מרואיין: John Petrucci גיטריסט Dream Theater

בעוד כמה שבועות תנחת בישראל Dream Theater, ענקית הפרוגרסיב מטאל, ואחת מלהקות הרוק הכבד הגדולות בעולם. לאחר קריירה של כמעט 30 שנה, Dream Theater תיכף משחררת אלבום חדש, עם שם בעל משמעות כפולה ומסקרנת. אירועי השנה האחרונה, שכללו את עזיבתו המתוקשרת והמפתיעה של Mike Portnoy, מתופף ומקים הלהקה, דרשו התייחסות מיוחדת בראיון שנערך עם גיטריסט הלהקה ומקימה, John Petrucci. אז לכבוד ביקורו השני בישראל, תפסנו את פטרוצ'י לשיחה על מוזיקה, כתיבת טקסטים, מייק פורטנוי והחיים בפרברים.
אז מה העניינים, ג'ון?

אני סבבה, תודה. אני כרגע בניו יורק, בשלבים האחרונים של המיקס לאלבום החדש. את המיקס עושה לנו אנדי וואלאס הגדול, וזה מאד מרגש. הוא איש מקצוע מעולה ועושה עבודה מדהימה עד כה. בנימה אישית, אני יכול לומר שאני מאד שמח להיות בנקודה הזו סוף סוף.

איך מייק מנג'יני מתאקלם ללהקה?

הוא מתאקלם מעולה. הוא לקח את ההזדמנות בשתי ידיים בשמחה, והוא קיבל על עצמו את האתגר. אחד הדברים הברורים לגביו זה שהוא היה מוכן ומלא תשוקה, ואת זה יכולנו לראות כבר בפעם הראשונה שנפגשנו איתו, ואני מאמין שזה ברור גם מהסרטונים הדוקומנטאריים ששחררנו לרשת, על תהליך בחירת המתופף החדש שלנו. מייק לקח על עמו את האחריות ונכנס מוכן, הקליט כמו שצריך, עם המון אנרגיה ומקצועיות. היה לנו המון חזרות בשבועות האחרונים, לקראת סיבוב ההופעות. כמו כולנו, מייק מתכונן ולדעתי, הוא בהחלט מוכן עם גישה מעולה ומקצועית.

כיצד מתקדם האלבום החדש של הלהקה? מתי הוא אמור לצאת?

האלבום אמור לצאת ב 13 ספטמבר, ואני מאמין שננסה לשחרר כמה שירים בתור סינגלים. אני בהחלט עומד מאחורי הקלישאה, ואני גאה לספר שהאלבום יצא יותר ממעולה ושאני ממש גאה בכל אספקט של היצירה שמגולם בו: האנרגיה, הרוח של הלהקה, הלחנים, הסאונד. אני יודע שזה נשמע קצת כמו התלהבות של ילד, אבל אני מת שהקהל הרחב ישמע אותו כבר.

שם האלבום מתקשר מיידית לאירועי השנה האחרונה – A Dramatic Turn of Events. האם ניתן להסיק שגם הכיוון המוזיקלי מתפתח בצורה דרמטית, עכשיו כש Mike Portnoy לא חלק מהלהקה?

ברור לי שאפשר לקשר באופן ישיר את שם האלבום לכל מה שקרה עם הלהקה בשנה האחרונה, אבל זה לא המקרה. השם קשור לתוכן הלירי של האלבום, ולעבודה שרוב הליריקה היא על שינויים גדולים שקרו בהיסטוריה ועכשיו בעולם (מבחינה חברתית, פוליטית, רוחנית). השירים הם בעצם על זה, והכותרת של האלבום משקפת את העובדה הזו, אבל באותה נשימה, אני חייב להתוודות שברור שאפשר לפרש את זה באופן בו אתה מדבר עליו – אם כי לא זו הייתה הכוונה.

בשנה האחרונה היו כמה גרסאות לאירועי פורטנוי – חלקם כללו סיפורים על מענה שלילי מהלהקה לבקשתו של פורטנוי לחזור, דרך עו"ד. מה נכון ומה לא?

בגדול, אתה צריך לשאול אותו מדוע הוא עזב, והסיבות האמיתיות שמורות עימו. עם זאת, חשוב לי לציין שאני אוהב אותו ומעריך אותו – ואת התרומה הענקית שלו ללהקה במשך כל שנות קיומה. מייק עזב את הלהקה במפתיע, השאיר אותנו בהלם ובמקום של קיפאון מבחינה מקצועית. היינו אמורים להתחיל לעבוד על האלבום החדש ולתכנן את השנה הקרובה, כשהוא הודיע לנו שהוא מעוניין לעזוב את הלהקה. ניסינו להסביר לו שאנחנו לא רוצים שהוא יעזוב., אבל מייק החליט והיה נחוש בדעתו, ונאלצנו לקבל את העזיבה שלו כעובדה מציאותית לכל דבר. כפי שניתן לראות בסרטונים הדוקומנטאריים, אנחנו המשכנו בדרכנו והתחלנו לעבוד על האלבום החדש, במקביל לזה שהפשלנו שרוולים ויצאנו לחפש מתופף חדש. בנקודה מסוימת מייק ביקש לחזור ללהקה, ואנחנו כבר החלטנו על צירופו של מייק מנג'יני ללהקה, כך שבעצם כבר היה לנו חבר חדש בלהקה – מייק מנג'יני עזב את משרת ההוראה בברקלי, עזב את שאר ההרכבים שהוא עבד איתם בשביל להצטרף אלינו, ועם כל הצער שדבר, לפטר אותו באותו הרגע בשביל לחזור לעבוד עם מייק פורטנוי פשוט לא התאים. לא מבחינה מקצועיצת ולא משום בחינה אחרת.

איך אתה, כמנהיג הלהקה מזה למעלה מעשרים שנה, מתמודד עם העזיבה של פורטנוי, שותפך לעשייה בעשורים האחרונים?

יש כאן בלבול – מעולם לא היה מישהו אחד שמנהיג אותה, או שניים, תמיד עבדנו כיחידה אחת מגובשת, כשלחלקנו היו תחומי אחריות משלו. המעמד שלי, באופן אישי, לא באמת השתנה. זה בהחלט שונה כשאתה לא חלק מצמד שמפיק את האלבומים ואולי אחראי על החלטות מסוימות בצורה אחרת משאר חברי הלקה, אבל אני מרגיש די אותו הדבר. מייק בהחלט עשה דברים מדהימים ללהקה, והיה איש קשר מדהים עם המעריצים, אבל הדברים שאני עושה לא באמת השתנו. זה שונה כשאני מפיק לבד עכשיו, אבל זה משהו שאני נהנה לעשות, ואני נהנה לקבל את האחריות על עצמי.

האם עזיבתו של פורטנוי השפיעה על תהליך יצירת המוזיקה לאלבום החדש?

לא. היינו רק בדיבורים על האלבום כשמייק הודיע לנו שהוא החליט לעזוב את Dream Theater. חלק מאיתנו התחיל לכתוב קצת חומרים בבית לפני ההודעה של מייק, אבל כשנכסנו לאולפן הוא כבר לא היה איתנו. כל האלבומים שלנו בעלי אישיות מוזיקלית משלהם, והמוזיקה עצמה מקבלת כיוונים שונים בכל אלבום. הסאונד עצמו נשאר אותו דבר. בכל אלבום יש השפעות אחרות ונשמע קצת שונה מהקודם ומזה שיבוא אחריו, אבל תמיד יש מטרה ברורה, שאפשר לזהות כחתימה של הלהקה. אני בטוח שהקהל יעריך את האלבום החדש, ויקבל אותו באהבה.

האם מישהו מחברי הלהקה הנוכחיים לוקח על עצמו יותר משקל כעת, בכל הנוגע להפקה, עיבודים, ואמירה מוזיקלית?

שוב, אנחנו ממשיכים לעבוד באותה צורה. ההרכב האנושי והמקצועי עדיין כאן ולא השתנה. הדבר היחיד שהשתנה זה שמייק לא היה חלק מהעבודה הפעם, ולמעשה, חשוב לציין שהאלבום לא נכתב עם מתופף. הכתיבה נעשתה ללא מייק פורטנוי, וגם ללא מייק מנג'יני, שהקליט את החומרים שלו לאחר שסיימנו לכתוב את האלבום – אבל הקהל יקבל חומר בדיוק כמו שהוא רגיל. תפיסת הקהל קצת מוטעית בעניין הזה, כפי שציינתי קודם.

ואיך מנג'יני מתמודד עם הנעליים אליהן הוא נכנס – מבחינה מוזיקלית אין ספק שהוא מתמודד איתן בכבוד, אבל כיצד מבחינה ציבורית – מול המעריצים?

מנג'יני נהנה מכל רגע. חשוב להבין כמה דברים בסיסיים לגבי מנג'יני – הוא איש מקסים, חברותי וצנוע. הוא מקבל את המקום שלו בהבנה ויש לו המון כבוד והערכה מבחינה מוסיקלית למקום אליו הוא נכנס ולנעליים הגדולות. אנחנו פשוט סמכנו עליו ברגע שהוא נבחן, והחיבור היה שם מבחינה מקצועית וחברתית. אין בולשיט איתו ואני בטוח שהקהל יקבל אותו באותה אהבה כפי שאנחנו קיבלנו אותו למשפחת Dream Theater.

כיצד אתם מתכוננים להופעה בישראל? האם אתם מכינים לנו הפתעות מיוחדות גם הפעם, כגון הביצוע ל"הבה נגילה"? האם זו תהיה הופעה ארוכה במיוחד או ממוצעת?

אתה יודע שקיבלנו המון פידבקים חיוביים על הביצוע ל"הבה נגילה"? ואתה יודע משהו יותר מגניב – זה היה אלתור! עשינו חזרות קצת לפני ההופעה ופתאום החלטנו לנגן את זה מתישהו בהופעה ולשלב את זה לאחד השירים, כפי שבסוף עשינו. אני מניח שכעת, אחרי שקיבלנו המון מחמאות על זה, נצטרך לחשוב על משהו מיוחד להופעה הנוכחית. ההופעה בישראל היא חלק מסיבוב שמתחיל ביולי, שבעצם הוא סיבוב פסטיבלים, כשמדי פעם אנחנו להקה מרכזית בפסטיבל ונותנים הופעה ארוכה יותר. יש לנו סט ארוך בשביל ההופעות הללו, שאינן חלק מפסטיבל , אבל חשוב להבין שההופעה בישראל היא לא חלק מסיבוב היכרות לאלבום החדש, כך שסביר להניח שלא ננגן חומרים מהאלבום החדש. זו תהיה הופעה מיוחדת ללא ספק, בעיקר מכיוון שההופעה הקודמת הייתה מדהימה, עם כמות קהל אדירה, מזג אוויר נפלא, ואני זוכר לטובה את כל הרגעים היפים שהיו לנו באותו הערב.

בפעם הקודמת כמעט לא נשארתם בארץ, האם הפעם מתוכנן ביקור ארוך יותר, שכולל אולי מפגשי עם מעריצים?

לצערי, אנחנו לא באמת נשארים במקום מסוים יותר מיום יומיים, כי הסיבובים תמיד ארוכים ומתישים. נפגשנו בפעם הקודמת עם מעריצים ביום ההופעה, ואולי נוכן לעשות דבר דומה גם הפעם. הייתי שמח להישאר בישראל עוד כמה ימים, לטייל ולראות נופים – ולטעום מהאוכל המעולה שכל הזמן מספרים לי עליו, אבל כנראה שזה לא יקרה.

איך קרה שמכל חברי הלהקה, אתה היחיד ששחרר פרויקט סולו אחד בלבד? אתה היחיד גם שהתארח או שיתף פעולה הכי פחות עם אמנים אחרים, ובעיקר התמדת עם ה G3.

מה אני אומר לך… אני פשוט נהנה לעבוד על החומרים של Dream Theater. אין לי צורך לחפש משהו אחר, או להביע את עצמי באלבום אחר, מכיוון שאני שואב את הסיפוק המוזיקלי שלי מהלהקה. שלא תבין לא נכון – אלבום הסולו היה כיף ואני עובד על אלבום נוסף, אבל זה בעיקר פרויקט כיף, שאני מושך כבר כמה שנים ולא מתכנן לשחרר בתאריך מסוים, לפי איך שזה נראה כרגע. אני כותב את החומר של דרים במשך כל כך הרבה זמן עד שזה פשוט מספק אותי. מדי פעם, אם יש משהו שמגיע, Liquid Tension לדוגמא, זה נחמד לעשות משהו מחוץ למסגרת הרגילה, אבל אין לי תשוקה בוערת לעשות מיליון דברים אחרים.

לא מעט ביקורת הופנה ללהקה בשנות קיומה, ועל רובה עניתם בכבוד ובסבלנות – לפעמים דרך המוזיקה עצמה. אבל על דבר אחד נדמה כי מעולם לא עניתם, והוא הנטייה לשירים פופיים יותר, שניתן לזהות בהם השפעות ישירות של הרכבים מוכרים – יו2, מיוז ועוד. האם אתם מכתירים את השירים הללו כמחוות או שיש משהו מכוון יותר בעיבודים הללו?

איזה קטע שאתה שואל את זה, מכיוון שלפני כמה זמן ניהלתי שיחה, בדיוק על זה, עם אשתי. מה שאמרתי לה, ומה שאני כנראה גם אומר לך, זה שהמוזיקה שאתה כותב זה מה שיוצא. איט איז וואט איט איז. לאמן בכלל, ולמוזיקאי בפרט, קל מאד להיכנס לשאלות כמו "האם יאהבו או לא", או ליתר דיוק – "מה המעריצים יחשבו", אבל בסופו של דבר אתה תמיד חוזר למקום היצירתי המקורי – אתה כותב מה שבלב, מה שאתה מרגיש. אם משהו יוצא כאילו הוא מושפע ממשהו ספציפי, אז יאללה, שיהיה. זה מה שהרגשנו באותו הרגע, וזה מה שרצינו לומר. אני תמיד מנסה להיות כן מבחינה מוזיקלית, אז אני מפרסם רק דברים שאני גאה בהם ועומד מאחוריהם. זה יוצא איך שזה יוצא ותמיד יהיו מבקרים וביקורות, אבל חשוב לזכור – גם כמעריץ וגם כאמן – שלעולם יהיו אנשים שלא יאהבו משהו מסוים, כמו שתמיד יהיו אנשים שיאהבו בדיוק את אותו הדבר שהקלטת. הכי חשוב זה להישאר נאמן לעצמך, למה שאתה מוציא החוצה, ולמה שאתה מייצג.

האם יש שירים שאתה מצטער שהקלטתם, מהקטלוג העשיר שלכם? שירים שהיית רוצה לבצע בצורה אחרת, או לוותר עליהם בכלל?

בכנות מוחלטת – אין שירים שאני מצטער שהקלטתי. אבל בהחלט יש דברים שהייתי משנה או משפר: מילה פה, שורה שם, משפט מוזיקלי כזה או אחר, בחירת סאונד מסוימת. אבל לצערי זה פשוט לא עובד ככה – ברגע שהקלטת זה מה שזה. תמיד יהיו חרטות וניסיונות לשפר ורצונות לעשות דברים אחרת (משהו ש DT עשו עם רמיקיס לכמה שירים מ Imager and Words – א.ג). אבל ככה זה בחיים. השירים הללו, עליהם אנחנו מדברים, הם דוגמא למה קרה באותו הרגע.

מצד שני, האם יש שירים שאתה מתגאה בהם יותר מהאחרים? או אולי אלבום שלם שאתה חושב שהוא "הטוב ביותר" – חוץ מהחדש?

בהחלט. יש רגעים שבהם אתה מרגיש שמשהו עבד בדיוק כמו שצריך, אולי בגלל התהליך ואולי בגלל התקופה והאווירה. אין לזה באמת תשובה, ל"מדוע משהו מסוים עובד יותר טוב ממשהו אחר". אולי הכוכבים מסתדרים בצורה מסוימת וגורמים לירח להשפיע עלינו. אבל ככה זה מוזיקה, והיא תמיד מושפעת מגורמים חיצוניים שהופכים לגורמים פנימיים ורגשיים.

כתיבת המילים שלך תמיד התאפיינה במילים אובייקטיביות – אתה חוקר נושא לעומק ואז כותב עליו מכמה נקודות מבט, על מנת להעניק לנושא טיפול הולם, בין אם מדובר בנושא פוליטי / חברתי או נושא אישי. האם באלבום החדש אתה ממשיך בקו הזה, או לוקח גישה גסה יותר, אישית יותר?

לשמחתי הרבה, אני מאמין שיצא לי לכתוב שירים בכל הצורות האפשריות, פחות או יותר. יש שירים בהם אני כותב מנקודת מבט אישית וזה יוצא מהלב, בצורה מסורתית יותר, כשאתה מתאר רגש בסיסי (אבדן, אהבה, וכיו"ב), עשיתי כאלו. עשיתי כתיבת סיפורים ופיקשן כשאני יוצר סיפור (כמו Scenes from a Memory), ולפעמים אני משחזר אירוע שקרה לי באמת, והופך אותו לטקסט (A Nightmare to Remeber). זה די תלוי במה יוצא ממני, ככותב, באותו הרגע. בתור כותב טקסטים, אני תמיד מנסה לכתוב משהו שמחתבר למוזיקה עליה הטקסט יושב, על מנת שהאחד ישלים את השני – בין ברמת המילה שמתלבשת על תו מוסים ומשלימה את ההרגשה שאני רוצה שהמאזין יחוש, או בין בשורה – או אפילו פזמון שלם – שמקבל אופי משלו, מכיוון שאנחנו מחפשים את הכיוון המושלם אליו ניקח את המאזין. זו עבודה מורכבת, ארוכה וקשה, ואני שמח שעם השנים, הטקסטים שלנו בלהקה מקבלים את הכבוד.

אני לוקח לדוגמא את Panic Attack, אחד השירים שאני הכי אוהב של הלהקה, שהטקסט המבריק שלו נכתב על ידך – יש הרגשה מאד אישית במילים, כאילו אתה כותב מגוף ראשון ולא בכדי, וזה סוג של חריגה מהמקובל בטקסטים שלך.

השיר הזה בהחלט אישי, והוא המשיך קו של שירים כמו "Another Day" שנכתב על המחלה של אבי. זה מאד תלוי בשיר, בסופו של דבר, ובלחן אליו הוא יותאם. במקרה של Panic Attack , מדובר בשילוב של חוויה אישית עם מקרה בדיוני. לי באופן אישי לא היה התקף חרדה כזה חזק, אבל לקחתי סיפורים של אנשים אחרים בהקשר להתקפי חרדה, החוויות שהם עברו, והדרך בה הם מתארים הסיטואציה המורכבת הזו, ושילבתי את זה עם המקרה האישי שלי. זה מקרה אחד שבו לך, באופן אישי, הכל התחבר והרגשת משהו מיוחד בזמן שהאזנת לשיר, בעוד במקרה שלי ככותב, הייתה כאן פחות חוויה אישית ויותר אוניברסאליות עם מעט ניסיון אישי. הנה, הבאת דוגמא מעולה לתגובת קהל, ששונה מהכוונות המקוריות שלי כיוצר.

זה מצחיק שאתה מספר לי על זה, מכיוון שאני תמיד קישרתי את השיר לדרך בה אתה מתמודד עם חיי הפרברים הנוחים – משפחה, ילדים, SUV ובית עם גינה – לעומת חיי ההופעות והרוק'נרול ששגרת הלהקה מכתיבה. גם אם אתם לא חיים את קלישאת הסקס סמים ורוקנ'רול, אתם עדיין מנהלים חיים לא נורמליים – מבחינת הצורה שהחברה רואה את החיים הנורמליים.

זה מה שמדהים במוזיקה, בעיני – כל אחד מפרש את זה אחרת. לא על זה כתבתי את השיר, ואני מתחייב על כך בצורה ברורה. מבחינתי, כתבתי את Panic Attack בצורה בה הוא נכתב – עם המילים המדויקות בהן השתמשתי, מכיוון שהלחן עליו נשען הטקסט נותן הרגשה מטורפת – אבדן חושים, קריסת מערכות, כמעט טירוף מוחלט. התלבטתי המון לגבי מה יהיה הנושא הרגשי המתאים לזה – ומכאן הגעתי להתקף חרדה. אבל כנראה שבחירת המילים למול הלחן הייתה מספיק טובה או מדויקת, וזה הוביל לכך שאתה פירשת את זה כניסיון אישי וחוויה אישית שלי ככותב, מה שלצערי ולשמחתי – רחוק מן האמת. זה ממש משמח אותי שאתה מפרש את זה כך.

בראיונות עבר הסברתם שאתם קודם עובדים על המוזיקה, ואז מביאים את ג'יימס לתפקידי השירה, וזה השלב בו אתם נכנסים לטקסטים. האם קרו מקרים בהם הטקסט קדם למוזיקה, ונאלצתם להתאים לחן למילים – ולא ההיפך?

בגדול, זו הדרך בה אנחנו עובדים. בזמן שאנחנו כותבים את המוזיקה, אנחנו בונים את המבנה של השירים, ואז אנחנו מחליטים מתי נכנסים תפקידי שירה, ולפעמים כשזה קורה, יוצאות מילים ובטוח פראזות ומלודיות. באופן כללי, רוב הבנייה של המילים מתרחשת בשלב הזה. לפעמים, וזה מקרים די נדירים, יש שירים מוכנים איתם אנחנו מגיעים לעבודה על המוזיקה, ונאלצים לעבוד אחרת. יש מקרה נדיר באלבום החדש שבו היה לי שיר די מוכן מבחינה לירית ואז יכולתי להתאים לו מוזיקה שהייתה קיימת, בצורת ריפים שחשבתי עליהם לשיר אחר. אבל זה מאד נדיר, וכמעט אף פעם לא היו מקרים בו מישהו הגיע עם מילים מוכנות מהבית ונאלצנו להתאים לו לחן או להלחין משהו במיוחד עבור הטקסט הספציפי הזה.

בהמשך לזאת, עבודת המילים של הלהקה מאד מוקפדת, וניתן לראות בבירור שאתם מנסים לתת הרגשה מוזיקלית לטקסט, על מנת להעביר את החוויה בצורה שלמה. ועם זאת, נדמה כי באלבום האחרון נטשתם במעט את הגישה הזו, ועברתם לשלב מוזיקלי חדש, שמזכיר את להקות הפרוג של שנות השבעים – דגש גדול יותר למוזיקליות ולעיבודים. האם זה היה מעבר מכוון?

לא באמת. כמו שאמרנו קודם, תמיד יהיו ביקורות שיאהבו משהו אחד יותר מהשני. מנקודת המבט של האמן אני עושה מה שאני מאמין, וכשאני כותב שיר או מילים, אני שם את כל כולי בעבודה ומדובר כאן על מאה אחוז יצירתיות ותשוקה. לא תמיד זה פוגע בכולם, ואי אפשר לחזות את זה. מעולם לא אמרתי "אני אחפף כאן כי המעריצים יקבלו את כמו שזה" או "אני אשקיע פחות במילים, כי המעריצים מחכים לסולו גיטרה בכל מקרה". אני נמצא שם לכל אורך הדרך, כיוצר, מבחינת התהליך כולו – מילים מול מוזיקה, הפקה ועיבוד מול טקסטים ועיצוב האלבום, ועד לרמת הסאונד בבית המסוים הזה לעומת הבית ההוא. תמיד ניסיתי שהמאמץ הזה ישמע באלבום, ועוד יותר ניסינו כלהקה, שהמאמץ הזה ישמע בהופעות – ואני מאד מקווה שבהופעה הקרובה בישראל, הקהל החם שלכם ישמע את המאמץ הזה.

תודה לך ג'ון, ואני מקווה שתיהנו בהופעה הקרובה בישראל.

תודה לך, ואני מקווה שתהיה לנו – ולכם – הופעה נפלאה!