על פרוג ואתני – ראיון עם יוסי סאסי לכבוד הוצאת האלבום Illusion Of Choice

אהלן יוסי, מה שלומך? האלבום גמור, הופעת ההשקה בדרך, עכשיו אתה לוקח שבוע חופש לפני שמתחילות הופעות האלבום?

כן, יש קצת ירידת לחץ אבל אין כל כך זמן לנוח, יש המון ארגון לעשות לקראת ההופעה (ב-9 במאי, במועדון ה״הוואנה קלאב״). יהיו כל מיני הפתעות, למשל רוס מ- Haken שמגיע להתארח, חזרות עם אביטל תמיר (מ- osog ובצפר), ראיונות מול חו"ל ועוד. אז יש לא מעט עבודה לעשות שם.

לא שמעתי עדיין את האלבום החדש. האם אני צריך לצפות למשהו שיהיה שונה בו לעומת האלבומים הקודמים? משהו בתהליך בו היה שונה בהתחשב בעובדה שהוא הוקלט ביוון, או שההקלטה היתה רק סופו של תהליך שביצעת בעיקר עם עצמך פה בארץ, ושם היה רק מה שאתה ואני, כאנשי תוכנה (פעם הייטקיסט תמיד הייטקיסט,לא?) ה״פרודקשן״?

כן, האלבום הזה די שונה, מכמה בחינות. הקלטנו כבר לא פעם בחו״ל – בשבדיה, ספרד, צ'כיה, סלובקיה ועוד, אבל האולפן שהקלטנו בו עכשיו, Black Rock Studios באי סנטוריני, יוון, נחשב אחד האולפנים הטובים בעולם, נכלל ברשימת עשרת האולפנים הטובים, וההקלטה בו אכן היתה שונה. הגענו לשם כשיש באמת את כל הסקיצות מוכנות בראש, עשינו כבר לא מעט מה pre production בארץ ולקחנו שבוע לשבת על האי היפה הזה כשאנחנו מנותקים מכל יתר העולם ולהקליט באופן רגוע. קמנו ב 10 – 11, קצת ארוחת בוקר, קפה, איזו שיחה טובה, טבילה בים או בבריכה, ונכנסים להקליט ב-12 פלוס ככה, מקליטים קצת, נחים, מקליטים, אוכלים, נחים ועוד…

ברגוע מה שנקרא. אם בהקלטות קודמות היינו מקליטים עם קליק (מטרונום) שהיה נותן לנו את הקצב, עכשיו עבדנו אחרת – ישבנו כולנו בחדרים עם הפרדות זכוכית בינינו ככה שראינו ושמענו אחד את השני, סוג של לבד אבל ביחד, וזה נתן לנו את האפשרות להגיב בלייב אחד לשני תוך כדי ההקלטות. בלי הלחץ של "אחי הפעלתי פנגו… צריך לחדש" או "תן לי עוד טייק אחרון, אני חייב לזוז ב 16:00" ודברים כאלה. היתה אווירה נינוחה וההקלטות היו ממש כיפיות. חופשה בין חברים שעל הדרך הקליטו אלבום ייחודי.

האלבום החדש יוצא שנתיים אחרי האלבום הקודם, Roots and Roads, שיצא שנתיים Desert Butterflies שיצא שנתיים אחרי Melting Clocks (שיצא אגב שנתיים אחרי or warrior). אני מבחין במגמה מסויימת… אלבום כל שנתיים זו תפוקה מרשימה. אנחנו יכולים מעכשיו לצפות לאלבום נוסף ב2020, או שזה פשוט יצא ככה?

שמע, כשאתה אומר את זה ככה זה נראה כאילו יש איזו מגמה (למרות שבאמצע שם יש את All Is One ששבר לי את כל הרצף, זו למעשה הסיבה שעזבתי את אורפנד לנד.. חחח סתם 🙂 ) אבל זה סתם יצא כך, זה הכי לא מתוכנן. כל פעם שיש לי מספיק חומר לאלבום אני מקליט. כלומר, אף פעם לא היתה לי בעיה לשבת לכתוב מוסיקה. תמיד יש לי ערימות יושבות במגירה, אני רק צריך לשבת ומה שנקרא ״להוריד הכל למטה״ ולבצע את זה, אבל זה לוקח זמן ועבודה על אלבום יכולה לקחת כמה חודשים. אני לא יודע לגבי הזמן שבו יצא האלבום הבא, אתה יודע למי ניתנה הנבואה… אני אוסף חומרים כל הזמן, כשאני מרגיש שיש משהו בשל ומוכן אני עובד עליו לקראת אלבום.

קרדיט: אמי בורנשטיין

ברשותך אני רוצה לעסוק איזה פלאשבק ולחזור לאט לימינו. כשהתחלת עם אורפנד לנד היית צעיר, רווק, חדור רעב ורצון להצליח בעולם המוזיקה. היום אתה כבר קצת פחות צעיר,אבא מנוסה (נחזור לזה עוד מעט), קצת יותר מצליח בעולם המוזיקה. האם אותו רעב עדיין קיים? האם משהו בך ובמוזיקה שלך, מבחינת ההרגשה שלך, השתנה בתהליך הזה?

עם אורפנד לנד באמת היינו צעירים ורעבים והבאנו את היצירתיות שלנו החוצה, זו למעשה אחת הסיבות שעזבתי את הלהקה, מה שציינת – הרגשתי שבמקום כלשהו הגעתי לרוויה, למיצוי עצמי. נהיינו כל כך גדולים שהעבודה על האלבומים התחילה להיות כזו, עבודה. וזה פחות הרגיש כמו מקום שבו אני יכול להיות חופשי ויצירתי כמו שעשיתי למשל בסהרה או orwarrior, שם היה חופש לעשות כל מה שרק דמיינו, בלי להינעל לז'אנר וציפיות. כל הזמן עם הלהקה הייתי חלק מאוד מהותי אם זה בכתיבה ובהלחנה ואם זה כל ההתעסקות שמאחורי הקלעים, היו שם הרבה מאוד דברים שעשיתי וזה היה מספק מאוד, אבל כבר הרגיש לי כמו משהו ממוסד מדי בשבילי. גם כשהייתי שכיר עם כל הקטע של שכיר בכיר וכו׳ זה היה ככה, אבל אני כבר הרבה זמן עצמאי בעבודה שלי וגם במוסיקה הרגשתי שאני צריך את החופש הזה, להיות משהו שיותר דומה לסטארטאפ מאשר לאיזו מייקרוסופט.

נחזור רגע לזה שאתה אבא מנוסה – הבת שלך הקימה להקת פרוג לא רעה בזכות עצמה. היא מתייעצת איתך בנושאים מוזיקליים? מביאה לך שירים לקבל את דעתך? ואם כן, אתה נותן לה חוות דעת באופן מקצועי ונקי או מרכך טיפה, כאבא?

כן, כל הילדים שלי מנגנים מגיל כלשהו בכלי כלשהו, והבת הגדולה שלי, דניאל, התחילה מכינור ואחר כך עברה לחליל צד ויש לה יכולות מאוד מרשימות לא רק מהבחינה המוסיקלית אלא גם באיך שהיא מביאה דברים, מפיקה אותם וכו׳. היא לא שואלת אותי לגבי הכתיבה שלה, היא די מביאה לי דברים גמורים שאאזין להם. בתכלס הלהקה שלה עושה את הדבר שלהם ואני גאה בזה שזה הדבר שלהם. אני יודע למשל שהשם שלהם הולך להשתנות, אבל אני לא יכול לספר לך מה יהיה השם החדש – פשוט כי אני לא יודע אותו (נ.ב. הוחלט על Storchy:) הופעות בקרוב!). זה מצחיק, דניאל כל כך עושה הכל לבד ובכוחות עצמה שאפילו כשבאתי לתת קצת טראקים לאלבום שלהם, קצת גיטרות וזה, היא הפיקה אותי; פה יותר מהיר, פה יותר רך, תעשה ככה וככה… פשוט לקחה את הכל בשתי ידיים עד הסוף.

במהלך השנים למדת תארים שונים, על אחד מהם מצריך מתודולוגיית חשיבה אחרת. יכול להיות שהאופן שבו אתה יוצר את המוזיקה מושפע מתבניות חשיבה שסיגלת לעצמך במהלך הלימודים? הרי מוזיקה היא שפה בדיוק כמו שמתמטיקה היא שפה, האם יש משהו מהתבניות האלה שנכנס לך למוזיקה?

טוב, בוא, אני סך הכל בחור שלא סיים תיכון, כן? אז נכון שבסוף השלמתי איזה תואר או שניים בהצטיינות אחר כך, לא כזה עניין. אבל ברצינות, אין ספק שתבניות ושפות זה משהו שכשלומדים אותו בזווית אחרת נכנס לך גם למקומות אחרים. אז אני מניח שכן, השינויים האלה גם חילחלו למוסיקה שלי, למקצבים, לתבניות של המוסיקה. אני עדיין מקודד ויש לא מעט ימים שבהם בבוקר אני מנגן קצת עם החבר׳ה, משם נוסע לפגישה של איזו חברה ויושב איתה על אסטרטגיות של Security, בכל זאת אני בין היתר White Hat (פורץ שמטרתו לחשוף חולשות מערכת בעבור חברות כדי שיוכלו לתקן אותן) ואני יושב לכתוב קצת קוד ובערב אני יוצא לאיזו הופעה. אז אני כל הזמן בעצם מאחד בין שני העולמות האלה, של הקידוד ושפות התוכנה והמוסיקה שאני יוצר, והאחד משלים עבורי את השני.

דרכיך נפרדו מאורפנד לנד לפני כמה שנים, ב2014, אחרי or warrior. יש דיבורים על הופעות אורח של קובי או אורי בהופעות שלך, או שלך בהופעות של אורפנד לנד? אולי משהו באלבומים הבאים (בהתחשב שאתה ואורפנד לנד הוצאתם אלבום השנה, אני מניח שזה יקח עוד בערך שנתיים 🙂 )?

תשמע, אורפנד לנד אחים וחברים ונשארנו בקשר טוב ואין סיבה שלא. גדלנו יחד, עברנו מילדים, נערים לבוגרים ועברנו כל כך הרבה יחד כל השנים האלה, זה קשר שאי אפשר לנתק וזהו. אני לא יודע מה יהיה מחר, אני יכול לומר לך שבראייה שלי היום, אין לי שום סיבה או רצון לעשות את זה, כלומר לי אישית זה לא נותן היום כלום באף מישור. נתחיל עם זה שאין לי זמן ואני לא מספיק לעשות הרבה דברים נוספים שאני רוצה, אז אני לא מחפש עוד פרויקטים. אני באופן כללי טיפוס מכיל, רגיש ורווי זכרונות, אבל אני לא נוסטלגי בקטע שאני אומר ״אני חייב לנגן עם החבר׳ה שוב, בשביל התחושה של פעם״. התחושה מפעמת בי גם בלעדיהם. יצאתי לדרך החדשה שלי אחרי תהליך לא פשוט וחשבון נפש מאוד ארוך. להוציא את עצמך ממיזם שאתה תרמת לו דם, יזע ודמעות, מערכות יחסים, כסף, במשך 3 עשורים… זה לא דבר קל. אבל בסופו של דבר זו היתה החלטה נכונה, אולי אחת ההחלטות הטובות שעשיתי בחיי, וזה פינה לי זמן לעשות דברים אחרים שרציתי לעשות אבל לא היה לי זמן. זה פשוט הפך אותי לאדם טוב יותר ומקצועי יותר. למשל לא הייתי יכול להתפנות להפקות בחו״ל ולשתף פעולה עם אנשים מחו״ל עם הרכב מורכב ומצליח כמו אורפנד לנד, שדורש ממך להיות ״נשוי לו״ כל הזמן, בקצב שהם פועלים (שזה מעולה, אל תבין לא נכון, אני הכי גאה בהם ומפרגן להם על זה). אתה לא יכול להתחייב לשום דבר, אתה כל הזמן בטור, כל הזמן האוויר, כל הזמן ״בדרך ל״. זה נפלא אם אתה בן 20 עם חלומות או מתחיל לעשות את זה בתור משהו חדש בחיים, רוצה רק "לבלוע" את זה בקצב המטורף. אבל אני מרגיש כזה Been there, Done that, עשינו יחד 3 hellfest ו4 Wacken ועוד פסטיבלים ואירועים ומה לא.. הייתי איתם בשנים הגדולות והיפות, כשחיממנו את מטאליקה והסתובבנו בעולם ועשינו כמעט 100 הופעות בשנה(!), אבל לי אישית, זה כבר משהו שלא יכול לרגש אותי. מצד שני – אני אף עם לא אומר לעולם לא. אי אפשר לדעת מה ילד יום. אני אוהב אותם והם אחים ואני מאחל להם שימשיכו להיות הלהקה הכי טובה שיצא מהמדינה הזו.

קרדיט: אורית סאני פניני

לא כולם יודעים, אבל השנה זה בעצם 25 שנה מאז שיצא הדמו הראשון של אורפנד לנד, The Beloved's Cry. במהלך השנים, בעיקר בתקופה שבין 2005 ל2015 היתה דעיכה של ממש בסצנה, מיעוט בהופעות וגם מיעוט בלהקות בארץ שהצליחו לייצר מוזיקה ממש טובה. בשנתיים, שנתיים וחצי האחרונות רואים פריחה מחודשת בארץ – שפע עצום של הופעות, הרבה דם חדש שזורם לכיוון, התפוצצות ז׳אנרים שונים ומשונים והרכבות של ז׳אנרים (דום פרוג סימפוני עם נגיעות סלאדג׳ אוריינטאלי… וכו׳) ונראה שמשהו טוב גדל פה, משהו שמזכיר קצת את תחילת שנות ה-90, בעצם השנים שהיינו בתיכון ואורפנד לנד התהוותה כלהקה. מה דעתך על התקופה הזו, ולאן אתה חושב שזה יגיע בשנים הקרובות כמי שמעורה בסצנה ועובד עם הרבה אמנים ולהקות?

אני חושב שאין סיבה שהסצנה לא תתפתח עוד ותגדל ומה לא. כיף לראות את הסצנה פורחת ומתפוצצת עם הרכבים מכל סאב ז׳אנר. יש פה כל ז׳אנר בתת מטאל שאפשר לדמיין מהרכבים כמו משוגע ועד פרוג רוק קלאסי וכיף לראות שאנשים לא נשארים לבד עם עצמם בחדר אלא משתפים פעולה, מקימים להקות ופועלים להוציא הופעות ואלבומים. זו גם הדרך היחידה להתפתח כמוזיקאי.

אני תמיד אומר שאם אתה מנגן עם עצמך אתה נגן, אם אתה מופיע עם להקה, מסתובב בחוץ – אתה מוזיקאי. אחרת אתה פשוט לא מתפתח. אתה מתפתח מהופעה עם אחרים ונגינה עם אחרים, אינטראקציה עם נגנים נוספים ולהקות שונות. אני לא חושב שהדבר הזה ייפסק. כמו שאני רואה את זה, העתיד זה פיוז׳ן, התכה של כל הדברים האלה יחד. הטכנולוגיה פתחה לנו ערוצים חדשים, כל אחד יכול היום להקים להקה וזה מודל אחר ממה שהיה פעם. לא כולם צריכים למכור מליונים ולהופיע באלפי מקומות, זה בסדר להופיע במקומות קטנים וזה בסדר להופיע לא כדי להיות מפורסם ולפרוץ אלא כדי לקיים ציפיות. מה מכל זה ישרוד? זה כבר משהו אחר. פעם היו בארץ מעט הרכבים שכולם הכירו. היום יש המון הרכבים וכל הרכב מוכר באיזור שלו, בקרה המילייה שלו, החברים הקרובים וכו׳ ולאט אט הם בונים לעצמם קהל. מי שיש בו כישרון אמיתי, איזשהו X פקטור שאני לא יודע לומר לך מה זה אותו X פקטור, אבל כשרון זה משהו שאי אשר לזייף לאורך זמן. מישהו שעושה אותו דבר לאורך זמן זה לא רק שיווק, כנראה שיש לו משהו שהוא מביא מעצמו. וזה המון מוטיבציה, המון עבודה קשה. אני חושב שאלו אפילו יותר חשובים מכשרון. יש הרבה מוכשרים שלא מגיעים עם ההרכבים שלהם יותר מדי רחוק, אבל התמדה וקצת מזל, שזה קשור להתמדה (המזל), אולי ברגע הנכון בטיימינג הנכון תמצא את האדם הנכון , שזה מה שאני קורא לו מז״ל – מקום זמן לעשות, ואז אולי תצליח.

את האלבומים שלך הפקת באמצעות מימון שהשגת דרך הדסטארט, שזו פלטפורמה שצוברת תאוצה בשנים האחרונות בעיקר בתחום המוסיקלי. האם מימון המון והפקות עצמאיות הן הדבר הבא שהולך לקרות לעולם המוסיקה, היעלמותם של הלייבלים הגדולים לטובת לייבלים קטנים וחתרניים והפקות עצמאיות?

כן, את האלבום האחרון הפקתי באמת באמצעות מימון מהדסטארט. אני מסכים לחלוטין, כל הקונספט של מימון המון הוא מגניב לגמרי. זה לא הפתרון המושלם לכל אמן אבל ללא ספק, זה מקום שבו הטכנולוגיה פוגשת את התועלת בחיבור בין אנשים. הטכנולוגיה יכולה לנתק בין אנשים ולרדד יחסים אבל הערוץ הזה של מימון המון מחזיר את הצדק לאמן. הקדמה והטכנולוגיה פגעו באמנים והמודלים העסקיים, היא טרפה את הקלפים, היום אפשר להוריד קובץ אמפי או לשמוע אלבום ישר מהרשת מבלי לקנות אותו וזה גורם לאמנים להרוויח פחות ולא להיות מסוגלים להמשיך לעסוק ביצירה אמיתית. המאזינים פוגעים בעצמם, בעצם, ודנים את עצמם לבינוניות אקוסטית. אני אישית בעד שכולם יוכלו לשמוע את המוסיקה שלי – בין אם ללא עלות, כאשר אנו משחררים את המוסיקה באופן חופשי (יוטיוב, MP3, סטרימינג) או אם קונים דיסק עם חולצה מיוזעת שלי מהופעה חתומה ונמכרת במחיר מופקע. אני בעד שכל אחד ימכור את היצירה שלו בדרך שלו, אני מאמין מאוד בכל מה שקורה עכשיו. מימון המון זו הדרך שמצאנו לממן את האלבום האחרון. המון אמנים בתחום שלנו, בעיקר בנישות כמו המטאל, אלבום שהם מוציאים הוא לא משהו שאפשר ללכת איתו לבנק ולשרוק מול מנהל הסניף, זו דרך חיים, ופה אתה אומר לאנשים ״בואו תהיו חלק מזה ותגרמו לזה לקרות״. אני אישית תרמתי , ואני תורם כל הזמן, להמון אלבומים בכל מיני פלטפורמות וזה כיף לדעת שאתה חלק ממשהו שקורה, זו תחושת סיפוק נהדרת. ההוצאה של האלבום בהדסטארט אפשרה לי לתת תשורות לאנשים שאני לא מכיר ביום יום כמו שיעורים פרטיים, משהו ששנים לא התפניתי לעשות ואין לי זמן בשוטף אליו, זה מאפשר לי לתת מפגשים אישיים, סדנאות אמן ודברים מעניינים מעבר לדיסק וחולצה כך שסה״כ כולם מרוויחים. מצד שני התהליך הוא לא הדבר הכי חלק ופשוט אז אם זה מתאים לכולם, אני לא יודע … אם דרך אחת היא לקחת הלוואה ואז לתת לאלבום להחזיר את עצמו או ללכת בכיוון של הדסטארט – אני חושב שהדסטאטרט נותנת ערך גדול יותר למאזינים.

את האלבומים שלך הפקת למעשה לגמרי לבד. אתה מופיע לא מעט עם להקות שונות (לא מזמן הופעת עם הלהקה של פטריק מפרוגסטייג', Artland, למשל) ואתה מכיר את כל המי ומי בתעשיה, בארץ ובחול. חשבת לעשות את הקפיצה הזו להפקה לאחרים?

ברור, אני גם עושה את זה. להפיק אלבום זה כיף כי זה אינטגרציה של כל מה שאתה עובר כמוסיקאי ומעבד – הבנה בסאונד, התאמה של טקסט למילים, טיפים קטנים כמו כיוון גיטרה וחימום קול, כל זה מתנקז לחוויה. כיף לבוא לאמן ולהתמודד עם איך להשאיר את הפוסטר והטעם המקורי שכל אחד מביא איתו ועדיין להביא בגרות וסאונד של הפקה יותר מנוסה, ולא רק חשיבה אחרת. יצא לי להפיק גם אמנים מנוסים, גם אם זה באורפנד לנד וגם אמנים מנוסים אחרים בכל העולם, הפקתי בצ׳כיה, יוון, סלובקיה, ספרד, מהרכבים מתחילים עד וותיקים. זה כיף, זה תהליך אחר, וחוץ מהנסיעות שאני כבר לא מחפש אותן בכוח (משהו שבעבר חגגתי עליו) חוץ מזה זו חוויה מאוד מרעננת. גם בארץ יצא לי לעבוד עם לא מעט אמנים, להפיק להם אלבומים וסינגלים.

זה לא משהו שתחליף בו את העבודה שלך

אני יכול לעשות יותר הפקות ממה שאני לוקח. עם כל ההצעות שמגיעות אלי אני יכול להיות סגור עד 2020 בהפקות, אנשים יכולים להציע לך היום לעבוד על אלבומים דרך האינטרנט בנוחות ובזמן שלך, אז אני עושה הרבה דברים מעניינים, אבל לא מעדכן בפייסבוק על העשייה המלאה שלי. בכללי, אני לא חולק את השגרה היומיומית שלי באינטרנט יותר מדי, לא מעדכן במדיה על מה שאני עושה. אנשים יודעים אולי שניגנתי למשל בוזוקי באלבום של מונספל, אבל לא על 20 אחרים, אלא אם קראו על זה במקרה באתר של הלהקה או באותיות הקטנות של הדיסק שהם לא קנו אלא הורידו:) אז בין אם זה לנגן או להפיק ולמקסס, אני נהנה מזה אבל זה לא משהו שאני משתף בהכרח. יצרתי לעצמי שגרה מסוימת ואני נותן לעצמי כל הזמן פידבק ומשפר את השגרה הזו. יצרתי לעצמי "שגרה" מאוד צבעונית ומורכבת, והיא משאירה אותי עירני וחד. אני עוסק בקצת מהכל. אני בכוונה מגביל את עצמי ל2-3-4 הפקות בשנה, אני גם מגביל את עצמי לאיקס דברים בתחום הסייבר, מאוד ממוקד, כדי לא להביא את עצמי לרוויה בתחום. אני שחקן של לב ושכל, full duality, אני מרגיש שאם אני אביא את עצמי לרוויה, זה עלול להביא למצב בו אני לא מביא את הכי טוב שאני יכול, וזה לא משנה אם זה במוזיקה או באבטחת סייבר. לעשות את זה 24/7 זה לא זה, ולכן יש דברים שמראש אני מדלל. אני מאוד נהנה מכל מה שאני עושה. בסופו של דבר השגרה הלא שגרתית שלי מתמקדת בשני תחומים, וגם בהם אני מתמקד בנישות. אני לא אפיק ג׳אז או בלוז פשוט כי אני רוצה למקד את עצמי במה שאני טוב בו, מנוסה בו עשרות שנים ואוהב כל גרם בו. אני לא עושה כל סוג של engagement, אני עושה מה שאני מכיר וטוב בו ובתוך העיסוק הממוקד אני מגוון לעצמי. המוטו שלי – לאהוב את מה שאתה עושה, לעשות את זה הכי טוב שאפשר, ולמצוא את מי שיעריך את זה.

יוסי, היה כיף לשוחח איתך, תודה על הראיון ונתראה ב-9/5 במועדון ה״הוואנה״ בהשקת האלבום החדש.