משוודיה לישראל – ראיון עם Dismember

מרואין: Fred Estby, מתופף להקת Dismember

יש שתי להקות שאחראיות לז'אנר הדת' מטאל השבדי והפיכתו למה שהוא היום, הראשונה היא Entombed, שבעשור האחרון רחוקה מאד מדת' מטאל, ו-Dismember, שממשיכה כבר למעלה מ-18 שנה ליצור אלבומי דת' מטאל, ללא פשרות וללא הקלות. שני האלבומים האחרונים של הלהקה סומנו ע"י רבים כחזרה מבורכת לשורשים הכבדים באמת של הלהקה, כשהאחרון בהם The God That Never Was, קוצר שבחים במדיה. בסוף חודש אוגוסט נוכל לראות את חברי הלהקה לראשונה בארץ – נסראללה לא מפחיד אותם, החום לא מטריד אותם, הם יגיעו פשוט כדי לשחוט את הקהל – אך לפני שזה קורה, שוחחנו עם פרד, החבר הוותיק בלהקה.

היי פרד, אני מבין שאתה כרגע בחופש?

כן, אני פה באחד האיים של שבדיה בחופשה, חם פה מאד.

אז החום בישראל לא יטריד אותך?

ממש לא, כל חום זה מבורך.

בוא נתחיל מהאלבום החדש, The God That Never Was, מה דעתך עליו עכשיו, אחרי שהוא יצא ונוגן בהופעות?

אני עדיין חושב שהוא אלבום מעולה מבחינתנו, באופן כללי לא היינו מוציאים אף אלבום שלא היינו מרוצים ממנו, המבחן הראשון הוא שאנחנו מסופקים בכך שזה אלבום חזק ורק אז אנחנו נוציא אותו החוצה, והחדש הוא לא יוצא דופן. בכלל, אני מקווה שכל אלבום שאנחנו נוציא יהיה יותר טוב מהקודם לו, וזה תקף גם לגבי החדש.

מה פירוש השם והעטיפה?

השם פשוט מסביר את זה שאנחנו לא מאמינים בשום אל, ומתנגדים לכל סוג של אמונה דתית. לדעתנו דת הביאה רק למלחמות ושנאה במהלך ההיסטוריה ולכן אין לה מקום בעולם שלנו. הטקסטים מדברים על אותו דבר, במיוחד בשיר הנושא. העטיפה, האמת, לא ממש קשורה לשיר הנושא ולמילים, זה רעיון של מאטי, הסולן שלנו, והוא מראה אדם הורג מישהו בעל מראה דתי, עם מה שנראה כמו קתדראלות עתיקות ברקע.

מה בעצם מבדיל בין האלבום החדש לזה שלפניו, Where Iron crosses Grow?

הוא קודם כל יותר אגרסיבי, יותר כבד, גם יותר טכני והוא יושב הרבה יותר טוב. ב-Iron Crosses בעצם היינו שלושה בלהקה, אני, מאטי ודניאל הגיטריסט, ומאז הצטרף אלינו מרטין, הגיטריסט השני, וכולנו השתתפנו בכתיבה, ככה שיש יותר דינאמיות באלבום – זה הרבה יותר מלוטש והייתה הרבה יותר עבודה מעורבת ביצירתו.

הרבה טוענים ששני האלבומים האחרונים היוו חזרה ברורה לשורשי הדת' שלכם.

אני לא חושב שאיי פעם עזבנו את השורשים. היה את האלבום Massive Killing Capacity ב-1995 שהיה שונה עבורנו, אבל אני לא חושב שאלבום כמו Hate Campaign הוא לא דת' מטאל מסורתי. יש משהו בזה שהסאונד חזר להיות יותר שורשי, אבל בגדול אף פעם לא הפסקנו להיות דת' מטאל.

עד כמה מרטין, הגיטריסט החדש, וטוביאס, הבסיסט החדש, הם חלק מהלהקה?

הם עכשיו חלק מלא מהלהקה, מרטין איתנו כבר 3 שנים והוא גם מנהל איתי את עסקי הלהקה. החלטנו שאין לנו צורך בהנהלה וחברת בוקינג ואני והוא עושים את כל הסידורים העסקיים של הלהקה, מעבר לזה הוא גיטריסט אדיר שתורם לנו המון מוזיקלית. טובי הוא בסיסט מוכשר שבינתיים רק הופיע איתנו, אבל יש לי תחושה שהוא יהיה משתתף פעיל מאד באלבום הבא שלנו.

מה לגבי חברת התקליטים החדשה, Regain, עד כמה הם תורמים להרכב?

הם חלק גדול בהצלחה המחודשת, הם עושים כל מה שהם הבטיחו לעשות עבורנו, הם משקיעים ומקדמים המון את הלהקה. זה היה רעיון טוב המעבר מ-Nuclear Blast אליהם, שם הם נתנו עדיפות לכל מיני להקות אחרות, ב-Regain אנחנו אחת הלהקות הגדולות והם בהחלט משקיעים בנו יותר מבהרבה אחרים.

בזמנו, כשהוצאתם אלבומים ששינו את פני המטאל, כמו Like An Ever Flowing Stream, הראשון שלכם, ידעתם את ההשפעה שהייתה לכם על הדת' מטאל בעולם?

ממש לא, האמת היא שבכל פעם אנחנו מופתעים מחדש מכמות המדינות והאנשים שהכירו אותנו בזמנו, אז חשבנו שמדובר במספר קטן מאד של אנשים, ובטח שלא במדינות שלא הכרנו, כמו בישראל.

אני קניתי את התקליט כשיצא, יש לו אותו עדיין היום.

באמת? זה ממש מדהים בעיני, בשבדיה אז קראנו רק מגזינים אנגליים ואמריקאים וידענו שיש מי ששומע אותנו שם, אבל בחיים לא הייתי מאמין שאפילו לישראל הגענו, ובטח שלא הבנו את החשיבות שהייתה לאלבום ההוא.

אתה בעצם תופעה יוצאת דופן בלהקות מטאל, אתה מתופף שכותב כמעט את כל המוזיקה של הלהקה, במידה מסוימת כמו שניקי אנדרסון, המתופף של Entombed, היה עושה כשהוא עוד היה איתם. איך זה התחיל?

אתה צודק, זה באמת לא משהו רגיל, זה פשוט קרה ככה. אני במקור גיטריסט, אבל כשהתחלנו לא מצאנו מתופף מתאים שיוכל לעשות את סוג התיפוף שרצינו, בשטוקהולם באותה תקופה היו רק איזה 60 חבר'ה שהיו מקורבים אלינו מבחינה מוזיקלית ואף אחד מהם לא ממש ישב על מה שרצינו לעשות, אז נאלצתי ללמוד לתופף בעצמי ולהתחיל להשתפר בזה ככל שהמשכנו. ניקי, לעומתי, הוא מתופף שלמד לנגן גיטרה והתחיל לכתוב ללהקה.

אני תמיד כתבתי להרכב, אני מניח שחלק מזה הוא שאני מבוגר בשנתיים משאר החברים, כך שהייתי משהו כמו "האח הגדול" בהרכב, ובגיל 16, כשהתחלנו, זה היה רק טבעי שהגדול מבינינו הוא זה שכותב, השאר היו בסביבות גיל 14 וזה לא היה רציני לצפות מהם לקחת את הלהקה בכזאת רצינות. מאז אני חושב שכולם התרגלו לזה, וזה אפילו יותר נוח להם, הם לא צריכים להתאמץ ולכתוב דברים וגם ללמד מתופף מה לעשות בשירים, במקום זה אני מגיש את הרוב מוכן. היום גם שאר חברי הלהקה תורמים למוזיקה, אבל בגדול אני עדיין עושה את הרוב.

מה דעתך על כל הלהקות האחרות שהתחילו אחריכם בשבדיה, כל ז'אנר הדת' המלודי?

אני חושב שזה אדיר, ההצלחה של להקות שבעצם לקחו את מה שאנחנו עשינו ושילבו בזה יותר מלודיה היא משהו מדהים בעיני. להקות כמו In Flames מצליחות מאד בארה"ב ומופיעות היום עם Slayer וכאלו, וזה חתיכת הישג. הם חבר'ה שצעירים מאיתנו רק בקצת ועושים את המוזיקה הזאת הרבה זמן, ומגיע להם להצליח. אני לא יכול לעשות מה שהם עושים, אני לא אוהב את אותה כמות מלודיה במוזיקה שלי, אני אוהב יותר אגרסיה. האמת היא שאני הייתי שומע הרבה הארדקור לפני שההתחלתי לעשות דת' מטאל, וכל סגנון המטאלקור העכשווי הזה דווקא נשמע לי טוב בהרבה מקרים, הוא משלב נכון מלודיה ואגרסיה רוב הזמן.

בהתחלה הייתה לכם נטייה חזקה לזעזע, אם זה עם הקליפ שלכם לשיר Dreaming In Red שבזמנו צנזרו ב-MTV, או העטיפה של המיני אלבום Pieces שהראה את הראשים הכרותים של חברי הלהקה, מה גרם לכם לעשות זאת?

מאד אהבנו סרטי אימה בזמנו, ורצינו לעשות דברים בסגנון, הכול היה תיאטרלי ורצינו למשוך אש, זה עבד. לדעתי אחת הסיבות שזה עבד טוב היא שהתוצאה נראתה איכותית, זה לא נראה זול, למרות שזה כן היה כזה… מצד שני אי אפשר להמשיך עם הדברים האלה לנצח ונאלצנו לשנות גישה וסגנון עם השנים.

מה לגבי האלבום Massive Killing Capacity, הוא באמת היה שינוי ללהקה?

בהחלט, חברת התקליטים רצתה אלבום פחות מהיר ויותר מלודי, גם ככה לנו נמאס אז לעשות אלבומים מהירים מאד ורצינו שינוי, אז עשינו את האלבום ההוא. כל אחד כתב בו שירים וכתוצאה מזה הוא נשמע אולי מפוזר למדי, ולמען האמת יש בו כמה שירים שבהחלט לא הייתי רוצה שם היום, אבל הוא כן יצא אלבום טוב בגדול. לפני זה, בשני האלבומים הקודמים, אני כתבתי כמעט הכול, ואחד הדברים שהאלבום תרם ללהקה הוא שדניאל הבין שגם הוא יכול לכתוב שירים שלמים ומאז הוא תורם באופן הרבה יותר פעיל ללהקה. דבר אחד שקרה הוא שהתחלנו להפיק אלבומים שלנו בעצמנו, המפיק באלבום ההוא רצה אלבום יותר רוקי ויותר מלודי ומאז החלטנו לעשות את ההפקה בעצמנו.

עשית דברים מחוץ ללהקה, ניסית כיוונים שונים?

הייתה תקופה קצרה שתופפתי בלהקת רוק נ' רול שבדית, זה היה כשניקי אנדרסון מ-Entombed עזב אותם והפך להיות גיטריסט ב-Hellacopters, שגם עושים רוק נ' רול כבד. זאת הייתה חוויה מיוחדת ושונה עבורי, כי לשם שינוי רק תופפתי ולא כתבתי את החומר, וגם סגנון הנגינה שונה מאד מזה שיש באלבום דת' מטאל. לדעתי זה תרם לי כמתופף, אבל זה היה רק משהו זמני, הלהקה שלי היא Dismember.

בהופעות שלכם, עם כזה מבחר של אלבומים, איך אתם מחליטים מאילו אלבומים לעשות שירים?

זה תלוי מאד בקהל, אנחנו לא נעשה בשום מקרה הופעה רק של קלאסיקות, אני רואה מידי פעם את כל הלהקות הותיקות האלה שמתאחדות, והן עושות את אותו הסט בכל פסטיבל שהן מגיעות אליו, והאמת היא שזה משעמם את התחת, אני לא רוצה להיות כזה. אנחנו מנסים לעשות סט מעורב של דברים חדשים טובים וגם קלאסיקות, זה הרבה תלוי גם בפידבק מהקהל, אם הקהל דורש שירים מסוימים, ננסה לתת לו אותם.

בוא נגיע לישראל, מאיפה הגיע הרעיון להופעה כאן?

זה רייבן, הם פנו אלינו ושאלו אם נרצה לבוא. אנחנו מנסים לבוא אליכם כבר שנים, היינו בקשר עם כמה פרומוטרים וזה לא עבד בכל המקרים, מה שביאס אותנו כי ממש רצינו לבוא. הם פשוט סידרו את הכול ועשו מאמצים להביא אותנו אליכם, ואני מאד מעריך את זה.

מה עם ההופעה בישראל, אני מניח ששמעת כבר שיש לנו קהל מטורף?

כן, אנחנו מאד מעוניינים לראות את זה בעצמנו, אנחנו נעשה את הסט הרגיל שלנו, שכולל להיטים מכל הזמנים, ישנים וחדשים, וכמובן שנהיה קשובים לקהל ונראה איזה חומר הוא מעדיף. משהו אחד אני מבטיח, אנחנו נשחוט את המקום, כש-Dismember באים, ואנחנו בהחלט באים למי שמפקפק, הם באים כדי להרוג…!