כשיזהר פגש את ריקי – על רוק ופולק

מרואיינים: Izhar Ashdot ו-Ricky Warwick, הסיבוב האירי

מפגש מעניין במיוחד מתרחש בימים אלו על כמה במות נבחרות בישראל – יזהר אשדות, מקים "תיסלם", אחת מלהקות הרוק הגדולות במוזיקה הישראלית, ואחד מהאמנים המצליחים בישראל בשנים האחרונות, מארח בסיבוב ההופעות "האירי" שלו את Ricky Warwick, בעבר סולן להקת הרוק הכבד The Almighty (ובעלה לשעבר של ונסה, המנחה המיתולוגית של התכנית Headbangers Ball, עליה גדלו רוב המטאליסטים בשנות התשעים), וכיום מופיע ברחבי אירופה עם חומר מקורי, בלוז רוק אקוסטי שמאד מושפע מהפולק האירי המסורתי.

שיתוף הפעולה המפתיע הוליד אפילו שיר חדש \ ישן, ובעיקר הרים כמה גבות – מה הקשר בין Warwick, שנראה כמו כל סולן רוק כבד (גדול, מקועקע, עם קול רוקנ'רול צרוד ומרשים) לבין יזהר אשדות? ובכן, הקשר, כפי שתיווכחו בהמשך, מבוסס על אהבה למוזיקה. הכי פשוט, הכי בסיסי, הכי אפקטיבי. השילוב המסקרן של רוקר אירי מקועקע בטירוף ושל אחד מגדולי כותבי השירים והמפיקים בישראל נראה טבעי על הבמה – ריקי שר קצת בעברית, יזהר עובר לאנגלית, והשניים נהנים מכל רגע, כשהעיבודים הפולקיים לשירים של אשדות נשמעים טבעיים מתמיד, ומצד שני, הבלוז-רוק הפולקי של Warwick נשמע מעולה על במה ישראלית. שיתוף פעולה חד פעמי, או התחלה של משהו חדש ומרגש? הזמן יגיד.

ידעתם משהו על הקריירה אחד של השני, לפני המפגש המשותף הזה?
ביחד: לא, לא ממש.

אז ריקי, אתה לא יודע שיזהר הקים את אחת מלהקות הרוק הגדולות של ישראל, ויזהר, אתה לא יודע שריקי הקים הרכב רוק כבד מצליח במיוחד בסוף האייטיז?
ריקי: היי, עכשיו, אחרי כמה חזרות, אני יודע הכל על יזהר. [וכך, בנימה מחויכת, ריקי גולל את סיפור המעשה] ישי שוורץ פנה אלי לראיון, ונשארנו בקשר. הוא הציע לי לבוא לישראל לעשות הופעה, וממש רציתי, מכיוון שישראל היא מדינה שתמיד רציתי לבוא לבקר בה, אבל להגיע לפה להופיע לא ממש הסתדר, אבל אז הוא קישר ביני לבין יזהר, ועלתה הצעה שאגיע להתארח בכמה הופעות שלו, וכשזה עלה על הפרק, לא היה ספק שאגיע.

אפילו הקלטתם שיר ביחד…
יזהר: נכון, לפני ההופעה שמעתי את החומר של ריקי, הוא שמע את החומר שלי, שנינו נדלקנו אחד על השני, ועלתה ההצעה שנקליט שיר ביחד, כהכנה להופעה. עשינו את זה בצורה שמעולם לא עשינו בעבר, וזה דרך האינטרנט – לחבר משותף שלנו, טל ברגמן [אחד המתופפים הטובים בישראל – א.ג] יש אולפן בלוס אנג'לס, ריקי הקליט אצלו את השירה וטל הקליט תופים, אני הוספתי בארץ את הגיטרות ואת השירה שלי, ויצא לנו שיר משותף.

ריקי: השיר, "Star Of The County Down", ייכלל באלבום הבא שלי, שהוא אלבום דואטים המורכב מקאברים שהקלטתי עם כמה חברים (כולל הסולן של Def Leppard). הביצוע שלנו (שלי ושל יזהר) יצא כל כך מגניב, עד שלא היה ספק שהוא ייכנס לאלבום.

יזהר: בהחלט לכבוד הוא לי.

ריקי, בתור אירי, אני מניח שמהמשיכה לפולק אירי היא די טבעית, אבל מה מושך את יזהר, זמר רוק ישראלי, למוזיקה הזו?
ריקי: תראה, קודם כל, אני אמנם אירי, אבל גרתי בסקוטלנד הרבה שנים, ועד גיל 20 בערך לא ממש נחשפתי למוזיקת פולק – הייתי יותר בעניין של רוק ופאנק (בפ' מודגשת), ובכלל ממש אהבתי את Johny Cash, ואני עדיין מאד אוהב את המוזיקה שלו. זו דווקא הייתה התפתחות מעניינת, כשחזרתי בגיל יחסית מאוחר לשמוע את המוזיקה שמרכיבה את השורשים שלי – מה גם שפולק אירי הוא לא בדיוק מה שאנשים חושבים שהוא, הוא מאד שונה מהמוזיקה הקלטית "המקובלת" (שבעצם מתחלקת לכל עם והסגנון שלו). אני במשך שנים חששתי מהמוזיקה המסורתית שלנו, מכיוון היא מבוססת על חמת חלילים, ובתור ילד די נרתעתי מחמת החלילים, אבל עם השנים למדתי לאהוב את השורשים הללו.

יזהר: באופן משעשע, הסיפור שלי די דומה לסיפור של ריקי – גדלתי בישראל, ולא ממש התחברתי לפולק הישראלי (שהיה מאד מושפע מהמסורת הרוסית). מה גם שהתרבות הישראלית היא תרבות צעירה מאד, אז יותר קל לנו להישאב אל תוך תרבויות אחרות – וכך יצא שגדלתי על רוקנ'רול (אמריקאי, בריטי), והשורשים המוזיקליים שלי היו בעצם שילוב של הכל. מישהו פעם אמר לי שהרוקנ'רול בנוי על בלוז, אבל ההרמוניות של הרוק מגיעות מאירלנד, אז אולי זה בעצם מקור המשיכה שלי לפולק האירי.

ועדיין, המעבר הזה נשמע קצת הזוי – מרוק כבד סטייל Motley Crue מחד ורוקנ'רול אמריקאי גלאמי מאידך, להגיע לפולק אירי…
יזהר: [בחיוך…] רגע, מי מאיתנו מושפע ממוטלי קרו ומי מאיתנו היה הגלאם…?

ריקי: זה די מוזר שאתה אומר את זה, אני אפילו לא אוהב את מוטלי קרו כל כך… [צוחק]

יזהר: מוזיקה היא בסך הכל מוזיקה, ואנחנו די מאותו דור, ובסופו של דבר שנינו מושתתים על רוק'נרול. אלבום הסולו של ריקי הוא בעצם אלבום רוק, שבמקרה נשמע כמו פולק אירי.

ריקי: מה שחשוב זו הנשמה שיש לך במוזיקה, לא הסגנון – כמו שאמרתי, אני בכלל מעריץ של ג'וני קאש, ואני תמיד נהנה לנגן שירים שלו. בהופעות שלי אני מבצע את "Ace Of Spades" של Motorhead בגרסא אקוסטית, והוא פתאום הופך לשיר פולק – וזה בעצם אומר שהשיר הזה פשוט טוב, לא משנה באיזה סגנון תנגן אותו.

יזהר: ברגע שאתה מפשיט את השיר שלך מעיבודים ומנגן אותו רק על גיטרה אקוסטית, והוא עדיין עובד ונשמע טוב, זה אומר שיש לך שיר טוב ביד.

בקריירות שלכם, עברתם את כל סוגי ההופעות האפשריות, מכאלו עם עשרות אלפי אנשים, ועד הופעות בארים צנועות. מה אתם מעדיפים? את הופעות הבארים האינטימיות, או את הופעות האצטדיונים, עם המעריצות שזורקות חזיות?
ריקי: איפה הייתי בהופעות האלו? אף פעם לא הייתה לי הופעה שזרקו עלי חזייה… תראה, ההופעות שעשיתי עם The Almighty היו הופעות מטורפות, אתה נותן 150 אחוז מעצמך, הכל אינטנסיבי, הקהל באקסטזה, האווירה מחשמלת וטעונה – אנרגטיות, זיעה, ווליום. מצד שני, בהופעות הסולו זה רק אני והגיטרה האקוסטית, וזה מפחיד אותי ומלחיץ אותי בכל פעם מחדש: אני עדיין מקבל פיק ברכיים לפני הופעה כזו. אין דבר בעולם כמו להופיע עם הרכב כמו The Almighty, מבחינת אנרגיה, אבל הופעות אינטימיות הן משהו אחר לגמרי.

יזהר: כשאתה מופיע מול כמה אלפי אנשים, זו חוויה אחרת – אתה יותר נותן דגש על השואו והאנרגיה, ויש אולי פחות תשומת לב לפרטים הקטנים, יש פחות פידבק מהקהל. הופעות הגדולות הן עניין של כוח, של עוצמה. בהופעות קטנות התגובה היא מיידית, אתה רואה את הלבן בעיניים של האנשים, זה בהחלט יותר מלחיץ ואינטימי. אלו פשוט שתי חוויות שונות.

איזה קהל אתם מעדיפים יותר? את קהל המטאל הצעיר או את קהל ההופעות האינטימיות, "המיושב" יותר?
ריקי: אני פשוט מבסוט כשיש קהל… [צוחק]. שמע, העיקר שיש קהל, ועכשיו ברצינות, זה פשוט אושר עילאי כשאנשים משלמים לשמוע אותך מנגן, זה לא ממש משנה מי בקהל – העיקר שהם שם ושהם נהנים.

יזהר: לראות קהל שמורכב מכמה דורות – בני נוער, האחים שלהם וההורים שלהם, זה הדבר הכי מהנה שיש. להופיע מול קהל מכל קצוות הגילאים, וכולם נהנים לראות אותך מנגן.

ריקי, לא חששת להגיע לישראל?
ריקי: לרגע לא עלתה בי המחשבה הזו. אל תשכח שגדלתי גם בבלפסט, ולצערי הרב, אני מכיר את המצב שבו אתם חיים יותר מדי טוב. כשאתה גדל לתוך סיטואציה חברתית מורכבת שכזו, אתה מייחס לזה פחות חשיבות מאשר אנשים חושבים שאתה צריך. אתה בתור ילד הולך לבי"ס ושומע שהתפוצצה פצצה איפשהו, זה חלק מהילדות שלך. השורה התחתונה היא שאתה לא יכול לחיות בפחד מדברים כאלו, וזה לא שישראל נמצאת במלחמה תמידית, כל הזמן, בכל מקום ורגע. אם הייתה פה כרגע מלחמה בכל הארץ, הייתי אולי חושב פעמיים (אחרי הכל, אני אבא ויש לי משפחה לחשוב עליה), אבל זה לא המצב, ואני יודע שאם לא הייתי בא, הייתי מתחרט על זה במשך שנים אח"כ. ברגע שיזהר הציע לי לבוא, אמרתי "ברור. אין ספק בכלל".

יש לכם תכניות עם "להקות האם"? לתיסלם היה את פרויקט "תיסלם 2.0"…
יזהר: בדיוק סיימנו את סיבוב הופעות הקאמבק הזה.

זה לא באמת היה קאמבק… לא באמת הלכתם לשום מקום.
יזהר: זה נכון, אנחנו כל הזמן מנגנים אחד עם השני ועובדים ביחד. אבל כרגע, כל אחד מתרכז בחומרים שלו.

ומה עם The Almighty? היו לכם כמה הופעות בחודשים האחרונים – אתם חוזרים לפעילות?
ריקי: היו לנו כמה הופעות בשנתיים האחרונות, והציעו לנו כמה הצעות לקיץ הבא, אבל אני יותר מתרכז כרגע בקריירת הסולו. עד כמה שנהניתי ב-The Almighty, ועד כמה שאני גאה שהייתי חלק בלהקה הזו, אני מעדיף כרגע להמשיך במה שאני עושה, כרגע אני פשוט יותר נהנה עם פרויקט הסולו שלי.

אתם עדיין שומעים רוק כבד, מטאל, הסגנונות שגדלתם עליהם?
יזהר: אני גדלתי בשנות השבעים על Led Zeppelin, The Who, הרכבי שנות השבעים קלאסיים. להוציא כמובן את ה-Rolling Stones וה-Beatles, שהם ברורים מאליהם – כולם מתחילים עם ה-Beatles, אני מניח. אפילו הבן שלי מתחיל עכשיו איתם. אני לא כל כך מתייחס להגדרות של סגנון וז'אנר – מבחינתי אם הלהקה טובה ומעניינת, אז היא שווה שמיעה. ברור שאני מכיר ושומע מדי פעם Metallica, אבל System of A Down היא להקה שאני אוהב לשמוע, וזה לא בדיוק מטאל, וגם לא בדיוק פופ – אבל זו בהחלט להקה טובה.

ריקי: אני בעיקר גדלתי על פאנק כמו , UK Subs ,The Clash ,The Ramones ושוב – המון ג'וני קאש. אח"כ, עם ההתבגרות, הגעתי ל-Springsteen ו-Slade. בתור נער, הייתה לנו תכנית בשם "Top Of The Pops", והצפייה בתכנית הייתה קדושה – בכל שבוע היית מגלה להקה גדולה חדשה, וככה היית נחשף לעוד ועוד השפעות ודברים חדשים.

יזהר: מה שמעניין זה שכשאנחנו היינו צעירים, בשנות השבעים, מוזיקת פופ הייתה בעצם מוזיקת רוק, כמו שהיום פופ זה בעצם אר-אנ-בי והיפ הופ, אז בעצם יוצא שכולנו גדלנו על אותם דברים.

ריקי: אם כבר מטאל, אז לפני שנה ראיתי את Iron Maiden והם היו מדהימים, כתמיד. אני אוהב את Testament, וכמובן, איך אפשר בלי AC/DC, שבכל פעם שאני רואה אותם אני נדהם מחדש עד כמה הם טובים. קצת קשה לי עם המטאל החדש, המודרני – אני פחות מתחבר אליו.

יזהר: ראיתי אותם לפני שנה, הם נתנו הופעה מדהימה.