חזרתם של מלכי האש – ראיון עם Ashmedi, סולן להקת Melechesh

מרואיין: Ashmedi, סולן להקת Melechesh

הוא נצר למיעוט אשורי המהווה חלק מהאוכלוסיה הרבגונית המאכלסת את ירושלים, ולפני כ-22 שנה הקים בה את הרכב הבלאק מטאל שעתיד להפוך לאחת הלהקות המקוריות, המעניינות והמרתקות במטאל הקיצוני לדורותיו. הוא העתיק את מגוריו לאמסטרדם שבהולנד, ומשם סלל את דרכו לתודעת קהל המטאל העולמי. נראה כי חדוות היצירה מוסיפה לפעום אצל Ashmedi, המוח והלב מאחורי מפלצת המטאל המסופוטמי Melechesh, ובקרוב הוא ישוב לצרוב את עור התוף של קהל המטאל המקומי בהופעה שתתקיים ב-28 למרץ במועדון הגגארין, בצמוד לאלבום חדש וטרי העונה לשם Enki. על רקע הבשורות הללו, בעת ששהה בחופשה בעיר הולדתו – התפנה Ashmedi לראיון עמי. בין שיחה שנסבה סביב אלבום החדש, המהות שביצירה, תעשיית המוזיקה, הימים הראשונים כלהקה בירושלים, ההופעה הקרובה בתל אביב, החברויות שנרקמו במהלך הדרך ועוד, גלשנו גם לדיון כמעט-פילוסופי אודות נושאים כמו היחס שבין המנהיגים לעדר, קיומן של אמיתות מרובות והאדם השבוי בדת ובפוליטיקה. כל זאת ועוד בראיון שלפניכם, 11 שנה לאחר הראיון האחרון ל"מטאליסט" שהתקיים גם הוא, לפני הופעתה האחרונה של Melechesh בארץ.

היי, איש. מה שלומך? מדבר רועי ממגזין מטאליסט.

טוב, טוב, טוב!

איך מזג האוויר שם? שמעתי שיש לכם שם סופה, בירושלים.

כן, ממש קר כאן, איש! זה דפוק לגמרי. המון רוח, קר ומוזר. אני שונא את זה.

מקווה שאתה מחזיק מעמד!

כן… הייתי באילת לפני כן, היה חם יותר, ואז חזרתי לכאן ואמרתי לעצמי – שיט, חתיכת הבדל!

בהחלט. תודה רבה על שהסכמת להתראיין. רציתי לשוחח איתך על האלבום החדש שסיימתם להקליט לא מזמן – Enki, שמתוכנן לצאת לאור לקראת סוף פברואר. ספר לנו קצת עליו.

ישנם המון דברים לגביו, זו שאלה מאוד כללית. מדובר בחומר שלקח לי מספר שנים על מנת לכתוב, זה היה מאמץ שנמשך לאורך מספר שנים. כתבתי פחות או יותר הכל. הקלטנו את האלבום ביוון. זהו אלבום מאוד עמוק ועתיר מטאפורות, מאוד מדויק, וכמו כן גם אלבום מאוד כועס.

יותר מהחומר שיצרתם בעבר?

ובכן, אני כן חושב שהאלבום הזה כועס יותר מקודמו, אני יודע מדוע. אני מניח שזו כנראה השנה הקשה שהוסיפה לו מנת כעס.

The Epigenesis, האלבום הקודם, היה לדעתי אווירתי יותר.

כן, הוא אכן היה יותר פסיכדלי, אווירתי, מושכל יותר. האלבום החדש פשוט כועס יותר. וזהו, פחות או יותר, אלו עדיין Melechesh הותיקים, אנחנו תמיד מצליחים לספק את הסחורה כפי שאנו מבטיחים.

באופן טבעי כבר יצא לך לציין את האל השומרי אנקי בעבר בשירים כמו Ladders to Sumeria ו-Mystics of The Pillar. מה הוביל אתכם לבחור לקרוא לאלבום החדש על שמו?

אלו בדיוק המטאפורות עליהן דיברתי קודם. מצד אחד אנו מסתכלים על כך מההיבט המיתולוגי, ומנקודת המבט הזו, זהו האל של האלים, הוא זה שברא את המין האנושי, שזה דיי מגניב. ומצד שני, האלבום נוגע ליצירת האדם, בידי לא-משנה-מי – זהו יכול להיות חוצן כלשהו, אנונקי, או אנרגיה כלשהי, ומשם הוא סובב סביב המתרחש בין אנשים – הטיפשות והעיוורון והתחקות אחר הדואליות, שהיא בעלת נוכחות מהותית באלבום והיא מנת חלקם של כולנו. הדואליות הזו מובעת באמצעות אותן מטאפורות המתייחסות לטבע האנושי, לפילוסופיה, לתורת הנסתר, לרוחניות, לפיזיקה. זה אף מקביל במידה מסוימת למציאות של ימינו. אנו משתדלים לשמור על כל זה מאוד מעניין ופיקנטי.

אז אם אני מבין נכון, אתם שואבים נושאים מחיי היומיום ומעבדים אותם לעולם המונחים של Melechesh?

הממ, לא בדיוק. בדרך כלל לשירים שלנו ישנן מספר משמעויות, כן? ובמובן מסוים ההיסטוריה חוזרת על עצמה. מה שקרה כבר בעבר עשוי להתרחש שוב. תאוריית האנונקי למשל, גורסת כי קבוצת האלים העתיקים למעשה הגיעו בשליחות ממקום אחר, מהחלל, ומהסיבה הזו ראו בהם אלים. האנושות הייתה דיי פרימיטיבית באותה העת, ואותם אלים ערכו בה ניסויים והעניקו לבני האדם כלים, ספינות ועוד, ובכל פעם שבערה בהם חמתם – הם סוג של ניסו להשמיד את האנושות. זה מקביל להתרחשויות שאנו נתקלים בהן מפעם לפעם בימינו. כך שזהו מעין מקום תמרון שלי במילים אלו כפי שקראתי להן באחד משיריי – רק השתקפויות שלי. לא איזושהי אמונה. אין בידי את התשובות המוחלטות. אני תמיד שואל שאלות, בוחן מה עשוי להראות לי סביר ומה לא, ותמיד מחפש אחר מושגים מעניינים שמבטאים רוחניות או את שחר האנושות מעבר למדע, שעמו הם כמובן יכולים ללכת יד ביד. יכול להיות שזה כך ויכול להיות שזה כך, מי יודע?

גם למדע אין את כל התשובות. אני חושב שהוא מושתת בצורה שנועדה להיות מובנת לנו כבני אנוש, אך ביקום ישנם המון דברים גדולים בהרבה ממידותינו שקשה לנו להבין, בגלל הקושי שבלחשוב מחוץ למסגרת.

נכון. יש לנו יכולות מוגבלות. ישנם דברים שאנו לא מסוגלים לעבד. חלקם הם מציאות מוכחת שנמצאת סביבנו – כמו למשל אינפרא אדום, וכיוצא מכך, ישנן גם מגבלות לבינה האנושית. אבל המדע תמיד מנסה לתקן את עצמו, בניגוד לדתות – הן יודעות הכל, זהו זה, סוף פסוק. אתה טועה, אני צודק, וכל אחת מהן טוענת שהאל נמצא בצד שלה.

תראה, גם קסם עשוי להיות מדע לא נודע. אולי בעתיד כל זה יהיה מדע לכל דבר – תהיה זמינה היכולת לתקשורת טלפתית או שיגור ממקום למקום, כשלפני כן כבר היו אנשים שידעו כיצד לעשות זאת. לטוס במטוס, או לשחק במשחק וידאו היו נחשבים לקסמים לפני כמה מאות של שנים. *צוחק*

אם כבר מדברים על מילות השירים שלכם, אז לא מזמן שחררתם lyric video לשיר Multiple Truths, מעבר לאזכור צאצאיהם של אנקי ונינמה, מהו הסיפור השוכן מאחורי המילים?

בשיר נקשרים מספר סיפורים. אחד מהם הוא שהאחראים לבריאת העולם, האלים הקדמונים, האנונקי, או מי שלא יהיה – חלקם ירדו לכדור הארץ, בין אם בתור הנפילים או העריקים, או שמא היו אלו הנביאים. הם ניסו לשלוט במין האנושי באמצעות דוקטרינות, ואולי אף הדגימו מקסמיהם. זו הייתה דרכם לשעבד בני אדם – להתנקש בחשיבה ולעטוף את תודעתם. כל זאת בכדי שיצייתו לצו המבוסס על האג'נדה שלהם. יכול גם להיות שאותם האנשים שאפו לאיזושהי הדרכה, וכתוצאה מכך הם פיתחו איזושהי פוליטיקה שמבוססת על קוים מנחים מסוימים, ובהתבסס על כך – ישנן המון נקודות מבט, ולכן ישנן אמיתות מרובות (כשם השיר – Multiple Truths, ר.ד.), ואנו, מבחינה מטאפורית, הצאצאים של אנקי. הרבה ממה שאתה שומע מעבר – כל המופשט – יכול להיות נכון לגמרי או שקר מוחלט, היות וישנן אמיתות מרובות. שתי ההצהרות נכונות, והן שתי השקפות שונות. זהו פחות או יותר הפרדוקס המדובר. "שפתו של אדם" המוזכרת בשיר היא מעין משחק מילים, זוהי מצד אחד שפת הדיבור של בני האדם, אך מצד שני שפתה של האדמה. זהו פחות או יותר מה שאני מדבר עליו בשיר, הכוח האורתודוכסי המנסה לשלוט בעולם ולקבוע מי צודק ומי טועה, כשמדובר בסך הכל בנקודות מבט שונות. אולי כך זה אמור להיות שמא אחרת יתרחש כאוס.

כל אלו יוצרים מגוון תרבויות שיכולות להיות משהו יפיפה מצד אחד, או אסון – מצד שני, כשכל האמיתות הללו לכאורה הופכות למאבק דמים בגלל חוסר ההסכמה על מי צודק ומי טועה.

זה לא מצחיק שדת תמיד מסתמכת על משהו ישן? החלוצים הגיעו בזמנם, חלק הלכו אחריהם, חלק רצו להרגם, ובגלל שמדובר באירוע שהתרחש בעבר, זה הופך לאמת, ושם טמונות התשובות. ואז מי יודע? אולי בעתיד איזה נביא או משיח יגיע, וכשזה יקרה בני אדם לא יבינו מי נגלה מולם וישנאו אותו בגלל שהוא חלק מההווה, כי הם לא מסוגלים להאמין בהתגלות בזמן הווה. בעוד כמאתיים שנה ידברו על הגעתו, על אף שבעתו הוא נחשד כנביא שקר ואולי אף נרצח בידי אותם אנשים, וחוזר חלילה. זה כמו להיות צייר, שחי את חייו כעני מרוד, ורק לאחר שהוא מת היצירות שלו משום מה מתחילות להמכר, על אף שכשהיה בחיים הן לא נמכרו כלל. זה משעשע. ובכל הקשור לדת – זה הופך לנוח.

אני מניח שזו דרכן של הדתות להצטייר כאמינות יותר.

כך אני מניח. אני מוצא את זה דיי אירוני. הדת, מנקודת מבטה, מדברת על להיות טוב יותר. והנה, תסתכל למשל על ארץ הקודש – אנשים לא מתים אחד על השני. וזה כך כבר זמן רב, ולא משהו שאתה יכול לומר לעצמך שיחלוף בשנתיים הקרובות. והרי איך ייתכן שזה מקום קדוש? כולם שונאים את כולם, וכל אחד עם אלוהים לצדו.

אני מאמין שבעידן ההיסטורי בו בני אדם חיו במסגרת של שבטים, הדת הייתה נחוצה להם. כיום היא כבר אינה רלוונטית ומיושנת, ועל כן היא נאבקת על סלילת דרכה לתודעה שלנו.

אנשים היו זקוקים להדרכה. הם היו צריכים שיגידו להם מהו הדבר הנכון לעשות. לא היו חוקים מוגדרים בזמנו. מבחינתי אישית, אדם שמוביל אחרים למעשים טובים וגורם להם להרגיש טוב יותר עם עצמם זה קול לגמרי, לא משנה במה מדובר, אך ברגע שאתה כופה על אנשים את מה שאתה רואה בתור האמת האבסולוטית, אתה גורם להם לחוסר נוחות, וזה כבר ממש לא קול. לכן, כפי שאמרתי – ישנן אמיתות מרובות. למען האמת, שמו הראשוני של השיר היה Multiple Truths and The Mechanics of Religion, אך החלטתי שאני אסתפק בשם Multiple Truths. זה שם מאוד חזק. הייתי בארה"ב, היה לנו שם דיון מעמיק, המילים הללו עלו – והחלטתי לקרוא לשיר כך.

והשיר הזה ללא ספק הוביל אותנו לדיון מעמיק גם כן.

נחזור שוב לאלבום. מאפיין בולט של האלבום הינן הופעות האורח מצד מוזיקאי מטאל מכובדים דוגמת Sakis Tolis מ-Rotting Christ,Max Cavalera מ- Cavalera Consipracy ו-Soulfly ו-Rob Caggiano מ-Volbeat. כיצד הגעת לכדי התקשרות ושיתוף פעולה עמם?

אנחנו בשטח לא מעט זמן, והיינו המון בדרכים, הכרנו המון אנשים, אנחנו מכירים המון מוזיקאים, וחלקם הפכו לחברים. רצינו לעבוד עם כאלה שמביאים משהו לסאונד של הלהקה.

עם Max זה היה מגניב, לא ידענו שהוא מעריץ שלנו. יצא לנו לבלות בפסטיבל בו הופענו יחד, ואז הוא סיפר לנו שלדעתו The Epigenesis הוא אחד מאלבומי המטאל הקיצוני הטובים ביותר שנכתבו אי פעם, מה שהיה מאוד נחמד לשמוע. הוא מרבה ללבוש חולצות של Melechesh, כמו למשל בוידאו ובתמונות הפרומו של Killer Be Killed, או בטקס ה-Golden Gods. יש לו אולי 5 חולצות שונות. באחד הפסטיבלים בהם הוא הופיע עם Soulfly, הוא הקדיש את השיר Roots Bloody Roots ל-Melechesh. לאחר מכן ראיתי שהוא אף הזכיר אותנו בראיון. הגענו למסקנה שיש בינינו מכנים משותפים. הוא הגיע ממקום יוצא דופן, מברזיל, ואנחנו הגענו מירושלים. לו יש את הקטע השבטי שלו, לנו יש את הקטע השבטי שלנו. Sepultura בתחילת דרכם היו מעין להקת בלאק-ת'ראש וגם אנחנו התחלנו פחות או יותר בסגנון הזה. וישנם אירועים מקבילים בחיינו כמו זה שהוא עזב בשלב מסוים את הלהקה שלו, אני העברתי את הלהקה שלי למדינה אחרת, אבא שלי נפטר כשהייתי בן חמישה חודשים וכך גם שלו. זה מטורף. כך שהסתדרנו היטב יחד. הוא הציע שנשתף פעולה, אולי באלבום הבא של Soufly. ואז העליתי את זה שיש לי שיר בשם Lost Tribes, ואני צריך עוד שם עוד קול, שונה משלי. ל-Max יש את שאגת האריה שלו, ואת הקטע השבטי, מה שהפך אותו לבחירה המושלמת.

לגבי Sakis – הוא מעריץ גדול של היצירה שלנו, וכמו כן אנחנו חברים טובים. יצא לנו לגור יחדיו באוטובוס במשך חמישה שבועות במסגרת סיבוב הופעות המשותף שלנו עם Rotting Christ בארה"ב. כשאתה חי עם מישהו למשך תקופה שכזו – אתם הופכים למשפחה, בעיקר כשאתם מסתדרים ביניכם. אנחנו הסתדרנו כל כך טוב זה עם זה, והיינו מריצים צחוקים ביחד עד שזה הרגיש כאילו היינו להקה אחת, ולא יכלת להבדיל מי זה מי. כך שברגע ש-Sakis שמע שאנחנו מגיעים ליוון כדי להקליט, הוא טלפן אלי וביקש לשיר באלבום, וכך היה. מצאתי את השיר Enki – Divine Nature Awoken, שנשמע מיסטי, ובו רציתי לשלב את הסגנון הווקאלי האפל שלו. ביום שלמחרת הוא הזמין לכולנו מקום במסעדה – חברי הלהקה שלו, בנות הזוג שלהם, גם כמה עיתונאים הצטרפו. ישבנו שם בשלושה שולחנות. הוא אף וידא שהמונית תיקח אותי ושילם למונית מכיסו. הוא היה מארח ממש טוב ובחור נהדר. אני שמח שיצא לנו לשתף פעולה, כי דיברנו על הנושא כבר אינספור פעמים.

הקשר עם Rob Caggiano החל עוד בעידן המייספייס, שם הוא פנה אלינו והציג את עצמו, בתקופה בה Emissaries היה האלבום האחרון שלנו והוא ניגן ב-Anthrax. הוא ציין כי הוא מאוד אהב את האלבום והציע להפיק את האלבום הבא שלנו, אך The Epigenesis הוקלט בתורכיה, ולכן זה בסופו של דבר לא עבד. במהלך תקופת ההקלטות, ה-Big Four בדיוק היו בסיבוב הופעות באירופה (ארבעת גדולות הת'ראש וכשהם הגיעו להופיע בתורכיה, Rob הכניס אותי ואת חברה שלי לרשימת האורחים. הוא סיפר לכולם עד כמה הוא אוהב את Melechesh וכו'. וחשבתי לעצמי עד כמה הבחור סופר מגניב וסופר צנוע, והעליתי את ההצעה שבאלבום הבא הוא יתרום סולו גיטרה. אני יודע בוודאות שהוא אחד הגיטריסטים הטובים ביותר שיש, רק שהוא אינו מהסוג הראוותני. כל מה שהוא מנגן עשוי בטעם טוב, וזה בדיוק מה שרציתי – מישהו שיכול להציג יכולות גבוהות אך גם לשרת את המוזיקה. אז יש לנו שיר בשם The Palm the Eye and Lapis Lazuli שהוא בעל כיוון מאוד רוקיסטי, שבו חשבתי שהוא יוכל לנגן סולו טוב. הוא היה בגישה ממש מגניבה – באותו הזמן Volbeat היו בסיבוב הופעות, והוא פשוט ניגש לחנות ורכש ציוד הקלטה כדי לחבר למחשב הנייד שלו, והחל לעבוד על סקיצה עבור הסולו. לאחר שהוא חזר הביתה, הוא ישר ניגש להקליט את הסולו. זה הראה לי עד כמה הוא לוקח את הנושא ברצינות.

במקור היו מתוכננים עוד כמה אורחים שלא הסתדר להם בסופו של דבר. בצד האקוסטי, ישנו בחור שמנגן בדודוק, שזה מעין חליל ארמני. סבא שלו נחשב למאסטר בכל הקשור לדודוק (Djivan Gasparyan, שאף שיתף פעולה עם מוזיקאים ידועים רבים דוגמת Peter Gabriel, Brian May ו-Sting, ר.ד.). הוא מנגן בכמה קטעים באלבום. הצלחנו להשיג חבר'ה מאוד מעניינים שמשרתים את המוזיקה שלנו.

מיתרונותיה של להקה שנמצאת בדרכים.

בהחלט. אתה מכיר המון אנשים חדשים. כמובן שלפעמים אתה אוהב את המוזיקה שלהם ולפעמים לא. ישנם חבר'ה שאני אוהב לבלות איתם אבל אני לא אוהב את המוזיקה שלהם, אני פשוט אוהב אותם כאנשים. לעומתם ישנם מוזיקאים שאני אוהב את המוזיקה שלהם, אבל לא אותם כאנשים, כי הם הזויים או דפוקים מדי.

לכל אורך השנים ב-Melechesh, חלקת את דרכך עם Moloch. על אף שאתה אחראי ללחן וההפקה ב-Melechesh, תוכל לספר על תרומתו של Moloch להרכב, ואיך היה לעבוד איתו?

בוודאי שאני יכול. זו מעין רכבת הרים דיי מעניינת, קודם כל – הוא היה חלק מהלהקה במשך זמן רב מאוד, כשהיינו מאוד צעירים. פיתחנו איזשהו קשר מוזיקלי מאוד חזק, אנחנו מבינים אחד את השני מאוד טוב. הוא תמיד ידע להוציא ממני את הטוב ביותר, כך שאני אוהב לערוך עמו סיעור מוחות. הוא אמנם לא מביא הרבה ריפים ללהקה, אך כשהוא כן מביא אחד – הוא נשמע פשוט נפלא. לאחרונה הוא כבר פחות פעיל בלהקה, אם כי הוא הקליט באלבום, מופיע בתמונות הפרומו ומשתתף בקליפ שנוציא בהמשך, וזאת מאחר ואני מכבד ומעריך אותו כחבר טוב וכאמן. אמרתי לעצמי שאם הוא כבר לא בסביבה, אולי כדאי שננסה לשלב גיטריסט אחר. ניסינו את זה, זה לא עבד. הגענו למסקנה שאנחנו מבזבזים את הזמן, ושדבר לא הולך להשתנות, והרוטינה של Melechesh תמשיך כשהייתה. אני קורע את התחת על הדמואים, אם הוא מביא ריף וזה עובד – זה נכנס. הוא הביא שני ריפים, חשבתי שהם פנטסטיים, והם נוספו לאלבום ברגע האחרון. מאחר ולו יש את הסידורים שלו, הוא מצא זמן להגיע מדי פעם לסטודיו כדי להקליט כמה קטעים, כמה לידים וכלים מסורתיים. שזה בגדול מה שהוא עשה גם באלבומים הקודמים.

להופעות חיות הוא לא מגיע. להיות זמן רב בדרכים זה לא הקטע שלו. יש לו את המחויבויות שלו. הוא נשוי, עובד כמרצה באוניברסיטה, בעוד שעבורי Melechesh זו עבודה במשרה מלאה. זה ההבדל בינינו.

אני מבין. אם כבר מדברים, לאחרונה איחדתם כוחות שוב עם המתופף המקורי שלכם, Lord Curse.

מעולם לא היינו מאוחדים, אתה מבין? לאורך כל השנים הללו נשארנו בקשר, ואנחנו מבלים יחד כשאני מגיע לקליפורניה. הוא הכין את האביזרים שאני לובש על הבמה, זה חלק מהתחביבים שלו. כשנה לאחר שעברתי להולנד הוא עבר לארה"ב, למד אמנות והשיג עבודה טובה אצל George Lucas, והוא מאוד עסוק בסרטים ההוליוודיים וכל החרא הזה, כך שהוא לא יכול להעלם למשך חודש להקלטות באולפן. יש לו דדליינים. לו ולחבר הכי טוב שלי שאיתו גדלתי יש הרכב, וכשאני מגיע לקליפורניה אנחנו מג'מג'מים יחד. העניין הוא שעבדנו עם איזה מתופף מסומם שגרם לנו להמון צרות, אז מחקנו לגמרי את הקטעים שלו, ואז Lord Curse שמע את זה ואמר שהוא יוכל לתופף את הקטעים הללו. אני עבדתי קשה מאוד על כל תו, וביקשתי ממנו שיבצע את תפקידי התופים בדיוק כפי שהפקתי אותם. וכך הוא עשה, קטע אחר קטע. העדפתי שהוא יקליט את התופים מאשר להטיל את המשימה על אדם זר. אך כמובן שלא אחשוף אותו לסיטואציה שבה הוא נאלץ לוותר על העבודה שלו בכדי להצטרף אלינו בדרכים. הפתרון יהיה שימוש במתופפי סשן. יכול להיות שניקח מתופף סשן שילך עמנו להמשך הקריירה של Melechesh, ויכול להיות שלא. זה לא חקוק בסלע. אני שומר על ראש פתוח וגמישות. ההרכב המקליט לא הולך להיות בדיוק כמו ההרכב שמופיע, אך זה תמיד היה כך. בסופו של דבר אני המלחין העיקרי, ואני גם כותב ומפיק, ואז יש גם את החלק של לנהל את הלהקה, וזה מדוע לוקח זמן בין האלבומים – כיוון שזו לא עבודה שמתחלקת בין כמה גורמים, אלא גורם אחד. זאת כמובן מבלי לגרוע מכבודם של הקולגות שלי, שלהם ישנם הפרויקטים שלהם, והחיים שלהם באופן כללי. הם אוהבים את הלהקה מאוד ולכן הם משקיעים זמן וקורעים את התחת בחזרות. היה לנו חודש של חזרות יומיומיות לפני שנכנסנו להקליט. זהו עיסוק שדורש המון מאמץ מאנשים, אך עדיין מותיר להם את הפתח להמשיך במערכות היחסים או בקריירה שלהם. לשמחתי, עבורי זו העבודה, היא צורכת ממני המון זמן החל משלב הכתיבה, וכמו כן המנטליות שעלי להיות שרוי בה משתנה בין הלחנה של גיטרות לזו של תופים, או לכתיבה של מילים. לכן יש לנו חברים שלהם אנחנו קוראים "The Melechesh Society", כמו למשל Al Hazred, שלקח חלק באלבום השני, השלישי והרביעי, הוא בנוסף גם מאוד מעורב, ומקשיב לכל החומר.

אם כבר מדברים על האלבומים השני והשלישי, אדם נוסף שתרם להם את חלקו הוא Proscriptor McGovern מ-Absu, שהיה חלק מהלהקה למשך כשש שנים. שניכם גם כתבתם מילים עבור הלהקות אחד של השני. כיצד נרקם הקשר החזק הזה ביניכם?

התחלנו להיות בקשר לפני הרבה מאוד זמן, בסביבות השנים 97'-96'. ובשנת 99' כשחיפשתי מתופף, הוא אמר שהוא ייקח זאת על עצמו, ובסופו של דבר תופף ב-Djinn ולאחר מכן גם ב-Sphynx. אבל אתה יודע, להיות בשתי להקות נפרדות היה דיי מורכב כשזה מגיע לסיבובי הופעות וכו', אז המשכנו בתור מעריצים של המוזיקה אחד של השני. הוא מתופף פנטסטי, אם כי ב-Melechesh הבאתי אותו לבצע את סוג התיפוף שאני חיפשתי, בעוד שבלהקה שלו הוא מתופף איך שמתאים לו. באלבום ה-self-titled של Absu כתבתי מילים לשלושה שירים, השתתפתי בקולות ב-Tara, והתארחתי גם על הבמה. הוא כתב מילים ל-Melechesh בתקופתו בלהקה. אנחנו מסתדרים נהדר, אני אוהב אותו, את אשתו, את הילדים שלו, אני מבקר אצלו לפעמים.

בחזרה לאלבום החדש. רובו הוקלט באתונה, יוון. לפי מה שקראתי, חיפשתם מקום מזרח תיכוני שיתפוס את המהות של מקורות הלהקה, בעוד שהאלבום הקודם הוקלט באיסטנבול, תורכיה. האם זו איזושהי מסורת שעתידה להמשיך עם Melechesh גם באלבומים הבאים?

אני לא יכול לקבוע זאת. זה הלך רוח מסוים. זוהי לא מסורת. אני לא יודע אם זה משהו שיקרה גם בהמשך. מה שיהיה יהיה. הלייבל רצה שנטוס להקליט במדינה כמו אנגליה, גרמניה או שוודיה, אבל אני רציתי לטוס למקום עם אור שמש, כי אני זקוק לאנרגיה סולארית. *צוחק* אז חשבנו לעצמנו שיוון זה קול, נטוס לשם. אני מעדיף את זה מאקלים צפון אירופאי אפרורי. שהינו שם במשך כחודשיים וחצי לצורך ההקלטות, ואז שלחנו את האלבום למיקס בשוודיה. היתרון בלהקליט במקומות חורפיים הוא המחסור בהסחות דעת – אתה לא רוצה לצאת החוצה. כשאני במקום קיצי – אני רוצה לצאת לבלות! כשהיינו באתונה היינו כ-12 שעות באולפן, אך לאחר הסשן, בסביבות שתיים לפנות בוקר, היינו מסיימים עם כוס בירה מחבית בבר כדי להתרענן לפני השינה.

דיי התפתחתם במהלך השנים, מאז הבלאק מטאל המחוספס ששילב בתוכו אלמנטים מזרח תיכוניים, כשאלו בהדרגה הפכו לחלק אינטגרלי ממבנה הריפים. האם מדובר בהחלטה מודעת, של מינוף המוזיקה שלכם לכיוון מגובש יותר, או משהו שרכשתם בעקבות הניסיון שצברתם?

זה היה מודע מלכתחילה. בהתחלה רצינו לנגן בלאק מטאל – וזה מה שעשינו. לא חיפשנו לשחזר, אלא ליצור מחדש. אני מרגיש שישנם כאלה שיש להם תסביך נחיתות, שמביא אותם להלל תרבויות אחרות, ואנחנו ידענו שאנחנו נמצאים באזור שממנו צמחו שורשי הציוויליזציה, הרוחניות ומיתוסים – זה לא הדבר הכי מגניב שקיים? הרי מכאן הגיעה המיתולוגיה המסופוטמית. זה נושא שאמנם לא היה זר לאירופאים, אך לא היה חלק מתרבות הפופ. יש כאן גם מרכיב של תפיסה ושיווק, כמובן. מעולם לא עשינו משהו מאולץ כפי שאחרים לעתים עושים, וזה הפך לאסטרטגיה שלנו, הגענו לידי כך שמבקשים מאתנו להשתתף בפסטיבלים או לצאת לסיבובי הופעות, וחברות תקליטים מציעות לנו חוזים, ואם השבנו שייקח לנו 4-5 שנים ליצור אלבום, ירדו מאתנו והלכו למצוא להקה אחרת. וזה הצליח כי מה שאנחנו מציעים הוא שלנו, ובדרכי הצנועה אני רוצה לתרום משהו משלי למוזיקה, ולא להיות עוד אדם בלתי נראה. אפילו אם הצלחת להיות פופולארי למשך שנתיים-שלוש, ולא תרמת כלום – חבל. אני באמת חושב שצריך להיות איזשהו מימד אמנותי למוזיקה. לא רק צרכנות. אז כן, לקח שנים ליצור את מה שיצרנו – אך תכננו זאת מההתחלה, למעשה, כחצי מ-Djinn, נכתב והוקלט עוד לפני האלבום הראשון,As Jerusalem Burns. זה בכל זאת היה קשה, כי צעדנו בטריטוריה חדשה. לא היו לנו נקודות ציון שנוכל לעקוב אחריהן, ולכן היינו צריכים להיות משכנעים בכך שאלו מי שאנחנו וזה מה שאנחנו עושים, וברגע שזה קרה – זה החל לעבוד.

כי בסופו של דבר – אתם נשמעים אותנטיים.

כן, אבל אל תשכח – המון אנשים בתעשייה הזו אינם פרואקטיביים, אלא ריאקטיביים. הם קולטים להקה שנראית להם ומציעים לה חוזה הפצה, ואם יש סגנון שתופס – הם ממשיכים איתו. מכאן נוצרים טרנדים. כיצד אדם ריאקטיבי יחליט להחתים להקה שהיא פרואקטיבית? צריך מישהו עם איזשהו חזון בשביל זה, וזה משהו שלקח קצת זמן בהתחלה.

האם ישנם אמנים מסוימים מהם שאבת השראה שהביאה אותך לשלב אלמנטים מזרח תיכוניים במטאל?

לא יודע בנאדם, תמיד התחברתי לסולמות מזרחיים שלהקות האבי מטאל ישנות מהאייטיז היו משלבות בסולואים, חשבתי שזה נשמע מעולה, ואף התעניינתי בתופים, בגלל שהם משרים תחושה שבטית יותר. ברגע שניסינו מקצב כזה, וניגנו ריף בלאק מטאל מעליו, חשבנו שזה נשמע ממש מגניב. הפוקוס שלי היה בעיקר על ת'ראש מטאל, ובהמשך הרחבתי אופקים גם במוזיקת הרוק, עם להקות קלאסיות כמו Led Zeppelin, Deep Purple, Rainbow וכדומה. אהבתי את קטעי הרוק המזרח-תיכוניים שלהם, עם הגרוב של הגיטרה שקיבע אותם יחד, שנשמע מדהים. זה הקטע שלי – להקה שנותנת בראש מצד אחד, עם גיטרת רית'ם כבדה, אך גם מלודיות במידה מספקת. בגדול, אני הייתי מסוג האנשים שנמצאים בראש של Mצtley Cre, Deep Purple ו-Iron Maiden ביחד עם תקופת האייטיז של Metallica ו-Slayer, ולאחר מכן גם סגנון ה-Gothenburg השוודי. אני מאוד אוהב את הפאואר-קורדס שלהם, אז ניסיתי להתפתח לכיוונים הללו, וזו כנראה הסיבה שהרבה אנשים מתארים אותנו כת'ראשיים למדי.

נעבור לדבר על המופע הקרוב שלכם בתל אביב ב-28 למרץ. למה אנחנו יכולים לצפות?

זה קרה מאוד מהר, סגרנו את זה לא מזמן, תוך כדי שכבר הגעתי לכאן לביקור. זו תהיה ההופעה הראשונה שלנו בישראל מזה אחת עשרה שנה. אין לי מושג מה יקרה, כי אנחנו לא כל כך בקשר עם מה שקורה כאן. אני כרגע כאן רק בחופשה בירושלים, ואני לא יוצא הרבה. אני לא יודע למה לצפות, אך אני בהחלט מחכה לזה. שחררנו שלושה אלבומים מאז הפעם הקודמת שהופענו כאן, מה שאומר שזה עיתוי טוב להגיע.

בפעם האחרונה שראיתי אותך כאן, זה היה כשהתארחת בהופעה של להקת Distorted בשנת 2007. ביקרתם אז גם בחנות המטאלשופ בתל אביב.

אה, נכון! בדיוק הייתי בחופשה כאן. זה היה נחמד.

במהלך השנים Melechesh העתיקה את מגוריה מישראל לארה"ב ולהולנד, האם שינוי הנוף תורם באיזושהי צורה למוזיקה שלך?

לא, זה לא תורם בצורה שונה. פשוט אם אתה מרגיש טוב יותר – אתה מלחין טוב יותר. בהולנד עבורי זה היה יותר עניין של פרגמטיזם – בכל הנוגע ללסגור הופעות וכו'. זה הפך דברים לקלים יותר. כשאתה בסיבובי הופעות זה לא משנה, כי אתה באוטובוס, כשאתה מופיע בפסטיבל אתה לוקח את רכב, עוזב את הבית, נשאר לילה במלון, מופיע וחוזר.

יש לך זכרונות בולטים כלשהם מראשית ימיכם בירושלים?

המון. זו הייתה תקופה מרתקת! לנגן בלאק מטאל בעיר העתיקה. זה היה משעשע. *צוחק* ושם היה חדר החזרות הראשון שלנו. היו גם כל העניינים השנויים במחלוקת שעלו בעקבות כך. יש משהו מיוחד בירושלים, אהבנו את האנשים המשוגעים שצצים בה כל הזמן. בזמן הסכסוך שמוסיף להתקיים כאן, אנחנו סימלנו את ההיפך, מה שגרם לאנשים מסוימים להרגיש לא בנוח, וזה היה מגניב. היינו לא-ישראלים שגרים בירושלים ומראים שהיא מקום מאוד בינלאומי, ועוד מנגנים בלאק מטאל – לא הבינו מאיפה זה הגיע. זו הייתה מעין הצהרה.

איך שאני רואה את זה, יש לך את כל המצב כאן, עם מאבקי הדת והפוליטיקה. זהו אזור עשיר הרבה יותר מדת אחת, או שתיים, או שלוש, ועשיר יותר מפוליטיקה. זה מקום נפלא, שהמון דברים מגניבים מתרחשים בו, ומכאן הגענו. אני כאדם בוחר להתעלות מעבר לכל ענייני הדת והפוליטיקה. אני לא מעוניין לשחק את המשחק הזה.

זה חלק ממה שדפוק בעולם הזה – כשאנשים ששואפים לחיות בשלווה ומכבדים את זולתם, ללא הבדלי דת, גזע ולאום, נתפסים בתור הקיצוניים והרדיקליים, ואלו שמלבים את השנאה המיותרת הזו נתפסים כנורמטיביים.

תחשוב על זה כך שמעריץ מטאל מקועקע נתפס בתור הרע בחברה, לעומת בעל המניות שלובש את החליפה והעניבה, שמועל בכספים וגורם לפיטורים של אלפי עובדים, שנתפס כבסדר. זו עובדה. ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים. ובעלי הכוח, שיכולים להיות שקרנים ורמאים מקצועיים, או נוטלי חיים, מציגים את עצמם בתור החבר'ה הטובים – וכתוצאה מכך ישנם חבר'ה טובים שנתפסים בתור רעים, מטורפים או טיפשים. לפעמים החבר'ה הטובים – אלו שלא מעוניינים לקחת חלק בכל זה ולא משחקים את המשחק, חשים חסרי עונים, אז הם קמים ועוזבים כדי להמשיך הלאה. אז כפי שאמרתי, אני לא רוצה לשחק במשחק הזה, ואני גם לא מכיר בגבולות שמשורטטים בין בני אדם. זה אירוני שאותם צבועים שלא מסוגלים לסבול את השכנים שלהם בגלל שהם נראים אחרת, ממתינים בקוצר רוח לפגוש חייזרים מהחלל. *צוחק* אך בדרך כלל אלו שמתנהגים כך מנסים להנחיל איזושהי אג'נדה, או שהם פשוט נועדו להיות מובלים. זה כלום בעיני – אני מתעלה מעל זה ויוצר מוזיקה.

למה אתה מתגעגע בירושלים?

אני מאוד אוהב את הנוף הירושלמי מבחינת ארכיטקטורה, אני אוהב את מזג האוויר ואת הגיוון שבה – היא ממש כור היתוך. בהולנד זה שונה – אמסטרדם היא דבר אחד ושאר הולנד היא משהו אחר. זה מקום שמרני יחסית, הסיבה היחידה שבגינה הם מחשיבים עצמם לבעלי ראש פתוח היא סובלנותם כלפי נושא הסמים הקלים והקהילה הגאה, אך זה לא מספיק. ישנם עוד דברים שיש להכיר בהם ולגלות כלפיהם סובלנות. בירושלים אני אוהב את האינטראקציה החברתית, הנשים מפלרטטות יותר, אנשים פחות נוקשים. כאן יותר שכיח למצוא מישהו שמחייך אליך וזורק איזו הערה שנונה. בעבר לא התחברתי לזה, ועכשיו כשאני כאן – אני מרגיש שאולי כדאי לחזור לעתים קרובות יותר.

אתה מעודכן בנעשה במטאל המקומי?

כלל לא. אין לי מושג מה קורה כאן. אני גם לא מאזין יותר מדי ללהקות מטאל משאר העולם. אני אף פעם לא יודע ממה להתחיל, זה תקף גם להולנד.

האמת היא שאני מאוד אוהב את הדת' מטאל ההולנדי. אתה עצמך אף התארחת באלבום של Thanatos.

כן, טוב, הם להקה מאוד ותיקה. ישנן המון להקות דת' מטאל בהולנד, זה בטוח. ישנן כשתיים או שלוש להקות שהיו פורצות דרך וממעצבות הסגנון, והשאר נשמעות לי פחות או יותר אותו הדבר. חלק מהלהקות הללו קיימות היות ובהולנד, על מנת להחזיק בחיי חברה, אתה צריך להיות חלק מאיזושהי מסגרת חברתית לשעות הפנאי, כמו מועדון כדורגל או להקה. חברי להקות מבלים יחד כשהם כותבים שירים או שותים בירה, ולאחר מכן ממשיכים הלאה להופעות.

מסר אחרון לקוראינו?

אני חושב שכיסינו המון, בסופו של דבר כל אלו לוקחים תפקיד ביצירת המוזיקה. תטילו ספק בהכל, אל תהיו חלק מהעדר, תנו ערך למחשבה שלכם, ותודה רבה על שקראתם את הראיון! עבר זמן רב מאז הראיון האחרון שלי למגזין מטאליסט, תודה רבה על התמיכה.

בכיף. אני מצפה בקוצר רוח להאזין ל-Enki, וכמובן להופעה עצמה.

כן, בנאדם! נתראה שם. שיהיה לך ערב טוב, איש!