מביאים את המחלה – ראיון עם David Draiman, סולן להקת Disturbed
נדמה שלהקת Disturbed לא זקוקה להצגה, מדובר באחד מהרכבי הנו\אלטרנטיב מטאל הגדולים והמצליחים בעולם, הם פעילים מעל ל 25 שנה ומאז שחררו שבעה אלבומים לאוויר העולם. ב2015 שחרר ההרכב קאבר לשיר The sound of silence של הצמד סיימון וגרפונקל, הקאבר המוצלח חשף את ההרכב לקהל עצום והיווה אבן דרך משמעותית בקריירה של ההרכב המצליח. דיויד דריימן – סולן ההרכב מאז 1996 הוא דמות ידועה ומוכרת בסצינה, דיויד הוא יהודי אמריקאי שבילה את רוב שנות ילדותו במסגרות חינוך יהודיות דתיות. את הכשרתו המוזיקלית כזמר רכש דריימן בבית הכנסת, כאשר האזין לשירת החזן בבית הכנסת. את ההיכרות שלי עם ההרכב אני חייב לקאבר אחר שביצע הרכב, ביצוע לשיר של להקת ג'נסיס – Land of confusion. ביצוע שפתח לי פתח למוזיקה הייחודית של ההרכב הנהדר הזה. אז בערב קיצי אחד שוחחתי עם דיויד ושמעתי ממנו קצת על החיים בדרכים כאיש משפחה טרי, על ילדותו והקשר שלו לישראל ואפילו קיבלתי כמה עצות להרכבי מטאל מתחילים. (עמל;ק – תמצאו עבודה אחרת)
היי דיויד, תודה על הזמן שבחרת להקדיש לי, אני יודע שאתה איש עסוק. אז, איך היה הטור הנוכחי, כמה זמן אתם כבר נמצאים בדרכים?
הטור היה מדהים עד כה, אנחנו נמצאים בדרכים כבר חודש ברציפות במקטע הנוכחי.
אחרי ההופעה בישראל, אם אני לא טועה, תזכה לחודש שלם של חופש לפני ההופעה הבאה, לא?
לא, לא, לצערי לא, יש לנו הפסקה של שבועיים ומיד לאחר מכן יש לנו סבב של שבועיים בארה"ב ורק אחרי הסבב הזה יהיה לנו בערך חודש לנוח מהופעות.
נשמע אינטנסיבי! איך הטורים בימים הללו כשאתה כבר איש משפחה, המשפחה מצטרפת אליך לסיבוב ההופעות?
לא, הלוואי והם היו יכולים לסוע איתי כל הזמן, אבל לחיי המשפחה יש לו"ז שונה במהותו. הבן שלי מתחיל ללכת לגן ממש בקרוב וזה כבר לא כ"כ פשוט לקחת אותו איתנו לאן שבא לנו. וגם זה לא כ"כ קל לאישתי פשוט לעזוב את הכל ולהצטרף אלינו עם ילד בן חמש. זה קורה מדי פעם כשאנחנו בטורים בארה"ב אבל הרבה פחות כשצריך ממש לטוס מעבר לים. אז כן, יחסית לילד בן 5 יוצא לו לטוס מדי פעם, אבל למעשה, רוב מערכת היחסים שלי עם המשפחה שלי מתבצעת דרך FaceTime, זה לא קל.
אז בוא נדבר קצת על Disturbed, האלבום האחרון שלכם- Evolution הוא האלבום השני שלכם ששוחרר אחרי שהקפאתם את הפעילות לכמה שנים (ואם יורשה לי להוסיף, זה יופי של אלבום), איך היה לעבוד על האלבום הזה בהשוואה לאלבומים הקודמים, עשיתם משהו שונה?
קודם כל, תודה על המחמאה. אז כן, האלבום הזה היה שונה בדרך שבה כתבנו אותו, את האלבום הזה כתבנו באולפן ממש, את האלבומים הקודמים כתבנו כמעט תמיד מחוץ לאולפן. הפעם לא ממש הצלחנו להקדיש לכתיבה זמן בנפרד, כל אחד מאיתנו היה עסוק בהמון דברים נוספים ולכן נפגשנו באולפן וכתבנו את האלבום ביחד. אני חושב שזה היה האלבום "המשותף" ביותר שיצא לנו לכתוב אי פעם, זו הייתה יופי של הרפתקה כי יכולנו לאלתר ביחד ולפגוש את ההשראה המשותפת שלא תמיד מגיעה אליך כשאתה כותב לבד.
אז בד"כ הכתיבה מובלת ע"י אדם אחד ופה הצלחתם לעבוד ביחד?
לא לא, זה אף פעם לא היה רק אדם אחד, בד"כ דני (גיטריסט וקלידן הלהקה) ואני היינו מובילים את תהליך הכתיבה, אבל בפעם הזו כל חברי הלהקה היו מעורבים בהכל. האלבום הזה פשוט מכיל חומר שנוצר בשיתוף פעולה מושלם. הפעם ממש כיוונתי לכך שדני ומייק (המתופף) יקחו חלק משמעותי בכתיבת הטקסטים עצמם, דני כתב טקסטים שבסופו של דבר עובדו והשתמשתי בהם וזה לא משהו רגיל כ"כ בתהליך הכתיבה והיצירה שלנו. בסופו של דבר, נוצר פה קסם אמיתי באולפן עצמו בין אם כל חברי ההרכב כותבים ביחד או מבצעים ביחד, אז בכל מקרה, זה אף פעם לא היה מפעל של אדם אחד בלבד.
אני מבין, תשמע, רציתי לשאול אותך על זה בשלב מאוחר יותר בראיון, אבל נראה לי ששווה לשאול את זה עכשיו, אכפת לך אם אשאל אותך קצת על תקופת "Device"זה משהו שתרצה לדבר עליו?
ובכן, אני לא חושב שיש הרבה מה לדבר על התקופה הזו, (צוחק) כולנו בלהקה מודעים לתקופה הזו ומתייחסים אליה באמירה הקצרה : "זה קרה". נהניתי מאוד מהתהליך הזה, היה לי ממש כיף לשתף פעולה עם כל כך הרבה אמנים מדהימים שבזכותם גם יצרתי את האלבום הזה. אבל התקופה הזו הייתה גם תקופה של התפכחות והבנה שהכימיה שנוצרת בין האנשים שהיה לך את המזל העצום להגיע להישגים משמעותיים איתם היא לא משהו שצריך להקל בו ראש. עוד תובנה שהגעתי אליה בעקבות התהליך הזה היא שסטייה מהמרכז הזה מתוך מחשבה שתוכל לשחזר את הקסם הזה לבדך יכולה לפעמים לאכזב אותך.
אז זו הייתה חוויה שהכילה בתוכה תחושת חופש חיובית או תחושת בדידות?
שלא תבין אותי לא נכון, זו בהחלט הייתה חוויה מספקת, למעשה כל פרוייקטי הצד הללו היו מספקים וחשובים. שלי עם Device, של דני ומייק עם Fight or Flight וגם לג'ון(בסיסט ההרכב מאז 2004) היו כמה פרויקטים אישיים – כולם היו חשובים ומספקים עבור על אחד מאיתנו. אין תחושה יותר מזככת מלקחת את עצמך הצידה לשניה מהפרויקט העיקרי והמצליח ביותר שלך, זו הדרך הטובה ביותר להעריך את הפרויקט הזה – You don't know what you've got, till it's gone.
מה לדעתך הייתה ההחלטה העיקרית, או הצעד המשמעותי שדחף את דיסטרבד אל המקום שבו אתם נמצאים כרגע, אל ההצלחה הגדולה שלכם, יש נקודה אחת כזו?
אין דבר אחד שאני יכול לסמן שיצר את ההצלחה הזו, זה צירוף של המון גורמים וזה תהליך של קבלת החלטות עקבית וברורה. היה לנו הרבה מאוד מזל מצד אחד והיינו מאוד מחושבים מהצד השני, לכל אורך הדרך עשינו את הדברים בצורה הנכונה עבורנו בלי "להתגרש" מהדברים שהיו באמת חשובים לנו. היה לנו המון מזל ואנחנו באמת מרגישים שבורכנו, אבל היינו על "נתיב טיסה" קבוע והדרגתי לאורך כל הדרך ומהרגע הראשון ועד לימים אלו היינו חלק מתהליך צמיחה קבוע, איטי ומתמשך.
בלי קיצורי דרך, הא?
לא, אם רוצים שהעסק הזה יצליח, אי אפשר להשתמש בקיצורי דרך.
הבנתי שבתור ילד יצא לך לבקר בישראל מפעם לפעם, האם זה משהו שאתה עדיין מקפיד לעשות?
הפעם האחרונה שהייתי בישראל הייתה לפני חמש שנים, אני חושב שאני מגיע לבקר באופן די תדיר, אבל בשנים האחרונות זה לא קרה כי זה כבר לא רק אני לבד שטס לבקר בישראל, אנחנו משפחה עכשיו. אם בעבר הייתי יכול לקפוץ לבקר בין סיבובי ההופעות כשהיה לי זמן פנוי, בימים אלו כל הזמן הפנוי שיש לי מוקדש למשפחה הקרובה שלי. לפני שמונה-תשע שנים לא יכולתי להגיד את זה, עכשיו אני יכול. (צוחק)
בוודאי שמת לב מראיונות קודמים לתקשורת הישראלית, או בעקבות היכרות ארוכת שנים עם ישראל- אנחנו הישראלים אוהבים "לנכס" לעצמנו דמויות יהודיות מצליחות ולהגיד ש"הם משלנו!", כמה ישראלי אתה באמת, אם בכלל?
יש בי חלק ישראלי לא קטן, אבא שלי נולד בת"א, יש לי אלפיים (!) קרובי משפחה שם, אולי אפילו יותר. אח שלי גר שם, סבתא שלי חיה שם, יש לי רשימת מוזמנים באורך של Mile בערך להופעה הקרובה בישראל (צוחק). הייתי בישראל במחנה קיץ בתור נער, למדתי בישיבה בישראל אחרי שסיימתי את התיכון בארה"ב וקצת לפני שלמדתי באוניברסיטה.
העברית שלי לא רעה בכלל, עכשיו אני קצת חלוד אבל כשמכריחים אותי להשתמש בה לפרק זמן ארוך יותר, היא משתפרת! למעשה, זו השפה הסודית של אבא שלי ושלי כשאנחנו לא רוצים שיבינו על מה אנחנו מדברים.
עם זה אני יכול להזדהות, אשתי ואני חווים את אותה החוויה עם השפה האנגלית ומפחדים מהיום שבו הילדים ילמדו מספיק אנגלית כדי להבין אותנו ולא נוכל להסתיר שום דבר יותר.
(צוחק) אני מבין אותך לגמרי, כן.
מה לדעתך היה קורה לדיויד דריימן האלטרנטיבי, זה שהיה נולד בישראל והיו קוראים לו "דוד דריימן" (במבטא ישראלי כבד), איך היו נראים החיים שלך? האם לדעתך מוזיקה הייתה עדיין חלק משמעותי כ"כ מהחיים שלך אם היית נולד וחי כאן?
וואו, אני לא יודע! אני מניח שמוזיקה הייתה ממשיכה להיות חלק משמעותי בחיים שלי, הרי אני שר מאז שהייתי ילד קטן, לא נראה לי שהאהבה שלי למוזיקה הייתה משתנה בהתאם למקום שבו הייתי נולד, וואו, זה מעניין! למעשה הרבה מהבסיס המוזיקלי שלי הגיע מהדרך שבה גידלו איתי, דרך זמירות ושירת החזן. למעשה, אני מניח שאם הייתי גדל בישראל, החיבור המוזיקלי שלי היה אפילו אינטנסיבי יותר. אני לא בטוח שהייתי זוכה לאותו הגורל והמזל שזכיתי לו, אבל אהבתי למוזיקה היא משהו שהיה נשאר, בוודאות.
ומעבר לשירת החזן, מי היה המוזיקאי החביב עליך בתור ילד או נער?
תשמע, תמיד הייתי מעריץ גדול של רוקנרול. התקליט הראשון שקניתי אי פעם, רכישה שהקפדתי להסתיר מההורים שלי ונשמרה בסודיות גמורה היה Destroyer של Kiss. אין סיכוי שהם היו מרשים לי לקנות את האלבום הזה, אבל הם לא ממש ידעו שקניתי אותו, אז זה עבר לי בשלום.
ואם נדבר על השראותיך המוזיקליות כיום, מאילו מוזיקאים אתה שואב השראה בימים אלו?
אני עדיין שואב את ההשראה מרוק קלאסי, הארד רוק ומטאל קלאסי. מנקודת מבטי כסולן, אני מעריץ אנשים כמו פרדי מרקיורי, רוני ג'יימס דיו, אוזי אוסבורן, ג'יימס הטפילד, ברוס דיקינסון ורוב הלפורד, אני עדיין ממש מעריץ את "ג'ודס פריסט". אני ממש מנסה להתיישר לפי הסטנדרטים שהם הכתיבו ומקפיד לכבד את המורשת שלהם, בין אם מדובר בכאלה שעוד נמצאים איתנו בין אם מדובר בכאלה שחלפו מהעולם.
אתה מכיר קצת הרכבי מטאל או רוק מהסצינה הישראלית?
ובכן, אני יודע שיש הרכב שנקרא Walkways, שהולכים לפתוח את המופע שלנו, למען האמת, אני לא בטוח אם הם ישראלים או לא, אני אשמח לפגוש אותם ולשמוע אותם, זה יהיה מעניין. אני מכיר את Orphaned Land – את קובי למשל, אז הנה, זו להקה ישראלית אחת לפחות, אבל פה הגעתי לגבול ההיכרות שלי עם הסצינה המקומית. (צוחק)
יש לנו המון להקות מטאל ורוק בישראל ולגבי Walkways – הבסיסט שלהם הוא גם צלם במגזין שלנו, אז אני יכול לערוב להם, הם ממש טובים והם ישראליים לגמרי. ואם אנחנו כבר שם, מה העצה שתוכל לתת להרכבים צעירים וחדשים שרוצים להצליח, איך הם יכולים לעשות את זה, חוץ מלייצר מוזיקה נפלאה?
שימצאו עבודה נורמלית ומכניסה יותר(צוחק). ברצינות, זה קשה מאוד בימינו להצליח בתחום הזה. ואני לא מדבר רק על רוק, הארד רוק או מטאל, אלא בכלל בתחום המוזיקה. אתם פשוט צריכים לכתוב את המוזיקה הטובה ביותר שאתם יכולים ולקדם אותה ללא הפסקה, אל תצפו לזה שמישהו יעזור לכם או שדברים פשוט ינחתו עליכם ופשוט תקריבו את עצמכם ואת כל מה שיש לכם. אבל עדיין, גם אם תעשו את כל מה שאמרתי פה, ההצלחה לא מובטחת לכם.
אנחנו חיים בעידן של הצפה, יש המון מוזיקה והמון מוזיקאים מתחרים על תשומת הלב של הקהל, זו משימה קשה מאוד, להתחרות עם אחרים על תשומת הלב של הקהל. הרבה פעמים שואלים אותי "מה יהיה אם הבן שלך ירצה להיות מוזיקאי?" ואני אומר להם בשיא הכנות, אני אעשה הכל כדי להניא אותו מהכיוון הזה. (משתנק מצחוק).
זה לא קל, הביזנס הזה רחוק מאוד מכל תדמית ה "Sex, Drugs & Rock'n'roll", זה ממש לא ככה. אם תשאל אותי, אני הייתי ממליץ לאנשים ללמוד ולהשיג תואר או הכשרה שיאפשרו להם "לנעוץ את השיניים" במשהו שיאכיל אותם. זה מעולה וחשוב לחלום ולנסות לשאוף להשיג את היעדים שלכם, אבל בחירה בעתיד מוזיקלי היא אולי אחת מהבחירות הקשות ביותר שתוכלו לעשות.
ולשאלה שכבר בטח ששאלו אותך אינספור פעמים ואני בטוח שדווקא אני אזכה לתשובה, אתם מתכננים משהו מיוחד להופעה בישראל?
אתה צודק, שאלו אותי את השאלה הזו כבר עשרות פעמים ואני אגיד לך מה שאמרתי לכולם עד כה – אני לא הולך לגלות שום דבר מראש, זו הפתעה. אני כן יכול להגיד לך שזה עומד להיות ערב מדהים, חיכיתי ליום הזה כל ימי חיי, אני ממש מחכה ליום ההופעה.
אוקיי, מילים אחרונות לקוראי המגזין ולאנשים המוזרים שעדיין שוקלים אם להגיע לראות אתכם בהופעה או לא?
זה הולך להיות ערב היסטורי עבורנו, על אמת. הסט שהכנו לערב הזה הולך להיות דחוס ועוצמתי ואני בטוח שהקהל שיגיע ירגיש את זה ויזכור את הערב הזה, אם לא תגיעו להופעה אתם פשוט הולכים לפספס משהו מיוחד ממש.