מרואיין: Mitch Harris, גיטריסט להקת Napalm Death

מ-1981 ועד היום, במשך 30 שנה, להקת הגריינד-קור הבריטית Napalm Death ממשיכה להכתיב אופנות של מטאל קיצוני במקום לעקוב אחריהן. אני זוכר את הדקות הראשונות שלי עם הלהקה, אי שם בשנת 1989 חיפשתי כל הזמן את המטאל הכי קיצוני, הכי מהיר, הכי ברוטאלי. זה הוביל אותי ל Slayer, ומ Slayer עברתי ל Sepultura, ומשם עברתי ל Death ואז ל Carcass, עד שמישהו הביא לי את התקליט הנצחי Scum – ואז הגעתי לקיצוניות המוזיקלית הגבוהה ביותר שככל הנראה ניתן לייצר בז'אנר המטאל. שירים של 5 שניות, מבול של רעש ודיסטורשן, מהסוג שרק ז'אנר הגריינד-קור של שנות השמונים יכול היה לייצר. מאז עברו לא מעט שנים, ההרכב השתנה, הסולן Barney Greenwood הצטרף ללהקה והוסיף לה גראולים מהעבים והמרשימים בז'אנר, הגריינד שולב בדת' מטאל, וההרכב המשיך להנפיק אלבומים, כשזה החדש – הצפוי לצאת בקיץ הקרוב, הוא כבר ה 13 של ההרכב האגדי. לאחר הופעה אחת ורצחנית במיוחד בשנות התשעים, בסוף השבוע הקרוב ההרכב חוזר לישראל למסע רצח נוסף – רגע מתאים לדבר עם הגיטריסט הוותיק Mitch Harris:
אהלן Mitch, מה המצב?

סבבה אלון, סוג של יושב לי פה עם הילדה שלי ועם הכלב, עושה קצת ראיונות ומתפנן.

חשבתי להתחיל את הראיון איתך הפוך מאיך שאני מתחיל בדרך כלל, ולא לשאול לגבי מה קורה כרגע עם Napalm Death, אלא יותר איך הגעת ללהקה.

הא, זה סיפר ארוך, אני מקווה שיש לך זמן. בגדול אפשר לספר שגרתי בארה"ב, לייתר דיוק ב Las Vegas, ואז הגיע אלי עותק של האלבום Scum, יותר נכון צד א' של ה 7Inch. התאהבתי באלבום הזה, והוא השפיע מאד עלי ועל הפעילות שלי עם ההרכב שהיה לי בזמנו – Righteous Pigs, שגם הוא עשה גריינד-קור, אבל שונה למדי. לאחר כמה זמן הם הוציאו את ה B-Side, שהיה אפילו יותר מהיר ויותר קיצוני. כל כך התלהבתי ששלחתי מכתב ל Nick, מי שהיה הסולן הראשון של הלהקה, וגם שלחתי לו חומרים של Righteous Pigs, הוא בעצמו התלהב מהחומרים שלנו והפנה אותי לחברת התקליטים Earache כדי שיוציאו לנו את האלבום, אבל הם לא היו בעניין, אז הוא הפנה אותי ל Marcus Steiger, המנכ"ל של Nuclear Blast, והם כן היו בעניין והוציאו לנו את האלבום. באותה תקופה הקשר שלי עם Shane מ Napalm התהדק, ובדיוק אז עזבו את הלהקה Lee הסולן ו Bill Steer, שעזב לטובת Carcass, אז הוא הציע שאעבור לאנגליה ואמשיך לפעול איתם שם, כמובן שחששתי בהתחלה – כל החברים והמשפחה שלי היו בארה"ב, אבל בסוף החלטתי ללכת על זה עד הסוף – ועברתי לאנגליה, השאר היסטוריה.

היה קשה לעשות את המעבר ממקום כמו Las Vegas למקום כמו צפון אנגליה?

בהחלט, אבל מצד שני – אף פעם לא ממש אהבתי את Vegas וגם לא היה שם יותר מידי מה לעשות. העיר ההיא תמיד התרכזה בדברים שהם כביכול יותר "שמחים", אבל הרקבון שם חגג. מצד אחד לא הייתה עבודה אף פעם – כי עבודה הייתה רק בבניין או בתעשיית המלונאות או ההימורים, ומצד שני, כל הזנות, האלכוהול והסמים שם גררו לעיר פושעים בכמויות, ונהיה ממש מלחיץ להסתובב שם. עוד דבר הוא – שפשוט היה בלתי אפשרי להיות שם בלהקה כמו שצריך. אפשר ממש לספור על יד אחת את מספר הלהקות שיצאו מהעיר הזו ועשו עם עצמן משהו. יש את להקת הרוק The Killers, שאני דווקא אוהב, אבל הם באמת דוגמא נדירה. המצב שם הוא שאין לך חדרי חזרות, אז אתה חייב לשכור איזה מחסן נטוש, לא ממוזג ולא נקי, ולהביא את כל כלי הנגינה בעצמך, וזה פשוט לא היה מקום נכון למי שבאמת רוצה לעשות עם עצמו משהו בעסקי המוזיקה. אנגליה, ספציפית ברמינגהם, שאליה עברתי להצטרף ללהקה, אמנם אפורה, קרה, ומאד מאד גשומה, משהו שהכניס אותי לדיכאון בהתחלה כשעברתי, אבל יש להם מלא חדרי חזרות, כאלו מסודרים, שכוללים כלי נגינה וציוד הגברה של ממש, יש שם המון מוזיקאים, אתה רק צריך לפרסם קצת ומלא קופצים על כל הרכב שתקים. בסופו של דבר למרות שזה היה קשה, זו הייתה ההחלטה היחידה למי שבאמת רוצה להצליח עם להקה, ואני גם אז וגם היום – ממוקד ב 120% על הקריירה שלי כמוזיקאי, ועל מה שאני עושה עם Napalm, זאת מחויבות מוחלטת מכל הבחינות.

האלבום הראשון שלך עם הלהקה – Harmony Corruption, הפתיע הרבה מאד אנשים, אם עד אז הלהקה נחשבה ללהקת גריינד-קור לכל דבר, האלבום הזה התקרב יותר לדת' מטאל סטנדרטי, זה חלק מההשפעה שאתה הבאת איתך ללהקה?

אני חייב להגיד שאני לא 100% מסכים לגבי זה שהאלבום הזה היה איזו קפיצה מפתיעה על עגלת הדת' מטאל שבדיוק הצליחה באותה תקופה. הלהקה צעדה לכיוון הדת' הרבה לפני שאני הצטרפתי והרבה לפני האלבום הזה, כבר ב From Enslavement היו ריפים של דת' מטאל ששולבו בשירים של הגריינד, ולעומת זאת אני חושב שב Harmony היה הרבה הארד קור וגריינד משל עצמו. אני חושב שהעניין היה שהלהקה ניגנה נמוך מאד עד Harmony, וזה גרם לכל העסק להישמע יותר גריינד-קורי, בשעה שב Harmony העלנו את הכיוון ופתאום זה נשמע לאנשים שונה. אין ספק שגם השירה של Barney שינתה דברים, אלו כבר לא היו הצרחות של Lee, אלא גראולים עבים של דת' מטאל, ממי שהיה לפני זה הסולן של להקת דת' מטאל לכל דבר – Benediction, וזה גם שינה הרבה.

מי היו הלהקות שהכי השפיעו עליך באותה תקופה?

וואו, המון, הרבה מאד הארד קור וט'ראש שהושפע מפאנק, הרכבים כמו DRI בהחלט הכי הרבה, להקות כמו Cryptic Slaughter, The Accused,

Crumbsuckers? Discharge?

הרבה פחות, Crumbsuckers היו חזקים מבחינת השירה, אבל לא התלהבתי מהמוזיקה. אני אהבתי את השירה הצרחנית, הממש עצבנית, בגלל זה גם Discharge לא ממש אהבתי, למרות שאי אפשר להתעלם מההשפעה העצומה שלהם על כל המוזיקה הקיצונית. מעבר לזה, כל המטאל המוקדם – Slayer, Venom, Raven, Sodom, הדברים הישנים והכבדים יותר, לא אלה המופקים מידי או מלוטשים מידי, כל מה שהרגיש אמיתי, עצבני ואכזרי. ב Napalm אני חייב להודות שהרבה מההשפעות הגיעו דווקא לא ממטאל, הרבה מוזיקה אלטרנטיבית, הרבה רוק אלטרנטיבי של שנות השמונים, גם מבחינת הגישה. מי ששומע אלבומים של Napalm במהלך השנים מבין שמדובר בלהקה שמשלבת כל מיני ז'אנרים כאלו ואחרים, וזה משהו שמאד מיוחד בעיני. בסופו של דבר זו הסיבה שהלהקה הזו שורדת 3 דורות בשעה שהרבה אחרות פשוט נעלמות.

יש סיבה לכך שהלהקה הגיעה למעמד אגדי שכזה גם מחוץ למטאל הקיצוני? יש איזו תחושה שגם במוזיקה האלטרנטיבית והאינדי עוסקים בכם.

אני חושב שזה נובע משני דברים. מצד אחד באמת יש בנו יותר מאשר בהרבה להקות מטאל ששרות רק על מוות, אלימות וסרטי אימה. אנחנו עוסקים הרבה בנושאים חברתיים, במלחמה, בדברים שקצת יותר עמוקים מאשר דברים יותר קריקטוריסטים. מצד שני, אני חושב שהפכנו בעצמנו לסוג של קריקטורה בעיני מי שלא מבין ולא מכיר. מציגים אותנו בתור הלהקה הכי מהירה, או הלהקה שעושה את השירים הכי קצרים, ומפספסים הרבה מהעניין. כל זה בא גם לטוב וגם לרע, אבל אני חייב לומר שזה לא מטריד אותי יותר מידי.

בוא נגיע שנייה לשלב די מוקדם שלך עם הלהקה, ההופעה הקודמת שלכם בישראל, בשנות התשעים, מה אתה זוכר מזה?

אני אענה בראשי פרקים: קהל מופרע, אחד הכי מופרעים שראינו אי פעם, אוכל ממש טוב, ים מדהים, אחלה מקעקע שעשה לי קעקוע מעולה כשהיינו שם, עיר מאד מודרנית שזה משהו שהפתיע אותנו מאד, אני זוכר שלחבר שלנו היה מועדון משלו שהוא סגר ממש לכבודנו וכל המקום היה לרשותנו ללילה אחד, אני זוכר שמוזיקת הטכנו הייתה מאד מפותחת בעיר, ובגדול אני יכול לומר שממש נהננו אצלכם.

קצת לגבי חבר לשעבר בלהקה – Jesse Pintado, עד כמה המוות שלו וההוצאה שלו מהלהקה לפני כן השפיעו על הלהקה?

בכלל לא. Jesse, לפני שהוצאנו אותו מהלהקה, היה בעיקר משקולת על ההרכב. הוא היה בתקופה ממש גרועה ולא תיפקד לא ככותב ולא כחבר בלהקה, הוא היה יושב איתנו בחדר החזרות ולא עושה כלום, ממש כלום. בשלב מסוים הבנו שהוא לא סוחב וגרמנו לו להבין שהוא חייב ללכת ולטפל בעצמו, קיפלנו לו את המזוודות ושלחנו אותו להורים שלו. הוא לא היה במצב לעשות שום דבר והוא היה צריך שמישהו יטפל בו. הרבה אנשים קפצו ואמרו שזה הסוף של הלהקה, אבל בעיני זה פשוט העיד כמה הם לא מבינים מה קורה בהרכב. Jesse לא כתב ולא תרם בשום דבר לאלבומים, וגם בהופעות הוא פשוט עמד בצד ולא זז ולא תרם מעבר לנגינה בסיסית.

הופתעת לשמוע שהוא נפטר?

ממש ממש לא, ידענו שיש לו בעיות, ידענו שזה חמור, ולא נראה היה שהוא רוצה לעשות משהו כדי לעזור לעצמו.

אתה יכול לומר מה הייתה הבעיה? זה היה אלכוהוליזם.

(Mitch מתעצבן) אני לא יכול לדבר על זה! יש דברים שהם פרטיים וזכותו של האדם שלא נדבר על דברים שהם לא עניינים של אנשים אחרים. אני יכול לומר שהיו בעיות, ובסופו של דבר כולנו ראינו את הסוף הזה מתקרב אבל לא יכולנו לעשות שם דבר בקשר לזה.

אני מבין שאתה ו Shane בעצם מרכזים את רוב הפעילות של הלהקה.

נכון, Shane הוא הבן אדם הכי וותיק בהרכב, ובגדול זה אני והוא שעושים את רוב הכתיבה, כש Barney כותב את הטקסטים ומשלב אותם בלחנים המוכנים שלנו. אנחנו כותבים כל אחד בנפרד, כל אחד כותב חומרים לאלבום שלם, ואז אנחנו מביאים את הכול אחד אל השני, בוחרים את הדברים הכי טובים, וככה סוגרים עניין.

יש לכל אחד סגנון משהו שהוא מביא לשולחן?

אפשר לומר, Shane הוא יותר איש הגריינד-קור המסורתי, ואני זה שבדרך כלל משאירים לו לכתוב את הדברים המטורפים יותר, עם כל מיני השפעות וכל מיני ז'אנרים זרוקים פנימה. אני מבין שיש אנשים שרוצים רק לשמוע אותנו מהירים, אנחנו ידועים בגלל המהירות שלנו ואין ספק שרוב החומר שלנו תמיד יהיה מהיר במיוחד, אבל אני אוהב לשמוע דברים מיוחדים, אני אוהב איזה ברייקדאון מעניין, איזה ריף יוצא דופן, אלה הדברים שלדעתי מפרידים בינינו לבין מאות להקות אחרות, זה רק המהירות. בגדול אני יכול לומר שכתבתי לאלבום החדש שלנו בערך 100 שירים, 20 מהם לא קשורים לגריינד קור או לז'אנר שלנו ואני שומר בצד להרכבי צד שאולי יהיו בהמשך, 50 אחרים פשוט לא מספיק טובים, ומתוך ה 30הנותרים בחרנו בערך 15 שהם הכי טובים ואותם חלקתי עם Shane ובחרנו את הטובים ביותר. אני יכול בשקט לומר שזה האלבום הכי טוב שלנו מזה לפחות 3 אלבומים אחורה, החומר שם מדהים.

עברו כמה שנים מאז האלבום האחרון, הכמות של החומר היא כי כל התקופה הזו ישבת וכתבת?

ממש לא, אני מסוגל לא לכתוב תקופה ארוכה ואז לשבת ברצף במשך כמה שבועות ורק לעבוד, 17 שעות ביממה של כתיבת ריפים, ואז עוד חודשים רבים לשבת עליהם ולזקק אותם להכי טובים, הכי מעניינים, באלבום הזה זה לקח לי 3 חודשים של לשבת ולהכין את החומרים ברמה כזו שהייתי מרוצה מהם מספיק.

מה לגבי הופעות? אני מניח שבגיל שלכם ועם משפחות כבר יותר קשה לא לחזור הביתה בסיבובי הופעות בלתי פוסקים.

יש בזה משהו. עד כמה שנים גם הייתה לי משרה קבועה, הייתי מרצה על מדיה והפקה במכללה מקומית כאן, אבל זה פשוט לא הסתדר עם ההופעות שלנו. בשנים שעברו היינו יוצאים לסיבובי הופעות בלתי פוסקים, חוזרים – ישר מקליטים עוד אלבום, ואז יוצאים לעוד סיבוב הופעות ולא מבינים לאן הזמן לעזאזל ברח לנו. כיום זה שונה, אנחנו עושים כמה הופעות באנגליה, חוזרים. יוצאים להופעות בצרפת עם ציוד מינימלי, קצת תופים, מגברים וזהו, וחוזרים. אחרי תקופה כזו של סיבובי הופעות ספורדים ולא אינטנסיביים אנחנו יכולים לחזור לאולפן בצורה רגועה יותר ולכתוב ולהקליט מתי שבא לנו, בלי לחץ מטורף.

מה לגבי ההופעה בישראל? היא גם חלק מאיזה סיבוב קטן?

לשם שינוי לא, אנחנו באים אליכם במיוחד רק לצורך ההופעה הזו. אחרי זה אנחנו חוזרים לאנגליה, ואז יוצאים לדרום קוריאה ועוד מדינות במזרח הרחוק, אחרי זה חזרה – ואז רוסיה, אז קנדה, חוזרים לקיץ לאיזה חודש ואז מוציאים את האלבום החדש.

אתם עושים הופעות של Best Of כשאתם חוזרים למדינה שהרבה זמן לא הייתם בה?

ממש לא, אנחנו לא משנים את הסט-ליסט שלנו. באופן כללי יש לנו כל כך הרבה חומרים שאי אפשר לעשות סט שהוא לא של "להיטים", אנחנו בדרך כלל נתרכז קצת יותר באלבום האחרון שהוצאנו, אבל במשך שעה וחצי אינטנסיבית במיוחד נרביץ סט שכולל את כל השירים המוכרים שלנו, זה לא משהו יוצא דופן.

בוא נגיע לנושא מטריד במיוחד לקראת סיום. היו לא מעט קריאות לכם כלהקה שמזוהה פוליטית עם ליברליות וערכים הומנים להחרים את ישראל, איפה אתה עומד לגבי הנושא הזה?

לא מעניין לי את קצה הז**ן. אם היינו צריכים להחרים כל מדינה שטוענים שעשתה איזה עוול היסטורי למישהו היינו צריכים להופיע רק בבית. ארה"ב כבשה את המדינה שלה מהאינדיאנים, אחרי זה העבידה את השחורים, ואז ניצלה את הסינים לבניית מסילות הרכבת שלה, גרמניה – שואה, יפן – מה שהם עשו לאמריקאים במלחמת העולם ולפני זה לסינים, אין סוף לכל מיני סיפורים על מי עשה מה למי, ואותי זה לא מעניין. מוזיקה זה מוזיקה, אני לא יכול לבחור להתחיל להחרים כל מיני מדינות בגלל לחץ פוליטי כזה או אחר.

טוב, לסיכום, נראה אותך בהופעה?

בהחלט, אנחנו גם מתכוונים להיפגש עם הקהל אחרי ההופעה, זה משהו שאנחנו משתדלים לעשות ככל שאפשר, הקשר שלנו עם הקהל שלנו חייב להיות אמיתי וישיר, זה חלק ממה שעושה את Napalm Death למה שהיא.