לפני ואחרי הצונאמי – חלק ב'

מרואיין: Marty Friedman
אמן סולו וגיטריסט להקת Megadeth לשעבר

לפעמים אני ממש מצטער שאי אפשר להעביר טון דיבור של מרואיין בכתבה, והדרך היחידה שלך, כמראיין, להציג בפני הקוראים את מה שמרואיין אמר היא פשוט להיות מדויק כמה שיותר ולקוות שהקוראים יבינו את כוונת המרואיין עד הסוף. במקרה של Marty Friedman, הצער הוא גדול עוד יותר – קודם כל, מכיוון שמדובר באחד המרואיינים הכיפיים שיצא לי לשוחח איתם עד היום: פתוח, כן, מצחיק, אנושי. מעבר לכך, האיש בהחלט יודע להעביר את הכוונות שלו בטון דיבור, כיאה למוזיקאי שבעיקר מנגן מוזיקה אינסטרומנטאלית, בה אין סולן שיביע את הכוונה של השיר. ברגעים בהם Marty דיבר על ההתמודדות עם אסון הצונאמי ביפן, ממש אפשר היה לחוש עד כמה הנושא כואב לו, ועם זאת, הוא המשיך לשוחח על הנושא, בצורה גלויה ופתוחה. אחד הגיטריסטים המוערכים בעולם, חבר להקות Cacophony וכמובן Megadeth בעבר, מגיע לישראל בסוף חודש מאי בפעם השלישית, להופעה שאמורה להיות התפוצצות של כישרון וטכניקה מלאת רגש מול אולם גדוש במעריצים מכל התקופות, שבאים לחוות את חווית הגיטרה היהודית. למרות שאלבומו האחרון לא הופץ עדיין בישראל, ולמרות ביטולי ההופעות והחרם התרבותי שמופעל עלינו מגורמים תרבותיים בעולם (ולמרות תקלה בעניין הפרשי השעות בין ישראל ליפן שכמעט עלתה בראיון הזה…), Marty בהחלט מתרגש לקראת ההופעה השלישית שלו בישראל, והנה כמה מילים שהיו לו לומר בעניין.
היי מרטי, קודם כל אתה חייב לדעת שיש לי כמה גיטריסטים במשפחה, ואני גם מתופף בלהקה בה הגיטריסט הוא מעריץ מושבע שלך – אז יש לא מעט אנשים שמקנאים בי עכשיו, ומוסרים לך ד"ש חם ונשיקות באותה נשימה

(צוחק) איזה כיף לשמוע! תמסור לכולם פסח שמח (בעברית)!

בהחלט אמסור. ברשותך, הייתי רוצה לפתוח את הראיון הזה בנימה עצובה קצת, לנוכח האסון הנורא שתקף את יפן, ארץ מגוריך בשנים האחרונות. איך אתה מתמודד עם האסון הזה?

שמע, הייתה תקופה לא קלה בכלל. באופן אישי, היה לי קשה מאד עם מה שקרה, והתוצאות של הצונאמי וכל מה שקרה אחריו. שבוע אחרי שקרה האסון, אני והלהקה שלי טסנו לארה"ב על מנת לסיים להקליט את האלבום החדש שלי (שיצא בחודשים הקרובים), אז העניין נהיה עוד יותר קשה, שהיינו צריכים לעזוב את הבית בתקופה כל כך קשה. זה כמעט בלתי נתפס, כמות ההרס והחורבן שהטבע השאיר אחריו. כשהייתי בארה"ב עלה לי הרעיון למכור במכירה פומבית את הגיטרות שלי מתקופת Magadeth, ובדיוק לפני כמה ימים קיבלתי את כל הרווחים מהפרויקט, ואני בדיוק בתהליך העברת הרווחים לגורמים המתאימים. אתה יודע, כשקורה כזה אסון, כל אחד מיד חושב איך הוא יכול לעזור, ואני כל כך שמח שהפעם הייתה לי הזדמנות באמת לעשות משהו ולא רק לחשוב או לדבר על זה. אבל החיים ממשיכים, עכשיו אני בחזרה ביפן, והחיים די חוזרים למסלולם הרגיל.

איך באמת היו התוצאות של פרויקט המכירה הפומבית? גייסת מספיק כספים להעברה לנזקקים, כפי שרצית?

הפרויקט עלה כל הציפיות שלי, ואני כל כך מאושר מזה. גייסתי המון כסף ואני ממש מאושר שאני יכול להעביר אותו הלאה, ולעזור – ולו במעט – לאלו שבאמת צריכים את הכסף הזה כעת.

קראתי המון כתבות וראיונות עם אזרחים יפנים, ואני נדהם מהשלווה בה הם מקבלים את האסון הזה. אני מבין שהשלווה הזו קשורה באופן ישיר לתרבות היפנית, לדת ולאמונה. כאמריקאי שמתגורר ביפן, איך אתה מבין את התרבות הזו, בכל הנוגע להתמודדות עם איתני הטבע?

ביפן יש באמת תרבות הרבה יותר שלווה ובוגרת ביחס לדברים הללו, ולא רק. אני מניח שאם דבר כזה היה קורה בארה"ב – חלילה – היו מהומות, בזיזות, אלימות והתפרקות אלימה של החברה. ביפן יש גישה של "או.קי. זה קרה, וזה נורא. איך ממשיכים הלאה עכשיו? איך מתמודדים עם התוצאות?" וזה קורה באופן מיידי, בצורה מאד בוגרת ושלווה, כמו שתיארת. הממשלה והחברה ממש ערוכים למקרים כאלו, ואתה רואה את ההשלכות לזה בכל רגע – בין אם בהפסקות חשמל יזומות, או בסיוע אזרחי. זה מאד מרגש, ואני ממש לא בטוח שבארה"ב המצב היה כזה. אני מקווה שהדרך בה העם היפני התמודד עם האסון הזה – לנוכח כמות הסיקור התקשורתי – אולי תלמד עמים אחרים כיצד להתנהג בעתיד, אם חלילה יקרה כזה אסון גדול מימדים שוב. ואני ממש מקווה שכל מי שצריך ללמוד, לעולם לא יצטרך ליישם את הלקחים הללו.

בוא נעבור לעניינים פחות עצובים – הייתה לך קריירה די מוזרה: מווירטואוז צעיר שמוביל להקת "גיטרות", לנגן בלהקת מטאל ענקית והיסטורית, כולל אלבומי סולו מאתגרים ומקוריים, ואז פרישה מהלהקה ומעבר לאלבומי סולו מאתגרים עוד יותר, עם גיוון אמנותי מרשים, ובל נשכח חיים ביפן. משהו מכל זה היה מתוכנן, או שפשוט שזרמת עם החיים?

את האמת, שום מזה לא היה מתוכנן מראש, ואני חייב להודות שאני אף פעם לא מתכנן דברים מראש, דברים איכשהו מתסדרים לי כמו שאני צריך שיתסדרו. אני לא תוהה מה מה נכון ומה לא נכון, או מה אני צריך לעשות בנקודה מסוימת עם הקריירה שלי – דברים פשוט קורים כמו שהם צריכים, ואני שמח שברוב הזמן הם קורים בצורה הטובה ביותר.

יש משהו שאתה מתחרט עליו בקריירה שלך – אלבום שלא היית צריך להוציא, או משהו בסגנון?

אני ממש מרגיש שאין שום דבר שאני מצטער או מתחרט עליו. אם יש משהו אחד שהייתי חייב להתחרט עליו בכוח, וגם זו לא בדיוק חרטה, הוא שעזבתי את Megadeth ב 2002 ולא ב 1999. אני חייב להדגיש שאני לא מצטער על השהות שלי בשנים הללו, כי נשארתי עם הלהקה בשביל למצות את כל ההזדמנויות האפשריות, אבל באמת הגעתי לנקודה בה לא יכולתי להמשיך לנגן עם הלהקה, כי לא התאמנו מבחינה מוזיקלית יותר. אני מניח שאם הייתי עוזב לפני שעזבתי בפועל, אולי הייתי שלם יותר עם המהלך או הדרך בה דברים התנהלו, אבל אני בהחלט לא מצטער שנשארתי איתם עד הרגע האחרון, בו באמת הבנתי שאני לא יכול לתרום יותר להרכב.

זה נראה שעזבת את Megadeth בדיוק כשהמשקל האמנותי שלך הפך משמעותי יותר – הסאונד של Music for Speeding מזכיר מאד את זה של Risk, ותמיד טענתי שאחת הסיבות ש Risk הוא אלבום מאתגר ומורכב (ואני דווקא די מחבב את האלבום הזה) כל כך היא בגללך. האם זה נכון?

וואו, אני לא כל כך בטוח שזה נכון, אבל תודה על המחמאה לגבי Risk. שמע, זה היה אלבום מאד מוזר, ואני לא בטוח שאני הסיבה שהוא יצא כמו שהוא יצא, מכיוון שכולם הגיעו למסיבה בכל הכוח באלבום הזה, כל אחד עם ההשפעות והרצונות שלו, ואולי זה הסיבה שהוא יצא ככה. בכל מקרה, הייתי שמח להאמין שזה המקרה, אבל לא הייתי מרחיק לכת ואומר שאני הסיבה לכך.

בשיחה שהייתה לי עם Dave Mustaine לפני כמה שבועות, הוא הביע חרטה עמוקה על הדרך בה דרכיכם נפרדו, והביע אהבה גדולה אליך. זה הדדי?

(מופתע קצת) זה בהחלט הדדי, וזה כיף לשמוע. אני אוהב את Dave ואת שאר חברי הלהקה באותה מידה, וחשוב לציין שהפרידה שלנו הייתה על בסיס מוזיקלי בלבד. אחרי הכל, היינו עשר שנים ביחד, והיינו יותר מלהקה ועסק, עשר שנים צמודות הופכות הרכב למעין משפחה קטנה, ואני מאד מרוצה על השנים שהעברתי עם המשפחה הזו – בגלל זה אני לא באמת מופתע ממה ש Dave אמר, שהרי אני מרגיש אותו דבר. אני מקווה שדברים מסתדרים להם יותר טוב עכשיו, ושהם יותר שמחים עכשיו, כי בהחלט שמח יותר. אבל שוב – מבחינה מוזיקלית. אולי בזמנו הפרידה הייתה קשה ורגשית יותר, אבל אין מה לעשות, פשוט לא התאמנו יותר מבחינה מוזיקלית, וזה צעד שהיה חייב לקרות.

האם תשקול הצטרפות להרכב קיים נוסף?

בהחלט! מאד נהניתי לנגן במסגרת של להקה, ואני מנגן כמה הרכבים ברחבי אסיה ויפן. אמנם, עכשיו אני מסיים את האלבום ה 11 שלי כאמן סולו, אבל אני בהחלט אוהב לנגן עם הרכבים, ואם תגיע ההצעה המתאימה, מבחינה מוזיקלית, לא אשלול שום דבר. אני בר מזל, שהגעתי למקום בחיים ובקריירה בו אני יכול לבחור לעשות רק דברים שאני רוצה לעשות, ושמדליקים אותי, ולכן לא אשלול שום דבר.

קצת בהמשך לזה, האם יש הרכבים או אמנים שתמיד חלמת לחלוק איתם במה ועוד לא הספקת?

אתה יודע, איכשהו יוצא שמשאלות תמיד מתגשמות, בעיקר אם אתה עובד קשה ולא מכוון אליהן, כמו במקרה שלי. אני לא יכול להגיד שהיו לי מטרות לעבוד עם אנשים מסוימים, איכשהו יצא שתמיד עבדתי עם אנשים שקיוויתי לעבוד איתם, או פגשתי אנשים שהערצתי בתור ילד. לדוגמא – כנער, הערצתי את Kiss, ותמיד חלמתי לפגוש אותם. והנה, לפני כמה שנים חברי הלהקה העניקו לי פרס בטקס מוזיקה, ויצא שהגשמתי חלום ילדות, אבל אני לא יכול לומר שכיוונתי את חיי לרגע בו אפגוש את Kiss – זה פשוט קרה. דוגמא נוספת טובה היא שכששמעתי את Andrew W.K, מאד הערכתי את מה שהוא עושה, ודברים התגלגלו בצורה מסוימת – הוא הגיע להתארח בתכנית הטלוויזיה שלי ביפן, והיה בינינו חיבור טוב, שהוביל לעבודה משותפת, שהולידה סינגל משותף שלנו. יש אמרה יפנית שאומרת "אם תתמיד באהבה שלך, בתקופה מסוימת של הזמן מה שתרצה יקרה", וזה ממש המקרה לגבי.

תמיד היה נדמה לי שגיטריסטים וירטואוזיים מתקשים לנגן בהרכבים קבועים קיימים, אלא אם כן מדובר בהרכבים שהם הקימו – כמו לדוגמא, Nuno ו Extreme או Petrucci ן Dream Theater. אני יכול לספור על יד אחת גיטריסטים הצליחו לעשות זאת, כמוך, או Steve Morse לדוגמא. אתה מסכים? ואם כן, אתה יכול להסביר מדוע זה?

קודם כל, תודה רבה שאתה מציב אותי באותה שורה עם Steve Morse, זה ממש מחמיא! אני גם מכיר את סטיב באופן אישי, ואני יכול להעיד עליו שהוא בחור מאד נוח, מאד צנוע ונעים הליכות, ואולי אלו תכונות שמאפיינות אותי גם, ואולי זו בעצם הסיבה שאתה אומר את מה שאתה אומר. שמע, אנשים לא יודעים את זה עליי, אבל אני אגו מניאק אמיתי… (צוחק). אולי זו בעצם הסיבה למה שאתה אומר, אבל אני לא באמת יכול להסביר את זה, זה ממש עניין של כל מקרה לגופו.

בתור חובב ותיק של המוזיקה שלך, אני טוען ש True Obsessions ו Music for Speeding הם שני האלבומים השלמים ביותר שלך – הכי מגובשים, עם הסאונד הנכון, הלחנים הטובים ביותר, ו Feel כיפי מחד ומורכב ואישי מאידך. אתה מסכים?

קודם כל, תודה. אני באמת לא יכול לענות לך על זה, מכמה סיבות. הראשונה היא שתמיד האלבום האחרון שלך ח י י ב להיות האלבום שאתה הכי אוהב, מכל הסיבות האפשריות. אני אומר בכנות שהאלבום החדש שלי, שכרגע במיקסים (ולצערי, לא יגיע לישראל עד שאופיע אצלכם), הוא בהחלט הדבר הכי טוב שעשיתי עד היום. מה שיפה בלהיות מעריץ או חובב של אמן מסוים, הוא שיש לנו את הזכות לאהוב אלבום אחד יותר מאשר אלבום אחר, יש לנו את הבחירה מהרפרטואר של האמן, ואנחנו בהחלט יכול לנצל את הזכות שלנו להתחבר לאלבום מסוים יותר מאחרים – מכל מיני סיבות, אישיות ומקצועיות. הזכות שלי כאמן היא להמשיך ליצור, והחובה שלי היא לאהוב בצורה טוטאלית את הפרויקט שאני עובד עליו, אחרת למה לעשות אותו מלכתחילה?

איזה אלבום אתה חולם לעשות, שעוד לא הספקת? אלבום קאברים ל Elvis? מוזיקה יהודית?

(צוחק) אני רוצה לעשות אלבום סימפוני, המשלב גיטרות. אבל לא האלבום הצפוי, כמו ששמענו לא מעט פעמים בפעם, בהם התזמורת עושה את שלה, והגיטרה רצה על תווים ללא הכרה. אני חולם לעשות משהו כמו הבסיס שהנחתי באלבום Future Addict, עם השיר Tears of Asia: משהו דרמטי, אובר דה טופ, קורע לב. משהו כמו Love Sorrow באלבום Music For Speeding – קורע לב, שהמאזינים יפלו על הברכיים ויבכו מרוב התרגשות. הכי בלדה שאפשר לקחת את זה. אני עובד על זה כבר כמה שנים, כל פעם כותב עוד קטע, ומוסיף עוד רעיון. אני מניח שבחמש השנים הקרובות הפרויקט הזה יוכל לעמוד על הרגליים.

זה נדמה שיש לך פינה חמה בלב לישראל – ההופעה הקרובה תהיה הביקור השלישי שלך אצלנו, ואני די בטוח שגם הפעם נשמע את "התקווה", בביצוע האישי שלך…

אתה לא הראשון שאומר לי על "התקווה", אז אני מניח שלא תהיה ברירה אלא לנגן את זה (צוחק). אם לא הייתי יהודי, אז כמות הביקורים שלי לא הייתה גדולה כל כך ומשמעותית כל כך, ואני מאד שמח שדווקא המוזיקה היא שהובילה אותי אליכם כמה פעמים. אני מאד מעריך את האהבה וההערכה אליי מצד הקהל הישראלי, וזה תמיד מצחיק אותי מחדש, מכיוון שמכל המשפחה שלי, אני הכי פחות "יהודי". אני אמנם יודע עברית, עברתי בר מצווה, ואני בהחלט זוכר את הילדות המסורתית שלי, אבל המשפחה שלי הרבה יותר שומרת על צביון יהודי ממני, ואני תמיד צוחק עליהם שדווקא אני זה שמגיע לישראל הזמן. אני כל הזמן אומר להם "אם אתם כאלה יהודים, איך עוד לא הייתם בישראל? איך דווקא אני מגיע לשם כל הזמן??". אבל אני בהחלט אוהב להגיע אליכם, זה מחזיר אותי לילדות, ולמרות שאני הדבר הכי רחוק מ"דתי", אני מאד יהודי באופי שלי, וזה מאד משמח אותי לחזור שוב לנגן בישראל.

בתור אמריקאי שמתגורר ביפן, ובתור יהודי, חווית לא מעט הבדלתי תרבות בחייך, מה שהופך אותך לאדם בעל הסתכלות חברתית שונה מהרגיל. יש לך אולי מחשבות על המצב הפוליטי או החברתי בישראל ובמזרח התיכון?

לצערי, אני ממש בור בכל הנוגע לפוליטיקה ומצב מדיני. אני יכול לתת לך את דעתי הבורה, והיא שאני ממש מצטער שהמצב במזרח התיכון לא ייפתר בתקופת חיינו – לדעתי. הסכסוך שם כל כך עתיק, וכל כך טמוע באזור, והכי מעצבן אותי שהסכסוך הזה מתחיל ונגמר בדת. אולי זו הסיבה שאני לא רוצה להיכנס לדיונים על דת – אף אחד לא באמת מבין בזה כלום! אתה יודע, אחד הדברים הכי נפלאים ביפן הוא שאף אחד לא באמת מתעניין בדת של השכן, ויש המון אנשים שבכלל לא יודעים לאיזה דת הם משויכים – זה בכלל לא חלק מהדיון החברתי. בארה"ב יש המון צרות עין, המון משיחיות ומנטאליות של הטפה ושטיפת מוח דתית, וזה ממש לא מעניין אותי. אני מאמין שדת יכולה להיות משהו עמוק ונאור, הרבה יותר ממה שהיא מקבלת ביטוי בחיי היום יום האמריקאיים כיום. אני פשוט מקווה ומתפלל שמתישהו, כל הצדדים במזרח התיכון יבינו שיש דרך טובה יותר לחיות, ושבכל הסכסוכים יפסקו.

אתה יודע שיש מעין חרם תרבותי על ישראל בשנים האחרונות…

את האמת – לא. מבחינתי, כאמן ומוזיקאי, לא אכפת לי ממצב פוליטי והחרמות פוליטיות, אני לא לוקח צדדים בדברים הללו. כל עוד אין מלחמה שמתנהלת אצלכם כרגע – אני מגיע לנגן בכל פעם שיזמינו אותי, ולא רק אצלכם. בכל מקום בעולם.

למה אנחנו יכולים לצפות בהופעה הקרובה? בחלק מהאלבומים האחרונים יש הרבה יותר תפקידי שירה מבדרך כלל. האם הפעם נשמע גם ביצועים ווקאליים בהופעה?

ההופעה תהיה ממש שונה מהפעם האחרונה שביקרתי אצלכם. ההופעה הקודמת הייתה ממש אחרי שיצא Loudspeaker, והחומרים היו בהתאם – כבדים, מהירים, אגרסיביים. לצערי, האלבום האחרון שלי, Bad D.N.A, לא יצא בישראל בהפצה רשמית, אז אני לא מתכנן לנגן חלקים נרחבים ממנו, אבל אני בהחלט הולך לנגן חומרים מכל התקופה שלי כאמן סולו, מה שאומר המון מהירות, המון אגרסיביות, והמון פאן! יש לי הרכב חדש וצעיר שמופיע איתי בתקופה האחרונה, אנחנו עושים המון חזרות, ואני בטוח שאתם הולכים ליהנות. מה שבטוח – אני חייב להתעלות על ההופעה האחרונה שלי בישראל, ובעיני היא הייתה טובה מאד…

הקריירה שלך הייתה מאד מגוונת, מבחינת ז'אנרים והתנסויות מוזיקליות – מטאל אגרסיבי, ביצועי שרדר מרשימים, מוזיקת עולם, פופ יפני. אתה במקום בקריירה שבו אתה אומר "עשיתי הכל", ומעכשיו אתה משחק על בטוח וממשיך לעשות את מה שאתה טוב בו?

קודם כל, אני לא בטוח שאני בכלל טוב במשהו… אני חייב להמשיך להתנסות ולחפש השראה חדשה וכיוונים חדשים, אחרת אני לא רואה טעם להמשיך להיות מוזיקאי בכלל. אני מאד שמח על התהליך שעברתי, ועל הז'אנרים בהם ביקרתי – Tokyo Jukebox היה התנסות מדהימה בשבילי, וממש שמחתי לעשות כזה פרויקט. אני אומר בכנות, שאם מישהו אחר היה מקליט אלבום כזה, הייתי מיד מעריך אותו על המאמץ. אני גם מאד שמח לנגן חומרים מהאלבום הזה בהופעות, בעיקר מכיוון שהאנרגיה והכוח של ההופעה טוענים את החומר המוזיקאלי הזה מחדש, ומעניקים לו אווירה יותר מחשמלת. יש משהו שאני חייב להבהיר – אני לא אוהב להאזין למוזיקה אינסטרומנטאלית, זה אפילו די משעמם אותי. כיוצר, אני כל הזמן מחפש דרך בה הקהל ישכח שהוא מאזין למוזיקה אינסטרומנטאלית, וישכח שאין סולן שמוביל את השיר – זו המטרה שלי בכתיבה, וזו בטח ובטח המטרה שלי בהופעות. אני די בטוח שאין המון אנשים עם הגישה הזו בעולם, וזה ממש מנחה אותי בקריירה שלי: אני רוצה שאנשים יראו הופעה שלי וכל כך ייכנסו למוזיקה, עד שהם ישכחו את הקרקע הבטוחה הזו – סולן – ויאמרו לעצמם בסוף ההופעה "וואו, לא שמתי לב בכלל שאף אחד לא שר שם". זה מאמץ ניכר אצלי, וכשזה עובד, זה ממש מספק אותי. אני רק מקווה שבהופעה הקרובה בישראל, המאמץ ישתלם, והקהל המדהים שלכם ישכח את הקרקע הבטוחה הזו, וייכנס כל כולו להופעה שאני מתכנן עבורכם!

תודה רבה על זמנך, היה לי תענוג לשוחח איתך סוף סוף. אני מקווה שתהנה בהופעה, בעוד כחודש

תודה לך ותודה לכם! נתראה בקרוב…