מאוסטרליה לפסגת המטאל – ראיון עם Tim Charles מלהקת Ne Obliviscaris

מרואיין: Tim Charles סולן וכנר להקת Ne Obliviscaris

אני מאזין למטאל בסך הכל כשמונה שנים מתוך כשלושים שבהם קיימת תשתית משמעותית לז'אנר בארץ, אבל אם בזמן הזה הספקתי לצבוא על גני התערוכה יחד עם 12,000 מעריצי Dream Theater, להידחס בבארבי יחד עם 1,300 מעריצי Epica ולפקוד גם מועדונים עם מספר חד ספרתי של מעריצים מול הבמה, כנראה שבשנים האחרות אפשר היה לראות מחזות מרשימים אפילו יותר. המונח "מטאל" הוא רחב יריעה וכולל תכנים (מוזיקליים ומילוליים) שיתאימו לכל כך הרבה סוגים של אנשים, כולל אירועים בהיקפים שונים ובחינה לאורך זמן תגלה גם מעבר של אמנים בין כל הקבוצות האלו. מה שפעם היה שיר עלום שם בפורום מטאליסט יכול להפוך בן רגע לתופעה כלל עולמית (ע"ע Hammercult) בעוד שאגדה מהלכת יכולה להפוך לצל חיוור של רדידות שמעולם לא הייתה נחלתה עד היום (ע"ע Slayer).

אז ברוח זו, ב-2007 שוחרר לו דמו של להקה צעירה מאוסטרליה שהיו כבר ארבע שנות פעילות מאחוריה, ובחמש השנים שלאחר מכן אף אחד לא שמע ממנה. ללהקה הזו קוראים Ne Obliviscaris והיא משלבת בין האווירה המהפנטת של Agalloch לבין האגרסיביות המרוסנת של Opeth עם תיבול דומיננטי של כינורות. עם שחרור אלבום הבכורה Portal of I ב-2012 אותם שירים ונוספים מלבדם נכנסו לתודעה העולמית בצורה בולטת מבעבר, ותוך פחות משנתיים נוספות, חברת התקליטים הצרפתית הידועה Season of Mist קפצה על המציאה ולקחה את החבר'ה לסיבוב השני. למרות הכישרון הרב והנסיקה המטאורית, לא רבים שיערו שכבר בשלב זה של הקריירה תתקיים הופעה של ההרכב בישראל.

לכבוד המאורע החריג והמשמח, שוחחתי במשך כ-45 דקות עם כנר וסולן הלהקה, Tim Charles, על המסע הארוך והמפרך ועל שימור חדוות היצירה בעידן המודרני. להלן הרשמים.

היי Tim, היכן אני תופס אותך? מתכונן להופעות הקיץ?

בהחלט. אנחנו בבית באוסטרליה כרגע, מתכוננים לצאת לסיבוב ההופעות ומתרגשים מהחצייה שלנו עד אליכם, לתל אביב, בפעם הראשונה.

קודם כל – אני חייב לציין שההגעה שלכם לישראל היא די מפתיעה. בשנים האחרונות צברתם תאוצה בזכות היצירה הייחודית שלכם אבל רבים חשבו שייקח זמן עד שתתאפשר הופעה שלכם בישראל. איך זה בעצם קרה?

בסך הכל רצינו להיות בכמה שיותר מקומות ולכן בדקנו כל אפשרות שהייתה קיימת בפנינו להופעות במקומות מגוונים ושונים. היה לנו די והותר מזל שפטריק מ-Progstage יצר איתנו קשר. התזמון היה נהדר כי בדיוק אישרו את הופענו בפסטיבל Hellfest בצרפת לקיץ הקרוב בהמשך לפסטיבלים נוספים, וישראל היא פחות או יותר בדרך. בשבילנו, זו הייתה הקלה משמעותית. אם היינו צריכים להגיע מהבית אליכם להופעה הזו בלבד, ייתכן והיו הרבה קשיים נוספים. כל זה מלהיב כי בתור להקה אוסטרלית, כולם מתכננים להגיע לשווקים הגדולים כמו אירופה וארה"ב, אבל יש קסם בלהגיע לכל מקום שיש לנו אפשרות להגיע אליו, שיש בו אנשים שמתעניינים במה שאנחנו עושים. לשם נרצה להגיע וכך זה לגביכם, מוקדם משחשבנו!

Ne Obliviscaris שחררה שני אלבומים בשלוש השנים האחרונות, אך מעטים יודעים שהלהקה הוקמה כבר ב-2003. תוכל לספר לנו קצת איך העסק הזה התחיל?

אפשר לומר שלקח לנו זמן להתניע. אכן הוקמנו ב-2003 והיו לנו חילופי תפקידים רבים לאורך השנים. אני והסולן Xenoyr היחידים שנותרנו מההרכב המקורי והאחרים השתלבו עם הזמן. רק ב-2006 עשינו הופעה בפעם הראשונה, ובשנה לאחר מכן שחררנו דמו בשם The Aurora Veil. במקור, היינו אמורים להוציא אלבום ב-2008 אבל היו בעיות עם הגיטריסט שלנו ומצאנו את עצמנו עם מחליף מצרפת בשם Benji וזה עיכב אותנו קצת מההיבט הלוגיסטי. אלבום הבכורה Portal of I שראה אור לבסוף, הוקלט בסוף 2009 ותחילת 2010.

כשהיינו כבר קרובים לסיום ההקלטות סירבו לבקשת הויזה של Benji וזה שם את הלהקה בהמתנה לתקופה מסוימת, בערך 15 חודשים. באיזור חג המולד 2011 הצלחנו לפתור את זה ואז התחלנו לזרז עניינים הקשורים באלבום. אז בקיצור, העיכובים לא היו בשליטתנו אבל מאז שחרור האלבום במאי 2012 דברים הסתדרו ואנחנו שמחים על ההזדמנויות לחשוף את עצמנו לאנשים שלא ראו אותנו מעולם.

ב-2007 שחררתם את הדמו The Aurora Veil, שעשה גלים בקהילת המטאל העצמאית וגם בישראל, כאשר עדיין לא הופעתם מחוץ לגבולות אוסטרליה, ובקושי הופעתם בכלל. מה היו התחושות שלכם בזמן אמת לגבי התקדמות הלהקה בתקופה ההיא?

לא היה לנו באמת מושג מה יקרה. זה ריגש אותנו לקרוא ביקורות פה ושם ולקבל תגובות חיוביות מאנשים שנהנו אבל שבכל זאת, עדיין היו בתחום המחתרתי יחסית. מה שרצינו זה לכתוב מוזיקה שאנשים יהיו גאים בנו בזכותה והשירים בדמו הזה היו הראשונים שכתבו והגיעו לאלבום. הרגשנו שזו תמורה מכובדת לזמן שהקדשנו ביצירת השירים אבל תמיד קשה מאוד לומר לאן הדברים יתקדמו משם. הייתה לנו תחושה שאנחנו קצת יוצאי דופן ויהיו כאלו שיהיה להם קשה לעכל אותנו, אבל אנחנו אהבנו את זה ובאותו השלב זה מה שהיה חשוב. קיווינו שבעתיד, כשנשחרר את זה באמת לעולם, יהיו כמה אנשים שיסכימו איתנו ויתמכו בנו.

שלושת השירים שהופיעו בדמו הגיעו לאלבום הבכורה ופחות או יותר מייצגים את הסגנון שלכם נאמנה. אילו להקות היית מציין כהשפעות עיקריות עליכם לאורך השנים?

כל ששת החברים בלהקה שונים זה מזה, באופי האישי והמוזיקלי. יש מעט מכנה משותף בינינו, אבל בגדול לא כל כך. כל אחד מאיתנו כנראה היה עונה לך אחרת, וההבדל הזה כנראה עושה אותנו למה שאנחנו. בשבילי ובעיקר בתחילת הדרך, אפשר היה לומר שמדובר בשילוב מסוים בין להקות כמו Opeth, Dream Theater, Emperor, Immortal, Between the Buried and Me וגם Sigur Rós ו-Explosions in the Sky מהצד הלא-מטאלי של העסק. אין ספק שיש שם גם מלחינים קלאסיים כמו Mahler ואחרים. ככה אנחנו מגיעים לסאונד שיש לנו.

שיטוט קל ברשת מגלה שהשיר האהוב שלכם "And Plague Flowers the Kaleidoscope" נכנס לתוכנית הלימודים בקונסרבטוריום של סידני. תוכל להרחיב?

זה הפתיע אותנו, מן הסתם. השיר הוגדר כמטלה בשיעור הלחנה וזה כבוד גדול שמתבצע חקר אינטלקטואלי של היצירה שלנו לצד מלחינים כמו Schubert, Beethoven, Bach ואני לא יודע כבר מה. זה לא משהו שאמן מטאל מצפה לו. הפרופסור שם היה מעריץ שלנו, מסתבר, והציג את עצמו באחת ההופעות. בשלב מסוים הוא הציע את הרעיון וביקש שנשלח לו תווים לשירים שלנו, כדי שהוא יוכל לתת לסטודנטים לנתח. זה ערך מוסף משמעותי במיוחד בשבילי – למדתי מוזיקה קלאסית אחרי התיכון. לפני שהמטאל קלקל אותי חשבתי שאהיה מוזיקאי קלאסי. העובדה שעברתי שיעורים דומים נתנה לזה מימד אישי מבחינתי.

אני זוכר את עצמי מזמין את האלבום הראשון מאתר עלום שם בזמנו – ולכן מעניין אותי לשמוע איך נוצר המעבר החד שלכם מהפצה עצמאית לחברת Season of Mist עם האלבום השני Citadel בשנה שעברה?

שבוע אחרי צאת האלבום הראשון, קיבלנו הודעה מהבעלים של Season of Mist. מישהו בצוות שלו המליץ עלינו והוא רצה להחתים אותנו לאלבום שלאחר מכן. אנחנו יצרנו קשר עם חברות שונות לפני שהאלבום הראשון יצא ואני לא אגיד שלא היה מרגש לעבוד עם Code666 באותו שלב, אבל זו הייתה עליית מדרגה הפעם. כיף לראות את התשוקה שיש ל-Season of Mist לגבי המוזיקה שלנו וזה הרכיב הכי חשוב. הם מבינים את השאיפות של המוזיקה שלנו ומעודדים אותנו להמשיך באותה דרך.

האם לדעתך, חברה בסדר גודל כזה היא חיונית בעידן של היום להצלחה שלכם?

בתעשייה המודרנית, יש יותר מדרך אחת להשיג הרבה מעריצים, אבל זה קשה לפתח גרעין קשה ברמה הבינלאומית, המקצועית בלי תמיכה של לייבל גדול מספיק. בקיץ הקרוב אנחנו נופיע במספר פסטיבלים באירופה ואחת הבעיות היא שהסוכנויות לא היו מחתימות אותנו בלי החברה, בטענה שלאלבום שלנו אין תפוצה רחבה מספיק. ללא סוכנות, הפסטיבלים באירופה לא ממש יקבלו אותך. יש להקות שמצליחות להתברג גם בלי, אבל זה יתרון עצום. גם לפני היה בסדר גמור אבל ההזדמנויות כעת כמעט בלתי נגמרות כדוגמת ראיונות, בקשרים ועוד. זה לא באמת חובה אבל זה היה המהלך הנכון בשבילנו, ללא ספק.

שני האלבומים שלכם יצאו תחת ידיך כמפיק, והעטיפות הן פרי יצירתו של הסולן הנוסף Xenoyr. האם לעשייה העצמית הזו, למידה הזו של עצמאות, יש חשיבות גדולה בעיניך?

תמיד היינו מעורבים בעשייה שלנו גם בהיבטים הנוספים. אם להעיד על עצמי, אני מעורב בתעשייה המקומית באוסטרליה כסוכן, כבעל לייבל קטן וכו'. זה עוזר לי לקבל הבנה טובה יותר. לגבי הלהקה. Xenoyr עושה את כל העיצובים שאנחנו זקוקים להם, כולל חולצות. זה עוזר שהוא חלק מאיתנו כי הוא מתאים זאת גם לתוכן הלירי שהוא מחבר את עיקרו. זה חשוב כלהקה להתעניין בקריירה שלך מההיבט העסקי, להשקיע זמן וכסף ולהיות שחקן עיקרי בסיפור של עצמך, אבל לדעת מתי אתה זקוק לעזרה חיצונית. זה שיעור שלמדנו על בשרנו, אחרי שעשינו בהתחלה הכל לגמרי לבד וזה התחיל להיות לא רלוונטי. אף פעם לא היה אף אחד שהשקיע יותר משאבים בלהקה הזו מאיתנו, בעצמנו. השעות הטרופות שהשקענו בקידום, יצירה ותיאום, היו הכרחיות.

באיזה אופן היית אומר שהאלבום השני שונה מהאלבום הראשון?

Portal of I נוצר באופן אורגני לאורך שנים רבות. השיר המוקדם ביותר בו הוא בערך מ-2005, והאחרון – "Of Petrichor Weaves Black Noise" – הוא מ-2009. היו גם כמה שירים קודם לכן. בתהליך הארוך הזה חיפשנו את הסאונד שלנו וזו הסיבה לגיוון. את Citadel כתבנו ברובו לאורך חצי שנה.

הייתי אומר שבמובן מסוים, Citadel הוא אלבום פחות כוחני, לא מתפשר לרגע אך נגיש יותר. האם האבחנה הזו נכונה, לדעתך?

שמנו לב בתהליך הזה לפרטים ולא רצינו לדחוק בו כדי ש-Citadel יהיה מוכן מהר. הקדשנו זמן רב לכתיבה כשלעצמה. האלבום הזה מאוחד יותר, יש לו פחות או יותר קונספט, הוא הרבה יותר זורם מקודמו. Portal of I הוא אוסף של שבעה סיפורים קצרים, ו-Citadel הוא אלבום קצר יותר. הוא קיצוני בדרכו שלו אבל מלודי יותר. העובדה שהוא נוצר בפרק זמן מוגבל מקנה לו את הקסם שלו.

ומההיבט המעשי, איך הצלחתם לדחוס לתקופה של בערך שנתיים, תהליך שעם האלבום לקח לכם פרק זמן ארוך כמעט פי חמישה?

עם Portal of I היו לנו קשיים לא צפויים, כמו שאמרתי. מעבר לזה, ההבדל היה הביטחון שלנו לאחר התגובות החיוביות ל-Portal of I. חשנו שהוא היה טוב והכל, אבל העובדה שהיינו גאים בו לא אומרת כלום כשלעצמה. ברגע שהבנו איך זה מתקבל, פשוט נכנסנו בסיבוב השני לכתיבה של שבוע אחרי שבוע עד לשלב שהיינו מרוצים ואז נכנסנו להקליט את האלבום המדהים שקיבלנו. רוב הזמן, פשוט יישמנו את כל מה שתהליך הלמידה של האלבום הקודם הקנה לנו והגענו לתוצר שאולי אפילו עולה על קודמו.

באותה נשימה, אפשר לומר שהאלבום כולל יותר קטעי שירה שלך, כמו ב-"Triptych Lux" למשל. כיצד אתה ו-Xenoyr מחלקים את העבודה ביניכם?

זה לא היה משהו שתכננו כי מעולם לא דיברנו מראש על הכיוון המוזיקלי שיהיה ל-Citadel. פשוט כתבנו ולא היה לנו איכפת מה יוצא. לאורך הזמן, התחלתי להרגיש נוח יותר עם השירה. בהתחלה הייתי רק הכנר וזה משהו שהתחלתי ליישם יותר ככל שעשיתי את הזה. בסוף התפקיד שלי תפס חלק לא קטן בלהקה. בשירים כמו "Pyrrhic" באלבום החדש אמנם יש לי רק שני קטעי שירה בשירים שלמים שמגיעים ל-10 דקות ויותר, אבל בשיר כמו "Blackholes" יש לי יותר זמן שירה מזמן כינור. זה לא דבר רגיל בשבילי. האזנו למוזיקה בעוד היא נכתבת ויישמנו את מה שנראה מתאים ביותר.

לגבי חלוקת התפקידים בינינו, אנחנו מציפים רעיונות ומנסים לחשוב למי יש רעיון שמתאים יותר לכל חלק וכותבים גם ל-Benji כדי לראות איך הגיטרה יכולה להיכנס לתמונה. כשיש לי רעיון למשהו שאני יכול לעשות והחבר'ה אוהבים את זה, אז זה מה שבוחרים. אם יש כמה רעיונות של אחרים, יכול להיות שננסה את כולם ואז נחליט. הרבה מכל זה תלוי במה שנכתב כבר לפני כן, וכך אנחנו יוצרים לנו סקיצות שבהן לפעמים קשה לדעת איפה ישתלבו הכינור, הגיטרה, השירה וכיוצא באלו.

איך התחלת למעשה לנגן בכינור?

אני מנגן מאז שהייתי בן שש. כמובן שהתחלתי מנגינה קלאסית, הייתי לוקח שיעורים מדי שבוע וזה היה חלק משמעותי בחיי. כשהייתי בן שבע-עשרה החלטתי שאני אהיה מקצועי בתחום וחשבתי שאשתלב באיזושהי תזמורת, אבל לא באמת שקלתי שמטאל מתאים לזה. אני חובב הז'אנר מאז התיכון בערך אבל עד שעברו כמה שנים ויצא לי להקשיב ללהקות כמו Apocalyptica או Tristania, לא חשבתי שזה אפשרי. היה לי המזל לפגוש את Xenoyr ב-2003, והוא אהב את הרעיון של כלי כזה בלהקה שהוא הקים. משם השאר היסטוריה. הנגינה הקלאסית הוסטה הצידה והיום אני מנגן לי ברחבי העולם עם כינור בלהקת מטאל…

כיצד הנגינה בכלי משתלבת, בעיניך, בז'אנר רועש שכזה?

עבורי, היכולת לעשות גם את זה וגם את זה היא זכות גדולה. מוזיקה קלאסית היא התובענית ביותר שיש מבחינת טכניקה. 20 השנים בערך שביליתי בלימודים קלאסיים נתנו לי את הבסיס המקצועי לנגינה מגוונת. זה מה שנתן לי את היצירתיות והדמיון להגות את התפקידים שלי בסגנון שלא רבים מבצעים. כך פירקתי את הגישה הנוקשה שיש לנגנים מקצועיים ולמדתי דווקא מכנרי ג'אז כמו Jean-Luc Ponty או Stéphane Grappelli הצרפתים, בהיבט של הגישה הייחודית שלהם. גם נגן הסקסופון האגדי John Coltrane היה בעל השפעה דומה עליי, ביכולתו לבצע תפקידים החורגים ממה שהיה מצופה ממנו. אני תמיד מחפש לעשות יותר. ב-Citadel יש רעשים משונים בשיר הראשון והאחרון שלא היית מצפה לשמוע מכנר וכך אני פורץ את גבולות התפקיד. הרקע הקלאסי שלי נתן לי את הכלים לעשות את זה.

ומהי אותה Citadel שעל שמה קראתם לאלבום? על מה אתם מגנים שם?

הקונספט של Xenoyr מבוסס, מבחינה מוזיקלית, על כך שהשירים משתלבים זה בזה. רצינו שהמילים יצרו תחושה דומה. המצודה מייצגת את העובדה שבתור בני אדם, לכל אחד יש את הקירות שבהם הם מסתירים את "האני האמיתי שלהם". כשהם מכניסים אנשים פנימה מגלים מי הם באמת, כמה אמת ותוכן יש בהם ומה הם יכולים לתרום, בסופו של דבר. השירים השונים באלבום, שהם למעשה שלושה, מייצגים נקודות במשולש שחוקר מבחינה רגשית ופסיכולוגית את הגישה הזו. Citadel לא מספר את הסיפור ככזה.

עשיתם צעד אמיץ כשפתחתם בקמפיין גיוס כספים לסיבוב ההופעות של האלבום האחרון – שהצליח והכניס סכום כפול מהמצופה ולמעלה מכך. מדוע בחרתם לעשות זאת כך? איך היו התגובות למהלך הזה?

כלהקה אוסטרלית, אנחנו רחוקים מכולם והכל יקר. כל טיסה היא לצד השני של העולם, פחות או יותר. ללהקות כמונו קשה לעשות את המעבר בין תחביב למקצוע. Season of Mist מימנו את רוב ההקלטות ומימנו בעצמנו את שאר האלבום, אבל רצינו להגיע לאירופה, לארה"ב ומעבר לכך. התקציב לא הספיק למימוש רווחי של כל התוכניות האלו, וחשוב לקחת בחשבון שסיבובי הופעות ראשונים בחו"ל מסתיימים לרוב בהפסד. רצינו למצוא דרך שתאפשר לנו להופיע עם Citadel ולהשיא רווחים במידת ודאות גבוהה. קמפיין לגיוס כספים נראה כמו הדרך המתאימה ביותר מבין הרעיונות שעלו לנו בראש. כך עירבנו את המעריצים וגילינו גם איפה כדאי לנו יותר להופיע. אנחנו מממשים כיום את ההבטחה שנתנו למעריצים.

בחודשים האחרונים שחררתם שני EP נוספים כמחווה למעריצים שתרמו לקמפיין, שמם "Hiraeth" ו-"Sarabende to Nihil". איך עלה לכם הרעיון הזה?

אלו שירים שלנו מהתקופה שלפני Portal of I, באורך של בערך אלבום שלם. לא ניגנו את זה בהופעות כבר שנים רבות ואחד מהשירים כנראה שבכלל לא. חשבנו שמעריצים שתרמו לנו כנראה יהיו מעוניינים בזה. לא תכננו לשחרר את זה וחשבנו שהפתעה מיוחדת כזו תיתן למעריצים הצצה להתפתחות המוזיקלית של הקריירה שלנו. כרגע אין תוכניות נוספות להפצה רחבה יותר.

כמו שדיברנו ארוכות, פרט להיותך חבר הלהקה מראשיתה, כמוזיקאי אתה משמש הן ככנר והן כסולן. איך אתה מצליח לתמרן בין התפקידים בהופעות?

בעיקרון, אני מארגן זאת כך שאני לא צריך לעשות את שניהם בו זמנית, כי זה עלול להיות קשה במיוחד, עד כדי כמעט בלתי אפשרי מלבד קטעים פשוטים. רוב הזמן, אני עובר בין התפקידים האלו לאלו, עם נקודות שבהן אני יכול לנוח קצת מביצוע אחד מהם. אם אנחנו רואים צורך באיזושהי מלודיה בזמן שאני שר, הגיטרה בדרך כלל תעשה את זה. יש אולי מקטע אחד או שניים בכל ההופעה שלנו בהם נשתמש בסאמפל כלשהו, למשל כשצריך רביעיית כלי מיתר או משהו דומה. אנחנו עושים זאת רק כשאין מספיק חברי להקה לבצע הכל וכמעט, כמעט תמיד שואפים לבצע הכל חי על הבמה. כשאנחנו כותבים שירים אנחנו מכוונים לנקודה הזו.

האם לדעתך סביבה של במה ובהופעה היא משהו שמקשה על להקה מורכבת כמוכם, או משהו שנותן לכם מקום רחב יותר להתבטא?

אין ספק שיש פה קשיים, אבל עם שנים למדנו להתגבר עליהם. כרגע אני חושב שאין ספק שעל הבמה אנחנו במיטבנו. בהופעה תוכל לחוות את החוויה המלאה ואנחנו גם מרגישים שעל הבמה אנחנו יכולים לספוג את המעריצים ולהעניק להם מהאנרגיה של השירים שלנו. בהתחלה היה קשה להשיג מיקס טוב וטכנאי הסאונד התקשו בשילוב של הכל, במיוחד של הכינור, או בהיבט של המעבר בין חלקים בשירים ששונים זה מזה מאוד. יש גם את שני תפקידי השירה, בס דומיננטית ועוד. בשנתיים-שלוש האחרונות אנחנו בדרכים עם המפיק שלנו, Troy McCosker. הוא מכיר את השירים שלנו על בוריים והוא כמעט כמו חבר שביעי בלהקה ודואג שנישמע הכי טוב שאפשר. זה לא ברור לנו מאליו שנוכל לנגן את השירים האלו באותו אופן בכל הופעה והופעה, במקומות שונים בעולם, ושיהיה מי שיוודא שזה בדיוק מה שיקרה. ברובם המוחלט של המקומות האלו לא נבקר לעתים קרובות ולכן ההבדל הזה יכול להיות קריטי למעריץ הבודד שמחכה לנו שם בחוץ.

עד כה חלקתם במה עם אמנים רבים וטובים שוודאי השפיעו עליכם עם הזמן כמו Devin Townsend, Between the Buried and Me וכמובן Enslaved, איזו חוויה משמעותית תוכל לחלוק מהופעה שנטלת בה חלק?

היה לנו המזל לנגן עם להקות נהדרות. Devin Townsend הוא אכן אחד המועדפים עליי בכל הזמנים, כך שההופעה שלנו כאן בבית, ב-Melbourne, בפני כ-15,000 איש הייתה כבוד אישי עבורי ולכולנו. כך גם לגבי שתי הלהקות הנוספות שהזכרת, פחות או יותר. אפשר להזכיר באותה נשימה את Soilwork, שהיו אחת מהלהקות האירופאיות הראשונות שגיליתי בתיכון. כלהקה מתפתחת זה מעניין לעלות על הבמה לצד להקות שגדלת עליהן. הטירוף יהיה הקיץ, כשרשימת הלהקות שאיתן לא נופיע היא למעשה קטנה יותר עם כל הפסטיבלים שאנחנו נוטלים בהם חלק. זה מרגש שהופעות על במות כאלו הפכו לחלק רגיל מהעבודה שלנו. אנחנו לא רק מוזיקאים, אלא גם מעריצים, בדיוק כמו כולם. זה לא מרגיש מיוחד פחות לחלוק במה עם מוזיקאי זה או אחר שאנחנו אוהבים.

עם איזה אומן או להקה היית רוצה להופיע ועדיין לא הזדמן לך?

אני יכול לחשוב על כמה שמות, כנראה בכיוון של Opeth או Dream Theater. יותר מהכל, הייתי רוצה ש-Emperor יאספו את עצמם ויקחו אותנו לסיבוב הופעות. זו אחת מהלהקות היחידות שיש עליה קונצנזוס מוחלט בלהקה. סביר להניח שזה החלום הרטוב של כולנו, אבל הסיכוי נמוך מאוד. הרשימה המלאה יכולה להימשך עוד הרבה.
האם יש נקודה כלשהי בקריירה שהיית רוצה לחזור אליה ולעשות משהו אחרת?

לא ממש. כל דבר שעשינו הוביל אותנו להיכן שאנו היום, ועכשיו המצב נהדר בכל העולם ואנחנו מתקדמים בדרכים חדשות. אני מאמין, לא רק בלהקה אלא גם בחיי האישיים, שכל דבר שקורה הוא הזדמנות ללמוד ממנה. גם כשמשהו משתבש, אם אתה לומד מזה והופך לטוב יותר, אז החוויה הייתה שווה את זה. זה המקום שאנחנו נמצאים בו כרגע. לא הכל קרה בהתאם לתוכניות. סבלנו בתשע השנים הראשונות וכמעט התפרקנו שוב ושוב. אני חושב שזו ברכה שאת מרבית השנה הקרובה נבלה ברחבי העולם עם המוזיקה שלנו. אני אסיר תודה שלמדתי הרבה לקחים מכל מה שקרה, לטוב ולרע.

ונחזור להופעה הקרובה שלכם אצלנו – מה שמעת על ישראל? האם שמעת משהו מאמני מטאל שביקרו אצלנו? האם אתה מכיר להקות מישראל?

יש לי חבר כאן ב-Melbourne שעבד בעבר עם Orphaned Land, כך שיצא לי להכיר אותם, אבל לא ידעתי הרבה על הסצינה בישראל עד עכשיו. מעניין שבהופעה שלנו בהודו בינואר, הופענו עם להקה פסיכדלית מישראל בשם Tiny Fingers. אנחנו לא לחלוטין יודעים למה לצפות וזה חלק מהעניין. תמיד נהדר להגיע למקומות חדשים ולחוות את התרבות

מה מתוכנן לכם בביקור?

אנחנו נוחתים מוקדם בבוקר שלפני ההופעה, כך שיש לנו בערך יום וחצי פנויים. נוכל ללכת לים, להסתובב בעיר ואז להתכונן להופעה עצמה. יהיה בערך עוד יום נוסף כך שיומיים וחצי הם לא זמן ארוך, אבל ננצל כל שעה אצלכם לפני שנמשיך לאירופה. אם הרבה מכם יגיעו, נקווה להפוך את ההופעה שלנו למסורת קבועה, ככל שזה יתאפשר בעתיד.

למה נוכל לצפות בהופעה שלכם?

בניגוד להופעות בפסטיבלים, שם יש זמן לשלושה-ארבעה שירים, אצלכם נוכל לנגן סט של בערך 95 דקות. יהיו הרבה שירים משני האלבומים וזו הזדמנות נהדרת לתת את החוויה השלמה למעריצים בישראל.

תודה רבה לך על הראיון! מסר אחרון לקהל הישראלי?

התמיכה שלכם אומרת לנו המון. אנחנו מקווים לפגוש את כולכם בהופעה!