מתוך הארץ היתומה

מרואיין: יוסי סאסי

יוסי סאסי היה מוכר לנו עד כה בתור הגיטריסט של Orphaned Land, אחת הלהקות הגדולות והותיקות במטאל הישראלי. כשנתיים לאחר שינוי גדול בחייו הפרטיים, מעבר מתפקיד נחשק בעולם ההיי-טק לטובת עיסוק מלא במוזיקה, הוא מוציא לאור את אלבום הסולו הראשון שלו, Melting Clocks. האלבום הוא אלבום קונספט הנוגע ישירות בטרנספורמציה שעברה עליו, ומתאפיין בשפע גדול של צלילים וסגנונות. לרגל כך ישבתי לשיחה מעניינת, מצחיקה ומרגשת עם מוזיקאי אמיתי, כדי לקבל את הסיפור המלא.
היי יוסי, מה חדש אצלך?

אני בימים אלה חוזר מסיבובי הופעות נוספים עם Orphaned Land בקריביים, במקסיקו, בהודו. אני נמצא במצב הרגיל של עשייה בלתי פוסקת. הדבר הכי גדול ומשמעותי הוא שחרור אלבום הסולו הראשון שלי, אלבום הבכורה.

לרוב הקוראים אתה באמת יותר מוכר מ-Orphaned Land, אבל תפסת כותרות בעצמך כאשר לאחר שנים בתעשיית ההיי-טק עזבת לטובת עולם הסאונד, וכעת סביב שחרור אלבום הסולו. בהתחשב בתזמון, האם יש קשר בין המהלך שעשית להקלטת האלבום?

כן, בוודאי, האלבום Melting Clocks הוא תולדה ישירה של המהלך הזה. קרוב לשנתיים עברו מאז שעזבתי את ה-day job, את העבודה הנוחה, המשרדית, המכניסה שהייתה לי בשביל להתמקד במוזיקה ולהיות מוזיקאי ב-100%. זה היה מהלך לא קל בכלל. זאת אומרת, רוב האנשים בטח לא יודעים בדיוק מה עשיתי בתחום ההיי-טק וכולי, אבל אפשר לומר שדי הרבה. עבדתי בתעשייה קרוב ל-18 שנים, מתוכן 10 שנים ב-Microsoft. גם כתבתי קוד, גם ניהלתי אנשים, עבדתי בארץ, בחו"ל, ובאמת שהייתה לי קריירת היי-טק די מצליחה. מנגד, המהלך הזה היה מאוד טבעי עבורי. כל הזמן Orphaned Land הייתה במקביל. היא מפעל חיים שהקמתי כשעוד הייתי נער בתיכון, לפני 21 שנים. כשייסדנו את הלהקה, היינו באמת נערים, וניגנו והכול היה קליל. ככל שהשנים עברו והפכתי גם לאבא, הפרנסה דפקה בדלת ואין מה לעשות, המוזיקה לא מכניסה מאוד לכיס, בלשון המעטה. למזלי בשלב די מוקדם מצאתי את תחום המחשבים וההיי-טק והתברגתי בו מאוד חזק, אבל עם השנים הבנתי שזה… לא תורם לאנושות. העובדה שאני איש היי-טק טוב זה נחמד, זה טוב, אבל אין בזה שום בשורה, אין בזה נפש. התחום של היי-טק הוא תחום בו חסרים הלב והנשמה, ובמוזיקה תמיד היה לי את זה. בסופו של יום, אני מוזיקאי. אתה לא יכול להתחמק ממה שאתה. אז בשנתיים האחרונות התוצאה של כל המהלך הזה- לעזוב את הנוחות, לוותר על כל מה שהיה שם ופשוט לחזור באמצע החיים, כמעט גיל 40, בלי יכולת לשלם את החשבונות ולסגור את החודש- זה מהלך לא פשוט. מבחינת הלב, אני יודע שאני במקום הנכון. בשורה התחתונה, התוצאה של המהלך היא האלבום הזה. זה אלבום מאוד שונה ומגוון, והוא באמת יוצא דופן מבחינה מוזיקלית ומבחינת הקונספט שלו.

מתי וכיצד התחלת לכתוב אותו?

הרעיון להקליט אלבום התחיל בינואר 2011. הייתה לי פראזה שישבה לי בראש, והייתה מאוד רוקנרול כזו, קלילה ומאוד גרובית. אני מכניס המון גרוב ל-Orphaned Land כשאני יכול, אבל הם תמיד צריכים להיות עטופים באיזושהי עטיפה מטאלית או אתנית. כמה שב-Orphaned Land אני שולט ביד רמה, ועושה הרבה מוזיקה מגוונת וכיפית בה מרגישים את הנגיעה שלי בכל פינה, החומרים עדיין מוגשים בסופו של יום על מצע של מטאל אוריינטלי. אם בא לי פתאום יותר מדי בלוז, אני בורר סולו מתוך זה. אם בא לי לעשות קטע פסיכודלי או רוק פרוגרסיבי וכולי אז זו פחות הפלטפורמה. אם בא לי לעשות יצירה קלאסית של כמה דקות זו גם פחות הפלטפורמה. אז בעצם הגעתי למצב בו הייתה לי פראזה שממש לא מתאימה ל-Orphaned Land, וישבתי והקלטתי אותה, ואמרתי לעצמי וואלה- הרבה זמן כבר מנקר לי בראש הרעיון הזה של לעשות משהו עם החומרים האלה.

אני כותב המון מוזיקה. תוך כדי שאני מדבר, תוך כדי שאני חושב, וגם עכשיו בזמן שאני מדבר איתך אני מחבר חלקיקי צלילים בראש. לא פשוט לחיות ככה, כל הזמן יש לי מוזיקה בראש. התחלתי לאסוף ולהיזכר בהמון פראזות שהיו לי בראש לאורך כל השנים ולא הרגשתי שהיו מתאימות לחומר של Orphaned Land, והתחלתי להקליט אותן. זו הייתה תקופה מאוד אינטנסיבית, בה כל יום למעשה כתבתי שיר. אחרי סדר גודל של שבועיים הקלטתי סקיצות בס, גיטרה, תופים- אלבום שלם. משם הייתה שנה שלמה בה חיפשתי את האנשים הנכונים לעבוד איתם. בין ההקלטות באוגוסט 2011 להקלטת הסקיצות ביליתי חצי שנה של עבודה עם נגני הסשן. התחברתי עם טריו מדהים של אנשים נדירים, גם באופי וגם כמוזיקאים. הם מוכשרים בטירוף. אורי שמיר על הבס, שי יפרח על התופים, ובן עזר על הגיטרה החשמלית. הם למעשה מאוד שונים ממני. הם בוגרי ברקלי בהצטיינות, למדו בבוסטון, בקונסרבטוריון ומאוד מאוד מלומדים. הם מוזיקאים עם תעודות. אני מאוד טבעי לעומתם. אף פעם לא ממש למדתי מוזיקה בבית ספר וכולי, זה פשוט משהו שאיכשהו תמיד היה שם. זה מדהים, ובגלל זה החיבור בינינו כזה טוב.

אני כותב את החומר, כמובן, ומביא הכול לחזרה, והם אוטומטית אוספים את זה מהמקום המאוד מלומד והמסודר שלהם, שזה מדהים. זה משהו שחסר לי מאוד ב-Orphaned Land למשל, וזה עונה על צרכים ש… אין מה לעשות, היו חסרים לי לאורך השנים. זו עבודה מוזיקלית מסוג אחר. החזרות עם הרכב הסולו מאוד פתוחות, מלא ג'אמים, מנגנים כל סגנון שבעולם, מבוסה נובה לרגאיי, פיוז'נים שונים. זה הרבה חקר של סאונד וסגנונות.

היה לך קל או קשה יותר לעבוד בתור אמן סולו בניגוד לעבודה בתור חבר להקה?

במובן מסוים זה היה יותר קשה, כי אני לגמרי לגמרי לבד. אני מלחין, אני מעבד, אני מפיק, אני עושה הכול- ממילים דרך לתאם דברים חיצוניים של ההרכב, וחוזים, ותקשורת, ומה לא. כשאתה יוצא לקריירת סולו הדברים ממוקדים בך, אתה נקודה מרכזית סביבה יש פעילות רבה. מפני שזה חדש, להקים מאפס את ההבנה והאנרגיות, ולגרום לכולם להבין מה בעצם אתה רוצה לוקח זמן. היה לי בעצם רעיון לדיסק שקשה מאוד להגדיר את הסגנון שלו, וזה היה החלק הלא פשוט. Orphaned Land היא מה שנקרא הרכב רץ. אנחנו 21 שנים ביחד, אנחנו מכירים אחד את השני לטוב ולרע, אנחנו יודעים מה כל אחד יודע לעשות יותר טוב ופחות טוב. כל אחד יודע מה הוא מביא לצלחת, מה שהוא יודע לעשות. הפעם הייתי במצב של להתחיל מאפס. מצד שני, מפני שאני נטו אדון לעצמי, יכולתי לעשות את הדברים כמו שצריך מהתחלה. זה לא פרויקט של ילד בתיכון כמו Orphaned Land, בה התחלנו לנגן בגיל 16-17. אני בא מנוסה יותר ובוגר, עם הרבה שנות סאונד, הפקה, עיבודים והמון עבודה עם עשרות מוזיקאים בכל העולם: מיפן, כוויית, פורטוגל… מסטיבן ווילסון ועד יהודה פוליקר, ממרטי פרידמן עד מרינה מקסימיליאן בלומין… כמות הסגנונות והאנשים והמוזיקאים והניסיון שעבר דרכי כל השנים מאוד מדבר בהפקה. בהיבט הזה יכול להיות שהיה יותר קל להתחיל פרויקט סולו.

באיזה נושאים בחרת לעסוק באלבום?

האלבום הוא אלבום קונספט. מהר מאוד, איך שכתבתי את השירים הראשונים, הבנתי שאני רוצה שהאלבום ידבר על התהליך שעברתי. כלומר, לא כל יום אדם עוזב את כל הנוחות שבעולם שאנשים חולמים להגיע אליה. שנים אנשים לומדים באוניברסיטאות, עוברים ראיונות עובדה, נלחמים בשיניים על קידומים רק בשביל להגיע לאיזושהי משרה נחשקת. אני יום אחד קמתי, החזרתי את המפתחות, ואמרתי "טוב, אני הולך לנגן גיטרה". את המהלך הלא שגרתי הזה פירקתי לתוך האלבום. הקונספט של Melting Clocks מזכיר את הציור הסוריאליסטי המפורסם של סלבדור דאלי, שעונים נמסים, זו הקונוטציה הראשונה שעולה לאנשים. זה סוג של פרפראזה כי למעשה הרעיון הוא התמודדות עם קונספט הזמן באופן הממוקד והקצר, ועם החיים עצמם באופן הרחב. בסופו של יום ציר הזמן והזמן עצמו הוא משהו שאנחנו המצאנו כדי למדוד את עצמנו, ולהגדיר באופן יחסי את ההתמודדות שלנו עם מה שניתן לנו, עם החיים. מוות הוא גורם המוטיבציה הגדול ביקום. אם אנשים לא היו מתים, לא הייתה מוטיבציה לעשות כלום. לא היינו בונים גשרים, לא היינו עובדים על אלבומים במשך שנים בפרפקציוניזם, והיינו יודעים שאפשר לעשות כל דבר מתי שאנחנו רוצים כי אנחנו חיים לנצח. ברגע שאתה יודע שאתה הולך למות יום אחד, ושהזמן קצוב לך, אתה רוצה לקום בבוקר ולעשות דברים משמעותיים שיישארו אחריך בעולם הזה.

Melting Clocks לוקח יום בחיי אדם- זה יכול להיות יום בחיים שלך או בחיים של כל מאזין- ועובר עליו לאורך שעות היום מהקימה בבוקר, ההתנעה לקראת יום חדש, לקום מתוך שבר חלום דרך שדות של זריחה, פקקים בדרך לעבודה, מחשבות על הייעוד האמיתי שלך בשעה שאתה נוסע למקום שלא היית רוצה להיות בו, על העבודה שהיית רוצה לעשות. הוא עובר דרך מחשבות על השגרה והשחיקה שלה, ובהמשך לראות את השקיעה ולהבין מה זה עושה לך ומה אתה חש בתוך זה, ועד למחשבות על דברים מאוד פשוטים שנראים לך מסובכים בשעות מסוימות של היום בגלל העומס וכמות המידע שאנחנו מופצצים בה לאורך כל היום. אנחנו חיים בדור ובעולם שמופצץ במספרים, עובדות, סלוגנים, סיסמאות וכדומה, ובסופו של יום האמפתיה והחום והקשר הפשוט נעלמו או לפחות נהיו הרבה יותר רדודים והרבה פחות משמעותיים. כך האלבום נמשך עד היצירה האחרונה, סופו של היום, ה-Melting Clocks.

התו הראשון באלבום הוא התו האחרון באלבום. מי ששומע את האלבום פעם נוספת ברצף חי את אותו היום מחדש. זה גם אחד המסרים של הקונספט, כלומר, אם אתה לא קם ומשנה משהו וממשיך לעשות את מה שאתה עושה, אתה תמשיך לקבל את מה שאתה מקבל. אם תמשיך לשמוע את אותו אלבום בלופ, תחיה את אותו היום מחדש- עם המחשבות, עם הלבטים, עם ה"מה יהיה?", "אולי אני לא עושה מה שאני אמור לעשות?", וכיוצא בזאת. במובן הזה, על אף הרבדים הרבים והעומק שבו, זה אלבום קונספט בעל אמירה אישית אבל מאוד גנרי. כל אחד יכול למצוא את עצמו באלבום. הרצועות בנויות מוזיקלית וקונספטואלית בצורה בה כל אדם יכול לאהוב את האלבום הזה.

באיזה סגנונות מוזיקליים נגעת ב-Melting Clocks?

בכלליות אפשר לומר שזהו אלבום רוק. יש בו הרבה מאוד גיטרות. באופן טבעי מזהים את הסאונד שלי, אז יש המון ריפים ופראזות כבדות, המון סולואים ולידים בכל מקום אפשרי, הרבה כלים אתניים- בוזוקי, אוד, צ'ימבוש. מעבר לכלים האתניים השונים- הטורקים, המצרים, היווניים- אני מנגן באלבום על כלי פרטלס, קלידים, וניגנתי בס גם באחד השירים, ואני גם שר בחצי מהרצועות באלבום. בסופו של יום, זה אלבום מאוד מגוון. קשה לאלץ עליו סגנון אבל יש בו פשוט איזשהו אלטרנטיב רוק שכל רצועה בו נשמעת אחרת לגמרי. הוא לא ממש מטאל, אף על פי שיש רצועה אחת כבדה יותר מהאחרות, הכל עם בס 5 מיתרים, וגיטרות 7 מיתרים, אבל כל טראק זה משהו אחר. טראק אחד זה בכלל בוזוקי ופסנתר, טראק שני פתאום זה גיטרות כבדות מנסרות לך לפנים, טראק שלישי מוקלט עם גיטרה קלאסית עם מיתרי ניילון וכל מיני כינורות ותופים, טראק נוסף זה בכלל מרינה מקסימיליאן בלומין שרה שיר ג'אזי עמוק עם תופי ריקשה מאוד עדינים ומינימליים. פתאום עוד פעם חוזר רוק לפנים עם טונות של גיטרות והמון המון דיסטורשן, אז אפשר לומר שזה מסע מוזיקלי מאוד מגוון. כמו שאמרתי, בגלל העושר באלבום, בגלל שבפעם הראשונה נכנסתי לאולפן וניגנתי בדיוק את כל הדברים שאני אוהב לנגן, שלא היה לי מקום לומר אותם לפני כן באופן רשמי, אז אפשר מאוד לזהות אלבום שכל אחד ימצא את עצמו בו. יכול מאוד להיות שיהיו אנשים שיהיו רצועות שהם לא יכולים בלעדיהן, והם יתחילו איתן כל יום, וינהגו איתן לכל מקום, והן יהיו אצלם קבוע באייפון, ושירים שהם ילכו להירדם איתם כל יום. מנגד יהיו רצועות שאנשים ישמעו כמה פעמים, יעכלו אותן, ואולי הן לא ידברו אליהם. זה בסדר, זה אלבום כזה. זה אלבום פשוט שונה.

אני מבינה שזה אלבום שחשוב להגיע אליו עם אוזניים פתוחות.

כן ולא. זאת אומרת, צריך לבוא סקרן למשהו חדש, משהו אחר. אם אתה רוצה לשמוע עוד ליידי גאגא, או עוד משהו שנשמע כמו משהו שאתה מכיר, זה לא ממש זה. זה לא Orphaned Land 2, זה לא אלבום מטאל, זה פשוט אלבום מוזיקלי שונה ומאוד עשיר, מאוד מגוון. כל אחד ימצא את עצמו בו. יש בו הרבה מאוד מלודיות. במובן מסוים, זה כמו ההפקה שלי ב-Orphaned Land. כששומעים את המוזיקה בהתחלה שומעים סאונד, גיטרות, מנגינות וכולי, אבל בשמיעה שנייה, שלישית ורביעית מתגלים עוד דברים. אני שותל בשכבות כל מיני אלמנטים בהרמוניות, באצבועים. בעבודת גיטרות יש המון טריקים ודברים קטנים, כל מיני טיפים שאני מאוד מתעכב עליהם גם ברמת נגינה וגם ברמת הסאונד וההפקה באולפן. גם כאן יש את זה, יש את השכבות שצריך לתת כמה שמיעות בשביל באמת להפנים מה עשיתי שם, אבל מצד שני הוא מאוד נגיש. הוא הרבה יותר נגיש וקל לעיכול מאשר דברים אחרים בסגנונות אחרים כי המוזיקה מורכבת אבל נשמעת מאוד פשוטה. עטפתי אותה בהמון מלודיות והרמוניות ונושאים נגישים לאוזן שגורמים למאזין לזמזם את השירים אחרי שמיעה אחת, אבל להבין את השירים ממש רק בשמיעות הבאות. זה לא מה שחושבים שזה מהשמיעה הראשונה. יוצא מיקס מעניין, מאוד נגיש, מאוד עמוק.

מה התוכניות לקידום האלבום?

בחודש וחצי או חודשיים הקרובים זה הדבר המשמעותי ביותר שהולך לקרות. הסינגל הראשון כבר עלה ל-soundcloud וגם יצא ברדיו, סינגל בשם "Number's World". זה השיר הרביעי באלבום מתוך 12 רצועות. תוך 12 שעות הסינגל כבר קיבל 2,400 השמעות, וכבר מישהו העלה לו קאבר ב-youtube, אז נראה לי שזה סימן טוב [צוחק]. הפידבקים והתגובות מדהימות. ביום שני הקרוב, ב-20 לחודש ב-18:00 בערב במטאלשופ בפינסקר תל אביב, אני עושה סשן השמעת בכורה של האלבום וסשן החתמות. אני אבוא עם הגיטרות וחלק מהכלים בהם השתמשתי באלבום, ואהיה פנוי לשיחות אחד על אחד בכיף, אענה לשאלות, אדבר עם אנשים ואחתום על אלבומים. יהיה אפשר לקנות כמובן את האלבום החדש חתום ולקבל מפרט מותאם אישית עם הלוגו והסמל של האלבום. יגיעו לשם גם החבר'ה שניגנו איתי, שי, אורי ובן המאוד מאוד מוכשרים ומדהימים שהיו שותפים בהקלטת האלבום. לאחר מכן כמובן אני ממשיך לדחוף בכל הכוח בארץ ובחו"ל. ב-27 בפברואר האלבום יוצא בכל העולם למעט אירופה ואנגליה באופן דיגיטלי ב-iTunes ו-amazon, אבל ישראל הראשונה שזה יהיה זמין לה. החל מיום שני האלבום יהיה זמין בכל החנויות ובאופן דיגיטלי. באירופה אני מאוד שמח לבשר שב-26 למרץ האלבום יוצא דרך הפצה של warner music, ואני גאה להיות ישראלי בחברה כזו גדולה שהוציאה לעולם דברים כמו Motley Crew עד מייקל ג'קסון. יש להם אמנים מטורפים. זו סגירת מעגל מדהימה, ב-11.1.2011 הקלטתי את הריף הראשון של השיר הראשון, וב-11.1.2012, בול שנה אחרי, אני מקבל את המייל מ-warner music עם החוזה. אני לא עד כדי כך מאמין, אבל אני לא יכול להשתחרר מזה. זה דבר מטורף. בין אם אתה מאמין או לא, זה מטורף. מי שרוצה ייקח את זה בתור מקריות, מי שלא יאמר "תשמע, זו קארמה, זה היקום מחזיר לך", אבל בדיוק שנה עגולה עברה מאז שכתבתי את הפראזה הראשונה ממנה נולד האלבום עד ליום בו פתחתי את המייל… וכמו שפותחים מייל ורואים "אהלן" מאיזה חבר, או תמונה של חתול, או לא יודע מה, ופתאום אני רואה מייל עם חוזה מ-warner music. כמובן שקראתי אותו 10 פעמים, ועוד פעם עשיתי unread ועוד פעם פתחתי בשביל לראות שאני מעכל, שהכול בסדר, אבל וואלה וואלה, הרבה גאווה לכולנו. אני חושב שזה הישג של המוזיקה הישראלית. זה לשים את ישראל על המפה. אני פשוט גאה שמעבר להישגים שלי עם Orphaned Land, שהופענו בכל כך הרבה מדינות ופסטיבלים, וחלקנו במות עם אמנים אדירים ואנשים שגדלנו עליהם, זכיתי להביא את החוזה הזה בכזה לייבל שנמצא 10 רמות מעל לכל מה שהכרתי. בחלק מהמקומות ההפצה תהיה של sony music, לדוגמה בגרמניה ואוסטריה, אבל אין תלונות [צוחק]. הלייבל האירופאי הולך לתת המון דחיפה, השקעה ומרקטינג.

הדבר המשמעותי ביותר בארץ יקרה ב-4.4, יום רביעי, הכי קל לזכור, הופעת ההשקה ברדינג 3 בתל אביב עם מרינה מקסימיליאן בלומין, וטל פרידמן, ועוד הרבה אורחים והפתעות שנחשוף לאט לאט. אני מכין הרבה הפתעות ודברים נחמדים מכל התקופות, מכל השנים, משהו מאוד מגוון שיכלול גם שירים מהאלבום, גם קאברים, גם ביצועים מיוחדים עם האורחים… יהיה מופע יוצא דופן. יש עוד המון תוכניות, כמו דברים שאני הולך לעשות עם מרטי פרידמן ואפרט בקרוב. שיתוף הפעולה והחברות בינינו רק מתהדקים ומתחזקים, ובקרוב אספר לאיזו רמת מדרגה חדשה הדבר הזה הולך לעלות.

יש משהו שהיית רוצה למסור לקוראים?

רק לומר תודה על התמיכה שלהם, ואני מאוד שמח שהם אוהבים את המוזיקה שאני עושה ואת המוזיקה שאני אוהב. זה תמיד יחבר בינינו. מוזיקה הוכיחה לי פעמים רבות בחיים שהיא שפה אוניברסאלית, שתמיד יודעת לחבר בין אנשים לא משנה איפה הם נמצאים, איפה הם גדלו או מה הם חושבים. בסופו של יום, כששני אנשים אוהבים את אותו הצליל, זה מחבר בינינו. בהתחשב במקום שהעולם הולך אליו, אני חושב שמרגע לרגע החשיבות של התקשורת באמצעות מוזיקה איכותית עולה. אנחנו צריכים מוזיקה שונה ומיוחדת שתדע לחבר בינינו. פשוט רציתי לומר תודה לכל מי שקנה את האלבום, לכל מי שהולך לקנות את האלבום, לכל מי שהולך לבוא להופעה, אני מעריך מאוד את התמיכה שלכם, ובזכותכם אני אוכל להמשיך לעשות מוזיקה טובה. אם תמשיכו לתמוך, אני לא חוזר אחורה.

צילום: דינה בווה, חן יעיש, מתן פאר.