מרואיינים: חברי להקת Switchblade
צילום: אביחי לוי

כפי שכבר כתבתי בסקירה של האלבום החדש של להקת Switchblade, מאז ומעולם אהבתי את הרוק הכבד של שנות ה-80' של המאה הקודמת. ייתכן שזה קשור לכך שזהו העשור שבו התעצבה הזהות שלי וייתכן שזהו באמת הרוק המדליק ביותר שמהווה את הבסיס לרוב המטאל של ימינו אנו. בכל מקרה אני תמיד שמח להאזין ל-Iron Maiden , Scorpions, AC/DC או Judas Priest. וכאן נכנסת לתמונה Switchblade, שקיימת מאז 2005 ובסיומה של 2013 שחררה אלבום חדש בשם HEAVY WEAPONS.

אני אולי Sucker של פטריוטיזם מוזיקאלי, אבל תמיד כיף לי לתת High Five ללהקה ישראלית שעושה מטאל טוב, ובמיוחד כזו שמצליחה לייצר מוזיקה שאני אוהב למרות (ואולי בגלל?) שהיא מגיעה רחוק מהמרכז התרבותי של ישראל – כל שכן מהצפון שהוא מרכז חיי.

אז תגידו – איך מצב המכירות? יש באז טוב?

פדה (טייך): הי חיים , תודה על ברכות ! האמת שאני חייב לציין שהתגובות לאלבום מעולות !!! קיבלנו ביקורות מעולות על האלבום מכלל כדור הארץ, מברזיל ועד יפן. האלבום נמכר יפה ואנחנו מאוד מאוד מרוצים מההישג שלנו.

ליאור (שטיין) : היי חיים, מחמם לנו את הלב שנהנית מהאלבום. "Heavy Weapons" הוא אבן דרך חשובה ושער להזדמנויות בשבילנו בדרך למספר רב של הישגים שאנחנו חותרים אליהם בהמשך.

איך הגעתם לשם SWITCHBLADE? האם יש קשר ללהקת הרוק האוסטרלית?

ליאור: בזמנו חשבתי על כל מיני שמות, חלקם התגלו כמאוד בנאליים בלשון המעטה. החלטתי ללכת על שם שתמיד נתן לי קונוטציה של שנות ה 80, הסכין הנשלפת / הקפיצית שהייתה חלק בלתי נפרד מקרבות הרחוב הברוטליים של אותם ימים. לגבי הלהקה האוסטרלית, ידוע לי שהייתה עד לא מזמן להקת Thrash / Death בשם הזה, אך למיטב ידיעתי היא התפרקה לאחרונה.

האם נתקלתם בקשיים משום שאתם "צפוניים" ויוצרים בפריפריה?

פדה: ישראל היא מדינה נורא קטנה אז לא הייתי מגדיר את חיפה כ״פריפריה״. 45 דקות ואנחנו בת״א. מה שכן, לי אישית יש הרגשה שהסצנה פה מחולקת בין שאר הארץ למרכז, וזה חבל כי יש בצפון ובדרום אחלה להקות. כמו כן, ישנן העלויות וההתחייבויות למועדונים באזור המרכז שמקשה. אנחנו עושים את המקסימום על מנת להגיע בקרוב שוב לת״א והסביבה ולתת בראש.

ליאור: בזמנו שהתחלנו, תמיד הייתה ההרגשה של "אנחנו והם" – הסצנה הצפונית הקטנטנה מול התוכן הרב של הסצנה במרכז. מעבר לכך, חיפה אינה נחשבת לדעתי כפריפריה, זו עוד עיר גדולה עם הרבה פוטנציאל מבחינת היצע המטאל שלה שאני עדיין מאמין שלא מוצה עד הסוף. יש לנו קושי מסוים במרכז כי את מרבית הקהל וההופעות עשינו בצפון, ובאופן טבעי הקהל שלנו מרוכז יותר באזור ממנו אנו באים. המרכז מבחינתו הוא פריצה שניתנת למימוש אם כי במנות קטנות.

איך נוצר הקשר בין חברי הלהקה?

פדה: ליאור הקים את הלהקה שהייתה במקור יותר בכיוון של Thrash Metal. ב 2010 אני ומשה סבח המתופף הצטרפנו ומאז שלושתנו יחד עם סשה (סשה לטמן הבסיסט של Winterhorde), שהקליט אתנו באלבום וכתב אתנו חלק מהשירים מהווים בעצם את בסיס הלהקה. אחרי ההקלטות סשה החליט לא להמשיך אתנו מסיבות אישיות, ובמקומו צירפנו את בוריס סיפר כבסיסט ואת ונדיקט פבלוביץ' על גיטרת קצב ומאז ההרכב יציב ומגובש ואני מאוד מרוצה מזה. כולנו חברים טובים גם מחוץ לחדר החזרות ולבמה, וזה פשוט תענוג גדול שסוף סוף יש הרכב מגובש באותו ראש ועם כיוון ברור.

משה: במבט לאחור זה ממש היה "Meant to be", עברתי לחיפה ולאחר חודש בערך קיבלתי טלפון מסשה (חבר שהכרתי מסצנת המטאל מנהריה) שיש הרכב שהוא מנגן בו ושהם מחפשים מתופף אם אני מעוניין. כמובן שהמפגש הראשון היה מעין חזרת אודישן כזאת לראות שיש כימייה. אני זוכר שהייתי די לחוץ כי לא ידעתי לאן בדיוק אני נכנס כמו שאומרים (מבחינת סיגנון ,חברי להקה וכו'), אבל החבר'ה שם נתנו לי הרגשה טובה של חברים. האמת שכבר במפגש הראשון בינינו הם ניגנו לי את-Endless War ואחרי שניגנו כמה פעמים הם אמרו שהתופים נשמעים שונה ושהם אוהבים את הצליל. כך ביחד בנינו בסיס לשיר אותו אתם מכירים היום. היה ברור שיש כימייה לא רק כנגנים אלא גם כחברים והשאר היסטוריה שלשמחתי ממשיכה עד היום.

למה ההרכב עצמו השתנה פעמים לא מעטות? ומדוע בעצם לקח לכם כל כך הרבה שנים להגיע להפקת האלבום הראשון?

ליאור: במשך שנים ניסיתי לעצב את Switchblade לכדי הרכב רציני ומגובש שמבין שהדרך היחידה היא להשתפר ולהתקדם ולא לדשדש במקום. לצערי הרב, במרבית שנותיה של הלהקה, לצד אנשים נהדרים כמו יורי סבוב (גיטרה מובילה שהיה איתי כמעט מתחילת הדרך), אלי אבקין (תופים), אריאל לוי (תופים) וסשה לטמן (בס) שהיו איתי לאורך הדרך, יצא לי להתקשר עם אנשים שהתקשיתי לעבוד איתם וכן לפתח את הלהקה מבחינה מוזיקלית ולנסות להרים אותה מעלה. היו תופעות של חוסר רצינות, חוסר התאמה מבחינת סגנון מוזיקלי או סתם גילויים של אופי שפגעו במה שהלהקה ניסתה להשיג לעצמה.

לשמחתי הרבה, ב 2010 הכרתי מחדש את פדה, שבפעם הראשונה ג'ימג'מנו יחד עם אחיו המתופף במחסן נעליים של אבא שלו ב 2005 והקשר ניתק למספר שנים. את סשה הכרתי באוניברסיטה וכן הייתי גם בהופעות שלו עם Winterhorde, וב 2011 משה הגיע אלינו ואין יותר גאה ממני מכך שהוא אתנו.

פדה: לדעתי ההרכב השתנה הרבה כי היה חסר כיוון החלטי. גם אחרי שגובש הכיוון המטאל הוא מוזיקה שלא כולם מכירים בארץ וצריך mood מאוד מסוים לנגן אותה. כנראה בגלל זה לקח זמן למצוא את הנגנים המתאימים. הפקת האלבום ארכה בין חצי שנה לשנה. לטעמי Switchblade קמה לתחייה כאשר משה, סשה ואני הצטרפנו והכיוון היה מאוד מאוד ברור ולכן היה קל להתחיל לחשוב בכיוון של אלבום.

איך נוצר הקשר עם חברת התקליטים Killer Metal Records?

ליאור: בערך במרץ / אפריל בשנה שעברה קיבלתי תגובה מהבעלים של הלייבל, בחור בשם ייס האפנר, על כך שהוא מאוד נהנה מהדמואים ששלחתי לו מהאלבום – אז בזמנו זה היה לפני מאסטר סופי. לקח שבוע לערך עד שקיבלנו ממנו טיוטה של החוזה. בו בזמן קיבלנו תגובות חיוביות מלייבלים אחרים אך מרביתם הציעו לשחרר את האלבום לעולם כמעט במחצית 2014 ולא היינו מוכנים לחכות כל כך הרבה זמן. בסך-הכל אנחנו מרוצים מההתנהלות של הלייבל ומתפקודו אך כמובן שואפים לגבוה הרבה יותר.


איך היו ההקלטות? נהניתם? היו חילוקי דעות? יש אנקדוטות וסיפורים מביכים מאחורי הקלעים (-: ?

פדה: היה תענוג גדול! האלבום הוקלט אצלי באולפן כך שלא היה לחץ של זמן ו"משברים כלכליים". מאז שאני בהרכב אנחנו עובדים באופן שבו אני כותב ומקליט סקיצות של השירים ושולח לליאור, והוא מתאים לזה מילים ולחן ואנחנו מקליטים גייד. לאחר מכן משה מגיע ומפעיל את הקסם שלו על התופים, ולבסוף סשה ״סוגר פינות ״ בין הגיטרה לתופים. ככה זה לפחות עבד ב Heavy Weapons.

ליאור: מרבית העבודה שלי בסטודיו הייתה עם פדה בלבד. אולי מפעם לפעם הייתי מגיע כשמשה בדיוק סיים את הסשן תופים שלו. הסשנים של השירה היו יחסית מהירים וההספק שלנו היה די גדול. קשה לי גם להגיד שהיו חילוקי דעות בינינו היות והכיוון שלנו זהה לחלוטין והיה נדמה שקראנו אחד את המחשבות של השני מבחינת הליינים. אחד הדברים שאני עדיין לא מבין למה מביכים אותי, היה שפדה היה משאיר את המיקרופון פתוח ב Control ושומע אותי מתחמם בחדר השני. תמיד הייתי יוצא החוצה עם פרצוף חשדן ורק מחכה שיצחק עליי. זה קרה אולי פעם / פעמיים אבל היום הוא כבר לאמעז לצחוק עליי, כך לפחות נראה לי…

משה: כיף גדול שהתחלק לשניים :עבודה ומשפחה!!! הייתי מגיע לסטודיו של פדה, היינו שותים קפה, צוחקים ומדברים עד שמישהו היה אומר "יאללה צריך לעבוד". בשלב הזה הייתי שומע פעם פעמיים את הסקיצה לשיר הגמור ונכנס להקליט (חוץ משלושה שירים אותם הכרתי במלואם מהחזרות). ממש ככה והכל בזכות כימייה מטורפת, הכל זרם ממש כאילו עבדנו על החומרים האלה שנים.

צריך אומץ בשביל לייצר היום בעידן של ה-NU וה-GOTH וה-DEATH רוק ששואב ומזכיר כל כך את הרוק של שנות ה-80'. לא חששתם שהצעירים היום יתפשו אתכם כ"לא רלבנטיים" או "פאתטיים"?

פדה: אני וליאור גדלנו על Heavy Metal ורוב המוזיקה שאני לפחות שומע היא מרוק קלאסי ועד למטאל (וגם הרבה מוזיקה קלאסית). אז זה היה ברור שזה הסגנון שלנו, כי אנחנו מנגנים את מה שאנחנו אוהבים קודם כל. מעבר לזה Heavy Metal תמיד היה שם ותמיד יהיה שם – Maiden ו Priest עדיין ענקיים, וגם להקות חדשות כמו Enforcer , White Wizard ו אפילו Avenged Sevenfold שאומנם הרבה יותר ממוסחרים אך עדיין מושפעים רבות מ Heavy Metal מצליחים. אז הסגנון חיי וקיים והאמת היא שחבר׳ה צעירים מאוד אוהבים את החומר, אולי מהסיבה הפשוטה שהרבה ממנו מאוד easy listening ופשוט לפי לדעתי .

ליאור: מאז ש Switchblade גיבשה לעצמה את המהות של Heavy Metal מסורתי, היה ידוע לי באופן מוחלט שהלהקה עומדת להיות חיה מוזרה בקרב מרבית האחרים. בחו"ל זה ייראה רגיל למדי, אך כאן בארץ זה יהיה שונה בתכלית. כל זה לא עניין אותי אישית כי בשורה התחתונה, כמו שפדה הזכיר, שנינו גדלנו על המוזיקה הזאת. אנחנו לא Sell Out של הקהל כמו מיודעינוBon Jovi או Def Leppard ולעולם לא נהיה. אנחנו יוצרים ומנגנים את מה שאנחנו מאמינים בו. מי שאוהב את התוצרת, ייהנה וירצה עוד ועוד, מי שלא חבל והפסד שלו.

איך מגיע רעיון לשיר? איך הופכים רעיון של מישהו למשהו שכולם עובדים עליו ביחד?

פדה: לרוב זה מתחיל כשאני יושב ב- 2:00 או 3:00 בבוקר עם גיטרה אקוסטית ומתחיל לכתוב ריפים. יום למחרת אני בונה את התבנית של התופים במחשב ומשתדל לסגור מבנה ראשוני של שיר. אז אני שולח לליאור ואחרי שמתווספות מילים וגייד שירה מוקלט זה מגיע לשאר ואנחנו מתחילים לבנות את השיר מהשלד הראשוני.

ליאור: כמו שנאמר, העבודה, לפחות במרבית הזמן, די מתחלקת. רובה אינו מתבצע בסשנים של כתיבה מרוכזת. לרוב מדובר על חיבור בין מילים ולחן לריפים, עד ליצירה של מבנה בסיסי של שיר. משם מציגים את הסקיצות ומנסים בעזרת שאר חברי ההרכב לפתח את הקיים. לפעמים הקיים נשאר כמעט באופן מלא במתכונתו המקורית, כי כבר כל העוקץ הוכנס בתוכו.

מהאזנה לאלבום ברור שאתם מעריצים ומושפעים בעיקר מלהקות כמו IRON MAIDEN, JUDAS PRIEST ֹ, HELLOWEEN וכיו"ב. מה הן , עם זאת, ההשפעות שיש לכל אחד מכם בנגינתו על כלי הנגינה שלו?

פדה: כמו שציינת שלוש הלהקות האלו אכן מהוות השפעה ענקית עלי, בעיקר מיידן . מבחינת גיטריסטים, אני מטורף על כל הגיטריסטים של ozzy, מ Iommi ועד Gus G וכולם משפיעים עליי מאוד. מעבר לזה גם בלאקמור ומלמסטין. מבחינת גיטרות קצב אני חסיד של מיידן אבל ג׳ף ווטרס מ annihilator גם מהווההשפעה ענקית עלי.

ליאור: מזה יותר משני עשורים אני מעריץ של הגדולים מכולם Iron Maiden, ובייחוד את Dickinson שלדעתי הינו ה Frontman הדומיננטי ביותר שמוזיקת המטאל יצרה מאז ומעולם. איני בטוח שיהיה עוד אחד כזה בעתיד, למרות שישנם לא מעט כישרונות שבדרך. עם השנים, מעבר לאהבה שלי למטאל הבריטי (NWOBHM), הפכתי לחסיד גדול של ה US Metal של שנות ה 80' עם להקות כמוMetal Church, Vicious Rumors, Malice, Meliah Rage, Heathen וכן גם של הגדולות מהמטאל האירופאי והגרמני. בעיקר, Primal Fear, Sinner, Rage Accept, Helloween, Gamma Ray, Iron Savior, Running Wild.

משה: האמת שלא ממש גדלתי על הלהקות האלה ועד היום אני מכיר שירים בודדים מהרכבים אלו. בילדותי שמעתי Pink Floyd, Led Zeppelin ורוק ישראלי כמו משינה וכו'. אבל תמיד הרגיש שמשהו חסר עד שגיליתי את עולם המטאל. את תחילת דרכי במטאל התחלתי בגיל 16 מלהקות מגוונות כמו: Dream Theater, Death, Children Of Bodom, Dimmu Borgir ועם הזמן סל הלהקות המודרניות שהכרתי הלך והתעצם, אבל הבי מטאל של שנות ה-80' אף פעם לא ממש דיבר אליי. אני רק מקווה ששילבתי טוב בין השניים.

הצלחתם באלבום אחד לחבר שירים כבדים ואפלים יותר כמו INFERNAL PARADISE עם שירים קלילים וכמעט "מסיבתיים" כמו METALISTA. מה אתם אוהבים יותר?

פדה: אני חייב להתוודות שמילים זה לא משהו שמעניין אותי. מצד שני, המנונים קליטים זה משהו שמאוד חשוב לי. מטאליסטה הוא ללא ספק המנון שמזכיר את ההמנונים הגדולים של המטאל המסחרי יותר . Infernal בא מכיוון קצת יותר טראשי אבל עדיין המבנה שלו שומר על קלילות והפזמון לדעתי מנצח.

ליאור: בניגוד לשותפי, מילים מבחינתי זה אחד המרכיבים המרכזיים בשיר, ולא בגלל שאני כותב ושר אותם. לדעתי, כהגיון, המוזיקה והלחן, מעבר ליכולותיהם לדבר בעצמם, נותנתים חיים למילים ומסייעים להעביר את המסר שבחלק מהשירים שלנו אינו מובן באופן ישיר. לשיר את השירים האלו בשבילי זה להעביר את מה שאני הרגשתי כשכתבתי אותם. שיר כמו Infernal Paradise שהזכרת, מעבר לנושא הסביבתי שלו מתייחס למהות ההרס העצמי שלנו כבני אדם. זוהי בעיניי סטירה מצלצלת (כאפת ההתעוררות שלנו) כמו רבות אחרות. Metalista הוא כן שיר בשביל הכיף, בשביל the thrill of it, אבל הוא גם מסמל את טיב הברוטאליות.

משה: זה מצחיק כי במהלך העבודה על השירים באלבום מיתנתי את התיפוף שלי בהתאם לז'אנר אבל אני ממש שמח שיצא לי גם קצת להתפרע כמו שאומרים. בגדול אין לי שיר שאני אוהב יותר מהאחר אך מבחינת נגינה אין ספק שבמקום שבו אני מזיע יותר אני נהנה יותר!

אתם כבר לא ילדים. איך הסביבה הקרובה (או הפחות קרובה) מגיבה אל היותכם מטאליסטים, עם כל מה שנלווה לכך בהתנהגות, בלבוש וכד'?

פדה: ראית את הסרט רוק סטאר? זה כמו בסצינה שבה אחרי שמארק וולברג הופיע והיה מלך הבמה הוא קם, אוסף את השיער, שם חליפה והולך לעבוד. ככה זה בערך. כולנו ״דמויות״ על הבמה וביום יום אנחנו אנשים רגילים ששומעים מוזיקה איכותית (כי מטאל זה איכות וזאת האמת). לי אישית אפילו שיער ארוך אין, אז בכלל אין משהו שמסגיר אותי *צוחק*

ליאור: אפשר לומר שאשתי למדה לחיות עם זה. ברוב תקופת הזוגיות שלנו, אפילו לפני שהתחתנו, היא ידעה שמטאל זה חלק בלתי נפרד ממני ושרק המוות יכול להפריד בינינו. לכן עם כל מה שאני עושה במוזיקה ומסביבה, ישנה הבנה. וכמו שפדה אמר, במהלך היום אנחנו מתלבשים מסודר, נראים בוגרים, ממש "ילדים טובים של אמא".

משה: אני מסכים עם חברי אך לצערי החברה תמיד נהגה לסמן אנשים לפי מראה. איזה מטאליסט לא שמע בחייו "לך תקריב עוד חתול לשטן" ועוד הרבה משפטים מפגרים כאלה. וכן זה נכון לגבי כל "קבוצה", אבל לשמחתי זה קורה בעיקר בגיל צעיר. אני מאמין שאם זאת הדרך שלך וזה המראה שבחרת לעצמך תהיה מי שאתה העיקר שתהיה בן אדם. אם לסביבה שלך זה לא מתאים כנראה שזאת לא הסביבה שאתה צריך להיות בה!

מישהו מכם מתפרנס ממוזיקה?

פדה: אני מרצה במכללה למוזיקה בחיפה, מורה לגיטרה ומפיק מוזיקלי אז אני מתפרנס ממוזיקה. אומנם לא רק מנגינה אבל למזלי השילוב בין הוראה שאני מאוד אוהב למוזיקה הוא מושלם לי, ואני מאוד מרוצה.

ליאור: אצלי להתפרנס במוזיקה זה בינתיים רק wishful thinking. מה שכן, מהצד אני חלק מהסוכנות הגרמנית Rock N’ Growl, וכרגע מבצע תפקיד של booking agent & promotion, אז קצת כסף מגיע מזה.

משה: בעבר לימדתי תופים ומאוד אהבתי את זה אך לצערי העבודה העיקרית שלי לא השאירה לי מקום לזה. אין ספק שחלום חיי זה להתפרנס ממוסיקה ואני מאמין שיום יבוא וזה יקרה.


האם נתקלתם במצבים בהם נאלצתם לדחות את ההתפתחות המוזיקלית או לשים את המוסיקה במקום שני או שלישי, היות ובישראל לא ניתן לחיות מהמוזיקה, במיוחד ברוק הכבד?

פדה: ברור! שמע, רובנו בזוגיות ועם day job שלא מאפשר תמיד לארגן הופעה, גם בארץ וגם בחו"ל. קרה שנאלצנו אפילו לדחות או לבטל הופעות בגלל עבודה שכן מפרנסת, אבל אין מה לעשות עם זה. בגלל זה אנחנו עובדים עכשיו עם לו״ז מתואם מראש כדי להתאים את עצמנו ללהקה ולא להפך.

ליאור: אני מאמין שהיינו יכולים להיות במקום אחר לגמרי, טוב יותר כמובן, אילולא המציאות הקיימת.

מה יותר כיף לכם, לכתוב, להקליט או להופיע?

פדה: כאיש מקצוע , אני מאוד אוהב את האולפן, אבל האהבה האמתית שלי היא הבמה! שם אני יכול באמת להיות אני ולתת הכל במשך 40 דקות עד שעה, ואז לחזור הביתה מרוצה באמת.

ליאור: להקליט זה כמו חממה. יש פחות או יותר מספיק זמן, כך שמרכיב הלחץ לא בולט וזו הרגשה מאוד ממכרת. עם זאת בהופעה מדובר אנדרנלין טהור שהוא לא פחות מסם ממכר. האמת שאחרי הופעה, במיוחד שיש שאריות של העוצמה מהבמה, הרבה יותר כיף לסיים ככה את היום.

משה: במצב שזה לא סתם תחביב אין ספק שהופעה זה התעכל'ס. כל אחד יכול לכתוב לעצמו, כל אחד יכול להקליט לעצמו, אבל לא נראה לי שיש מישהו שמופיע בפני עצמו. בהופעה יש משהו אחר – קהל! אין ספק שזה עושה את ההבדל. זה משהו שאי אפשר להסביר במילים. אבל אין ספק שלכתוב ולהקליט זה חלק בלתי נפרד מהיותך אומן.

לפני כשבועיים התקיימה הופעת ההשקה של האלבום במועדון הסירופ בחיפה. איך הייתה ההיענות?

פדה: הייתה הופעה מעולה. קודם כל אני ממליץ לכל מועדון בארץ ללמוד מהסירופ איך להתייחס למוזיקאים. היה פשוט יחס מושלם, כבוד הדדי ועמדו בדרישות שלנו מעל ומעבר. אנחנו מאוד נהנינו ולפי מה שקלטנו האנשים גם, אז אני יכול לסכם את הערב בהחלט כהצלחה!

ליאור: ללא ספק היה לנו כבוד עצום בסירופ, הרגשה של בית לכל דבר.

אתם עומדים לחמם את ICED EARTH בהופעתה בישראל. מתרגשים?

פדה: Iced Earth היא אחת הלהקות אהובות עליי אז אני בכללי מתרגש שהם באים לארץ, היות ולא יצא לי לראות אותם בלייב עדיין!!! בפן המקצועי לחשוב על זה שאני הולך לנגן על אותה במה שג׳ון שייפר ינגן עליה כמה דקות אחרי זאת מחשבה מטורפת!!! אנחנו מודים כל יום לפרוג סטייג׳ שנתנו לנו את ההזדמנות, ואנחנו מבטיחים לתת את המקסימום עם מופע Heavy Metal משובח.

ליאור: בהמשך לכך ש Iced Earth היא להקה אדירה ומכובדת, שהתנגנה אצלי במערכת מחטיבת הביניים ועד היום, והיא לדעתי אחת הלהקות הכבדות ביותר ב Heavy Metal, קיבלנו פה הזדמנות פז. אני מאמין ומקווה שנראה שם לכולם מה אנחנו באמת יודעים, ושניתן Support כיאה לענקים שאנחנו מחממים אותם.

משה: כמובן! אין ספק שזהו כבוד גדול שנפל בחלקנו, בכל זאת לא כל יום אתה מופיע במקום כזה עם להקה ענקית כמו Iced Earth.

חוץ מההופעה הזו, יש סיבוב הופעות מתוכנן בארץ? בעולם?

ליאור: יש לנו booking agent שקוראים לו פדה, שמעבר להיותו מפיק הוא הפך למאסטר גם בתחום הזה.

פדה: יש לנו ב 28 למרץ מופע מחווה במסגרת רוק-קולנוע בסינמטק חיפה. בהופעה הזו אנחנו מצדיעים ללהקות המטאל הגדולות של שנות ה80', ממיידן דרך פריסט , סקורפיונס, אוזי ועד ריינבואו . בקיצור הולך להיות ערב מלא מתכת ונוסטלגיה וכמובן גם קצת חומר מקורי. מעבר לזה אנחנו עובדים בימים אלו על ״מסע הופעות״ קטן לקידום האלבום ברחבי הארץ מצפון ועד דרום , אבל פרטים בהמשך 😉

בכנות (עד כמה שאפשר…) , בסצנה מקומית קטנה כל-כך ששואפת לצאת ולכבוש את העולם, האם אתם מרגישים שאתם בתחרות עם להקות כמו ORPHANED LAND, BETZEFER, HAMMERCULT ו וכד'?

פדה: ממש לא ! Orphaned Land להקה ברמה עולמית כי מגיע לה! להקה לא מגיע למעמד כזה מפרוטקציות או דרך חברים, בעיקר לא ברמה עולמית, ולכן אני שמח שהם שם כי זה פותח את הראש לעולם להכיר ולדעת שיש פה מטאל איכותי לא משנה מה התת-ז׳אנר. Hammercult, ואת זה אני יודע ממקור אישי, זו להקה שעובדת ממש קשה ומשקיעה המון זמן, כסף ומה לא בהתקדמות שלה. לכן מגיע להם להיות במעמד שהם היום. מצד שני , חבל לי שהלהקות האלו דווקא במדינה שלנו, שממנה הן מגיעות, לא זוכות לאותה אהדה ואהבה כמו בחול.

לסיום, כלהקה שכבר קיימת ומופיעה זמן לא מועט והוציאה אלבום ראשון, יש לכם מסר "לאומה"?

פדה: יש בארץ אחלה להקות ואני חושב שחייבים גיבוש בסצנה. עצוב לי וחבל לי לפעמים לראות להקה שמדברת על להקה אחרת לרעה ודברים כאלה. צריך לדעת לפרגן וזה משהו שיעזור לכולנו, כי הקהל שלי היום יהיה הקהל של הלהקה אחרת מחר. בסופו של דבר הסצנה קטנים והקהל אותו קהל, ולכן פרגון הדדי רק יגדיל את כל מי שאוהב את המוסיקה, קונה את האלבומים ומגיע להופעות, ואז הקהל יהנה יותר להגיע למופע עם אולם מלא, וכמובן שהלהקות עצמן גם יהנו יותר. כמובן תודה רבה לכל מי שתומך , בא להופעות , קונה דיסקים , מגיע לחזרות פתוחות וסתם שואל מדי פעם מה קורה וזה.

ליאור: קשה לי להגיד שעידן ה Heavy Metal מתחיל כאן, כי לדעתי הוא תמיד היה שם, אבל עכשיו הוא קיבל זריקת התעוררות והגיע הזמן לבדוק מה קורה מסביב. ישראל יכולה להפוך להיות מדינה שמצדיעה למטאל ללא כל קשר למה קורה בעולמות האחרים במוזיקה. יש לנו פה יזמים ויוצרים בסצנה שלדעתי ייקחו אותה רחוק וקדימה וכמו כן, איך אפשר שלא להזכיר את קהל המטאליסטים שגאים להיות מה שהם. יישר כוח! תודה רבה למי שרכש את “Heavy Weapons” ולמי שלא, יש מספיק לכולם : )