כשהבזאר מגיע לעיר – ראיון עם תומר פינק מ Subterranean Masquerade

מרואיין: תומר פינק מלהקת Subterranean Masquerade

Subterranean Masquerade היא להקה בינלאומית עם שורשים בישראל שעושה הרבה רעש ברחבי העולם כבר מאז יציאת ה-EP הראשון שלהם ב-2004 ועד היום. האלבום הראשון שלהם, Suspended Animation Dreams, הפך את עולמי המוזיקלי כמו שהכרתי אותו עד לאותה נקודה. שקט של עשור הניב אלבום חדש שיצא השנה בשם The Great Bazaar והופעת בכורה חגיגית הכוללת צוות נגנים מפואר וזמר שמגיע במיוחד מנורבגיה. זו היתה סיבה טובה לעשות את מה שרציתי לעשות כבר שנים ולתפוס לשיחה רצינית את תומר פינק, הראש והיוצר של הכל. הראיון הזה ייחודי במובן שבניגוד לראיונות אחרים, הפעם לא הכנתי שאלות. אחרי שהתבשלתי עם הסקרנות שלי במשך עשור ואחרי שהיתה לי הזכות לדבר ולהכיר מעט את תומר, על פניו מושבניק רגוע מרמת הגולן, ומוזיקאי ויוצר משכמו ומעלה, פשוט רציתי לדעת הכל על האלבומים שהשפיעו עליי. רציתי לשמוע את התהליך כמו שהוא היה, בלי להשמיט פרטים, בלי לייפות שום דבר, ועם כמה שפחות שאלות מכוונות. פשוט חיכיתי שיהיה לו קצת זמן פנוי להתקשר ולשוחח (מה שהסתבר כמשימה כמעט בלתי אפשרית לאור הלו"ז העמוס שלו), אבל כשסוף סוף עשינו את זה התוצאה היתה שעתיים של שיחה על הלהקה, תפיסות עולם, מוזיקה באופן כללי, והרבה סימני שאלה שהיו תקועים אצלי בראש וסוף סוף זכו לקבל מענה.
היי תומר! ברשותך בוא נתחיל מההתחלה ונחזור 15 שנים אחורה… איך הכל התחיל? מי אתה, מה אתה, מה הקטע שלך? לי נדמה כאילו צצת משום מקום – לא היית מוכר ופעיל בהרכבים בסצנה הישראלית עד כה.

וואו, זו שאלה טובה. מי אני? אני לא יודע עדיין. בסך הכל ילד שבילה את החיים שלו בהאזנה למוזיקה ודמיין שהוא יעלה על הבמה יום אחד עם הגיטרה וינגן שירים שלו… אני קיבוצניק, מעמק הירדן, לא רוצה לספר לך כמה לילות העברתי עם האלבום Clouds של Tiamat באוזניות, מדמיין שאני על הבמה איתם… עד שהחלטתי שאני רוצה לכתוב את השירים שלי ולהגשים את חלום הילדות.

באיזה שלב עברתי לבת ים והתחלתי לעבוד בחנות דיסקים יחד עם אורי זילכה, הבסיסט של Orphaned Land, ויום אחד נכנס לחנות איזה בחור שנראה לי מוכר (גרתי בקיבוץ רחוק אז לא ממש הייתי מעורבב פה בסצנה). זה היה קובי פרחי מ- Orphaned Land, שסיפר לי על חברת תקליטים שלו בשם MDMA שמייבאת אלבומי מטאל לארץ. התקופה היא תחילת שנות ה-2000, המטאל בארץ מת, כל המטאליסטים נסעו לגואה, חזרו בתשובה או חזרו בתור דולפינים. אפילו אורי זילכה בעצמו היה סקפטי לגבי הבאת דיסקים של Cradle of Filth לחנות, אבל התעקשתי ובעצם דרך קובי התחלתי לעבוד ב- MDMA והפכתי להיות אחראי בז'אנר המטאל שם. עבדתי מול חברות תקליטים, ביצעתי הזמנות, ובין לבין התחלתי לכתוב את השירים שלי. הקמתי את ההרכב Subterranean Masquerade והחלטתי שיאללה, יוצאים לדרך. אבל לא ידעתי איך מתחילים, זו היתה תקופה שחברות תקליטים היו משהו גדול שכל אחד חלם עליו… ואז באיזשהוא שלב פתחתי עסק קטן שמביא הופעות יחד עם ישי שוורץ שאז עשה את הצעדים הראשונים שלו בתחום הזה והבאנו לכאן את ההופעה הראשונה בז'אנר – Rotting Christ.

וואו, זה היה ממש עוד בשנות התשעים, לא?

סוף ה-90, תחילת ה-2000, ממש מזמן… אני זוכר שהם ישבו אצלי בסלון, הגיעו בלי כלי נגינה וביקשו שנארגן להם גיטרה – "העיקר שתהיה שחורה". ניגנתי בזמנו גם עם להקה שנקראה Dalmerots Kingdom, להקת בלאק מטאל מצויינת מראשון לציון, איתם גם חיממנו את Rotting Christ, מאורע שהיה מאוד מרגש עבורי. ההופעה השניה שהבאנו היתה Thomas Lindberg, הזמר המיתולוגי של At the Gates, וניצלתי את ההזדמנות להביא אותו להתארח בשיר שבדיוק הקלטנו – הקאבר ל- "Cuts You Up" של Peter Murphy, יחד עם דורי בר-אור מ Eternal Grey על הגיטרות וישי וקובי על השירה יחד עם Thomas, השיר הזה נכנס לאוסף של MDMA שהפקתי ושלחתי לחברות תקליטים, אבל לא יצא מזה משהו. שנה לאחר מכן ניסיתי להביא את Cradle of Filth לארץ באופן עצמאי, זו היתה הלהקה האהובה עליי ולהופעה נמכרו כבר כל הכרטיסים. היינו אמורים לחמם אותם ולתת סט מלא – חלום שמתגשם בכל קנה מידה. אבל רצה הגורל ויום לפני ההופעה התרחש הלינץ' בחייל ברמאללה בתקופת האינתיפדה השניה, וכשהלהקה ראתה את זה הם ביטלו את ההגעה שלהם. מצאתי את עצמי שקוע בחובות מטורפים עם נושים ואיומים של עולם תחתון.

רגע, בן כמה היית אז?

הייתי בן 20 בסך הכל. והכל היה כבר סגור, עם חשפניות וקוקאין וכל מה שאת יכולה לדמיין, הם היו להקה ממש רוקנ'רול וזה מה שהם רצו וקיבלו, עד שהכל התפוצץ. הרגשתי שאני חייב לברוח מהארץ וישי אמר לי שיש לו חבר ב- The End Records בקליפורניה ושאלך לעבוד אצלו. תוך יומיים שלושה כבר היתה לי ויזה וטסתי לארה"ב. בלי גיטרה ובלי כלום, החלטתי שאני מוותר על החלום.

ובאותה תקופה Subterranean Masquerade היה כבר הרכב פעיל עם חומר מקורי?

לא, עשינו רק את הקאבר ל- “Cuts You Up”. עבדתי שם שלוש שנים, באיזה שלב יצאתי כמנהל טור ל- Agalloch במזרח ארה"ב – הייתי שם על תקן נהג, איש מכירות ונציג חברת תקליטים, והדבר הזה היה מאוד משמעותי בעיניי. הלכתי וקניתי גיטרה אקוסטית ותוך 24 שעות כתבתי אתTemporary Psychotic State, ה- EP הראשון שלנו. בגלל שהיינו בטור ביקשתי מהבסיסט של Agalloch ומהמתופף של Epoch of Unlight שינגנו איתי וככה הקלטנו את האלבום. פתחתי חברת תקליטים במטרה להוציא אותו רק על תקליט – כבר אז הייתי פריק של תקליטים, אבל פתאום זה נהיה EP ארוך כזה והוחלט להוציא אותו על דיסק דרך The End Records. השירה כבר הוקלטה אמנם אבל הוחלט לגנוז אותה ולא ידעתי מי יהיה הזמר אז הלכתי למדף הדיסקים שלי, שלפתי משם את הלהקה ששמעתי באותו רגע – November’s Doom, כתבתי ל – Paul Kuhr הודעה באימייל (באותה תקופה לא היו רשתות חברתיות מן הסתם) ואמרתי לו שאם הוא יסכים לשיר באלבום אני מחתים אותו ב- The End Records, ואכן כך היה. התחלנו לעבוד על התקליט הבא ותוך חצי שנה Suspended Animation Dreams כבר היה כתוב.

יש לך הכשרה מוזיקלית או שאתה פשוט הולך לפי מה שנשמע לך טוב?

שום דבר. שום הכשרה, אפילו גיטרה חשמלית נאלצתי להשכיר כי לא היתה לי. הייתי מנגן רק על אקוסטית וככה גם כתבתי הכל. העבודה על Suspended Animation Dreams היתה חוויה אינטנסיבית לא פשוטה, הליינאפ היה מורכב מ- Paul וגיטריסט שעבד איתי ב- The End Records בשם Jake DePolitte, כשאני בעצם הייתי הכוח שמניע את הכתיבה, היצירה, ההקלטות… תביני, הייתי ילד בן 22 שבסך הכל הוציאEP שנשמע מאוד מוזר וקיבל תגובות היסטריות ברחבי העולם, זה היה פשוט מדהים. ה- EP הזה מכר יותר מעשרת אלפים עותקים, בניו יורק טיימס כתבו עליי שאני הפראנק זאפה של המטאל.

כל זה רק מ- EP ? היום מתייחסים לזה כל כך בזלזול, ה- EP של היום הוא הדמו של פעם…

כן, אלו היו תקופות אחרות, אבל ה- EP הזה, Temporary Psychotic State, עשה משהו אחר לאנשים, הוא היה פוסט-מטאל, פוסט-רוק, פוסט-הכל, הוא היה קצת סטלני אפשר לומר, שום דבר שם לא נעשה מתוך כוונה תחילה, הכל היה די אקראי באולפן, הוא היה מקסים בעיניי והתגובות היו מטורפות. בשנה הבאה אני רוצה להוציא אותו גם על תקליט. אחרי ההצלחה שלו כמובן שהתחיל הלחץ לגבי Suspended Animation Dreams, החלטתי שאני אעשה אותו כמו שאני רוצה שהוא יהיה, "מעל הגג", הכל חייב להיות מתוקתק, בן זונה, ברמה הכי גבוהה שיכולה להיות… אבל לאורך כל שלבי ההפקה פשוט הלכנו מן הפח אל הפחת.

נסעתי לממפיס לעבוד עם המתופף של Epoch of Unlight (ואגב, זה מקום הזוי – הם מסתובבים עם כלי נשק עליהם, תתי מקלע, לא פחות. פשוט מוכנים שיירו בהם ולירות בחזרה באנשים, מרגיש כמו מזרח ירושלים). לצורך הקלטת התופים סגרתי לנו אולפן גדול עם קונסולה, מפיק מוזיקאלי, טכנאים והכל, בשכר די גבוה. אנחנו מגיעים לאולפן והטכנאי אומר לי "כאן מקליטים על קליק" (מטרונום), אני אומר לו "מה? אני לא יודע מה זה", והוא עונה לי "תתאמן!". נותן לי מטרונום, ובמשך שבוע אנחנו יושבים ומורידים גיידים עם הקליק, אחרי שבוע אני מקשיב לזה ואומר "זה לא בשבילי" ומחקנו הכל. ואז ברגע של חולשה הלכתי למועדון ג'אז ביוטה, תפסתי שם את המתופף של הלהקה שניגנה באותו רגע ואמרתי לו שמחר הוא מקליט לי לאלבום מטאל. הוא עונה לי "אני לא יודע מה זה מטאל", אמרתי לו "אל תדאג, אני אעזור לך", תוך יומיים הקלטנו את כל התופים לאלבום, כשהמתופף בעצם מעולם לא שמע את השירים, ואני מאחוריו מסמן לו עם היד מה לעשות…

גם הבסיסט שלנו הגיע שיכור לאורך ההקלטות, הקליט לא טוב את התפקידים. בסוף הבאנו קלידי האמונד שיש להם רגליות של בס, הקלידן ישב על הרצפה וככה ניגן את הבס לאלבום. מיקססנו הכל בשיקגו. חודשיים של סשנים של הקלטות אינטנסיביות, יקר בטירוף, מייאש. איבדתי את העבודה שלי, את כל מה שהיה חשוב לי בחיים, גרתי בארה"ב כבר 5 שנים וכולי כבר משווע לחומוס-צ'יפס-סלט, זה פשוט פירק אותי לגזרים, אבל עשינו את האלבום.

כשאנחנו מדברים כאן על תהליך הכתיבה – זה בעצם היה רק אתה מנגן על אקוסטית ואומר להם "תבנו על זה משהו"?

למעשה, כשאני כותב שיר אני יודע איך הוא הולך להשמע בסוף, אני כותב את הטקסטים והלחן של השירה, אני יודע איפה הכינורות נכנסים ואיך הם הולכים להשמע, ואיזה כלים יהיו.. הכל היה כתוב על נייר. באלבום הזה כמעט לא היה שום דבר אקראי למעט העובדה ששום דבר לא עבד. אף אחד ממני לא ידע איך הוא אמור להשמע, ורק אחרי חודשיים הטכנאי שהקליט את הכל אמר "אוקיי, עכשיו אני מבין".

אבל לא היתה לך סקיצה מסודרת שיכלת לתת לו שיבין בדיוק איך זה הולך להשמע.

לא, זו גם לא היתה התקופה שלכל אחד היה קיובייס זמין, אמנם זה כבר היה קיים ב-2005, אבל לא ברמת הזמינות של היום. אז לא, לא היו סקיצות – באתי עם הגיטרה, הקליטו אותי על גיידים, עם הקליק, עם שירה, סיימתי את ההקלטות במצב די רעוע ויום אחרי שסיימנו למקסס כבר ארזתי את הדירה שלי וחזרתי לישראל.

מה קרה בחיים האישיים שהיה כל כך מעורער שם, אם אפשר לשאול?

קודם כל, הייתי ישראלי יחיד ביוטה המלאה מורמונים. קשה, כל החברים שלך מהצבא נוסעים להודו, מטיילים, ואתה שואל את עצמך איפה אני ואיפה הם. אומרים לך "ראש השנה שמח", ואתה עם טאקו בל או המבורגר צמחוני מהצרכניה, אומר לעצמך "שנה טובה לי". אתה נמצא בתהליך נפשי די מורכב, מקום של בדידות, געגוע לארץ. אחרי זה פיטרו אותי מ The End Records, איבדתי את מקור הפרנסה היחיד שהיה לי ואת אישורי השהייה בארה"ב, הכל כבר עמד על בלימה. בנוסף, נפתחתי להרבה מאוד ז'אנרים מוזיקליים אחרים שהם לא מטאל שבלבלו אותי. היה לי משעמם, קצת איבדתי את עצמי, מי אני ומה אני רוצה לעשות. רציתי לסיים את האלבום ולהוריד את זה ממני.

ועל זה בעצם Suspended Animation Dreams מדבר? כי שומעים שיש בו בדידות ותחושה של ניכר, האם זה היה משהו מודע?

השיר "Wolf Among Sheep" בעצם מדבר על היחסים שלי עם העובדים ב The End Records, וגם סילקו אותי משם כי פשוט אמרתי את הדברים בצורה גלויה מאוד, ציטטתי שם משפטים שנאמרו בארוחות צהריים עם החבר'ה. "No Place Like Home" מדבר על הגעגוע לבית, עם כל השריטה שיש בבית, "RocknRoll Preacher" מדבר על מה שקרה לי כשהתחלתי לשמוע מוזיקה שהיא לא מטאל, שסחפה אותי והפכה בי את כל מה שידעתי על עצמי, תחשבי על ילד ששומע מטאל כל החיים שלו ופתאום מגלה את The Doors, זה לא ייאמן, אתה שואל את עצמך איפה זה היה כל השנים האלה. אתה רואה את הסרט של ג'ים מוריסון, איש שעשה בחיים שלו דבר אחד או שניים מתוך אקט של מרידה, הייתי מורד לא קטן, גם היום – אבל באותה תקופה זה היה דבר גדול בשבילי. "Awake" מדבר על מוות, עם תחושה של לימבו, כל הקטע האינסטרומנטלי באמצע שהוא מעין שלב ביניים בין המוות לעולם הבא, נגיד. ו-"X", כן , X הוא אני.

כל האלבום בעצם מדבר על X, שהוא אתה.

האלבום מתחיל ב- "I don’t belong in this place, locked in a box", נכון? זה בדיוק זה, להיות נעול בין ארבעת הקירות האלה ביוטה, בתוך כלוב של זהב כי היה לי את כל מה שרציתי בעולם. הייתי מלך של חברת תקליטים שגדלה במהירות שיא, שאני הרמתי אותה. The End Records התחילו אצלי בסלון. אני זוכר שהמנהל מספר לי על להקה ניאו-נאצית שהם היחידים שיש אצלנו כרגע, ואני שואל, איך זה יעבוד? והוא עונה "בוא ננסה בשביל העסק, מקסימום תחזור לישראל בידיעה שניסית". ופתאום זה הופך לחברה פסיכית, חברה של מליוני דולרים, הייתי ישן בסלון מחבק דיסקים, קם בבוקר ואורז קופסאות, המחסן במשך שנתיים היה אצלי בבית.

איך הם יכלו לסלק אותך אחרי כל זה?

The End Records התחילו כחברה עם אידיאולוגיה. הם עשו דברים מתוך אהבה למוזיקה קיצונית וחדשנית. עד שהם התחילו לעשות דברים מתוך אהבה לדולרים, ובמקום הזה הבעלים ואני לא ראינו עין בעין בכלל, אמרתי לו בצורה גלויה מאוד שאני לא אוהב את החומר שהוא מחתים. לדוגמה, הוא החתים להקת מטאלקור אמריקאי שלא אהבתי וביקש שאפרסם והתנגדתי נחרצות. וכשזה הפך להיות חברה שמונעת על ידי כסף במקום על ידי אהבה למוזיקה, שם הוא איבד אותי.

רגע, בחזרה לנושא הקודם – אפשר לומר ש Suspended Animation Dreams הוא אלבום קונספט או שאולי הוא אוסף סיפורים קצרים מסביב לאותו נושא…? כי כשהקשבתי לו לא יכלתי שלא לתהות האם יש כאן איזה קשר שאני מפספסת.

הוא אסופה של תחושות עם הבעה דומה. הקו היחיד שמקשר בין השירים הוא שהם מגיעים מאותו מקום, יונקים מאותו שורש, הכל כתוב על X, שהוא אני, אני לא יכול לכתוב משהו שהוא לא אוטוביוגרפי לצערי. אני לא יכול לכתוב על רוע או על ענייני אמונה, אני לא יכול לכתוב על דברים שלא נוגעים לי באופן אישי. אז אולי זה לא אלבום קונספט אבל הכל בא מאותו המקום.

זו הקלה לדעת שאין שם משהו מהותי שלא עליתי עליו אם כך, אבל אולי זה היופי באלבום הזה וגם באלבום החדש, שתמיד יש את התחושה שיש שם עוד לחפור, עוד למצוא… תמיד רציתי לשאול אותך, מה הקטע עם הנקר שמצוייר ומוזכר באלבום?

הנקר הוא בעצם הקול הזה בתוך הראש שלי שחופר לי בתוך המוח על מליון דברים שונים, מצד אחד הוא נורא רוצה שאגשים את החלומות שלי, הוא מפריע לי עם זה נורא. מצד שני, אני מתמודד עם קשיים יומיומיים, אין מה לעשות, היום אני נשוי, אבא לילדים, בעל עסק, עם קשיי פרנסה שכולנו חווים. אבל תמיד ברגע שהכי לא מתאים לי הנקר הזה בא ואומר לי "מה קורה אחי?" ומתוך תחושת הבדידות ביוטה והמצב הנוזלי הזה שהייתי נמצא בו כבר הייתי מתחיל לפתח איתו שיחות, דיאלוגים.

אבל למה דווקא נקר, זה סוג של טוטם כזה?

שמעת פעם נקר? את יודעת איזה חופר זה? לא רק במובן הפיזי שהוא לוקח עץ שחי פאקינג 200 שנה ועושה בו חור ובונה בו בית, ואין חיה אחרת שמסוגלת לעשות את זה – הוא פשוט עושה לך חור בראש. החור הפיזי והחור הנפשי, זה בדיוק מה שהרגשתי. היה ממש חור פיזי בתוכי, הרגשתי לא שלם, שאני לא מצליח להביע את מה שאני רוצה, ואם אני לא מצליח להביע את מה שאני רוצה אני אמות לא שלם. האמת שבכלל לא התכוונתי להמשיך עם הנקר, הרי מאז Suspended Animation Dreams ועד לרגע שהוצאנו את Home עברו עשר שנים… עד שמישהו מקנדה שלח לי תמונה שהוא קעקע את זה על עצמו, בדיוק חזרתי לתקופה שבו הנקר חזר "לתקתק" וכשמישהו אומר לך שהשפעת על החיים שלו בצורה כזו ומקעקע את זה, חוץ מהעובדה שזה כבוד גדול גם הבנתי שיש כאן משהו, אני כבר לא אותו ילד שהייתי לפני עשר שנים – יש כאן משהו שאנשים מזדהים איתו, משתייכים אליו, ואני רוצה לדחוף את זה כדי להתקדם. וזה מתקדם יפה.

לפני שאנחנו צוללים לתקופה הנוכחית, אני רוצה לציין שמוזר לי שאתה אומר שרק בתקופת Suspended Animation Dreams התחלת לשמוע מוזיקה שהיא לא מטאל. כשאני שמעתי את האלבום בכלל לא חשבתי שמטאליסט כתב אותו, אני לא יודעת גם עד כמה הייתי מגדירה אותו כ"מטאל". לי זה היה נשמע כמו מישהו שעושה את זה שנים, את כל השילובים האלה.

דווקא לא, את כל הדברים האחרים התחלתי לשמוע שנה לפני כן, והם השפיעו עליי ממש באופן עמוק. בארה"ב עובדים חמישה ימים. הייתי גר לבד, היו לי שני חתולים שכידוע לא צריכים לצאת – הם פשוט מחרבנים בארגז חול ואז מפזרים את זה על כל השטיח. ואז ביום שישי, אחרי שהייתי מנקה ומבשל לעצמי הייתי הולך לשתי חנויות תקליטים, חוזר הביתה עם עשרה תקליטים בערך ובמשך כל השבת ויום ראשון מקשיב למוזיקה. בלי הפסקה. כמו פעם – יושב עם המילים, עם התקליטים. אני אוהב את המדיום הזה כי הוא גדול, אפשר להחזיק אותו, לחבק אותו, להרדם עליו, להתכסות בו… יושב ושומע מוזיקה וזה נכנס לתוכי בצורות משמעותיות מאוד, התחלתי לשמוע הרבה רוק פסיכדלי, דברים שפתחו לי את הראש לכל מיני עולמות. באותה תקופה זה השפיע עליי חזק וכל המוזיקה שיצרתי בעצם היתה שאובה מזה. ומטאל כמובן היה חלק מה DNA שלי, חלק ממי שאני, שמעתי את זה הרבה מאוד שנים, מכיר את המהלכים. זה לא שיש שם סתם קצת גראולים ודיסטורשנים, אפילו עזרתי למתופף לעשות את הדאבלים ביחד כי הוא לא ידע לעשות דאבלים…

כששמעתי את האלבום הראשון הייתי בטוחה שמדובר באיזה מפיק על, תותח כזה שיודע לנגן על מליון כלים ושעושה המון דברים…

איזה, אני המוזיקאי הכי פח שתכירי. היום כבר לא, אבל אז – הכי גרוע שהיה. אבל כן ידעתי מה אני רוצה, זמזמתי לכנר את כל מה שרציתי והוא כתב את זה בתווים. אם הכינור זייף או לא, לא ידעתי להגיד, הטכנאי כבר אמר אם הוא לא מכוון, רק היה חשוב לי שזה יהיה מה שדמיינתי שיהיה. אם זה לא בראש זה לא קיים. ניסיתי להשקיע בשיעורי גיטרה, ללמוד מודוסים וסולמות, אבל מאוד מהר חזרתי למה שאני אוהב, ללכתוב שירים. הרגשתי שאני מבזבז את הזמן שלי אצל מורה.

אז למה בעצם היו לך עשר שנים של הפסקה, מהאלבום הראשון עד הוצאת ה- EP השני? אני אישית רציתי להרוג אותך.

ברגע שחזרתי לארץ החלטתי לנסוע ישר להודו, וגם שם עברתי תהליכים נפשיים מורכבים. משם חזרתי לניו יורק, ירדתי כמו שאני בנמל התעופה, עם שרוואל וחולצה קצרה ב-10 מעלות ושלג, שכרתי חדר בברוקלין והתחלנו לעבוד על היח"צ של Suspended Animation Dreams. ב- The End Records פשוט לא שמו עליי קצוץ, אף אחד לא תמך באלבום חוץ ממני עד שהרגשתי שזה מייאש אותי, וגם ככה ברוקלין זה מקום לא פשוט. חזרתי לארץ, הנחתי את הגיטרה, הכרתי את אשתי, ואת יודעת… חיים. הלכתי ללמוד, לעבוד, כתבתי הרבה מאוד מוזיקה שהיא לא מטאל, עשיתי שלושה אלבומים מלאים שהקלטתי באולפן שלי, בז'אנר של פולק רוק שהייתי שומע הרבה בזמנו. את שלושתם גנזתי במגירה. החלטתי שכל שנתיים אני נוסע להודו לכתוב אלבום, אני תמיד חושב על לכתוב אלבום חדש ולא להתעמק בישן. הבנתי שאני לא יכול להפסיק לכתוב שירים, כל הזמן הייתי כותב. אחרי עשר שנים חזרתי לרעיון של Subterranean Masquerade, כנראה שזה תהליך שהייתי צריך לעבור כדי להגיע אפוי לאלבום הזה שהוצאנו עכשיו. אין לי הרבה מה לספר על זה, אלו עשר שנים שעברו די מהר.

מאז ש Suspended Animation Dreams יצא, אני שואלת את עצמי "נו, מה קורה?", זה עוד היה לפני התקופה של הפייסבוק שיכלתי לעקוב ולדעת מה קורה איתכם…

אני ממש לא רציתי עוד. ממש ממש לא רציתי עוד מזה, בשום מובן. האלבום הראשון היה מבחינתי סיוט, לא רציתי לחזור לזה, לא רציתי לחזור לשם… מדי פעם הייתי פותח את הפייסבוק והמייספייס ורואה שאנשים כותבים לי ושואלים מה קורה איתי. הייתי מסתכל בפורום ב Ultimate Metal ברגע של חולשה מדי פעם, רואה את הדברים ומדפדף את זה הלאה. לא עניין אותי בכלל, אפילו לא ברמת המחשבה. עד לרגע שבו אשתי כרעה ללדת, צירים, כאבי תופת, אתה מסתכל על הבנאדם שאתה הכי אוהב והוא סובל ברמה היסטרית, ואתה לא יודע מה לעשות. אז מה סחבק עושה? הולך רגע הביתה, מביא דיסק של Entombed, שם באוטו בפול ווליום ומפרק את העצבים.

הילד נולד, באתי הביתה, מיד שמתי Paradise Lost, להקה שאני מאוד אוהב, לפחות את החומרים הישנים. בדרך מבית החולים אני אומר לאשתי "זהו, נולד לנו ילד ואני חוזר חזרה לפרוייקט של המטאל", אמרה לי "אוקיי, אני לא מכירה אותך מטאליסט אבל בוא נראה איך זה יהיה"… תחשבי שבעשר השנים האחרונות אני עדיין איש של שרוואלים וחולצה קצרה, גיטרה אקוסטית במדורה, בירה גולדסטאר, סיגריה מגולגלת… שום דבר שקשור למטאל, שומע רוק בריטי, ג'אז, פולק, מוזיקה ערבית, כל סוג מוזיקה שאת יכולה לחשוב עליה – רק לא מוזיקה קשוחה. מייצר בכמויות מוזיקה לא קשוחה שמרגשת אנשים, Radiohead סטייל. ואני ממש זוכר את זה טוב, זה היה בפורים. ישבתי בלילה וכתבתי את Home, ברגע אחד, בנשימה אחת. ישר שלחתי הודעה ל Paul דרך הפייסבוק ושאלתי אותו אם בא לו להמשיך, הוא עונה לי "איזה כיף לשמוע אותך, בוא נעשה את זה", ואמרתי יאללה, מתחילים. צריך להתחיל לאסוף נגנים. בהתחלה המתופף של Hammercult היה אמור להשתתף אבל לא יכל בסוף, ומתן שמואלי (המתופף של Orphaned Land) למד כאן במכללה בצמח אז תפסתי אותו. הבסיסט גולן פרחי והגיטריסט אור שלו הם חבר'ה שניגנו איתי בפרוייקט פולק ואמרו שהם איתי בזה. אספתי כנר, בחור עם חלילים – אני מכיר את הנגנים האלה כי אני עושה כאן הגברות בשטח הרבה מאוד שנים, זה המקצוע שלי. נכנסנו לאולפן והקלטנו את Home ביומיים, יחד עם הקאבר ל- “Beyond the Pale” שהיה אמור להיות בונוס ואמרתי שננסה להוציא את זה על 7 אינץ' ולראות איך הדבר הזה זורם, מה קורה עם זה, אם שווה להמשיך… התגובה היתה פשוט פסיכית, ממש, היסטרית. הוצאתי כמעט 300 תקליטים וכמעט כולם נמכרו.

זה מאוד לא טריוויאלי בימינו.

בכלל לא! וחולצות, וכתבות בעיתונים, וכל הטררם וכל הביקורות היפות, ואתה אומר לעצמך "וואו, איזה כיף", זה אותו הדבר שהיה לי עם ה EP הראשון – תראי כמה הדברים דומים, ועוד לפני שהוא יצא כבר הייתי עמוק בתוך הכתיבה של The Great Bazaar, והחלטתי שהפעם אני עושה את זה אחרת. אני עושה את זה באולפן שלי. מכרתי תקליטים של מטאל ואת הקלידים הישנים שלי, קניתי פרה-אמפים ומיקרופונים והעמדתי אולפן רציני, ובעצם ככה חזרנו.

כשאתה מספר את זה, זה נשמע מה זה קל!

תראי, אלו תהליכים של שנים, דברים שלוקחים זמן. עשר השנים שעברתי לא היו סתם, רכשתי בנתיים השכלה בנושא של הסאונד, למדתי להכיר הרבה אנשים, השתפרתי בגיטרה, כתבתי הרבה מאוד שירים, הוצאתי אלבומים על קליק!! כבר הייתי נגן באולפנים, הכל התחיל להשתפר ואני השתדרגתי, עדיין שומע הרבה מאוד מוזיקה ואפילו יותר מפעם – רק הרבה יותר "אפוי". הוצאנו את Home ובעקבות ההצלחה שלו אמרתי לאשתי שאני נוסע להודו (אני תמיד חוזר לשם, אני נמצא שם המון). טסתי לשלושה שבועות עם גיטרה, ושם כתבתי את כל הטקסטים של The Great Bazaar ונכנסנו להקליט את זה כלהקה.

את שי ילין הקלידן הכרתי בפייסבוק, העליתי תמונה של האולפן שלי והיה שם פסנתר פנדר רוהדס ישן, הוא ענה לי "היי גם לי יש כזה", אז עניתי לו "יאללה בוא תקליט אותו באלבום"! אז הקלטתי גם את שי, ונכנסנו לאולפן כשכל הסקיצות כבר היו מוכנות, אחרי התופים והגיטרות, עם כל התפקידים כתובים, חוויה אחרת לגמרי. היה קשה, היה לא פשוט, התקשורת עם Paul הזמר היתה מאוד קשה, הגיע למצב שהוא מקליט לי גיידים לשירים ואני אומר לו שזה לא טוב, נכנסתי לפלונטרים ועשיתי את מה שאני רגיל לעשות: נכנסתי ל"דיסקייה", הוצאתי משם את Green Carnation, כתבתי ל- Kjetil שהתלהב מהפרוייקט והבאתי אותו פנימה. בגלל שאני מנסה לא להגביל את עצמי לז'אנר אחד בחרתי לעצמי נגנים שלא משתייכים לז'אנר אחד או למעמד חברתי דומה. יש לי בחור חרדי שמנגן על קלרינט מאחד היישובים בסביבה, נגן ערבי, דרוזי. נגן כינור חרדי, Kjetil שהוא נורווגי… מתן שמואלי שפתח לי את הראש עם מקצבים שהם בכלל לא מטאל, דברים נהדרים שלא הייתי יכול לחשוב עליהם לבד.

בוא נדבר קצת על האלבום החדש, The Great Bazaar, על מה הוא בכלל?

זה סיפור על אדם שיום אחד קם בבוקר, וכמו שהליריקה מספרת, "ברוך הבא חזרה לעולם" – שהוא העולם הספציפי של היצירה הזאת, של Subterranean Masquerade, זה היה חייב להיות פרוייקט שאני מרגיש איתו שלם ומביא אותי כטכנאי ברמת מצויינות אחרת, שלא יכלתי להתפשר. אני משתעמם מאוד מהר מהחיים, יוצא לטיולים פיזיים וגם נפשיים, אורז תיק ונוסע… והאלבום מדבר על המסע הזה ומה שקורה בדרך. הבזאר הגדול של החיים, האפשרויות, כל מה שאתה יכול לעשות והאם אתה מוכן לשלם את המחיר. זה מה שניסיתי להעביר בשיר "Relieving the Feeling", ובהודו אתה רואה את הדברים האלה בבירור, אנשים שמוכרים את החיים שלהם בשביל כסף, הצלחה, סמים, ומה שקורה להם בעקבות זה. האפשרויות והבחירות שאתה עושה בחיים. אני כאבא לילד, שלוקח תיק ונוסע לשלושה שבועות, אני משלם מחיר, וזה מחיר ששווה לכתוב עליו שיר בעיניי. גם געגוע זה מחיר. וזו לא רק התחושה שאתה מעורר אצל הילד שלך, שקשה להסביר אותה למישהו שהוא לא הורה, אלא גם התחושות הבלתי נגמרות האלה – למה עזבתי אותו, כדי שלי יהיה טוב? כדי לעשות כיף? השיר “Early Morning Mantra” זו הקריאה הזאת לצאת לדרך, ויש את שני הצדדים שמנהלים דיאלוג אצלך בראש…

כשכתבתי את הסקירה על האלבום באמת זיהיתי שם את שני הצדדים האלה ותהיתי אם פגעתי נכון.

לגמרי, זה צד אחד שאומר "מה פתאום? תגיד לי מה אתה מטורף? מה אתה נכנס לזה עכשיו?" והצד השני שאומר "אחי, קדימה… כשהמוזיקה תגמר, אתה תרצה שזה ימשיך", זה חייב להמשיך. הדיאלוג הזה ממשיך לאורך כל האלבום.

אני ראיתי את זה כצד אפל שלך, שבסופו של דבר אתה גם לומד לחיות איתו. במיוחד שהוא מיוצג על ידי הגראולים של Paul, שזה אוטומטית סגנון שירה שמתקשר למשהו "רע" יותר, אבל בסופו של דבר עושה רושם ששני הצדדים האלה מגיעים לאיזו הרמוניה בשיר האחרון.

בשורה האחרונה באלבום רשום – “See you next time”, אמנם צינזרנו את זה בהקלטה אבל זה כתוב במילים. השיר האחרון, "Father and Son", הוא לגמרי המפגש. אתה מקווה שזה לא מאוחר לחזור – הצד המתחשב והאבהי שלך – אתה חוזר מהטיול, יוצא משדה התעופה ומקווה שאתה לא חוזר לבלגן אחד גדול. אפילו בלילה שאחרי בקבוק עארק, אתה מקווה להתעורר במיטה עם מי שנכנסת אליה ולא עם מישהו שאתה לא מכיר. לא לעשות איזה פדיחה. לקחת בחירה ואתה מקווה שלא טעית. והצד השני אומר לך, "מה פתאום? זו תקופה שצריך לקחת בה סיכונים, שצריך לעשות בה מה שטוב לך". בסוף הצדדים מתחברים כשהם מבינים שהם יונקים אחד מהשני, כמו שכתוב בשיר, "We have a bonding", המלחמה הזאת לעולם לא תגמר והפעם הבאה קרובה יותר ממה שאתה חושב. אז כן, לגמרי הצלחת להבין את זה. ולכל האנשים שאני מכיר יש שני צדדים, מי שאומר שלא הוא שקרן. השאלה מה אתה עושה עם הצד השני, אם אתה מתעלם ממנו או מבין שצריך ללמוד לחיות איתו, לפעמים צריך לתת לו להיות יותר חזק מהצד הראשון, כל יום הוא הפתעה מחודשת. אתה מבין שאתה אחד עם עצמך, לטוב ולרע.

השאלה היא האם המחיר הזה יום אחד יהיה כבד מדי, ומה יקרה אז?

אותי זה לא עניין. ישבתי בגסטהאוס שלי בהודו וראיתי שני נשרים מחפשים טרף. ואני כותב את זה, "I write what I see”, ככה אני כותב, את מה שאני רואה. אם הייתי חושב מה אנשים יגידו על הטקסט, הייתי מתחיל להכנס לפינות שאני לא יודע עד כמה אני מאמין בהן. אני כותב פשוט, את הדבר הפרטי הקטן שלי ומקווה שאנשים יוכלו להתחבר לזה. ומה כבר יכול לקרות לך? יפטרו אותך מהעבודה, יגרשו אותך מהארץ? הרי כתבתי על העובדים ב- The End Records וכמה הם חזירים! אבל האמנתי בזה, לא יכלתי להשתיק את זה ואם אני מאמין בזה, אני כותב את זה. ב- "Specter" למשל, יש טקסט די מורכב. אנשים מאמינים במשהו שהוא נורא גדול ומתוק ועושים דברים רעים בשם אלוהים, זה לא באמת מתקן אותם שיש להם כיפה על הראש והם מתפללים שלוש פעמים ביום. על זה השיר, שליט נערץ שכובש את המדינה ואסור להגיד את השם שלו, כמו השם המפורש. ומצד שני אותו בחור אומלל שיושב בבית שלו ועושה דברים, (ואגב הטקסט שונה שם כי Paul לא היה מוכן לשיר את מה שכתבתי שם מרוב שזה היה קיצוני), ובסוף יש שם ציטוט ממלחמת הכוכבים, המילים האחרונות של יודה בנוגע לצד האפל. שמעתי את זה, וזה בדיוק מה שרציתי להגיד, שיש בך חלק רע, אתה יכול לבחור לעשות מעשים נוראיים ואתה יכול לבחור אחרת, אלה החיים שלך, זה הבזאר הגדול שיהפוך אותך למה שאתה. זה קצת פילוסופי כנראה… בחירות זה דבר בעייתי, אני מזל מאזניים וכל פעם משנה את הבחירה שלי, קשה לי נורא לקבל על עצמי החלטה ואם קיבלתי ועשיתי טעות אני אוכל את עצמי ממש אם פגעתי במישהו חלילה.

טוב, זו גם המשמעות של לגדול כאדם, אם לא היית כזה, אז משהו היה לגמרי לא בסדר. אמנים באופן כללי הם אנשים שחופרים בעצמם ואוכלים את עצמם על ימין ועל שמאל.

בדיוק ככה, לטוב ולרע.

אתה מספר שהאלבומים וה EP-ים שהוצאת זכו להרבה אהדה, מדוע לא הלכת ללייבל שיוציא אותם ובחרת במקום זאת להוציא את The Great Bazaar בכוחות עצמך? היום אמנם לייבלים הם כבר לא מה שהיו פעם, אבל כבר היתה לך הכרה וקשרים, למה לקחת על עצמך את הכאב ראש הזה?

קודם כל, אני קונטרול פריק, אבל גם רציתי להוכיח לעצמי שאני יכול לעשות את זה לבד. אמרתי לעצמי שאם איזה לייבל יקפוץ על זה, אז נראה מה יהיה. והציעו לי בנורבגיה איזו עסקה שהיתה שוות ערך ללמכור את הנשמה שלי לשטן, חברה גדולה אבל החוזה היה נורא. שאלתי את עצמי איזו חברת תקליטים תחתים אותי, מה כבר עשיתי, אני הרי יודע איך העולם הזה עובד. אז במקום לבזבז זמן על להוציא דמואים ו- EPים וכתבות וביקורות החלטתי לעזוב את זה ולהתמקד בלגייס כסף ולעשות את האלבום. כלכלית זה מאוד יקר, זו גם אחת הסיבות שהאלבום קצר. העדפתי לעשות 40 דקות שיהיו מאה אחוז, שכל שניה בהם מתוקתקת, אבל זה כל מה שהיה אפשרי. גם את האלבום הבא אני מתכוון לעשות לבד.

בכל מקרה היום ממילא לייבלים כבר לא נותנים מימון להקלטות, אבל הם כן חוסכים כאב ראש של הדפסה, הפצה, יח"צ… למה לא ניסית לחתור לדיל כזה אחרי שהאלבום כבר היה מוכן בדיוק כמו שרצית?.

תופתעי, שלחתי דיסקים לכל החברות שאני מכיר, אף אחד לא חזר אליי עד היום. האמת שכשהגענו לשלב המיקס כבר נגמר לי הכסף, הכל הרי היה על חשבוני. הודעתי בפייסבוק שחזרנו והזמנתי אנשים לקנות במכירה מוקדמת כדי לגייס כספים להשלים את התהליך. וזה מה שקרה, מימנו את כל המיקסים וההדפסה ממכירה מוקדמת ומאנשים ששמו כסף ותמכו בלהקה.

וואו, זה ממש ממש לא טריוויאלי.

בוודאי, ועוד הדפסתי ספר במקום חוברת רגילה, ותקליט בשלושה צבעים… וכל הכסף הזה הגיע ממכירה מוקדמת. גם כבר לא יכלתי שלא להוציא אותו, אנשים חיכו וחיכו הרבה, היה גם את "צוק איתן" באמצע שעיכב את כל המכירות… ואמנם שלחתי לכל חברות התקליטים ואף אחת לא חזר אליי, אבל אני יכול להגיד לך בשמחה גמורה שאנחנו מוכרים עשרות דיסקים, חולצות ותקליטים בשבוע… מכרתי מספיק כדי שאוכל להכנס לאולפן ולהקליט את האלבום הבא בנחת רוח ובשלווה, שזה מבחינתי מטורף! זה בדיוק מה שרציתי שיקרה!

אלו אנשים שזוכרים לכם חסד נעורים מהאלבום הראשון, או שאלו מאזינים חדשים? נורא מעניין מה שאתה אומר כי היום כבר לא ממש קונים דיסקים…

אנשים חדשים לגמרי, שסיפרו לי שהם שמעו את האלבום בפעם הראשונה ביוטיוב ורוצים לתמוך ולהשקיע בי כלהקה עצמאית, שמוכנים לשים את הכסף ב- Bandcamp, שבאים ותומכים בי כאמן. העיתונות פרגנה לנו מעל הראש, היתה עבודת יח"צ לא רעה, ואנשים עוזרים לך להתרומם ולעשות את האלבום הבא, וזו מערכת יחסים מטורפת שלך עם הצרכן, מבחינתי זה עולה על כל חברות התקליטים בעולם. אני מעדיף למכור פחות אבל להיות בקשר עם כל אלה שאוהבים את היצירה שלי, מאשר לחתום בלייבל גדול, לעשות טורים מטורפים, ראיונות… אני מעדיף לעשות את זה בקטן אבל וואלה, אני לא מתלונן.

טוב, היום כבר אין יותר סיפורי הצלחה "בגדול", הכל מבוסס על קשר אישי. גם הלייבלים הגדולים לא נותנים לך כסף לעשות סיבובי הופעות… אבל זה עדיין מפתיע, כי הייתי בטוחה שמי שקונה הם אנשים כמוני, אנשים שזוכרים אתכם וחיכו לשמוע עוד ממכם.

האנשים הישנים מתחלקים לשלוש קבוצות: אלו שהפסיקו לשמוע את המוזיקה הספציפית הזו ולא יודעים מה קורה כי אין להם חשבון בפייסבוק, אלה שזוכרים לך חסד נעורים מ- Suspended Animation Dreams אבל לא אוהבים את האלבום החדש, ואלה שזוכרים ואוהבים. יש כאלה שמאוכזבים כי האלבום החדש לא תמים, לא נסיוני כמו הקודם. הוא מתוחכם ומהודק יותר. אתה לא שומע שם מתופף שיוצא מהקצב. זה אלבום שמגיע ממקום אחר, עולם של הקלטה דיגיטלית שכל דקה בו עוברת תיקון, ואתה שומע שלמרות שהוא נורא אורגני הוא מסונתז נורא, כי אני טכנאי עכשיו – אני לא יכול לעבוד אחרת. אבל הרבה מאוד קהל חדש הגיע, שאוהב את המוזיקה כי היא יותר סימפונית ונגישה להמונים. הם מגיעים לזה דרך פייסבוק ויח"צ. לא שמתי שקל על פרסום בעיתונים אלא רק על קידום פוסטים, למרות שהציעו לי. והקהל הגיע מהביקורות הטובות והפרגון בתקשורת. ואנשים שמבינים שמדובר באמן עצמאי שמים את הכסף שלהם על זה, יש עוד צדיקים. זה חשוב להם והם עושים את זה, וזה שווה הכל!

אתה האמן הישראלי היחיד שאומר לי את זה עד כה, כולם בדרך כלל מתלוננים כמה זה קשה להגיע להכרה ובמיוחד לקבל כסף על העשייה שלך.

זו הרבה עבודה קשה, חוסר התפשרות מוזיקלית וגם קצת מזל אני מניח.