חוגגים עשור – ראיון עם סימון סימונס, סולנית להקת Epica
להקת המטאל הסימפוני (או שאולי זה מטאל סינמטי? תלוי את מי שואלים) Epica תגיע לכאן באוקטובר כחלק מסיבוב ההופעות החוגג עשור לאלבום הרביעי שלה, Design Your Universe. סימון סימונס, סולנית הלהקה מאז ומתמיד ואחת הזמרות החזקות בז׳אנר, הסכימה לשבת איתי לשיחה. היא סיפרה לי על השוני בתפיסת העולם שהשפיעה על הכתיבה שלה מאז שילדה (״נהייתי הרבה יותר רגישה, אני כבר לא יכולה לצפות בסרטי אימה״), על הגישה שלה לאלימות ברחבי העולם (״אני מעדיפה לא להתעדכן בנושאים האלה, זה יכול להיות ממש מדכא״) וקצת על קריירת הצילום שלה שהיא מנסה לטפח.
היי סימון. עברו כבר מספר שנים מאז ההופעה האחרונה שלכם כאן, עד כמה את מתרגשת להגיע לכאן שוב, עם סיבוב העשור לאלבום Design Your Universe?ֿ
מאוד! אני תמיד שמחה לחזור לישראל, יש לכם קהל נפלא וזה מקום שתמיד כיף לבקר בו, אני אוהבת להופיע בבארבי וכן, זה מרגש לחזור לתל אביב.
אתם מוציאים כל שנתיים – שלוש אלבום חדש, ועברו כבר יותר מ-3 שנים מאז האלבום האחרון שלכם, האם עלינו לצפות למשהו חדש בקרוב?
ובכן, כן! אנחנו עובדים על אלבום חדש והתכנית היא לשחרר אותו ב-2020.
רגע, יש לי סקופ כאן? אלבום חדש שלכם בשנה הבאה!
כן, אני מניחה שכן.
בואי נדבר קצת על מוסיקה, על המוסיקה שלכם ועל האלבומים שלכם. כשאני מנסה למקם את אפיקה מבחינת ז׳אנר, בד״כ מתייחסים אליכם כאל מטאל מלודי ואני מתייחס אליכם כאל מטאל סימפוני. עם זאת ראיתי לא מעט התייחסויות לכך שבשירים שלכם יש מוטיבים של דת׳, פאוור, פרוגרסיב ואפילו ת׳ראש. איך את היית מגדירה את הז׳אנר של אפיקה?
אני חושבת שמטאל סימפוני זו הגדרה טובה, אולי הייתי מגדירה את אפיקה גם קצת בכיוון של מטאל סינמטי; אנחנו עושים לא מעט מוסיקה שבונה סצנות קולנועיות, או לפחות מנסה, עבור המאזינים. אז אולי מטאל סימפוני סינמטי כזה.
פרט לאלבום הראשון של אפיקה,שבו מארק כתב את כל המילים, מארק ואת כותבים את המילים לשירים באופן משותף כשחלק מהשירים שלו וחלק שלך. תוכלי לספר לי קצת על תהליך הכתיבה עבורך ואיך המילים משתלבות עם המוסיקה?
אני כותבת את המילים אחרי שסיימנו לכתוב את המוסיקה בד״כ. אני כותבת לי פה ושם מילים ושמות לשירים, משפטים שאולי אשתמש בהם, מכינה לי מעין ״מחסן״ שאוכל להשתמש בו. בחלק מהמחסן הזה אני משתמשת ובחלק לא. כשאני שומעת את הלחן אני מתאימה את המילים, משחקת קצת כדי שיתאים למסר וללחן וישב טוב. המילים יכולות להשתנות ממש עד הרגע שאנחנו מקליטים, אם אנחנו מבצעים משהו ורואים שזה לא יושב בול יש סיכוי שנעשה איזו החלפה של המילים. יש שירים שאליהם מארק מגיע עם רעיון ואני מתאימה את עצמי. אני משתדלת למצוא לעצמי מקום נוח ונעים לכתוב; בזמן הטור האחרון, למשל, בגלל אילוצי הזמנים מצאנו את עצמנו כותבים בבקסטייג׳, אחרי סאונדצ׳ק, באוטובוס וכו׳. אבל עבורי זו לא סביבה מתאימה, אני צריכה את השקט שלי, את הניתוק מהרעש הסביבתי כדי לכתוב.
בשני האלבומים הראשונים שלכם היו לא מעט מקטעים של לטינית שנדמה שהלכו והתמעטו. יש לזה סיבה מסויימת או שזה פשוט קרה?
האמת היא שזה פשוט סוג של קרה. גם באלבום האחרון יש שיר (שיר הנושא) שיש בו מקטעים בלטינית. בעבר כשכתבנו היינו כותבים מראש כמה קטעים באנגלית ושולחים אותם לחבר שלנו שהוא מורה ללטינית, והוא היה שולח לנו את התרגום. היינו מנסים אותם, מבחינת ההתאמה לסאונד של השיר, ואז מחליטים אם להשתמש בהם. אני מאוד אוהבת את המקטעים האלה בלטינית, אבל בלי שום סיבה ממשית הם התמעטו קצת.
כששומעים את האלבומים שלכם אי אפשר שלא להבחין בנושאים שאתם נוגעים בהם – האנושות, מצב כדור הארץ, הטבע והדת. אתם נוגעים בדת לוא דווקא בקטע טוב, ומביעים את דעתכם לגבי מה שהדת גורמת לאנשים לעשות. עם זאת אתם לא נוגעים בנושאים פוליטיים עדכניים וקונפליקטים אלימים נוכחיים. בלי לדון בקונפליקט מסויים (ולמרות הקונפליקט שאנחנו חווים במדינה שלנו), מה את חושבת על כל הקונפליקטים האלימים שקורים בעולם – באיראן, אפגניסטן, הודו ואפריקה?
אני משתדלת לא להשאר מעודכנת יותר מדי בכל הנושאים האלה כי הם פשוט מאוד קשים ומדכאים. לשמוע על כל מה שרע בעולם כל הזמן, לראות את כל הדברים האלה, זה ממש קשה. הרי העיתונות והחדשות לא מדברים על מה שטוב – הם כל הזמן מראים את הדברים הרעים, את כל הכותרות הקשות, וגם אז הם מעוותים קצת את המציאות כדי לשרת אג׳נדות מסויימות כך שאי אפשר אף פעם לדעת מה באמת קרה שם בלי להיות שם, אי אפשר ממש לסמוך על התקשורת ולהאמין לכל מה (ואיך) שהיא מספרת. אני משתדלת מאוד לעקוב אחרי הסיפורים החיוביים יותר, השמחים יותר, במקום לדעוך ולהיות בדכאון מהמצב. מעבר לזה, אדם אחד לא באמת יכול לעשות שינוי גדול ואלא אם זה יגיע מהאנושות ככלל השינוי הזה לא יגיע. אני לפעמים שומעת על דברים שקורים ורואה דברים בחדשות ואני אומרת ״תודה על מה שיש לי״, זה שיש לי בית, זה שאני מרגיש בטחון אישי, זה שיש לי משפחה, אלו דברים שלפעמים נראים לנו ברורים מאליהם אבל כשרואים לכמה אנשים אין את הבסיס הזה פתאום דברים מקבלים פרספקטיבה אחרת.
האלבום האחרון שלכם, The Holographic Principle, שונה מהאלבומים שלכם עד עכשיו. אמנם יש בו שירים שאפשר לשמוע ולומר ״זה אפיקה״, שיש להם את הצליל המזוהה איתכם כל כך, אבל יש גם שירים שונים; הם שקטים יותר, רכים יותר ובחלקם התווספו גם צלילים ערביים משהו שמזכירים לי את אורפנד לנד (כן, אני מכירה אותם, ניגנו אותם, באמת יש בזה צליל מעט דומה) . תוכלי לומר לי מה שונה באלבום הזה לעומת האלבומים הקודמים שלכם?
תראה, אנחנו עכשיו 5 בנים ואני שכותבים, ולכל אחד מאיתנו יש את הסגנון שלו. מארק שומר על הסגנון המוכר הזה של אפיקה, אבל האחרים כותבים כל אחד בסגנון שלהם – דום, דת׳, קון אוהב מאוד את סרטי דיסני אז הוא כותב קצת בסגנון ״דיסני״ כזה, מתקתק ושמח. אייזק למשל כתב את Edge of the Blade שהוא די ״דומ-י״ כזה, והכתיבה של כל אחד מהחברים באה לידי ביטוי באלבום. אז כן, יש משהו בזה שיש באלבום שירים שבקלות אפשר לזהות אותם ואחרים שפחות. בגלל שאנחנו גרים במקומות שונים ולא קרובים אחד לשני, אנחנו כותבים יחד בדרופ בוקס או בגוגל דוק ואז נפגשים באולפן ומחליטים על שינויים אחרונים לפני ההקלטה. באלבום החדש אנחנו רוצים לנסות משהו אחר, אנחנו מתכוונים להפגש לכמה ימים במקום כלשהו ולעבוד באופן מאוד אינטנסיבי על הכתיבה של האלבום, מעניין אותי לראות איך תראה התוצאה. אני יודע שנייטוויש נפגשים ככה כשהם כותבים אלבום, הם מסתגרים באיזו בקתה מרוחקת בצפון פינלנד עם כלום פרט לשלג וקרח סביבם, ועובדים עד שיוצא להם עשן מהאזניים. כן, זה בערך הכיוון, אולי בלי העשן, אבל בערך. אני תמיד פתוחה לרעיונות חדשים ולנסות דברים מרעננים כל עוד זה משפר את התוצאה הסופית.
אם זה בסדר אני רוצה לשאול שאלות קצת יותר אישיות. כשהצטרפת לאפיקה היית סה״כ בת 17, כך שאת היום למעשה חצי מהחיים שלך עם ובתוך אפיקה (סימון בת 34. י.א.). האם חשבת על כתיבת אלבום סולו?
למען האמת כן, חשבתי על זה לא פעם, אבל העבודה עם אפיקה כל כך אינטנסיבית ודורשת ממני כל כך הרבה זמן שפשוט לא הגעתי לזה ולא היה לי זמן לעבוד על אלבום כזה. אולי מתישהו בעתיד יהיה לי את הזמן לשבת ולכתוב אותו אבל כרגע, למרות שזה נמצא לי במחשבות, אני לא רואה את זה קורה. בנוסף לפני 6 שנים הפכתי לאמא והמעט זמן שעוד נותר לי איכשהו נעלם גם הוא, והחיים נהיו אפילו יותר אינטנסיביים. אני מנסה למצוא לעצמי גם זמן לפתח את קריירת הצילום שלי, שאני מאוד נהנית ממנה.
רגע, מה? צילום? את גם צלמת?
כן, התחלתי לצלם לפי כמה שנים וגיליתי שאני מאוד נהנית לצלם, בעיקר פורטרטים בשחור לבן.
איזה יופי! אוקיי, תיכף נגיע לזה אם כך!
כמו שהזכרת, ב2013 נהיית אמא. את חושבת שהמעבר להורות שינה אותך, שינה את אופי הכתיבה שלך?
כן, בהחלט ,לא מעט. המעבר הזה הפך אותי להרבה יותר רגישה לדברים שפעם לא הפריעו לי (במובן הרגשי). למשל פעם אהבתי מאוד סרטי אימה, אני עדיין מאוד אוהבת סרטי אימה אבל אני לא מסוגלת לראות שום דבר שיש בו ילדים, שקשור לילדים, אני מיד משליכה את זה על הילד שלי ונהיה לי ממש רע וקשה לי לצפות בהם היום. כל העולם שלי הפך פתאום להיות הרבה יותר רגיש, וזה מן הסתם מתגלגל גם לכתיבה שלי. אני מוצאת את עצמי היום מסתכלת על כל אחד, אני מתכוונת לאנשים בוגרים, ורואה את הילד שבו. הרי בכל אחד מסתתר ילד, הילד הזה שהיינו עדיין שם, הוא פשוט יותר מנוסה, יותר בוגר, עבר יותר חוויות, אבל הוא עדיין שם ואני מוצאת את עצמי רואה את הילד שבכל אחד ואחד מאיתנו. זה שינה את האופן שבו אני מסתכלת על אנשים באופן כללי. מעבר לזה העבודה עצמה כזמרת, נהייתה יותר קשה, הטורים הרבה יותר קשים לי כי אני רחוקה ממנו, אבל זו העבודה שלי ואלו החיים שבחרתי ואני מאוד אוהבת את העבודה שלי הזו, עצם העבודה שאני יכולה להתפרנס ממנה, זה משהו שהוא לא טריוויאלי ואני מאוד שמחה על זה – עם כמה שזה מקשה עלי לפעמים בתור הורה. את לוקחת אותו לפעמים להופעות, כשאת מופיעה בגרמניה? לא, אני ממש מעדיפה שלא. אני לא חושבת שמאחורי הקלעים של כל המקומות שאנחנו מופיעים בהם, עם כל הטינופת שבהם והבלגאן שיש שם הם מקום שמתאים לילד בגילו להסתובב בו.
אני יודע שאחד האלבומים האהובים עליך הוא Oceanborn של נייטוויש. אני גם יודע שאת ופלור חברות ושרתם בכמה הזדמנויות יחד, והיא אפילו הופיעה בבלוג שלך כמה פעמים (אני משתדל לעקוב). יש סיכוי שמתישהו תעלי על הבמה עם נייטוויש לכמה שירים?
כרגע אין תכנון כזה, אבל אני פתוחה לכל הצעה שתגיע מהכיוון הזה.
לפני שנגיע לשאלות הסיכום, אני רוצה לחזור לרגע לנושא הצילום. תוכלי להרחיב עליו? מה הסגנון שאת מתחברת אליו יותר, מי ההשפעות שלך?
אני מאוד אוהבת צילום פוטרטים, בעיקר בשחור לבן. אני אוהבת את הקונטרסטים החזקים, את הקווים הקשים, פורטרטים שהם קצת יותר ״אפלים״ מעניינים אותי מאוד. אני מאוד אוהבת את Peter Lindbergh ואפילו יש לי סיפור קצת עצוב בנוגע אליו – היום שבו פרסמתי את תמונת הפורטרט הראשונה שלי בשחור לבן הוא היום שבו הוא נפטר. לא ידעתי על זה כי דיברו על זה בחדשות רק יום מאוחר יותר, אבל זה אירוני מבחינתי שדווקא ביום שהוא נפטר התמונה שלי עלתה. צלם נוסף שמאוד אהבתי את העבודות שלו הוא Chris Colls, העבודות שלו בשחור לבן מרשימות ואני מאוד אוהבת את הפורטרטים של Desiree Mattsson, הם מאוד עוצמתיים והצבעים בהם מדהימים. אתה יכול לראות את הפורטרטים שלי באתר שלי Simonesimons.com, יש שם כמה מהפורטרטים שצילמתי.
טוב, לסיכום מספר שאלות קצרות עם תשובות קצרות:
המדינה שבה הכי נהנית להופיע?
ברזיל. ציפית שאומר ישראל, אה? לא, רציתי שתאמרי מה שאת חושבת 🙂 הקהל בברזיל פשוט אינטנסיבי כל כך…
האלבום האהוב עליך בכל הזמנים?
וואו, זה ממש קשה. טוב, אם אני חייבת אז Absolution של מיוז. וגם האלבום האחרון של ראמשטיין אני חושב שהוא מדהים. אנשים ראו את הקליפ שלו ואני חושבת שלא חשבו עליו כמו שצריך וניתחו אותו לא נכון (או שלא ניתחו בכלל) ולא הבינו למה טיל (לינדברג, הסולן של ראמשטיין) התכוון.
מקום שאת רוצה לבקר בו ועוד לא יצא לך?
גרינלנד
השאלה האחרונה – איזו עצה היית נותנת לעצמך בת ה-17?
או… שאלה מכשילה חחחח. ״תבטחי בתחושת הבטן שלך!״ זה הדבר הכי טוב לדעתי שאני יכולה להציע לעצמי בת ה-17.
סימון, המון תודה על הזמן, אנחנו נפגש בבארבי ב-10 באוקטובר, עוד חודש!