החלטתי, בראש שלי, במוח שלי, שהדבר הזה שהוא נקרא "סרטן" הוא לא יותר מצינון קל, וככה התייחסתי אליו אצלי בראש, עד שהמציאות השתנתה בעצם לאיך שאני מתייחס אליה, ולא ההפך. זה הכל אמונה ותפיסה מנטלית.

מה אתה חושב על כל הסיטואציה במזרח התיכון? אתם הופעתם בשנה שעברה בעיר דובאי שבנסיכויות קטאר, איך אתה יכול לתאר את החוויה לפגוש את התרבות הכה זרה הזאת פנים אל פנים?

ובכן, כפי שאמרתי, אני חושב שהמלחמה הזאת במזרח התיכון היא מטומטמת, ואני חושב שהמעורבות שלנו שם כמדינה "אחראית" היא לא נחוצה, וצר לי מאד על חיילים שלנו שנהרגים שם סתם ללא סיבה. יש שיר באלבום החדש שנקרא "The Killing Season" – והוא מוקדש לחיילים שלנו שם בעיראק. וההופעה בדובאי הייתה טובה מאד, באמת חוויה שונה ומיוחדת.

כלהקה ששרדה את חילופי הסגנונות הקריטים של שנות ה-90, מעליית הגראנג' ונפילתו ועד לעליית הניו-מטאל ונפילתו בהתאם – לא שקלתם אף פעם להתרכך או לשנות סגנון, כדי למכור יותר אלבומים, כפי שעשו מס' להקות ת'ראש מטאל גדולות בעבר?

ממש לא, לא ברצוננו החופשי בכל אופן. כל הלהקות גראנג' האלה, איפה הן היום? אז נכון שיש לך עדיין את Pearl Jam, ששרדו את הכל, אבל כל השאר? נעלמו לגמרי. אל הניו-מטאל אני אפילו לא אתייחס, כי זה אופנה שתעלם אם לא נעלמה כבר. מבחינת Testament אנחנו לא נשתנה לטובת תכתיבים של אופנות לעולם. האמת היא, זה ש-Atlantic רצתה שנתרכך ונעשה אלבומים יותר כמו The Ritual, ואפילו מעודנים יותר. כל הרעיון של בלדות רוק בתוך אלבומי מטאל כדי להראות גיוון? זה רעיון שלהם, הם רצו שניתן תחרות ללהקות ת'ראש אחרות שהגיעו והתרככו עם הגעתן למצעד הפזמונים.

אנחנו עשינו בדיוק ההפך. כולם מתרככים? אנחנו עשינו את Demonic שהוא כבד בהרבה מכל מה שהלהקות האלה אי פעם עשו, אפילו בתקופה הכבדה שלהן. כולם החליטו לעשות אלבום קאנטרי-מטאל ולהתפתח לאיזורים מיותרים במטאל – אנחנו עשינו את The Gathering שהוא על טהרת הת'ראש מטאל, על כל הגרסאות שלו. ועובדה שזה עבד, ככל שהתקדמנו לכיוונים קיצוניים יותר, או עמוק אל תוך הנוסחה שלנו, ככה אהבו אותנו יותר, בעוד שכל הלהקות האחרות רק הלכו ואיבדו מעריצים במקום לזכות במעריצים חדשים.

ומעבר לכך, אתה חושב שהשארתם את החותם שלכם על עולם המטאל?

בהחלט כן. שאני שומע שיש להקות חדשות שבאות ורושמות שאנחנו בין הלהקות שהשפיעו עליהן הכי הרבה, זה כבר עושה את ההבדל. יש להקת מטאל עם סולנית שנקראת Light This City – להקה חדשה מארה"ב שעושים מטאל כבד ומלודי – באתי להתארח אצלם והם ממש התרגשו, הלהקות האלו זה כבר דור העתיד של המטאל, מבחינתי. גם כבדים אבל לא כבד נטול מלודיה. אני מרגיש שאת ההשפעה שלנו אנחנו עשינו – והאמת, אנחנו ממשיכים לעשות גם על ילדים חדשים שנכנסים למטאל רק עכשיו.

מה השיר האהוב עליך באלבום החדש, וכמו כן, מה השיר האהוב עליך בכל הקריירה של Testament?

השיר שאני הכי אוהב מהאלבום החדש הוא השיר שנקרא "The Persecuted Won't Forget" – הוא השיר שאני הכי מזדהה איתו והכי נהנה לבצע אותו. אני חושב שהמהירות והכבדות שלו, כמו כן גם המילים שלו, זה משהו משגע ומעולה. אם אני צריך לבחור שיר מכל שאר הקריירה שלנו… המממ… הייתי הולך על "3Days Of Darkness" מהאלבום The Gathering. זה השיר שמבחינתי שילב בין העולם הישן של Testament לבין העולם החדש שלנו. בין שאגות דת' מטאל לשירה של פעם. לפי השיר הזה בניתי את הקונספט של השירה באלבום החדש, ואני חושב שאפשר להרגיש את זה. גם ישן וגם חדש.

איזה שיר, אם יש אחד כזה, אתה הכי פחות אוהב בקריירה שלכם, ומתחרט שאי פעם כתבתם אותו?

אני אצטרך לומר "The Ballad" מתוך האלבום Practice What You Preach. יש הרבה שאוהבים את השיר הזה, גם יצא לו קליפ, אבל ההחלטה לכתוב בלדה הגיעה מחוץ ללהקה, מחברת התקליטים, ולכן אני לא כל כך שלם עם השיר הזה. גם לא מבחינת ביצוע. למרות ש-Alex באמת בולט שם לטובה.

איזה מהאלבומים הפחות אהודים שלכם, Practice What You Preach, Souls Of Black ו-The Ritual, אתה אישית הכי אוהב?

ובכן, אני חושב שאני אצטרך לבחור ב- Practice What You Preach. יש שם לא מעט שירים נהדרים לטעמי כמו שיר הנושא וגם "Sins Of Omission".

עכשיו ש-Alex ו-Greg חזרו לעניין, אתם הולכים לבצע שירים מהתקופות שהם היו נעדרים מבחינה מוזיקלית, או שלמרות הכל תטבלו את הסטים שלכם בשירים מ-Demonic ו-The Gathering?

אני יכול להבטיח לך שאנחנו לא הולכים לזנוח שום אלבום הפעם. גם Demonic יקבל קצת זמן מסך אצלנו בסט, אבל מה שהכי מפתיע הוא הלהט של Alex לבצע את השיר "Trail Of Tears" בהופעות. רצינו בכל זאת לבצע בלדה אחת – והוא בחר את השיר הזה, שיר מתוך האלבום Low שהוא כבר לא לקח בו חלק. אתה מבין, Alex עזב את הלהקה ב-1992 או 1993 – אני כבר לא זוכר, שהוא רק בן 23. הבן אדם הגיע מבית של שני הורים משכילים, אחד רופא והשנייה פסיכולוגית, והם די ישבו לו על הראש ללכת וללמוד, אז הוא הלך ולמד.

הוא הבין שמוזיקה מבחינתו לא תהייה כל מה שהוא יעשה בחיים, לא מוזיקת מטאל, אז הוא למד ג'אז – ואז קם ואמר שהוא מעדיף לעזוב את ההרכב כי הוא לא נהנה לנגן מטאל כמו שנהנה פעם. היה לו הרכב ג'אז שעדיין פעיל – אבל הוא חזר, כי הרעב והצמא למוזיקה חזרו להציק לו, ושומעים את זה. הוא בחר שיר שהוא לא כתב כי אצל Alex אין את העניין של האגו, הוא פשוט חשב שזה שיר אדיר והוא רוצה לבצע אותו בהופעה חיה.

מה לדעתכם ההבדל העיקרי בין סצינת המטאל האמריקאית לבין סצינת המטאל האירופאית?

אפשר להרגיש שבארה"ב הכל מוכתב על ידי אופנות, ובאירופה לא. גם הלהקות המובילות כיום במטאל האמריקאי, הן להקות שיש איזשהו אינטרס אופנתי מאחוריהן. באירופה זה מרגיש אחרת – הרבה יותר כמו הימים של פעם. אבל בסופו של דבר, אין כמו הבית.

האם אי פעם שמעת על איזושהי להקת מטאל ישראלית?

האמת, אני חייב לציין שלא. אני לא כל כך מעמיק במטאל שאני לא מכיר.

מה אתה חושב על עטיפת האלבום החדשה שלכם ועל הקונספט מאחוריה?

וובכן, זה Eric חשב על הקונספט והיה אחראי על העטיפה, אני חושב שבסופו של דבר העטיפה יצאה נהדרת.

פשוט, אחד מחבריי הטובים ביותר הוא המעצב הגראפי [אלירן קנטור], והאמת היא שאחד מפרצופי המלאכים שנמצאים על העטיפה הוא הפרצוף שלי…

מה אתה אומר…

רואה איזה עולם קטן? מדברים על עולם קטן, מתי אתם מגיעים להופיע בישראל?

אני לא חושב שבזמן הקרוב, בכלל. יש לנו סיבוב הופעות עם Judas Priest, Heaven & Hell ו-Motorhead, אחר כך אנחנו ודאי נעשה הופעות באירופה ובארה"ב לקידום האלבום החדש, אבל אני מניח שהכל תלוי מתי יזמינו אותנו להופיע. אין שום דבר מתוכנן.

תודה רבה Chuck! זו הייתה חוויה נהדרת לדבר איתך! יש משהו לומר למעריצים?

תודה רבה לך. תמשיכו לשמוע מטאל ותהיו נאמנים לעצמכם!