מתוך תהום הנשייה – Fatal חוזרים

מרואיינים: ארז דהן (סולן) ועמית הנדלר (תופים)

בשנת 2001 נחשפתי לאחת מלהקות המטאל העולות בתחום המטאל הקיצוני בארץ. Fatal כבר גלגלו מספר רב של הופעות באמתחתם, ובשילוב אלגנטי בין Melodic Death Metal על כל גווניו – דרך אלמנטים NWOBHM ואף מעט Brutal Death Metal – הצליחה הלהקה לקנות קהל מאזינים שחבב פשוט את המטאל הקיצוני כמו שהוא. מבלי ליפול לקלישאות, הצליחה Fatal ליצור מוסיקת מטאל מוצלחת וקליטה אך עדיין כבדה ובלתי מתפשרת. מצד שני, בערך בשנת 2003 ואלך – החלו סממנים של העלמות. הלהקה הופיעה פחות ופחות – ולהוציא הופעה אחת ב-2008 – נעלמה כליל. לפתע, אחרי יותר מארבע שנים מאז שביקרו על הבמה בהרכב חסר, ויותר מעשור מאז ראיתי את הכנופיה מופיעה כלהקה הראשית בערב Metal Till Dawn II במועדון הבארבי בת"א – Fatal חוזרת. בלי ידיעה קונקרטית אם יש בהם כוונה להישאר שוב, עם משפחות וילדים, Fatal הם ההתחבטות הפטאלית של כל מטאליסט שעבר את גיל ה-30. האם לעצור את המוסיקה הפראית ולהתיישב מאחורי עמדת המחשב במשרד, להוריד את המחלפות ולהכנע לנורמות – או לשמוע עם הילד Pantera ולהמשיך לעבוד על ה-Blast-beats האלה לקראת ההקלטות הבאות ? עם דמו בן 14 שנה באמתחתם שהכה גלים במטאל הישראלי עם צאתו, וניסיון עבר עשיר – תפסנו את ארז דהן ועמית הנדלר, סולן ומתופף הלהקה בהתאמה, לשיחה צפופה על מי היא Fatal, מה תוכניותיה, ולמה עכשיו ?
שלום לחברי Fatal – בואו נתחיל ישר עם השאלה החריפה. מה עורר את הלהקה לחזרה לעבודה על מוסיקת מטאל ושיבה לבמה ?

רוק ומטאל תמיד יהיה מי שאנחנו. לדעתנו כל מי שהמטאל לא עזב אותו אחרי גיל ההתבגרות יאלץ להיות מטאליסט בנשמה עד סוף ימיו. לכול אחד מאיתנו יש עולם גדול שלא קשור בשום צורה למטאל אבל האש תמיד בוערת. מה שעורר אותנו זו ההזדמנות שהגיעה. לרובנו בלהקה אין דחף אמרגני, אנחנו נותנים להזדמנויות להגיע אלינו, ובדרך כלל כשהן מגיעות אנחנו שם. גם אם זה קורה כל כמה שנים.

מדוע לחזור עכשיו, בשנת 2012 ? מה מנע ממכם לחזור לפעילות עד כה ? האם צפויה ל-Fatal עבודה שוטפת כלהקה מופיעה בארץ ואולי גם בחו"ל ?

הלהקה מעולם לא התפרקה באופן רשמי, אלא נמצאת בתרדמת תמידית. השאיפות האחרות שהתווספו לכל אחד עם השנים, הכוונה לדברים הרגילים, עבודה, זוגיות, משפחה וכו', תפסו מקום יותר מרכזי בחיים. החזרה לפעילות דווקא ב2012 נובעת מהזדמנות שנקלעה בדרכינו. אני מאמין שבמידה וההופעה ביום שבת תשאיר לנו טעם של עוד אנחנו נבדוק אופציה של עבודה שוטפת.

בואו תציגו את עצמכם לאלה שלא זכו להכיר אתכם עד כה. מי היא Fatal, מה היא עושה ומי הם חבריה?

Fatal היא להקת ד'ת מטאל מלודי וותיקה שהיתה אחת ממובילות הז'אנר בשנות ה 90 המאוחרות, אנחנו מנגנים ביחד 16 שנה און אוף. אנחנו אנשים של "אולד סקול" ואף פעם לא היינו מושפעים יותר מידיי מסגנון ספציפי. אנחנו ארבעה חברים מאשדוד, גדלנו יחד עוד מבית ספר יסודי. חלקנו התחלנו לנגן קאברים ביחד ומרגע שארז הצטרף התחלנו לעבוד על חומר מקורי. בלי לחשוב הכל זרם והשירים שבדמו נכתבו מהר. חברי הלהקה הם: ארז דהן, סולן הלהקה, מנהל מסעדה ידועה בתל אביב. חזר לאחרונה מתקופה שחי בקפריסין עם אישתו וילד מדהים בן שנה. כרגע גר במושב אורות ליד אשדוד. עמית הנדלר, מתופף בלהקה, מעצב גרפי פרילנסר, מנגן בעוד הרכבים, בחלקם בגיטריסט. מלחין ומקליט חומרים מקוריים בבית ברמת גן. אבי מילר, גיטריסט בלהקה, מהנדס מכונות, גר באשדוד ומחכה כל השנה לטוס לגלוש בקוסטה ריקה. עופר אביטל, גיטריסט בלהקה, בודק תוכנה, כרגע נמצא תקופה בניו יורק. אני מאמין שהיו יותר מעשרה בסיסטים שניגנו איתנו לאורך השנים, בעיקר מהסיבה שהם גוייסו רק להופעות. בשנים האחרונות מנגן איתנו הבסיסט האדיר ואישיות בסצינה, נתיב קדם, שאותו הכרנו במקרה כבר ב-96' במחנה מוזיקה בגבעת חביבה.

מה השתנה מ-Fatal של סוף שנות ה-90, ל-Fatal של היום ? האם אתם מאזינים לאותם חומרים ? האם אתם שואבים השראה מוסיקלית באופן דומה לנערים שהקימו את ההרכב לפני יותר מעשור?

באופן טבעי השתנה מה שמתשנה מאנשים בני 20 לאנשים בני 30.
היום אנחנו בוגרים יותר ורואים את המוזיקה והעשיה בכלל בפרספקטיבה יותר רחבה אנחנו הרבה יותר פתוחים מוזיקלית. למרות זאת, כ-Fatal נשארנו אותה יחידה עם אותו בסיס. ההשראה למוזיקה של Fatal נשארה מאותם מקורות. אין כמו הרגשה של מטאל שיושב חזק ונותן בראש.

מה הדבר שהכי "ישב לכם על הראש" לחזור ולנגן ביחד, ועוד לחזור ולעמוד על במה כלהקה ?

לנגן מטאל זה שונה מלנגן כל דבר אחר, הכוח והאנרגיות שהמטאל נותן אפילו רק מהאזנה מתעצם בטירוף כשמנגנים. תמיד הערכנו את הכימיה שיש לנו. זה מתבטא בעיקר בחזרות, כשמספיק רק לסמן לאחרים עם הראש תוך כדי שיר כדי שיבינו למה אתה מתכוון. האינטלגנציה המוזיקלית והענייניות שיש בחזרות זה משהו גורם חשוב בלהקה. הכיף האדיר והבלתי נגמר של הופעה, אין דבר שמשתווה אליו! ההתרגשות והציפייה להופיע מול קהל, והידיעה שחלק מהאנשים בקהל מכירים את החומרים ומצפים להם.

הלהקה ידעה חילופי הרכב מספר פעמים – אם באופן זמני ואם באופן קבוע, מאז שנוסדה. מה מחזיק את חברי הלהקה הותיקים ביחד ומה הרחיק חברי להקה מעבודה רציפה עם ההרכב במהלך הופעותיה במרוצת השנים ?

ארבעתנו תמיד היינו חלק מההרכב, זה גם לא ישתנה כי אנחנו חברים קרובים מעבר להרכב. היו הרבה מחליפים עם השנים במקרים שאחד מהחברים לא יכל להופיע. פעם אבי שבר אצבע יומיים לפני הופעה. עמית טס לטיול "אחרי צבא" לחצי שנה. חוץ מארז, לכולם היה מחליף לפחות בהופעה אחת. אני חושב שמה שקרה ללהקה היה דעיכה שנגרמה ע"י השאיבה ל"מירוץ של החיים" ובמקביל סוג של דעיכה ושינוי של סצינת המטאל שהייתה אז בארץ. מעולם לא הייתה החלטה להפסיק את הפעילות או לפרק את החבילה.

מה תוכלו לספר לנו על הדמו Genocide שיצא ב-1998 ? האם החומר המוסיקלי עדיין מייצג אתכם ?

Genocide הוא ה"אלבום" היחיד שהוצאנו באופן רשמי. הוא בעצם היה ניסוי אולפני מביך טיפה ברמת הסאונד אבל זה גם מה שיפה בו, היינו ילדים ושומעים את זה בראשוניות שלו. הקלטנו אותו בעצם כי היינו לפני גיוס, ידענו שזה יפגע בפעילות של ההרכב ורצינו מזכרת. החלטנו להוציא 100 עותקים כדי לתת לחברים ולמכור בהופעות את מה שנשאר. מהר מאוד התפשטה השמועה על הדמו ועל ההרכב בסצינה התל אביבית ובארץ בכלל, ופתאום התחלנו לקבל טלפונים, פידבקים, שמועות, הזמנות להופעות וכו'. היינו מאוד מופתעים ומבסוטים. אל אף שפנו אלינו מספר אמרגנים ובעלי לייבלים, לא ניסינו למנף את זה לשום מקום, פשוט נהנינו מזה, הגענו להופעות, הקהל הלך וגדל, אנשים התחילו להגיע במיוחד בשביל לראות אותנו, והיה כיף גדול. חלק מסויים מהדמו עדיין מיצג אותנו ו3 שירים ממנו נעשה גם בהופעה הקרובה. בהתחשב שמאז הוצאנו רק מספר שירים בודדים, הדמו הוא בעצם הבסיס של Fatal ומה שגורם לנו לחזור.

נסו להיזכר בהקלטות של הדמו הזה, שהפך עם הזמן לפריט אספנים מקומי שחוץ מכמה קבצי MP3 כמעט ונעלם מהעולם. אילו חוויות תוכלו לשתף בנוגע להקלטת הדמו לפני כמעט 15 שנה ?

Genocide הוקלט כשהיינו בתקופת החופש שבין הבגרויות לגיוס. זה היה ממש בתחילת תקופת ההקלטות הדיגיטליות. היה נדמה אפילו שהטכנאי באולפן קיבל את תכנת ההקלטה שבוע לפני שהגענו ועשה עלינו נסיונות. היה שם הרבה אלכוהול, חוסר שינה, צחוקים מטורפים ואת אבי שכל הזמו התלונן. התופים הוקלטו ראשונים, ללא קליק. אנחנו זוכרים שעמית הופנה מלשכת הגיוס לעשות אקו-לב לאותו יום, מה שאומר שהוא היה צריך להקליט את התופים עם ווקמן תלוי על חגורה ומדבקות על החזה. ארז לא היה מוכן שמישהו חוץ מהטכנאי יהיה בתוך האולפן כשהוא מקליט את השירה, פשוט ישבנו והקשבנו מחוץ לאולפן. באמצע הדמו יש קטע גיטרות קלאסיות שעופר הקליט עם הטכנאי לילה אחד אחרי שכולם הלכו, למחרת נקבעה לנו עובדה שזה הולך להיות חלק מהדמו. אותו דבר עם קטע הקלידים בסוף הדמו, ששמענו פעם ראשונה רק אחרי שהוקלט. בשלב המיקסים גילינו שהמקרופונים של הטמטמים לא עבדו טוב, ישבנו עם ידיים על המיקסר תוך כדי התנגנות השיר בלייב ובכל מעבר תופים הגברנו את ערוצי התופים האחרים שאולי קלטו את הטמטמים. הייתה אוירה של אילתור והתנסות.

מכיוון שלעשות ראיון עם Fatal משול למסע אל העבר עבור הרבה מהקוראים (והכתבים של המגזין!) מה החוויה הכי מופרעת שתוכלו לספר לנו מאותה תקופה של סצינת המטאל הישראלית ?

האמת היא שתמיד נחשבנו לסוג של "אאוט סיידרים" ולא באמת התמזגנו בסצנת המטאל. אנחנו זוכרים לפחות הופעה אחת שעלינו לבמה ושאלו "מי פקידי הדואר האלה"? אבל חוויה אחת מחיי הלהקה אנחנו יכולים לספר, בתקופת הצבא ביטלנו הופעה בטענה שירו באבי הגיטריסט, כמובן שזה היה שקר והסיפור יצא מפרופורציה. את אותו לילה סיימנו זרוקים באיזו סמטה שיכורים ולא מבינים איך הגענו לשם.

האם אתם יכולים להצביע על הזדמנות אחת גדולה במיוחד שהחומצה ללהקה, חלום שכמעט התגשם מבחינה מוסיקלית כמו לחמם להקה גדולה או לחתום בלייבל נחשב, אבל בגלל אי-אילו סיבות לא התממש ?

אנחנו לא חושבים שהייתה הזדמנות פז מיוחדת שפספסנו. אבל כ- Fata תמיד תהיה אצלנו איזו תחושה של החמצה. לא היה לנו יותר מידי דחף לשווק את עצמנו. רצינו תמיד להשאיר את זה "לכיף" ולא ממש להתחייב למשהו מעבר. גם כשהציעו לנו לחתום ב"רייבן מיוזיק" העדפנו בסופו של דבר לוותר, כמו לכל מיני פניות מאמרגנים שונים. יכול להיות שאם יגיעו הצעות כאלה היום הדברים יראו אחרת.

השיר Down Into Oblivion הוקלט בנפרד מהדמו – וזהו נכון להיום הקלטתכם האחרונה, שבוצעה כמעט 5 שנים לאחר צאת Genocide. מדוע סשן הקלטות זו, עוד כש-Fatal הייתה להקה פעילה, לא נוצל להקלטות דמו נוסף, או אף אלבום מלא ראשון ? מה תוכלו לספר לנו על השיר הזה בנפרד מהדמו שקדם לו ?

בשנים שאחרי GENOCIDE כל אחד פנה לצבא, לימודים, טיולים. המפגשים היו מועטים יותר והעניין של Fatal היה בעיקר מכוון להופעות, כשהזדמן. אני חושב שאפילו השירים האחרונים נולדו מהרצון לעלות להופעה עם שיר חדש. מכיוון שעברו כמה שנים מאז הדמו וכל אחד התפתח והתבגר מוזיקלית, ההשפעות היו חזקות יותר, חלק מלודיות יותר וחלק כבדות יותר, אני חושב שהשירים האחרונים מבטאים את האיזון הזה בין מלודיה לכובד.

מה הם החלומות שלכם כלהקה כעת ? מה התקווה הגדולה ביותר שאתם מקווים להגשים ?

אנחנו חושבים שאחרי ההופעה הקרובה נרגיש אם מדגדג לנו להכנס לזה ברצינות. במידה וכן אנחנו מאמינים שהשאיפה תהיה ליצור מוזיקה שהיא "טיים לס", להמשיך להופיע ברמה הארצית ואם יתאפשר לכוון להופעות בחו"ל.

מה דעתכם על סצינת המטאל של היום לעומת סצינת המטאל דאז ?

האינטרנט שינה את העולם וגם את סצינת המטאל בארץ. אין את המחתרתיות, את הדמואים שמעבירים מאחד לשני, את הפרסום שמתבסס על פלאיירים מודפסים בעיקר. לכל הרכב יש את היכולת להיות בפרופיל הכי גבוה מבלי לצאת מהבית, שיש בזה הרבה יתרונות וגם חסרונות. אנחנו שומעים ממארגני הופעות שקשה להביא קהל להופעות, לדעתנו זה קשור לעולם היו-טיוב שנותן לך כרטיס לכל ההופעות שאתה רק רוצה לראות. רואים היום הרבה יותר ערבי מחוות ללהקות גדולות כי זה מביא יותר קהל.

האם אתם עדיין מאזינים קבועים למטאל ומתעניינים במתרחש במוסיקת המטאל בישראל ? אילו להקות צעירות וותיקות ראויות לדעתכם להערכה ?

אנחנו לא חושבים שמישהו מאיתנו אי פעם יפסיק להאזין למטאל או להרגיש מטאליסט בנשמה. בנוסף לעוד דברים מקשיבים גם למטאל. תמיד. אפילו הבן הקטן של ארז שומע פנטרה עם אבא. אנחנו מאוד מעריכים הישגים בינלאומיים של להקות ישראליות, ויש לא מעט כאלה בשנים האחרונות. Orphaned Land בראש ובראשונה הם גאוות המטאל הלאומית שלנו ללא ספק. Whorecore היא גם דוגמה טובה (ולמי שזוכר)גם Decayed Soul עשו חיל.

מה מצפה לאלה אשר יגיעו לחזות בכם קמים מהאפר אחרי שנים של שקט ב-20.10 ?

חלק מהאוירה והחווייה של הופעה, גם ללהקה וגם לקהל, מגיעה מכמות האנשים שבאים. ככל שיש יותר קהל יש יותר חשמל ואנרגיות במקום והחוויה מתעצמת. הסאבליים הוא אחלה מקום להופעות מהסוג הזה ולמי שיגיע מצפה הופעת דת' מטאל מלודי Fatal סטייל, כמו פעם, עצמתית, מחשמלת, מצמררת, עם המון אנרגיות שנאגרו בשנים האחרונות שיתפרצו על הבמה.