מנגנים מחוץ לקופסא – ראיון עם להקת Omb

מרואיינים: חברי להקת Omb: דודאבי "וידי" דולב(שירה), אור רוזנפלד(בס), יובל "בולבול" תמיר(תופים)

האמת שאת Omb פיספסתי בזמן אמת כשהיו פעילים בעבר, אבל את וידי דולב ויובל תמיר יצא לי להכיר בזכות הרכבים אחרים בהם הם מנגנים. מהמוזיקה והלאה נהיינו חברים בשעות הפנאי ופרט לאזכור פה ושם די שכחתי מההרכב הזה. לפני כמה חודשים שוחרר הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש שלהם ולא יכולתי שלא להתפעל. זה מפתיע כל פעם מחדש כשאתה נתקל בכשרון של אנשים. ועדיין למרות שזו לא הפעם הראשונה שום דבר לא יכל להכין אותי לאלבום החדש שלהם – שהוא בעיני אחד האלבומים היותר יפים, מרגשים ומורכבים שידע המטאל הישראלי. אז אחה"צ אחד נפגשתי איתם ועם אור הבסיסט בהרכב, וישבנו לדבר על מה קרה איתם במשך כל הזמן הזה, על תהליך היצירה של האלבום ועל דברים שבדרך ליצירה השלמה.

מה שלומכם?

יובל: שלומנו טוב.
אור: שלומנו טוב, אנחנו מתרגשים נורא לקראת היציאה של האלבום בראשון בספטמבר. אנחנו מאוד רוצים לראות איך הדברים יתפסו, איך אנשים יגיבו לזה, קיבלנו השבוע את ההדפסות של הדיסק שאנחנו עובדים עליו 4 שנים זה נורא מרגש. יותר מ4 שנים בעצם, זה 5 שנים – אם להחשיב את הזמן מהרגע שקמה הלהקה.אנחנו מתים כבר לשמוע את התגובות של האנשים לאלבום הזה.

אז מי הם Omb בעצם, מתי התחלתם ומה באתם להגיד לעולם?

וידי: אמממ.. השנה היא 2009 והעולם עומד מלכת.
אור: זה התחיל עוד קודם. הרעיון של Omb התחיל כשהייתי בכתה ט'..שזה לפני 9 שנים. עשינו הרכב נסיוני שקראו לו The Wailing אספנו חבר'ה חיפאים שהיו בגיל שלנו שניגנו באותה תקופה, בערך 10 אנשים. הצלחנו לעשות 5 שירים, וידי אז היה בכתה י' ואת יובל עוד לא הכרנו.
וידי: אני ואור בעצם הכרנו בפיגוע.
אור: היה פיגוע בחיפה בשנת 2003. אדם משותף ששנינו הכרנו נרצח שם. בשבוע שאחרי הפיגוע כל ערב לאחר מכן היינו יוצאים למקום הפיגוע היינו חבורה שיושבים במין עמדת זכרון ושם הכרנו. וידי חשף אותי פעם ראשונה לכל העולם הזה של הרוק כבד והכניס אותי לעניין.
וידי: מ2009 ועד 2011 בעצם ההרכב היה הרכב לייב עם שתי גיטרות, בס תופים ושירה ותוך כדי זה הייתה התהוות של הלהקה. כמו שאור אמר זה התחיל בתיכון, היינו חבר'ה תיכוניסטים שמג'מג'מים ומג'מג'מים ואז הגענו לשלב הצבא שבדרך כלל הכל בו מתפרק. למרות הכל המשכנו, יובל נכנס גם כן אל הלהקה והיה עוד כוח שהחזיק את העניין. היינו עם שני גיטריסטים שהיה לנו מאוד כיף איתם, אבל אז הגיע השלב שבו רצינו להקליט את החומר החדש שניגנו ושוב היינו חוזרים לשלבי ההתגבשות…
יובל: באותו רגע נותרנו שלושה.
אור: נשאלה השאלה מי רציני ובעניין, והגיטריסטים לא היו מוכנים להקדיש את הזמן והמשאבים בשביל לקחת חלק בהקלטות. ומשם בעצם המשכנו לבדנו.

מה אתם יכולים לספר לי על האלבום החדש שלשמו התכנסנו?

וידי: לאלבום קוראים SwineSong וכשמו כן הוא, להבדיל מאיזו שהיא יצירה אחרונה שהיא יצירת פאר, שירת ברבור. זה מנסה להתרכז בתיעוד מוזיקלי של מקום…של אנשים שלא לגמרי סגורים על עצמם בשלב הזה. אנחנו לא יודעים לגמרי מי אנחנו, או שלא ידענו לגמרי מי אנחנו כשהתחלנו לעבוד עליו. אני יכול להגיד שיש נקודות באלבום שנבעו ממקומות של לתעד איזה יצירתיות שלי כוידי מצד שני זה היה תיעוד של המון משברים שחווינו. הדיסק הזה מנסה להראות באופן עקרוני איזה שהוא נסיון ראשוני של לספר על עצמנו. במרקמים של המוזיקה, וכל מה שקורה שם מסביב וכל מה שקורה בטקסט. אולי להסביר לעצמנו את עצמנו, אולי להיחשף לאיזה שהוא דיאלוג, עבורי לפחות. זה על הצורך לחשוף את עצמי, את עצמנו לעולם מצד אחד בתור אנשים, מצד שני צורך מאוד גדול להסתיר. זה התוצאה של הדיסק הזה. הוא משהו שהוא לאו דווקא יפה, אבל התוצאה שלו הוא מן נסיון לנסות ולייצר אסתטטיקה אישית.

אור: מה שחשוב לי להגיד על הדיסק, זה שיש שם מוזיקה.
וידי: ברמה היותר טכנית.
אור: יש שם מוזיקה, ניסינו לעשות משהו מיוחד, ניסינו לעשות משהו שבא מהרגש.
וידי: זה לא היה משהו מחושב שבוא נעשה משהו שמשתנה, הרצון שלנו ביחוד של זה היה לעשות משהו שאנחנו אוהבים ומה שאנחנו היינו רוצים לשמוע. זה לא אלבום Prog Metal מבחינתנו. אנחנו לא מנגנים פרוג. זה לא הרעיון של מה שאנחנו עושים, עבורנו.

איפה היו Omb במהלך השנים? פרט לספליט שהוצאתם עם Dark Serpent די נעלמתם מרדאר המטאל…

יובל: בגדול עבדנו על האלבום החל מאחרי ההופעה האחרונה שהייתה באפריל 2010 בפסטיבל הללויה. כל החומרים כבר היו כתובים ברמה של הסקיצות והבנו שיש עוד הרבה עבודה לפנינו. נכנסנו לאולפן על מנת לארגן את הכל וכמו שכבר הובן הנושא של הגיטריסטים גם היה בעייתי והיינו צריכים למצוא גיטריסטים שינגנו באלבום.
אור: וזה עוד סיבה שבגללה לא יכולנו להופיע. היינו צריכים להכשיר גיטריסטים אחרים, ולא התפשרנו באנשים שהבאנו, רצינו למצוא משהו מאוד מאוד ספציפי.
וידי: היו המון שאלות שצפו בעקבות הפירוק של הליין אפ הדי יציב שהיה לנו עד אז. ראינו לאן המוזיקה הולכת עם הדברים החדשים שעשינו, שבעקבותיה עלו עוד שאלות. החלטנו להחליף את השם מ Of Marble's Black ל Omb .
יובל: שום דבר לא הסתיים כפי שהוא התחיל.
וידי: כל הפרצוף שלנו השתנה והרגשנו שאנחנו חייבים לייצר איזה שהוא שינוי. כשחיפשנו את הדבר הזה, היינו צריכים להפסיק הכל כדי לעצור ולחשוב. נוצר ה Omb הזה. ברור לי שאנשים יתהו לגבי זה. זה לא S.O.D או שם שמכיל ראשי תיבות יותר. אנחנו עדיין מי שאנחנו, אבל הכוונה שלנו הייתה לצאת מהמשמעות של השם המקורי. Omb זו הברה שטומנת בתוכה פשטות. הרצון שלנו להתנער מכל ז'אנר או כוונה מוזיקלית מוגדרת. הדבר היחידי שהיה משמעותי זה אם אנחנו שלמים עם התוצאה מבחינה רגשית ומוזיקלית. היינו חייבים להפסיק בשביל להבין לאן נושבת הרוח.

כל הלהקה מורכבת מאנשים די עסוקים, איך העבודה על האלבום הייתה שונה מהעבודה על שאר הפרויקטים שאתם מתעסקים בהם?

אור: אנחנו נמצאים היום בעידן שבו הקלטה של אלבום זה דבר ביתי ודי פשוט. מצד אחד זה תרם לנו ועשה את הדבר לנגיש יותר, אבל מצד שני זה עיכב את האלבום ומרח את משך ההקלטה שלו מכיוון שלא היה לנו דדליין מוגדר. מהיום הראשון שנכנסנו לאולפן עד ליום האחרון היה בערך שנתיים הפרש. בימי עבודה אני לא חושב שעלינו על 60 יום.
וידי: סה"כ ימי עבודה כולל המיקסים זה יצא בערך 60 יום.
יובל: היה הרבה מסביב.
אור: הנקודה היא שבגלל שאתה יכול להקליט מרחוק עד לפני שבוע לא פגשתי את הגיטריסט שהקליט בדיסק. אני לא חושב שהם פגשו את הפסנתרן שהקליט בדיסק. נוצר מצב שכל אחד מגיע לפעמים, שם את ההקלטה, יש שם את הבייביסיטר שזה אחד משלושתנו שמשגיח שהכל מתנהל כמו שצריך – וממשיכים. כל פעם צצו דברים חדשים שעיכבו את האלבום וזה הרגיש שזה מין גלגל שיניים איטי שלא זז כמו שצריך. אני זוכר את היום הזה שהאלבום היה תקוע איזה חצי שנה, ואז תפסתי את החבר'ה ואמרתי להם: "או שעושים את זה או שלא עושים את זה." ואז דאגתי שהם יעשו את זה כי אני קצת עצלן. באותו לילה נסענו עם הקונטרה בס בשביל לקדם את ההקלטות של החלקים שלהם באלבום ואז בחודשיים האחרונים השתלטנו על העניין.

וידי: רוב התהליך של האלבום היה של כתיבה ועיבוד משותפים. המון המון עבודה מול המחשב. עבודה מול המייל, לחטט אחד לשני בקישקעס של כל תיבה שנכתבה. כל אחד מאיתנו כתב לכל הכלים, נכנסו אחד לשני בכלים ועשינו אחד לשני את המוות באופן עקרוני. היו סשנים שלא כולנו היינו באולפן עם הנגנים פשוט כי לא היה זמן אבל לשלושתנו היה ברור מה אנחנו רוצים מכל נגן שהגיע לנגן בשבילנו. ויש נגנים שאנחנו עד היום חייבים להם סליחה כי צילקנו אותם לנצח
יובל: ההבדל בין זה לבין פרויקטים אחרים? היינו מאוד קשים כלפי עצמנו ואחד כלפי השני בפרויקט הזה. הפרויקט הזה היה הכי חשוב לכולנו ולכן הקפדנו על כל פיפס הכי קטן וזה חלק גדול ממה שעיכב את העבודה אבל לדעתי התוצאה שווה את זה.
אור: חשוב לי לדבר פה גם על חלוקת עבודה בין אנשים, למקרה שמישהו מהקוראים ירצה להקליט אלבום או סתם להבין את חשיבות עבודת הצוות בעת ההקלטה של האלבום. כל אחד צריך להשתמש בכישורים שלו. יובל למשל ידע לסדר את הסקיצות במחשב מאוד טוב בצורה מאוד מסודרת, אני יודע לקרוא ויש לי רקע בתוים לכן יכולתי לכתוב תפקידים לכינורות, לחצוצרות, לכל מי שבא להקליט את התוים. וידי התעסק בכל נושא הקולות, הזמרות שבאו להקליט וגם היה תרם והיה אחראי להקלטות של הגיטרות. כל אחד דאג למקום שלו ולתחום שעליו הוא היה אמון וזה מה שהריץ את הדברים קדימה. היה האצלת סמכויות ביננו וסמכנו אחד על השני, וזה היה חלק חיוני בעבודה המשותפת שלנו.

המוזיקה שלכם איננה משהו שגרתי – אפילו עבור חובבי פרוג, האם לא היה לכם חשש לאורך כל הדרך שהקהל שלכם יתקשה לעכל את האלבום?

אור: על השאלה הזאת אפשר לענות שלוש תשובות שונות, כמספר האנשים בהרכב. אני חושב שלי באופן אישי, היה לא קל. אני הכי קיצוני מכל הלהקה ב "בוא נרגע" אני הייתי הכי עם הראש על הקרקע וחשבתי איך אנשים יגיבו. המחשבה שלי לגבי תוצר סופי? אני מאוד מרוצה מאיך שהדיסק יצא. יש דברים שאני עדיין שומע וחושב שהייתי עושה טיפה אחרת אבל בגדול אני מרוצה.
יובל: תמיד דיברנו על זה שמי שישמע את זה או שהוא ממש יאהב את זה או שהוא ממש ישנא את זה. אין פה ממש מרחב תמרון באמצע. שמחנו בעיקר שאי אפשר להיות אדיש לחומר שלנו, לפחות לטעמנו.
וידי: אני תראה זה לא פרוג אני כשאני מקשיב לדברים האלה הדברים שעולים לי בראש זה אמצע שנות ה-80' בקליפורניה והסצנה שהייתה שם. דברים כאלה, גם הדברים שאינם מטאל. אור מתעסק הרבה בג'אז, אני שומע בבית מוזיקת מערבונים אבל אתה לא באמת תשמע מוזיקת מערבונים בדיסק. עם הדיסק הספציפי הזה הקהל לא היה אישו מרכזי בדיסק הזה, האישו היה להביע את עצמי ולהביע את הקשיים שלי ואיך אנחנו חושבים שמטאל צריך להישמע.

פרוג מטאל זה ז'אנר שכבר שנים לא מתקדם זה רוק שנקרא מתקדם אבל לא מתקדם לשום מקום. בעיני היום הכי חשוב במוזיקה זה אותנטיות. דוגמה טובה לזה בעיני זה Dark Serpent שידידי יובל מנגן שם. אני מקפיץ את השם הזה קודם כל כי אני אוהב אותם וכי זה הדוגמה הכביכול הפוכה – אין שם שום ניסיון לעשות שום דבר מהפכני, אבל זו אחת הלהקות הכי אותנטיות שיש. תדבר עם אורי כאוס, תדבר עם האנשים האלה זה אותנטי לחלוטין.אתה תרגיש מעבר וזה בדיוק מה ששאפתי אליו, שירגישו מעבר. זה שזה יצא All Over זה בגלל דו קוטביות, הפרעות קשב והפרעות שונות ומשונות שיש לכולנו.אני מאמין שהקהל יגיע זה ידבר למי שמחפש להתרגש, מי שרוצה להיכנס לתוך ראש של אנשים אחרים, מי שחשוב לו הטקסט בשירים שהוא שומע ויושב כמוני וקורא אותם עם המוזיקה . זה עבור האנשים הללו. לא חשוב שזה מטאל, חשוב שזו יצירה מאוד כנה, עם כל האמביוולנטיות שבה.

אור: אני רוצה גם להגיד שבשורה התחתונה אפשר לקרוא לזה פרוג, אבל זה לא ממש זהה מוזיקלית. הקצב בשירים די קבוע. אין תיבות חצויות, אין משקלים הזוים, הדיסק בעקרון הוא מאוד נגיש. העיבודים שלו מאוד קיצוניים אבל המוזיקה עצמה נגישה. אני חושב שאם בן אדם ישב ויקשיב לאלבום הזה ולא יקפוץ מהעיבודים עצמם הוא ישמע אלבום שהוא מאוד נגיש. כאשר אנשים מקשיבים לפרוג מטאל הם מחפשים את השבירות, ואת הדברים המוזיקלים יוצאי הדופן. הם לא ימצאו את זה בדיסק הזה. לא תשמעו פה דיסוננטים צורמים. תשמעו פה מוזיקה להצגה, לתיאטרון. תיאטרלית נורא אך חודרת.
וידי: זה מעניין, אור תופס את זה בתור משהו תיאטרלי אני תופס את זה בתור משהו גראג'י, הכל פה נשמע טוב, זה מוקסס ב Fascination Street בשבדיה ולמרות הכל זה אלבום עם סאונד מחוספס. אנחנו בלהקה מתחברים הרבה יותר ל Annihilator מאשר ל Dream Theater.

אז איפה הגיטריסט שלכם?

וידי: איפה הגיטריסט שלנו? אי שם ברחם של אם נוצריה שעוד לא ילדה אותו. אבא שלו נגר.
אור: הגיטריסט שלנו זה רעיון רוחני. זה לא משהו שאתה יכול לתאר אותו בגוף אדם. אתה מדבר על הדיסק כן? כי כרגע הגיטריסט שלנו הוא יובל קריימר. כי יש פה באלבום גיטריסטים אבל הם משהו רוחני, משהו שנתפס מעל אדם.
יובל: כולל יובל קריימר גם הוא רוחני.
וידי: אם צ'אק נוריס היה מנגן בגיטרה, אז הוא היה הגיטריסט שלנו. איפה הגיטריסט? לא מצאנו אף אחד שרוצה לנגן את הדברים האלה ומסוגל לנגן את הדברים האלה. לא בקטע של להשוויץ, אלא כי לא גיטריסטים כתבו את התפקידים האלה וכל בן אדם שבא לנגן באלבום קרע את התחת שלו. באלבום מנגנים מתן טורקניץ הגיטריסט המקורי בלהקה, שניגן Rhythm , יובל קריימר שניגן Rhythm ושיגע אותנו, חנן אברומביץ' מ Amaseffer ניגן את הסולואים ואהוד תמיר, אח של יובל שהיה גיטריסט בכמה הרכבי עבר חיפאיים וניגן גם איתנו בעבר. אנשים נכנסו באמצע, ויצאו באמצע, כמו שאמרת האנשים עסוקים וזה משהו שדרש המון המון תשומת לב. להבא, האדם שבאופן רשמי יקליט גיטרות בפרויקט הבא זה יהיה מר קריימר, אחרי המון שיתופי פעולה שלנו איתו והכרות ביכולות של האיש. גיטריסט ללהקה? זה לא משהו שהיה קיים בתהליך הכתיבה ולא בתהליך ההקלטה והאנשים הללו באו ועשו עבודת קודש וכל אחד מהם לקח את התפקידים שהוא היה הכי חזק בהם ואנחנו מאוד מרוצים מכל מה שהלך שם.

מי כתב את תפקידי הגיטרה ?

אור: כולם כתבו את תפקידי הגיטרה.
וידי: מהריפים ועד הסולואים כולנו כתבתנו את תפקידי הגיטרה. זה היה כיף כי לא היה גיטריסט שיבכה על כל מיני דברים ושום גיטריסט שיגביר באמצע בחזרות, ושום גיטריסט ש…מה הם עוד עושים גיטריסטים?
אור: הם מפריעים לכוון, רבים על מי לוקח את המגבר היותר גדול בחזרה, הם מציקים עם האפקטים, הם דוחפים מקלות תופים ל***, הם שברו לוידי שן בהופעה, לא יודעים לנגן, לוקחים את ה PL למקום ששמים בו את הוואמי בר, מאחרים וכשהם מגיעים ההתנצלות שלהם זה להפליץ באמצע החדר כשהחדר סגור. כבר שכחתי את השאלה..

אנשים רעים.

וידי: אנחנו כתבנו אותם.
אור: אין תפקידי גיטרה, אנחנו כתבנו מוזיקה.
וידי: האמת שחלק מהתפקידים, כתבתנו לכלים שונים ובסופו של דבר כששמענו את העיבודים במחשב הוחלט שהם יהיו גיטרות. הרבה דברים בכלל כתבנו לכלי קשת, כלי נשיפה ובסוף נכסנו במקום גיטרות.
אור: אין ריפים, יש מוזיקה שנכתבה. יש ריפים של גיטרה, אבל אף אחד מהם לא נכתב כ "ריף גיטרה". כותבים שיר ומחליטים אח"כ שזה יהיה גיטרה.

ישנו עושר גדול של כלים באלבום, מה לדעתכם הכלי הלא קונבנציונאלי שהכי תרם למוזיקה באלבום?

יובל: איזה כלי לא קונבציונאלי באלבום? הכל קונבציונאלי נורא.
אור: למה? יש כלים קונבציונאלים… יש כינור, יש קונטרה בס, יש חצוצרה, יש גיטרה…
יובל: אז מה השאלה?

שומעים באלבום קולות של צעצועים..יש לכם חצוצרה ובכללי לא חסר כלים מעניינים שנשמעים בו…

יובל: כשהבאנו כלי להקליט ידענו איפה הוא צריך להיות, אבל לא ידענו איפה הוא יהיה בסופו של דבר. כל נגן שבא שמע את החלק שבו היה צריך לנגן והוא עשה מה שהוא ראה לנכון.
אור: הוא קודם ניגן את התווים שהיו כתובים לו ואחר כך נתנו לו לנגן מה שהוא רצה לנגן.
יובל: הרבה מהדברים שהם רצו והם הוסיפו נשארו באלבום. רק הבן אדם שניגן ידע איך הדברים ישמעו, אני יכול לכתוב לו לכלי אבל אני לא יודע איך זה ישמע בסופו של דבר.
וידי: אני חושב שהיו פחות כלים לא קונבציונאלים, ויותר אנשים שלא קשורים בעליל לעולם של המטאל. עבורי הקטע היחיד שהיה לא רגיל בעליל היה קטע שבו השיר מתפתח למוזיקה אלקטרונית וזה לא היה מתוכנן זה פשוט קרה באולפן.
אור: כמעט רצחנו אחד את השני על הקטע הזה.
וידי: אבל בסופו של דבר החלטנו ללכת עם זה. השימוש בזמרות רקע היה גם לא קונבציונאלי, אבל מעבר לזה אני לא חושב שהדיסק הזה לא קונבציונאלי. אולי ביחס לז'אנר או לתקופה.

וידי, אתה די מתפרע ווקאלית באלבום כשהקולות שלו נעים סביב הרבה סגנונות וסקאלות. איזה מקטעי השירה היה לך הכי קשה לעשות?

וידי: בוא נגיד שהיה לי יותר קשה רגשית מאשר טכנית. היו טייקים שלקחו אותי רחוק רגשית והיה לי קשה להתמודד איתם. אני יודע שזה מאוד פלצני אולי להגיד את זה. שלושתנו פה קורעים את התחת בבית ומתאמנים כמות שעות לא סבירה על הכלים שלנו. כשהגענו לשם, אני חיפשתי את הצבעים הקוליים שהרגשתי שיעבירו את המסר והאוירה וגם ישרתו את הטקטסים שלי. יש המון דברים שנשארים בסאבטקסט, שאמרתי משהו ורציתי להגיד הרבה יותר. אם להתייחס לשירים ספציפים אני חושב שהסיום של Cricket's Broken Violin והאמצע של Ode to A Caveman וגם Mother Gazelle..היו הרבה רגעים שהיו לי קשים רגשית, שסיימתי את הטייקים והרגשתי שניקזתי המון מוגלה החוצה. באולפן תמיד יש הזדמנות לעשות עוד טייק. ובדרך כלל גם אם עשינו 2-4 טייקים של כל השירות בסופו של דבר הלכנו על הטייק הראשון.
יובל: הייתי ברוב ההקלטות של השירות, ואני זוכר ספציפית בסוף הקטע עם הצרצר עברו לי הרבה צמרמורות. לאורך הרבה רגעים. לקראת הסוף שלו הקול של וידי כבר היה צרוד, לא היה לו יותר קול לעשות את זה. וזה יצא מאוד מתאים והחלטנו להשאיר את זה כי זה יצא מתאים לקונטקסט של הקטע.
וידי: היו דברים שהפתיעו אותי איך שהם יצאו כי לא חשבתי שאני אצליח. להבדיל מהקלטות אחרות ופרויקטים אחרים. יש טייקים שגם היום קשה לי להקשיב להם כי אני זוכר איפה הייתי רגשית כשהקלטתי אותם. בעיקר השיר האחרון ו Mother Gazelle .

לפי מה שהבנתי האלבום הוא סביב הקונספט של שברון לב. האם זה מבוסס על חוויה אישית של מישהו מכם? האם יש פה מטאפורה למשהו אחר?

אור: הדברים שאני כתבתי היו פחות רגשיים מעמיתיי העמוקים, הדברים שלי היו יותר טכנים. חיפשתי דברים שישמעו מגניב וישמעו טוב. הקטע הרגשי היחיד שכתבתי זה הקטע הראשון באלבום. וידי הביא לי את הסקיצה שלו כתובה עם גיטרה אקוסטית בלבד, קטע קצר עם מילים בארבעה רבעים – מילים שהשתנו מאז אגב. ובסוף הקטע הוא כתב ואלס – עם גיטרה בלבד. באותה תקופה סבתא שלי הייתה מאושפזת בבית חולים בבאר שבע. היה ברור לנו שהיא גוססת והולכת למות, והיא נפטרה שבוע וחצי אחרי זה. כתבתי עבור הקטע הזה שלושה כינורות וכשישבתי וכתבתי את הכינורות חשבתי על ואלס שהוא מאוד מינורי ובאיזה שהוא שלב הוא נשבר ומת. די דימיתי את זה לסבתא שלי כשהיא בבית החולים והיא בתהליך של היפרדות מכדוה"א ומהחיים לפני שהיא ממשיכה הלאה. הקטע הזה הספציפי הזה גם הושמע בלוויה שלה. זה הקטע היחיד בדיסק שיש לי אליו חיבור רגשי מהחיים. שאר האלבום זה דברים שוידי חי אותם.

וידי: כשאתה שואל את השאלה הזאת יש לי התלבטות אמיתית. יש לי התלבטות כמה מהחיים שלי הפרטיים אני רוצה לחשוף בראיון. אני האלבום מתחיל בקונספט של הואלס ויחד עם התזמור שנבנה שם זה סובב את הקונספט של רקדן שזהו הריקוד האחרון שלו. הואלס פוסק כי הוא נגמר על הבמה. זה מדבר על הקונספט של להתמסר למשהו, עד הסוף ולהתמסר אליו באופן כזה שאתה מקיז עליו דם. עדיין יש איזה שהוא נסיון להתמסר מוזיקלית וטקסטואלית מתוך המקום הזה של הקטן קטן והשביר. האלבום הוא על שברון לב, אבל הוא לא על שברון לב מתוך המקום של זוגיות או משפחה. 3 השנים האחרונות עבורי היו רצף של אכזבות על אף הרבה מאוד רגעים יפים והצלחות ודברים שקויוויתי עבור עצמי. רצף של אכזבות. איבדתי את הכל, כולל את עצמי במובן הכי מילולי של המילה. השברון לב הכי גדול נובע מתוך חרדה קיומית אמיתית, מהעובדה שזה לא ממש הוגן לחלוטין הרעיון של קיום ואני לא ממש מצליח לתפוס את זה. את המקום הזה של הקושי להבין את העובדה שהקיום שלנו הוא זמני ובאיזה שהוא שלב אפסיק להתקיים. אני מרגיש שאני שבוי בסיטואציה. שם שברון הלב, שם האכזבה. ואז אתה רואה את זה בחיים שלך. אתה מבין שאנשים זה לא דבר קבוע. יש לך מישהו בחיים ואז הוא כבר לא שם, אם בגלל מוות, אם זה פרידה. אם זה כי אתה נפרד ממשהו בתוכך. להפרד ממשבר, להיות פתאום במצב יותר טוב. זה תהליך, זה מפחיד. יש דברים שמשרתים אותך ומפסיקים לשרת אותך.

פעם כעס זה היה משהו ששירת אותי בלי סוף. הסיבה שהתאמנתי כל כך הרבה על השירה שלי הייתה מתוך הצורך לנקום. בכל מי שגרם לי להרגיש קטן כשהייתי ילד. די הבהירו לי שאני לא שווה כלום ורציתי להוכיח להם שאני כן שווה משהו. באיזה שהוא שלב הפסקתי להרגיש את זה, אבל הכעס נשאר בתוכי התסכולים המשיכו לבעור בי ואז אתה מאוכזב מעצמך שאתה מסוגל להבין את זה רציונלית אבל לא מסוגל לעשות עם זה שוב דבר אמוציונלית אתה פשוט דועך. אני חושב שהאלבום הזה הוא מין דיאלוג מאוד גדול בין הקטבים. הכמעט מניה הזאת שאני אראה להם מה זה ואני יותר טוב ואני הכי חזק.

מי זה מילוש? ומי זו גברת Wade?

וידי: מילוש זה שם שנתפס לי בתור משהו ספרותי, שם שיכול להיות מספיק רחוק ממני כדי שזה יהיה אני אבל זה לא יהיה אני. גברת וויד? הממ..נשים. הרבה נשים.
יובל: לכל אחד יש את הגברת וויד שלו.
אור: אני חשבתי על הזונה ממקסים.
יובל: ההיא עם הציצים בחוץ.
ועכשיו דוגרי? גברת וויד זה כל היצרים המודחקים, כל הדברים שגורמים לנו לשנוא את עצמנו, כל השמחה לאיד, האלימות שיש בתוכנו, האלימות שאנחנו רוצים להפעיל כלפי אחרים, האלימות שרוצים שאחרים יפעילו כלפינו. כל מה שאמבוילנטי בעולם הזה. כל מה שטאבו ונמצא בתוכנו ואנחנו לא אוהבים. הרגעים האלה שאנשים באים ואומרים לך "בוא'נה אתה אחלה בנאדם אתה איש טוב" ואתה יודע שאתה לא. מיסיס וויד מופיעה המון פעמים בהמון צורות באלבום. מילוש מופיע גם בהמון פעמים וצורות באלבום, אלא לא אנשים כמו שהייתי חייב למצוא. זה לא דמות ספציפית שאני מדבר עליה, זה הרגשות הפנימים שלי.

מין אלטר-אגו רחוק שפיתחת לשם האלבום בשביל להתקשר אליו, בשביל לתפוס את השירים בתפקידים שלך?

וידי: כן אבל העניין הוא שאין פה קונספט. הדיסק מדבר על הצורך להביע את עצמך ועל זה שאתה מרגיש שאתה נכשל ושאתה לא מובן. בקונפליקטים מול עצמך ובקונפליקטים מול אחרים. במשפחה, בזוגיות עם אנשים שסביבך, אלו שלידך באוטובוס ועד לאנשים שעשו איתך סקס מתוק כל הלילה. הכל נמצא שם, קבור מתחת.

מה השיר האהוב על כל אחד באלבום ומדוע?

יובל: קשה להגיד כששמעתי כמה פעמים. בשלב המיקסים כשרק סיימנו את הדיסק הכי אהבתי את Mother Gazelle לא ממש יודע להגיד למה. אולי כי וידי סבל שם.
וידי: כשוידי סובל יובל נהנה(צוחק) מין מערכת יחסים כזאת.
יובל: ההתלבטות השניה הוא Miss. Wade הוא גם השיר האחרון שכתבנו אז עדיין כיף מאוד לשמוע אותו.
אור: אצלי זה דווקא שיר 5 שאני קראתי לו Time ובסוף קראנו לו Someday My Prince Will Come זה שיר ארוך יחסית, שיר טוב, הוא משתנה הרבה, יש זמרות, חצוצרה, כינורות, יש בו הכל. ובאמצע יש ריף של בס אחד, תופים אחד, גיטרה אחת. ריף הכי מטומטם בעולם. שיר מעולה.
וידי: אני לא יודע.
אור: למה חשבת בזמן שאני עונה? חשבת על הבדיחה ולא ענית!

אפשר להגיד שאתה לא יודע…

וידי: אני באמת אוהב את כולם, וכל אחד שונה בעיני בתכלית . אני מאוד את השיר הראשון ויש סיפור מעניין מאחוריו. אני יודע שהוא ברובו אינסטרומנטלי אבל אני מאוד אוהב אותו. יש המון פרודיות בדיסק בין הטרגדיות, וזה החלקים שאני הכי אוהב בו. קטעים שיכולים להיות שוברי לב מצד אחד, אבל מצד שני יש המון פארודיות ודואליות טקסטואלית.

על העטיפה של האלבום שלכם מופיעה ילדה בוכיה, האם זה רעיון של Scott Shellhamerהאומן שצייר לכם את העטיפה? איך הגעתם אליו?האם זה בא לייצג משהו?

וידי: ילדים תחפשו באינטרנט אמנים שלא מכירים אותם באינטרנט וככה תגיעו לדברים טובים!
יובל: לא ילדים, אנשים!
וידי: אני חיפשתי מישהו שאני אראה דברים שלו ואם יהיו מספיק..שאני ארגיש כאילו הם מתכתבים ישירות עם המוזיקה וישירות עם המקום הרגשי שממנו יצאתי אל הדברים. חפרנו את האינטרנט, מצאנו את Scott.
יובל: אני חושב שאתה מצאת את זה לא ממש מצאנו, וידי מצא את התמונה הזאת ספציפית.
וידי: מצאתי סקיצה, ראיתי את זה באתר שלו וישר יצרתי איתו קשר כי מבחינתי לא הייתי צריך לבקש שום דבר – זה זה. זאת העטיפה. היינו צריכים לדבר איתו והוא אמר לנו שזה סקיצה והוא יקח את זה עד הסוף. כל הרעיון של הקנבס, העניין שהיא זולגת…לא יודע להסביר את זה זה פשוט דיבר אלי.
זה עכר את שלוותי בצורה שוברת לב והרגשתי שזה יגיד הרבה דברים לבן אדם שרק יראה את העטיפה וישמע את המוזיקה.
אור: אתם לא יודעים אבל מתחת לפרצוף שלה יש לה *** חבל על הזמן.
וידי: נכון
יובל: פרט טכני שנזכרתי בו: אחרי שראינו את זה ודיברנו איתו הסתבר שהוא צייר את הציור, לא אהב אותו וצייר מעליו ואחרי שפנינו אליו הוא ניגש מחדש אל הציור וצייר אותו שוב.
וידי: זאת איזו חברה שלו, מעולם לא פגשנו אותה.
יובל: ויש לו חתול בשם Lemmy, אנחנו יודעים את זה כי הוא שלח לנו תמונה שלו בסקיצות שהוא העביר לנו.

בתור להקה שהיא עוף מוזר גם ככה ונמצאת בתוך ומחוץ לעולם המטאל וכל ז'אנר מוזיקלי מוגדר איך אתם מתכוונים לשווק את הלהקה הלאה?

אור: איך עושה עוף מוזר? קוקו-ריקה! (כולם צוחקים. בשלב הזה של הראיון כבר כולנו היינו די עייפים מהעניין ואור הוביל כשהוא משנה תנוחות על הספה ומשחק עם מקלות תופים בצורה לא קונבציונאלית) כרגע זה לא ממש לשווק את הלהקה כי אנחנו לא מוכרים הופעות. אנחנו עסוקים בלשווק את האלבום עצמו. מעניין אותנו שאנשים ישמעו את הדיסק, להוציא סינגל שירוץ ומקווים שעכשיו עם Progsphere הם ידחפו אותנו קדימה. אנחנו רוצים שאנשים ישמעו את הדיסק הזה. אנחנו לא רוצים להתעשר כרגע, אין שום סיכוי שנצליח להחזיר את הכסף שהשקענו באלבום הזה אם כן זה יהיה נחמד אבל זה לא המטרה. הכי קשה בעולם כרגע לגרום לאנשים לשבת ולשמוע את החומר שלך. לגרום לאנשים להגיע להופעה זה יותר קל אבל לגרום להם אשכרה לשבת לשמוע ולהקשיב לדיסק שלך ולקנות אותו.
יובל: כמו שאמר אור, אנחנו רוצים לשווק את המוזיקה עצמה.
וידי: אנחנו עושים את זה דרך Progsphere עולמית ופה אנחנו דוחפים את זה דרכנו, דרך Ward7 . הולך לצאת שם עוד חומרים לא סטנדרטים, מוזיקה לא סטנדרטית. יחסית לשאר הדברים בלייבל אנחנו לא כזה עוף מוזר והולך לצאת שם המון דברים מעניינים שהם לאו דווקא מטאל. הולך להיות שם חשיבה מחוץ לקופסה, ומוזיקה אותנטית בעיננו בעיקר כי נשבר לנו הז*ן מלייבלים שבין כה וכה שוקעים והולכים על בטוח ושכולם עסוקים לגנוב אחד לשני אומנים ובכללי לא עושים שום דבר מעניין.לכן אנחנו נעשה מה שמעניין לנו.
יובל: הלייבל הזה והדבר הזה הוקם כי לא היה לנו מקום אחר. הוא הוקם בשביל Omb, זה המקום של הלהקה, וזה המקום שלנו. זה לא מתאים ללייבלים הגדולים, זה לא מתאים ללייבל שכן שמע ואהב ולא היה לו זמן, ולא היו לו כסף להוציא על זה. ויש המון כאלה. זה מתאים ל Ward7.

איפה אתם רואים את עצמכם בעוד כ5 שנים? מבחינה פרקטית ומה הייתם רוצים שיהיה?

יובל: מבחינה אישית? להמשיך לעשות כמה שיותר כל מה שאני אוהב. וכל מה שמשתמע מזה. מבחינת הלהקה? אני הייתי רוצה להוציא עוד דברים ו5 שנים זה הרבה זמן ואני מקווה שנספיק לעשות פה כמה שיותר ואם לא פשוט שיהיה שווה את זה. גם לעשות הופעות, להמשיך להריץ את הלהקה הזאת, להגיע ליותר אנשים.
וידי: בית דופלקס, שלושה ילדים שני חתולים – מיצי ומיאו. כלב קטוע שתי רגליים ואשה…הממ ועכשיו ברצינות? עוד חמש שנים?מוכרים יותר עם עוד המון פרויקטים בחוץ כי יש המון דברים שמתבשלים. לייב לייב לייב, דיסקים דיסקים דיסקים. לשמור על תפוקה גבוהה של יצירתיות. יש המון המון אומנים שהייתי רוצה לשתף איתם פעולה ואני מקווה שזה יתאפשר בעתיד. ליסוע הרבה. ותשמע למרות החרא כרגע יש מצב שאני מצליח לחיות ולעשות רק מוזיקה. ואני לא יודע איך הגעתי לסיטואציה כזאת אבל אני מקווה שהיא תישאר ככה כי הייתי רוצה יציבות בתחום הזה ות'כלס זה הדבר היחידי שמעניין אותי.
אור: שלושתנו היינו מאוד רוצים להיות מסוגלים להתפרנס ממה שאנחנו עושים אבל בגלל שאנחנו פרקטים אנחנו יודעים שלא נתפרנס מזה. אני לפחות מקווה שאני אהיה מסוגל להיות במצב שאני יכול ליצור באוירה רגועה. כל עוד כל אחד יתפרנס פה מהצד באיזו שהיא צורה אז נוכל להמשיך ולעשות את המוזיקה שלנו מבלי לדאוג לכלכלה שלנו, שזה חשוב כי גם אם כסף זה לא הכל זה עדיין הרבה.

מתי נזכה לראות אתכם על במות ישראל שוב?

אור: לעולם לא!!!!! אממ…כשיהיה רעש, כשאנשים ירצו לראות אותנו. בסופו של דבר אנחנו בשביל האנשים ועם אנשים יקנו את הדיסק ותהיה דרישה אז תהיה הופעה.

מסר אחרון לצופים בבית?

אור: כן.
יובל: לא.
וידי: אולי.