יש פרפרים במדבר – ראיון עם יוסי סאסי
מרואיין: יוסי סאסי
צילום: עמי בורנשטיין, דינה בווה
לפגוש מוזיקאי שהערצת ולגלות שהוא איש מקסים זו תמיד חוויה. את יוסי אני מכיר כמובן מימיו ב Orphaned Land וכל פעם שיצא לנו להיפגש הוא תמיד הרשים אותי בחיוך, העדינות והגישה הכל כך טובה למוזיקה ולחיים בפרט. המוזיקה שהוא יצר הייתה חלק גדול מפסקול חיי והסולואים שלו תמיד יהיו איתי הלאה. הפעם תפסתי את יוסי לשיחה על כוס קפה על האלבום החדש, האלבום הקודם, החוויות שעבר בשנים האחרונות דרך הקריירה המוזיקלית שלו ושאלת השאלות – מדוע עזב את להקת האם. אז קבלו אותו בחיוך, כי רק ככה צריך לקבל אותו:
יוסי מה שלומך בימים אלו? הכל תקין?
אין תלונות..במוזיקה, בחיים, בכלל…
איך התגובות עד כה על האלבום החדש?
רוב הביקורות היו מאוד אוהדות. יש עד עכשיו סדר גודל של יותר מ 100 ביקורות בהמון שפות: צרפתית, איטלקית, ספרדית, צ'כית, יוונית.. החלק הגדול של הביקורות אוהב מאוד את האלבום, יש חלק שאומר שהוא טוב ויש כמה שאמרו שהראשון היה יותר טוב. אבל עדיין לא היו כאלו שאמרו שהוא לא טוב אלא שהתחברו יותר לראשון. מבחינתי לא יכולתי לבקש יותר טוב מזה. מבחינתי זו ההתפלגות ביקורות הכי אופטימלית שיכולה להיות. רוב הביקורות אמרו שהאלבום החדש הוא אבן דרך בפרוגרוסיב רוק, פיוז'ן סגנוני ושילוב של שורשים ומוזיקה עכשווית. זה אומר שתחושת הבטן שלי לגבי האלבום הייתה נכונה.
האלבום הראשון היה אלבום קונספט, אתה תדע להסביר אותו יותר טוב…האלבום החדש הוא גם כן אלבום קונספט?
האלבום הראשון היה סביב הקונספט של 'יום בחיי אדם מודרני' שבעצם אנחנו נכנסים לתוך השגרה שלנו וכל פרק תיאר שעה מסוימת ביום. בעצם המנגינה שפתחה את האלבום גם סגרה אותו, והמסר היה שאם לא תשנה שום דבר אתה תחייה כל יום את אותו יום מחדש.
באלבום החדש לקחתי את הקונספט של ההתעסקות בשגרה וההליכה אחרי החלום עם דגש של להיות נאמן לעצמך וללכת אחרי החלום שלך. כשאני אומר לך פרפרי מדבר מה אתה חושב? יש פרפרים במדבר?
לא.
הפנתי את השאלה הזאת לעצמי ולעוד הרבה מאוד אנשים בכל העולם, בצ'אט, במיילים, בפייסבוק. הסתבר שרובם המכריע של האנשים, 90% חשבו שאין פרפרים במדבר. האחוז הנותר לא ידע בודאות ואמר שיכול להיות שיש. אז בדקתי את הנושא ולא רק שיש פרפרים במדבריות העולם, בכולן. פרפר זה גם אחד המינים הכי מגוונים במדבריות העולם. יש מדבריות שיש בהן יותר סוגי פרפרים מעקרבים ונחשים. זהו בדיוק הקונספט של האלבום. על ה Misconception שאנחנו חיים בו ועל כך שאנחנו שבוים בשבלונות.
שאנחנו מקובעים בתבניות
בדיוק. רובנו ישר שוללים את הרעיון של פרפר במדבר. בשבילנו פרפר מסמל חופש, צבעוניות לעומת זאת מדבר זה צבע אחד, שממון משהו שהוא שגרתי מאוד ויבש. המסר שהאלבום בא להעביר היא שנצא מהתבניתיות, שאם אתה עובד ב Day Job וחושב שאתה לא בשלב בחיים לממש את עצמך וללכת עם החלומות שלך אם תכנון נכון אתה יכול להיות הפרפר במדבר של עצמך ותדע לדעת לעצור ולעשות את הדבר הגדול הבא.
את הצילומים לאלבום עשית עם האומנית דינה בווה שגם עבדת איתה באלבום הראשון, מה אתה יכול לספר לנו על תהליך העבודה שלך איתה?
דינה הפתיעה אותי בעבודה לאלבום החדש, ואם באלבום הראשון ידעתי שהיא מוכשרת באלבום הזה היא הוכיחה לי שהיא מיוחדת במינה והיא פנומנלית. מדובר בצלמת בינלאומית זוכת פרסים, שמייצגת אותנו בכבוד בעולם ופה היה החיבור הראשוני שלי איתה. דינה באומנות שלה ואני במוזיקה שלי מייצגים את המדינה שלנו בעולם בכבוד. הלאום שלנו תמיד בפרונט ואנחנו לא מתביישים בו. מעבר לזה את כל התכנונים והצילומים לאלבום הזה היא עשתה בחודש השמיני שלה. היא הלכה איתי במדבר וצילמה ובמובן מסוים זה היה טריגר להריון שלה(צוחק)
הלכנו בחולות קילומטר וחצי עם העגלה, הכפות תמרים והציוד וכל מה שבנינו בקונספט. היא הוכיחה לי שמעבר לזה שהיא אומנית גדולה היא גם טוטאלית עם האומנות שלה. אני מאוד אוהב לעבוד איתה. דינה וגדי בעלה שעובד איתה על כל הפרויקטים הם אנשים שאני מאוד מעריך, אני תמיד משמיע להם סקיצות של האלבום חצי שנה לפני שאני מוציא אותו סופית ואז אני מסביר להם את הקונספט ואז אנחנו חושבים על הויז'ואל וככה אנחנו יוצרים את הצד הויזואלי של האלבום שהולך יד ביד עם המוזיקה ויש איתה קשר הדוק.
סתם שאלה שעלתה לי פתאום – מי סחב את העגלה של הסופר במדבר?
(צוחק) גדי…את הרוב. רוב הדרך גדי, חלק אני. זה היה לא קל. לסחוב עגלה של סופר זה יותר קשה ממה שזה נשמע. אי אפשר להסיע את זה בחול ולא יודע למי מכם שניסה להרים אבל זה מתכת וזה ממש כבד. אה ואם לא תשאל אז אני אשאל את השאלה בשבילך – כן. החזרנו את העגלה(צוחקים) כמו שהבטחנו לשומר בזיל וזול באשדוד. סחבנו אותה קילומטר וחצי חזרה והחזרנו אותה לחניה.
מה בעצם השתנה בין האלבום הראשון לאלבום החדש?
אצלי המון דברים השתנו. עברו בין האלבומים כמעט שנתיים וחצי. במהלך הזמן הזה עשיתי טורים עם האלבום הראשון, הפקתי אומנים, עבדתי בחו"ל עשיתי המון הפקות והופעות עם Orphaned ובעצם למדתי והתעצבתי כמוזיקאי מאוד. בנוסף ל 20 שנה שקדמו לאלבום הקודם. ההבדל הכי גדול בעצם הוא שהאלבום הראשון היה משהו שהתבשל אצלי במשך המון זמן ויצא בבת אחת כאשר חזרנו מטור מאוד אינטנסיבי של שנה עם 100 הופעות בחו"ל של הלהקה וכל חברי הלהקה התפזרו לחודש רגע לפני שישבנו לעבוד על All Is One: אחד נסע להודו, אחד לחופשה, אחד לישון חודש שלם…בחודש הזה הקאתי את Melting Clocks מתוכי. האלבום הזה ישב לי על הנשמה, ובחודש הוצאתי אותו החוצה.
האלבום הזה זה משהו שידעתי שאני רוצה לעשות והוא היה יותר מחושב. יש פה שני הבדלים מהותיים. הראשון הוא שבאתי אליו עם להקה. זה לא היה עם נגנים שעשיתי איתם ג'אם ונראה לי שזה התאים לנגן איתם. זה אנשים שניגנתי איתם כבר 3 שנים, יש כימיה ודימניקה שונה וידעתי למה לצפות מכל אחד. זה הרגיש כבר יותר כמו להקה שמבצעת אפוס מוזיקלי ופחות כמו הרכב סולו. הישיבה של ההרכב משמעותית יותר טובה, שומעים את זה. הדבר השני הוא שזה משהו שידעתי שאני רוצה לעשות אותו, תיכננתי אותו והיה לי יותר זמן לעבוד על הקונספט, על המילים, לפנות לאנשים שאני רוצה שיהיו מעורבים. זה ישב לי בראש ותיכננתי לאט לאט אבל מהרגע שהחלטתי שזה קורה תוך חודש וחצי סגרתי את האלבום כשאני מקליט אותו במקביל ב4 מדינות ב 3 יבשות מטוקיו לארה"ב ועד למזרח התיכון.
בוא נחזור לרגע לנושא Orphand Land. הודעת העזיבה שלך נחתה על רובנו כמו רעם ביום בהיר, אבל אני מניח שאצלך מדובר בהחלטה שהתבשלה לאורך יותר זמן. מה גרם לך לעזוב את הלהקה?
יש משפט שאומר "אלוהים תן לי את הכוח לשנות את מה שאני יכול לשנות, לקבל את מה שאני לא יכול לשנות ואת החוכמה להבדיל ביניהם" אני חושב שהגעתי לשלב שהייתה לי חוכמה מתוך נסיון ובגרות להבין שהמקום שלי הוא במקומות אחרים. עד היום קשה לי לדבר על זה כעזיבה, אלא להמשיך הלאה. מבחינתי אני באמת המשכתי הלאה, החבר'ה בלהקה חברים שלי, הם תמיד ישארו אחים. הלהקה הזאת קיימת 23 שנה ואני אוטוטו בן 40 ורוב חיי הייתי עם הלהקה הזאת. הייתי ממייסדי הלהקה, מלחין ראשי, מפיק, מתעסק בניהול, חסויות, כתבתי מילים…הרבה דברים שאני לא בטוח שאנשים מודעים אליהם. אנשים יודעים שהייתי סמל, הגיטריסט המוביל אבל לא באמת יודעים על המעורבות שלי מאחורי הקלעים, ההשפעה שלי על הלך הרוח ולא רק על העיצוב של המוזיקה, אלא הרבה על הסגנון, המיתרים, האנרגיה. הקדושה שעלתה מהלהקה במקום מסוים.
יחד עם זאת אני מאמין שכל אדם צריך להיות מאוד קשוב לעצמו. OL לעד תהיה מפעל חיים שלי. כלום לא ישנה את זה. אני יכול להוציא את עצמי מאורפנד אבל לא את אורפנד מתוכי. היא מקועקעת אצלי על הזרוע כבר שני עשורים, הלהקה הייתה משהו שתמיד שמתי הכל לפניו. גם את הפרויקט סולו שלי שמתי מאחורי הלהקה. אורפנד לנד תמיד הייתה מה שקבע את הלו"ז שלי, עבור המשפחה, להרבה דברים. בזכות הלהקה ולא בגללה. בזכות אורפנד עזבתי את ה Day Job שלי בהיי טק. עד 2010 היה אורפנד של לפני ואחרי שעזבתי. מהרגע שעזבתי את העבודה והפכתי לעצמאי נתתי את כל כולי בלהקה. בשנה שלאחר העזיבה שלי מהעבודה, עשינו בשנה אחת מה שלא עשינו 18 שנה לפני כן אתה קולט? כל מה שהשתנה זה שאני באתי ואמרתי שאני מעכב את הלהקה ואת מלוא הפוטנציאל שיש בתוכה והחלטתי שאני רוצה שהלהקה שלי תקבל את כל הצ'אנס שמגיע לה. בשנה הזאת היינו רוב הזמן בחו"ל, עשינו 80 ומשהו הופעות, 4 טורים 2 מארה"ב ו2 באירופה עם הלהקות Katatonia ו Amorphis שזה יותר ממה שעשינו כל ההיסטוריה של אורפנד לפני זה. עשינו DVD עם Greg Mcintosh, Steven Wilson ויהודה פוליקר. כתבה גדולה בערוץ 2 בסוף אותה שנה עם עמנואל רוזן במהדורה שהגיש יאיר לפיד כמגיש חדשות(צוחק). כל זה קרה בשנה אחת.
הדבר היחיד שהשתנה, זה שאמרתי שאני נותן ללהקה, למפעל חיים שלי צ'אנס אמיתי.
אומרים לפעמים Careful what you wish for להצלחה יש הרבה פנים בסה"כ אני מאוד אוהב את הלהקה וזה הבייבי שלי. כל ערב השירים שעולים להופיע אותם הם שלי לפחות באותה מידה של כל אדם אחר בלהקה. יש חברים בלהקה שנולדו אחרי שכתבתי חלק מהשירים שהם מנגנים…
בסופו של דבר השורה התחתונה היא שהרגשתי שאני צריך להיות במקום אחר. אתה עושה משהו טוב, אתה עושה אותו 23 שנה, אבל מה הלאה? במובן מסוים יש דברים שמכוח האינרציה הם מתקבעים למקום מסוים "אה זה, זה עם הערבים והטורקים…" מוזיקה זה כל כך הרבה יותר מזה. מוזיקה זה כלי שמאחד בין אנשים, זה שפה פורצת גבולות. רציתי להמשיך לחקור את זה והרגשתי שכל עוד אני בלהקה יש איזו תקרת זכוכית שאני חושב שההרכב נמצא בא ושמונעת ממני להמשיך ולחקור הלאה. אני חושב ש All Is One זה אלבום שאני מאוד גאה בו והלחנתי את רובו ועשיתי בו הרבה דברים כמו בכל שאר האלבומים בצורה דומיננטית אבל הרגשתי שזהו. זה האחרון בסאגה מבחינתי.
אתה שלם עם מה שעשיתם באלבום? כמתבונן מהצד וכמעריץ של הלהקה העובדה שעזבת אחרי יציאת האלבום יכולה להצטייר כהחלטה שנבעה ממשהו שקרה באלבום האחרון…
תשמע, יש הבדל בין להלחין ריפים, שלענית דעתי בשירים כמו Our Own Messiah, Simple Man או בשיר הנושא הם כמה מהריפים היותר טובים שכתבנו, מדובר במוזיקה לפרצוף. אני חושב שב All Is One קרה משהו מעבר לגרעין המוזיקלי שזה החלק שאני הייתי אחראי עליו. מעבר ליציאות של פוליקר ואפללו שזה חלק מהעניין, לטוב ולרע אני חושב של Orphaned Land מודל 2014 נמאס להתעסק בכל הנושא של 'יהודים/ערבים' ועם האלבום עשינו מהלך מאוד ישיר ושמנו את זה על השולחן. הצהרנו שאנחנו יהודים, אנחנו חושבים שאנחנו אחים של ערבים שגם אם זה נכון וגם אם זה מסר שאני הראשון שטיפח אותו בלהקה, הרבה הרבה לפני שאחרים דיקלמו אותו בראיונות. אני חושב שעשינו צעד אחד יותר מדי. אני תמיד אוהב כשדברים מרומזים וקונספטואלים, פחות שהם לעוסים ובפרצוף. עשינו מהלך שהוא מאוד חשוב מצד אחד, מצד שני, זה די קיבע אותנו כ One Trick Pony. אי אפשר לעשות עוד אלבום כמו All Is One. מכאן זה או לעשות רק בלדות או לעשות U-Turn ולחזור לעשות דת' מטאל קיצוני.
אני שלם עם המוזיקה שהבאתי לאלבום, עם איך שהוא יצא אני גם אוהב את איך שהוא יצא זה אלבום שלי שאני חתום עליו. זה הכל טוב, אבל בוא נאמר שלא בגלל איך שהאלבום נשמע אני לא בלהקה. זה מיקס של כמה וכמה דברים.
הרגשת שהמוזיקה שיצרת לא הולכת יד ביד עם מה שקורה יותר קונספטואלית בלהקה?
הרגשתי שפעם ראשונה יש פער בין המוזיקה שהבאתי, לאיך שהיא מתורגמת כלפי חוץ. בטקסטים ובכלל. אבל זו לא סיבה שעזבתי. יכולתי פשוט לא להסכים עם זה וזהו. עד היום יש שירים שהבאתי במבול ו OrWarrior שהוא אלבום שעבדתי על המון ממנו הרבה חברי להקה לא אהבו, הסיבה שהמשכתי הלאה מאורפנד לנד. גם כשחברי להקה חזרו וביקשו שאשאר, ואני שקלתי את העניין חודש ורק אז באתי והחלטתי סופית. זה לא רק בגלל האלבום, זה דברים שהתבשלו תקופה ארוכה. בסופו של דבר מה שגרם לי להמשיך הלאה, היא ההרגשה שברמה האישית אני צריך ללכת ולעשות דברים אחרים. איך אמר אלון מזרחי? "אני לא צריך להוכיח כלום והוכחתי את זה על המגרש" עשיתי באורפנד המון ואני לא חושב שלמישהו יש ספק בכך, אני כן אוהב לאתגר את עצמי. במובן מסוים הייתי צריך להתחיל שוב מהתחלה, להקים הרכב מאפס, וליצור משהו חדש. גם עוד שנתיים או חמש אני אסתכל אחורה ואגיד "וואו, איזו דרך עשיתי, איזה כיף" כבר היום הביקורות וההודעות האישיות והפידבק שאני מקבל על אלבומי הסולו נותנות לי המון כוח להמשיך. אני חושב שזה המקום שאני צריך להיות בו כרגע.
יכול להיות שבמקום מסוים העובדה שהצלחת כאומן סולו עם האלבום הראשון עודדה אותך לעזוב את הלהקה ולהמשיך בדרך שלך?
לא, ממש לא. תראה, קודם כל הכוונה שלי מראש עם הפרויקט סולו הייתה לשחרר אותו בתור התחלה. אני עיכבתי את הפרויקט הזה בשביל הלהקה כמו שעיכבתי את הלהקה עם העבודה שלי כשעבדתי בהייטק ולא יכולתי לתת 100% בשבילה. הפרויקט סולו התחיל כאשר התפנתי מהלהקה ועשיתי אותו בשבילי, לא עשיתי אותו בשביל תשומת לב. ממש לא היה חסר לי תשומת לב בלהקה. אני הייתי בשורה הראשונה. אחרי קובי אני האדם הראשון שהכירו והרעיפו עלי המון תשומת לב והכרה במוזיקליות וביכולות שלי כגיטריסט וכמוזיקאי. לא הרגשתי שחסר לי משהו, זה לא שהתחשק לי פתאום להגיע לפרונט. ההפך, מי שראה אותי בהופעה יודע שאני אוהב להקיף את עצמי באנשים, אני מקיף את עצמי בהמון כשרונות. אני לא מחפש להיות בקדמת הבמה. הכשרון שהיה לי הוא בדיוק אותו כשרון שהיה לי בימי הלהקה, הוא להיות ה Orchestrator, להיות זה שמחבר בנחישות וחדווה את כולם ביחד לכדי תצוגה מוזיקלית מאוד מיוחדת. לדעת למנף את הכשרונות של כל מי שיש סביבך. לשים את עצמי בפרונט היה הכי קל ומאוד משעמם. זה אולי טוב לאגו אבל לא טוב למסע. אתה יכול לראות בהופעות שלי שלכל אחד יש את החלק שלו, אני נותן מקום לכל סולו, לכל סולן. בניגוד לגיטריסטים אחרים שאני עובד איתם כמו רון טל או מרטי פרידמן אתה רואה שכשהם מופיעים מפציצים אותם בתווים וסולואים אני חושב שאצלי זה יותר חוויה, אני נותן את המקום הראוי לכל אחד ויש סטליסט מגוון ומשתנה וכל פעם אורחים אחרים ככה שאני חושב שאצלי זה ממש לא בא מהמקום הזה.
אז מבחינתך פרויקט הסולו לא היה משהו שהתנגש עם הלהקה.
היו דברים אחרים שהיו במקביל. במציאות מושלמת אני ראיתי את עצמי ממשיך עם הלהקה עד הפנסיה, ואת הסולו במקומות ספציפים כשיכולתי כשהלהקה הייתה בהפוגה בין לבין. במצב הנוכחי אני נותן את כל כולי בשביל פרויקט הסולו שלי.