מרואיין: אסף עינב סולן להקת Azazel

להקת הבלאק מטאל המלודי Azazel היא מהותיקות שבלהקות המטאל בארץ, ששורשיה נטועים אי שם באמצע שנות התשעים. במרוצת השנים, חרף שינויי הרכב מהותיים, המשיכה Azazel בפעילות אינטנסיבית ועניפה על במות הארץ. מתישהו בסוף העשור הקודם התפוגגה הלהקה מבלי להותיר עקבות. ביום חמישי הקרוב, בתאריך ה-21.5, תשוב להקת Azazel אל הבמה, הפעם במועדון הגגארין, כחימום ללהקת הבלאק מטאל השוודית המיתולוגית Naglfar – מה שהופך את המאורע למיוחד אף יותר. כדי לחמם מנועים לקראת ההופעה הקרובה, ראיינתי את מנהיג הלהקה והכוח המניע מאחוריה, אסף עינב – על ההיסטוריה של ההרכב ומה הוביל לאיחוד, דרך הלהקות והאמנים שליוו אותו מצעירותו, מחשבותיו על המטאל של אז ושל היום, מה צופן העתיד ל-Azazel ועוד.

קודם כל, לטובת קהל המטאל שטרם זכה להתוודע ל-Azazel, מעצם היותכם להקה מאוד ותיקה שבשנים האחרונות הייתה פחות פעילה, ספר עליכם.

התחלנו בחיפה, בסביבות שנת 94', ממש בהתחלה, בשתי ההופעות הראשונות בערך, הייתי בתור גיטריסט והיה סולן אחר. בלאק מטאל היה הדיבור אז – בעקבות הגל השני שתפס בנורווגיה והשתלט מאוד מהר בארץ. אלי זה הגיע יחסית מוקדם, כי הסתובבתי עם המון חבר'ה מהמרכז, אז זה היה הולך לפי איזורים. באיזור חיפה עדיין כולם היו בדת' מטאל – אבל ברגע שהבלאק התחיל לתפוס במרכז, הגיעו המון דברים שטמטמו לנו את השכל. הייתי טורח להגיע לכל ערבי המטאל שהתקיימו במרכז כדי להחשף ללהקות, לא הייתה לנו דרך אחרת לעשות את זה אז.

הקלטנו דמו ב-95', את Altar of Sand, הופענו המון בהרכב הראשון. ההרכב השני כבר היה ההרכב שהקליט את האלבום Ride to the Horizon בסביבות 98'-99', זמן מה לאחר מכן הבסיסט עבר לאוסטרליה, ואז צירפתי ללהקה את Evil Haim (המוכר מלהקות כמו Betzefer, Whorecore, Lehavoth, בוא לבר ודיר יאסין – ר.ד.) שבפועל לא ניגן באלבום. היה לנו אלבום נוסף שהקלטנו, שהופק על ידי זאב טננבוים, סולן להקת Salem. בתקופת ההקלטות התפוצצו העניינים בגלל חילוקי דעות ביחס לסגנון הלהקה – אני רציתי להשאר בכיוון הבלאק מטאל של האלבום הראשון, והם נטו רצו לחתוך לדת' מטאל המלודי השוודי, שבאמת היה כיוון כתיבה שתפס אותנו אז.

עדיין, מבחינת הפקה שאפתי להשאר על אותו קו שיש בו וייב שמתאים יותר לבלאק מטאל, כמו זה של Dissection למשל. הם רצו משהו שמזכיר יותר את At The Gates – שלא מצלצל כל כך בלאק, אלא הפקה יותר יבשה, יותר מדויקת ויותר מלוטשת. אז כשסיימנו להקליט את האלבום הזה (שבסופו של דבר נגנז), התפצלו דרכינו – אני המשכתי עם Azazel יחד עם החומר של הדמו והאלבום הראשון, פשוט הרמתי הרכב חדש, והם הקימו את להקת Nail Within עם ישי שוורץ בתור סולן, כשחלק מהשירים שהקלטנו נכנסו לדמו שלהם בתחילת דרכם, כשנקראו Emblazed. באלבום המלא שהקליטו, הם צמצמו את כמות השירים שיועדו במקור ל-Azazel. ההרכב שהמשכתי אותו כלל את לירן אלוני ומתן שמואלי (כיום מתופף ב-Orphaned Land) ששניהם ניגנו בלהקת דת' מטאל בשם Armilos, ואח שלי אייל הצטרף בתור בסיסט – זה היה ההרכב החל משנת 2002, ולאחר שחרשנו אינספור הופעות כתבנו כארבעה שירים חדשים שהושפעו לא מעט מאולדסקול דת' מטאל, סגנון שאני מאוד אוהב. ב-2007 האלבום השני (שהוא למעשה השלישי – בהנחה ומחשיבים את הקודם שנגנז) כבר היה גמור, חוץ משירה.

בשלב הזה נכנסתי לרצף של אטרף של עבודה עם להקת האירועים שלי – ואז, מה אני אגיד לך? לא חשבתי לעולם שזה יקרה לי, אבל קצת ירד לי הסוס מהעיסוק ב-Azazel לכמה שנים. תמיד אהבתי את זה, המשכתי לשמוע מטאל כל הזמן. עם זאת, כשאתה עובד במוזיקה, בהיקף הופעות של כ-26-28 הופעות בחודש במשך שנים – אז קשה לך להביא את עצמך לארגן חזרות ולסיים את העבודה על האלבום. זה משהו שאני עכשיו מנסה לחזור אליו, למרות שגם זה נושא שהתלבטתי לגביו בשנתיים האחרונות. עכשיו כשיש לי את האולפן שלי, אני שואל את עצמי האם לסיים כבר את העבודה על האלבום או שלא. אתה יודע, הסאונד שם כבר קצת מיושן, הוא לא עומד בסטנדרטים של ההפקות של היום.

זו תופעה נפוצה אצל לא מעט להקות – אתה מתחיל להקליט אלבום, מגיע למצב שהעבודה עליו נמרחת, עד שאתה מגיע למצב שבו אתה מרגיש שמה שהקלטת בזמנו כבר לא משקף את הלך הרוח שלך כיום.

בדיוק. היות ואני משתדל להיות מעודכן, אני שומע את ההפקות כיום במטאל העולמי. ישנם שני כיוונים שהבחנתי בהם – יש כיוון אחד של סאונד מטורף וחדש לגמרי, לא יאומן איזה סאונד מטורף להקות צעירות במטאל העולמי וגם כאן בארץ מצליחות להוציא. הדמואים שהיו נחשבים למוצלחים בשנות התשעים שאני מאוד אהבתי, וגדלנו עליהם – היום לא היו עוברים בכלל, אם אתה מסתכל על זה מנקודת מבט של ההפקות החדשות. מצד שני יש את הטרנד של הרטרו, ואני רואה המון להקות שמצפצפות על כל הכיוון הדיגיטלי המהונדס, ודווקא נשמעות חוראני. אחלה דברים יוצאים גם ברמה העולמית וגם ברמה הארצית, ו-וואלה, יכול להיות שדווקא זה מה שהביא אותי להעדיף לסיים את האלבום כמו שהוא מאשר להקליט אותו שוב, ואחריו כבר לפתוח דף חדש.

אני גם חושב שעדיף ככה, אחרת אתה עלול להגיע למצב שמרוב נסיונות להנדס מחדש את האלבום, הוא לא יראה אור לעולם.

בדיוק, ואני לא רוצה לחזור על הטעות הזאת. זה כבר קרה לי פעמיים בחיים האלה, פעם אחת עם Crossfire – כשלקח לנו שמונה שנים לסיים את העבודה על האלבום. בסוף הוא אמנם יצא בן זונה, אבל לעבוד שמונה שנים על אלבום זה מגוחך. בעיקר לאנשים שמגיעים מהתקופה שלי, בה אנשים היו נכנסים לאולפן, מקליטים דיסק וזהו. Ride to the Horizon הוקלט תוך חמישה ימים, ואני מת על הדיסק הזה. צריך לא להתערבב יותר מדי עם הדברים האלה, ועם כמה שהטכנולוגיה העניקה אפשרויות חדשות ללהקות, ואפשרות לעשות דברים משוגעים, היא במקביל גם מסבכת אותך. ככל שיש לך יותר אופציות, אם אתה לא מפוקס – ואני בן אדם שלפעמים לא מפוקס – יש נטייה ללכת לאיבוד. לכן אני חושב שצריך לסיים עם זה וזהו, אבל שוב – אל תתפוס אותי במילה, כי אני יצאתי כבר כבש בקטע של האלבום. ב-2003 כבר הכרזתי שהאלבום השני מוכן ובאותה שנה הדיסק כביכול כבר יצא. המטרה היא לאחר מכן לעבור לחומר החדש עם ההרכב הנוכחי, שכולל את אחי עדיין בבס, את לירן עדיין בגיטרה, אותי עדיין בגיטרה ושירה, והמתופף, יובל תמיר (מהלהקות Dark Serpent, Reign of The Architet ו-Omb) שהוא דם חדש לחלוטין. לדעתי הוא מאוד יצירתי ואנחנו יכולים לעשות דברים מגניבים ביחד. כבר בחזרות זרמו לנו יציאות הזויות בכל מיני ג'מג'ומים, מעבר לעבודה על השירים להופעה. בכלל, לאחרונה טחנו המון חזרות וזה ממש כיף. אתה יודע מה הכי הזוי בכל הסיפור הזה? שאני כבר שכחתי מה זה להתרגש להופיע, כיוון שאני עוסק בזה כל הזמן כעבודה. והנה, אני מוצא את עצמי מתרגש מהופעה, מתרגש מ-Azazel ובכלל – אני לא רואה את זה כקאמבק וזהו. אני חושב שיש מקום ל-Azazel בסצינה הישראלית ונראה לי שאני הולך להחזיר את הלהקה באופן קבוע.

ליגה! אני מקווה מאוד שתלך על זה בכל הכוח. כיצד בכלל עלה כל הרעיון של הופעת איחוד?

שמע, זה מתבשל כבר שנים, מבחינתי לפחות. אני נתקל בכל מיני אנשים במקומות הכי לא צפויים – אני מופיע בחתונות, באירועים של ועדי עובדים, כל מיני שטויות כאלה. בכל הופעה שלישית או רביעית מגיע מישהו ששואל אותי מה קורה עם Azazel. מזהים אותי למרות החליפה ולמרות הפופ שאני עושה שם. זה כיף לשמוע את זה בכל פעם. בכל פעם נדפק לי השכל – אני לא מאמין איך אנשים עדיין זוכרים את זה, לא רק בקטע נוסטלגי, אלא ממש רוצים לראות את זה חוזר! אז יש את הקטע הזה של להיתקל באנשים במקומות הכי לא צפויים. אני הרי מופיע בכל הארץ, החל מהקיבוצים הנידחים בצפון או בדרום, בירושלים, בפאבים ובמועדונים – תמיד יהיה מישהו שיגיע ויפציר בי להחזיר את Azazel.

בנוסף, צצה לה איזו קבוצה בפייסבוק לא מזמן, של "זקני המטאל הישראלי". חוץ מלצחוק עלי על ההופעות באירועים, שזה מגניב ומשעשע ואני כבר רגיל לזה, עשו לי חשק בעקבות העלאות של תמונות וזכרונות. הם גם מקיימים ערבי מטאל שהחזירו את כל המוזיקה שהייתי שומע בערבי המטאל של הפינגווין והרוקסן אליהם הגעתי בתור ילד – אחרי תקופה שבה הייתי מגיע לערבי תקלוט שבהם 80% מהשירים לא מדברים אלי, וגרמו לי להבין שמשהו השתנה ואין לי הרבה מה לחפש בהם.

מעבר לאלה, ישנו גם ליאור פלג מהתוכנית "מת על מטאל" – שלא מתייאש. אני מת על הבן אדם הזה. אמנם לא הייתי אצלו בתוכנית אף פעם, אבל ניסינו. *צוחק*. הוא ניסה לתאם איתי כמה פעמים, אך השבתי שאין טעם כי בינתיים אין לי כלום בקנה, ומדי פעם הוא שואל אותי מה עם Azazel, וכמוהו גם חברי להקות ישראליות כמו Magor, Arallu, Spawn of Evil ועוד. בכל פעם הם מנסים לגרום לי להזיז את התחת. גם הרבה אמנים שמגיעים לארץ בשנים האחרונות כמו Entombed ו-Dave Lombardo גרמו לקבל את הרעל בחזרה.

זה מסובך בגלל כל מיני מכשולים. לדוגמה, כשמנסים לארגן חזרה: רוב האנשים עובדים במהלך היום, אני עובד בלילות, שזו כבר בעיה. לך תארגן חזרה עם אנשים, שלא נדבר על לקבוע הופעה! כבר היו מקרים שקבעתי הופעות של Azazel, ופתאום נכנסו לי אירועים שאני חייב לקחת, כי אני חייב להתפרנס איכשהו. אז הרבה תוכניות נדפקו, והפסדתי המון להקות שהגיעו מחו"ל מהסיבה הזו. ברגע שמצאתי את יובל – זה פחות או יותר הסתדר. הוא מנגן איתי גם בלהקת האירועים, כך שמתי שאני פנוי – גם הוא פנוי. אחי הבסיסט, אייל, כיום גם גר לידי. ברגע שהעניינים הפכו ליותר נוחים, כך הצטמצמו הביטולים, וזה דרבן אותי להזיז דברים. עדיין לא גיבשנו שום דבר לידי פעולה עד שישי שוורץ נכנס לתמונה. הוא קרא את השטח, שמע את הדיבורים על Azazel, וראה שחזרתי לעניינים.
אני שם לב לכך שבלאק מטאל עדיין חי ונושם, וזה גרם לי להבין שיש בשביל מה לעשות את זה, ומה אני אגיד לך? אני ממש מתרגש!

גם אני, למען האמת. איך ההרגשה לחמם להקה בעלת רקורד מרשים כמו Naglfar?

אני הכרתי בזמנו רק את השניים הראשונים (Vittra ו-Diabolical), ודיי אהבתי אותם כשיצאו. הם חלק מהנוף התרבותי של הבלאק והדת' מטאל של הניינטיז, מה שהופך את הלהקה לקשורה מאוד ל-Azazel. החומרים החדשים שלהם בכלל מטורפים – יש להם שם יציאות שהן פשוט וואו. לדעתי הם בין הלהקות שממשיכות את הדרך של Dissection, שזו אחת המחמאות הגדולות שאפשר לתת ללהקה בסגנון. ובתור להקה לא פעילה במיוחד – בהחלט זכינו, בזמן שלהקות אחרות מוציאות אלבומים ויוצאות לטורים. זכינו לכמה רגעים מרגשים כאלה בהיסטוריה של הלהקה, בין אם כשזה היה לחמם את Vader ו-Samael, שאלו הן להקות שאני מאוד אוהב. ההופעה עם Naglfar מצטרפת לרשימת הלהקות שאני גאה להיות זה שמחמם אותן.

Ride to The Horizon אמנם שוחרר בשנת 2000 והיה לאלבום היחיד ששחררתם בסופו של דבר, אך הוא השאיר חותם מסוים. מה זכור לך במיוחד מתהליך ההקלטות שלו?

זה היה תענוג! אני זוכר שהתכוננו לאלבום הזה ממש טוב. התנסינו לראשונה בתהליך של pre-production, שהיה חדש לנו, אך הבנו שכך צריך לעשות. אני קורא המון מגזינים של מטאל, ואני קורא ראיונות עם להקות שאני מחזיק מהן ותופס ממה שיש לחבריהן להגיד, אז הבנתי שכך עושים את זה. לא באים סתם להקלטות אחרי חזרות, כשתוך כדי צצים כל מיני רעיונות חדשים, ואז מתחילים להתפרע ולמרוח את הזמן. פשוט מקליטים את כל האלבום מראש בגרסת דמו, ואז כל אחד שומע את התפקידים במשך תקופה, מגיעים מוכנים לחזרות, ואז מחליטים מה הולך להכנס לאלבום ומה לא. היינו מאוד מגובשים אז – היינו חבר'ה בגילאי 20-21, גילאים שבהם אתה מתאבד על הדברים האלה והלהקה הופכת למעין משפחה. באנו מחיפה לאולפן הקלטות באיזור התעשייה בראשון לציון, גרנו שם במשך שבוע ותפרנו את הדיסק הזה. מימשנו שם המון פנטזיות – הכנסת גיטרות קלאסיות, או אפקטים מיוחדים שאני באופן אישי מאוד אוהב במוזיקה – כמו צלצולי פעמונים, פיצוץ אטומי, ירייה של אקדח, האלמנטים האווירתיים בסגנון של מה ש-King Diamond עשה עוד באייטיז. התפרענו שם לא מעט, עשינו גם דברים שבדיעבד היו שגויים בקטע של המיקס. מרגישים באלבום הזה את האווירה של החופש, לא עבדנו על פי חוקים. היינו מאוד חופשיים מבחינת תהליך ההפקה, על אף שבאנו מפוקסים מבחינת החומר. דבר אחד היה חשוב לי – שזה יהיה בלאק קליט. זוהי אג'נדה שקיימת ב-Azazel החל מתקופת הדמו הראשון.

הבלאק מטאל הטוב יותר לדעתי הוא דווקא זה הקליט, ולאו דווקא זה שמורכב משירים של 12 דקות עם המון סלט ובלאגן. חס ושלום, שלא יכעסו עלי על שאני אומר את זה – אבל את האווירה של הבלאק מטאל ניתן לדחוס גם למבנה של שיר פופ. השירים הכי טובים בבלאק מטאל, בת'ראש ובדת' הם שירים שעובדים על נוסחאות של שירים מסחריים. אתה יכול ליצור במסגרת הזו את הדברים הכי קיצוניים שיש – זה עדיין יהיה כוחני, זה עדיין יהיה מטאל, אבל זה עדיין יעבוד בהופעות טוב יותר משירים עם חפירות וסלט, למרות שאני אוהב גם בלאק כזה, אך ביצירה שלי העדפתי שזה יהיה משהו שיתפוס יותר באוזן. ספגתי על כך המון ביקורת בזמנו, כי לצד בעלי הראש הפתוח, היו בסצינה מי שהאמינו שזו אמורה להיות מוזיקה מנוכרת וקרה ואפלה, וחס ושלום לא קליטה. אך אם אתה הולך לקלאסיקות – אל חלוצי הת'ראש והבלאק – כמו Celtic Frost, Bathory, Sodom הישנים, Kreator הישנים, ומפשיט אותם מכל הברבריות שלהם, אתה קולט שיש להם מבנה בן זונה. כך אגב גם בדת' מטאל, כמו Morbid Angel, Benediction, Cancer וכל הדברים האלה. אתה יכול ליצור במסגרת שהיא ברורה ומובנת לאוזן וזה עדיין יצא מטורף.

אתה גם יכול למצוא הבדלים בולטים באופן מהותי בין הלהקות עצמן – בעיקר בין הסגנון האירופאי לזה האמריקאי.

לי בכלל יש סיפור אהבה ותיק מאוד עם סצינת הדת' מטאל של פלורידה. מאוד אהבתי את זה בתור ילד, ואחד החלומות שלי היה לבקר באדמה הקדושה הזו – להגיע לאולפני Morrisound, ולבקר ב-Aces Records, שם עבדו אנשים כמו James Murphy, הגיטריסט של Testament, Obituary ועוד.

בסופו של דבר באמת עשיתי את זה. יצא לי לפגוש את Pete Sandoval ו-David Vincent מ-Morbid Angel, הייתי בחזרה של Monstrosity. בסביבות שנת 91' הייתה תוכנית ספיישל של Headbanger's Ball על הדת' מטאל של פלורידה – ודאגתי לבקר בכל אתר שהוצג בה. זה מסוג הדברים שמשאירים אותך מטאליסט לנצח.
גם היו לי פוקסים הזויים בחיים. מזל מטורף! פגשתי את Tony Martin שהיה ידיד של ידידה שלי מלונדון, ופשוט ישבנו ופירקנו דרינקים באיזה פאב, תוך כדי שעל הבמה הופיע Paul Di'Anno, עם הלהקה שלו Killers בסביבות 95'-96'. הוא נתן הופעה משוגעת. מה הסיכוי שאפגוש את Steve Harris בסניף של מקדונלד'ס בשדה התעופה הית'רו? ראיתי אותו שם כשהוא בדרך לחופשה עם המשפחה שלו. פגשתי גם את הגיטריסטים של Machine Head ו-Soulfly, וגם Rob Zombie היה שם. זה עושה את שלו. בכלל, כל התקופה במהלכה נכנסתי למטאל – היא תקופה שמעצבת אותך לנצח ככזה. אני אף פעם לא הצלחתי להבין אנשים מהתקופה שלי שהיו פעילים בלהקות מטאל, איבדו עניין לחלוטין ועברו לטראנס, כי זה היה טרנד. אחר כך הם עברו לשאנטי או לצ'ילאאוט, כי זה היה טרנד, ואז כשהיה להם נוח וזה חזר לאופנה, פתאום הם חזרו לסצינה. זה פתטי. אני אף פעם לא הפסקתי עם זה. אתה הרי יכול לשמוע איזו מוזיקה שאתה רוצה בכל שלב.

אני אף פעם לא הבנתי את הקטע של "לצאת מ-" בהתייחס לסגנון מוזיקלי כלשהו. אני מניח שאני אשמע מטאל עד שאמות, זה לא מפריע לי בשום צורה להאזין גם לסגנונות אחרים. אני זוכר שבזמנו היית פעיל גם עם Azazelוגם עם Crossfire, מצד אחד היית בלאקר בלהקה שטנית, ומצד שני מופיע בקדם אירוויזיון, ומבצע קאברים ל-Guns N' Roses. איך היה לקיים את שני האלמנטים הללו במקביל?

אני באמת לא רציתי להתריס או לעצבן אף אחד כשקיימתי במקביל את Azazel ואת Crossfire שהם שני דברים שונים לחלוטין, אבל כמו שאמרת – אפשר לשמוע כמה סגנונות בו זמנית ועדיין להשאר אותו בן אדם. רק שאצלי זה לא נגמר בלשמוע, אני הרגשתי צורך ליצור בכמה ז'אנרים בו זמנית. יצרתי עוד כל מיני דברים. הייתה תקופה בה הייתי חבר בלהקת הארדקור פאנק עם ישי ברגר מ-Useless ID ובוא לבר שנקראה 911p, ובלהקת דום מטאל עם אייל גלוטמן, שמאוחר יותר הפך לגיטריסט והסולן באלבום הראשון של Eternal Gray – קראו לנו Godless. ישי שוורץ אוהב להזכיר לי את הדמו שהקלטנו, שאיכשהו בורח לי מהזיכרון. זה היה בכלל משהו בסגנון של Paradise Lost. הכל היה מעורבב ותמיד עשיתי מה שבא לי. לא ראיתי בעיניים, וחטפתי על זה הרבה אש מהרבה אנשים, אבל על הזין שלי. עובדה ששתי הלהקות הצליחו למשוך קהלים שונים ודיברו לאנשים ולא גרעו אחת מהשנייה. האשימו אותי בכפילות, שאני לא מפוקס על עצמי, שאני לא מקובע באיזו נישה, לא משחק איזשהו תפקיד שרצו שאשחק – ואני תמיד סירבתי להשאר בפינה הזאת.

את 911p קיימתי במקביל ל-Azazel, ולמרות שעושה רושם שפאנקיסטים הם בעלי ראש פתוח – במקרים מסוימים מסתבר שלא. קרה שבאו והסבירו לי שזה לא מתאים שאני מקיים את שתי הלהקות במקביל. אני לא הבנתי מה נסגר איתם – אני מוזיקאי ואני אעשה מה שבא לי.
לא מעט אנשים אכלו לי את הראש בגלל הלוק והתדמית שלי. הייתי מסביר להם שלוק לא חשוב לי כחלק מהגדרה עצמית, אלא כמעין שירות עבור המוזיקה. אם אני נמצא על הבמה עם להקת פאנק, אני אראה יחסית כמו פאנקיסט. אם אני עם Crossfire, אני אתלבש באופן שמתאים ל-Crossfire.

אתה יודע מה מצחיק? שבשלב מסוים גיליתי שאני לא לבד בזה. הוזמנו כמה להקות מהסצינה למסיבת קוקטייל בוילה של שגריר פינלנד בישראל, כש-Nightwish הגיעו לארץ. דיברתי עם אחד מהגיטריסטים של Nightwish שסיפר לי שמעבר ללהקה הזו יש לו בצד להקת גלאם, ששם הוא לגמרי בקטע הזה. אמרתי לעצמי "איזה קטע – זה בדיוק אותו סרט כמו אצלי".

זכיתי גם לתגובות אוהדות מאנשים שבאמת היה אכפת להם מהלהקה. לא היו התכתשויות בין הקהלים, להוציא בדיחות פה ושם. את התגובות השליליות ניסיתי לקחת ברוח טובה ולהבין. אחרי הכל, לא כולם עם ראש פתוח, וכשאתה נותן להם משהו שלא מסתדר להם עם השבלונות אותן הם רגילים לחיות, ברור שתבואנה כל מיני תגובות הזויות. כתוצאה מכך קיבלתי גם כל מיני קללות ואיומים בפורומים ואימיילים, שבהם הסבירו לי ש-Azazel היא ישות שהיא מעבר לאסף עינב, ושאני מבזה אותה בכך שאני מסתובב כמו כוסית בקדם אירוויזיון. שמרתי אותם עד היום.

עד לרמה של איומים?!

כן. היו איומים של "נגיע אליך ונכניס לך היגיון לראש" ו"אם לא ילך ביפה, אז ילך בפחות יפה", כל מיני כאלה.

טוב, תראה, אם לאנשים אכפת מהלהקה שלך עד כדי כך – עם כמה שהתגובות שלהם מטופשות, אני מניח שיש בזה משהו מחמיא.

כן, אני השתדלתי לראות את זה כך. בכלל, אני מגלה המון דברים חדשים על הלהקה הזו שלי דרך אנשים. למשל, אני זוכר שלפני כמה שנים גיליתי דרך מכרים שלי בארץ ובעולם שישנם דיסקים מזויפים של Azazel ברוסיה, ומבחינתי זה מגניב! חברים שלי תהו איך זה שאני לא מתעצבן ונוקט באיזושהי פעולה – על הזין שלי. אם מישהו הרגיש צורך לשכפל דיסקים של Azazel ולהפיץ אותם ברוסיה ובמזרח אירופה, אז וואלה – זה מחמיא.

אני מרגיש שהיום יש לי עוד הרבה מה ללמוד על איך מתנהלת סצינת המטאל העולמית, האינטרנט קיים כבר המון שנים ועדיין לא למדתי איך לעבוד עם המדיום הזה בצורה יעילה כדי לקדם את המוזיקה שלי. אנדרגראונד בימים שלי היה בקצב מאוד איטי, הכל נשלח ב-snail male, פלאיירים ומכתבים בדואר. יש לי מכתבים ממי שאתה לא רוצה. הייתי מתכתב עם להקות שכיום הן גדולות, מאחר והתחלנו את דרכינו פחות או יותר בו זמנית. היינו שולחים זה לזה דמואים. שלחתי דמו שלי ל-Moonspell ו-Ancient והם שלחו לי בחזרה את שלהם. הקטע הוא שביחד עם הקסם של האנדרגראונד של פעם, הכל היה הרבה יותר איטי ומסורבל. היום הרבה יותר קל להפיץ את המוזיקה שלך. ושלא תבין אותי לא נכון – אני כלל לא רואה באופן שלילי את האינטרנט והאופן שבו הוא מתעל את המטאל. אני מאוד מעריץ את מי שיודע לעשות את זה כמו שצריך, ואני רואה להקות חדשות שעושות שימוש בן זונה בכל מה שלאינטרנט יש להציע – למשל ב-Soundcloud או Bandcamp.

אני מודה שאני נכנס לכל זה באיחור, כי עד כה לא היה לי מה להציע בתקופה בה הפלטפורמות הללו נכנסו חזק לתודעה, הרי לא הייתי פעיל כל כך בסצינה לאחרונה, ולכן לא ראיתי צורך ליצור תשתית יח"צנית ל-Azazel. יש לי אינספור חברים שכבר יצאו לטורים ואני מאמין שיום אחד גם אני אעשה את זה. אמנם ישנם שיקולים כלכליים, לוגיסטיקה, משפחה עם ילדים, עבודה ועוד – אך הבנתי שזה לא כזה סרט. אני אוהב את מה שקרה מהבחינה הזו בשנים האחרונות אצל להקות מטאל ופאנק. אני ראיתי את הצעדים הראשונים כשזה החל לקרות, וראיתי כמה חרא האנשים הללו אכלו כדי לגרום לזה לעבוד. יש לי המון ריספקט למי שהצליח לגרום לזה לעבוד. אולי גם אני אעשה את זה בעתיד, אני לא שולל את זה.

אין ספק שצריך להשאר עם ראש פתוח כדי שדברים יקרו. אגב, דיברת קודם על להקות קלאסיות שגדלת עליהן ועיצבו את מי שאתה היום. לאילו להקות עכשוויות אתה מאזין?

יש קאמבקים מטורפים – Carcass ו-At The Gates הביאו אותה בקאמבק מטורף. במקרה של להקות חדשות יותר, יש הרבה דברים. Barren Earth, אם אתה מכיר, או את Tribulation שמחממים כרגע את Melechesh בסיבוב ההופעות שלהם. אה, וכמובן הלהקה החדשה של Tom G. Warrior מ-Celtic Frost – ששמה Triptykon. חולה עליו! אני מאוד אוהב את Bloodbath ואת Vallenfyre, הלהקה של הגיטריסט של Paradise Lost. וואו, איזה פגז!

*בשלב הזה נסחפנו לדיון נלהב על Paradise Lost ו-Celtic Frost, ועל הראש הפתוח של חברי הלהקות הללו, שהוביל אותם למחוזות מוזיקליים מרתקים.*

אני שומע גם דג'נט קצת, בגלל הפינוק באוזניים. אתה מקבל סאונד והפקה מטורפים. ודת'קור ומטאלקור אני שומע מאותה סיבה. להגיד לך שזה מרגש אותי ברמות עילוי כמו שמרגש אותי תקליט חוראני של Autopsy? אז לא. אבל כחוויית האזנה זה משהו מטורף, שמעתי שם הפקות.

בחזרה לנושא ההופעה – אתה אומר שכבר הרצתם לא מעט חזרות. איזה חומר אנחנו עתידים לשמוע?

בחרנו ערבוב של קצת מהדמו הראשון, קצת מ-Ride to The Horizon וקצת מהחדשים. אני ממשיך בקו של לא לבצע שירים מהאלבום השני שנגנז, למרות שהעליתי לא מזמן שיר שהתגעגעתי אליו. אבל בעיקרון יש שם את הבלאק-דת' הפרימיטיבי הישן שלנו, שלא הייתי מגדיר כ"בלאק טהור", כי תמיד אהבתי פיוז'נים של סגנונות. פחות במובן של היום שבו מערבבים את כל הסגנונות בעולם לכדי סלט מוחלט, אלא ערבוב בטעם, כמו שאני קורא לו – כלומר בלאק מטאל מלודי עם ת'ראש ודת', אלמנט הפולק גם נוכח שם בקטנה, כתיבול. את הפולק של פעם מאוד אהבתי. היום זה נהיה מוזיקת שתייה שמחה ומטופשת, ולדעתי זה לא כל כך מתאים למטאל. אבל שוב, כל אחד והטעם שלו. ישנו גם הקאבר ל-Emerald של Thin Lizzy שאנחנו מבצעים כבר שנים, עד שהפך לסוג של שיר של Azazel. השתדלתי שיהיה סטליסט מגוון שידבר לכמה שיותר אנשים. חשבתי על להכניס עוד קאבר – אך הגעתי למסקנה שאין טעם לשני קאברים בהופעה. אני מקווה שאנשים שמעו את Tortured , השיר החדש ששחררנו, כי גם הוא יתנגן בהופעה, השיר הולך בכיוון יותר מלוכלך ומופרע מ-Ride to the Horizon, עם השפעות מהמון קלאסיקות שחלחלו לי לדם ולא עוזבות אותי – כמו Bathory, Celtic Frost ו-Kreator. אפשר למצוא שם גם הרבה Deicide. אני מאוד אוהב את האלבומים הראשונים שלהם.

אז אתה הולך להופיע עם השיר גם בבר-מצוות?

*צוחק* איזה גנובים אלה…

יש לך עוד מסר שתרצה להעביר לקוראים לקראת ההופעה?

למי שלא מכיר את Azazel – אז אני אשמח שאנשים יבואו לזה בראש פתוח, גם אם הם לא בהכרח שומעים בלאק מטאל. אני בטוח שיש ב-Azazel משהו לכל מי שאוהב אקסטרים מטאל. הולך להיות משוגע לגמרי בהופעה, אנחנו באים בשיא הדרייב, באחת התקופות עם הכי הרבה חשק שהיו לנו אי פעם. זאת לא סתם הופעה שהגענו אליה על הדרך, זו הופעה שאנחנו באים בה לחסל!

אני אנצל את הפלטפורמה גם כדי להגיד תודה לכל מי שגרם לי להזיז את התחת. תודה רבה לישי, לליאור מ"מת על מטאל", מי שהקים את עמוד "זקני המטאל" שגרם ל-Azazel לעשות קאמבק, ותודה רבה לכל מי שפנה אלי באופן אישי ושלח לי תגובות מחזקות. התרגשתי לקרוא אותן. היו כאלה שכתבו לי שהשירים, הסטיקר והחולצה של Azazel עדיין מלווים אותם. אני רוצה שהאנשים הללו ידעו שלמרות שלא הכי קל לעשות מטאל במדינה הזו, תגובות כאלה הופכות הכל להרבה יותר כיף. תודה רבה גם לכל הלהקות האחרות ששיגעו אותי עם הדאחקות והצחוקים וזה שהסתלבטו עלי. אני רואה את כל זה בתור התחלה חדשה, אז יש למה לצפות!