עף כמו סאסי עוקץ כמו דבורה

מרואיין: Bumblefoot

מוזיקאי העל Ron Thal, הידוע בכינויו Bumblefoot אמנם נודע במהלך העשור הקודם בעיקר בתור אחד מאשפי הגיטרה ששומרים על הגחלת בלהקת Guns N' Roses האלמותית, אך מדובר באישיות מרתקת שהיא הרבה מעבר לכך – בין קריירה עניפה הכוללת לא פחות משמונה אלבומי סולו, מספר בלתי מבוטל של סינגלים, וכלה באינספור הופעות ושיתופי פעולה – ניצב האדם שמאחורי המוזיקה, שניחן בחזון והשקפת עולם מעוררי השראה, בצניעות וביושרה אישית ומוזיקלית מהסוג שנדיר להתקל בו. לקראת הופעתו בתחילת ספטמבר לצד וירטואוז המוזיקה המקומי יוסי סאסי (לשעבר גיטריסט להקת Orphaned Land וכיום אמן סולו בפני עצמו), הזדמן לי לראיין את אותו מוזיקאי נפלא ששיריו ליוו אותי מימי התיכון ועד היום, דרך תקופות שונות – רעות וטובות כאחד. שיחה ארוכה במיוחד אך סוחפת שנוגעת באלבומו האחרון שראה אור השנה, "Little Brother is Watching" והרקע ליצירתו, על להקתו הטרייה Art of Anarchy שגם אלבום הבכורה שלה ראה סוף כל סוף אור השנה, משנתו בכל הקשור למוזיקה והתעשייה שעומדת מאחוריה, חוויות מביקוריו הקודמים בישראל וכמובן על ההופעה הקרובה – כשבכל אלו שזורים החן וההומור שלו, ומנה גדושה של חוכמת חיים מעוררת השראה. כל זאת ועוד בראיון שלפניכם.
היי Ron, מה שלומך?

טוב מאוד. האמת היא שהרגע נחתתי מטיסה של 29 שעות, כך שאני הולך לתת לך תשובות מגוחכות!

ובכן, זו הסיבה שלשמה אנחנו מקיימים את הראיון.

כן! בשביל תשובות מגוחכות! ובכן, הגעת לאדם הנכון.

ראשית כל, אני רוצה לציין שזהו תענוג גדול עבורי לשוחח איתך.

התענוג כולו שלי!

עושה רושם שאתה דיי עסוק לאחרונה. בינואר האחרון שחחרת אלבום סולו חדש בשם "Little Brother is Watching" ובמקביל אלבום נוסף עם ההרכב Art of Anarchy ביוני (בו מנגן Ron לצד חבריו Jon ו-Vince Votta, ובסיסט להקת Disturbed, John Mayer – ר.ד.), בין אלו לבין סיבובי הופעות חובקי עולם, האם אתה בכלל מצליח למצוא זמן למנוחה?

לא! לא נחתי מאז 1995!

אך אתה עדיין שמח להיות כאן! (רפרנס לשיר "Glad to be Here" מתוך אלבומו הקודם, "Abnormal". ר.ד.)

*צוחק* אני מאוד מאוד מאוד מאוד שמח להיות כאן!!

התחלתי בלציין כי "Little Brother is Watching" כבר בחוץ, בחלוף שבע שנים מאז "Abnormal" ששוחרר ב-2008 – מדוע לקח לך כל כך הרבה שנים לשחרר אלבום?

ובכן, התחלתי לעבוד על כך לקראת סוף 2007, כשידעתי שעתידה להיות לי הפסקה מסיבובי הופעות. באותה השנה היו אמורים לראות אור שלושה אלבומים – היו אלו "Abnormal", "Chinese Democracy" (אלבומה האחרון של Guns N' Roses) ולאחר מכן שחררתי EP אקוסטי בשם "Barefoot". הייתי ממשיך לשמור על הספק של מספר אלבומים בשנה, אך לאחר מכן הגיע הזמן לשוב לדרכים, כך שב-2008 ו-2009 לא הייתי נוכח רוב הזמן. את הרגעים שבהם אינני בדרכים אני מבלה בלהרביץ מוזיקה ככל שיש לי הזדמנות. זה קורה יחסית מהר, העניין הוא שאני זוכה לרגעים כאלו בערך אחת לשנתיים – ולכן ב-2011 שחררתי מדי חודש שיר חדש, כשבסופו של דבר היו לי תשעה שירים בחוץ, שיחדיו היו כמעט אלבום מלא. לא הסתפקתי ברק לשחרר את השירים עצמם – שחררתי כל שיר ביחד עם התמליל וקטעי הליווי שלו וכו'. באותה השנה עסקתי בהפקת שני אלבומים נוספים של אמנים אחרים, ולקראת סופה של אותה השנה ועד לסוף השנה שאחריה חזרתי לסיבובי הופעות. מהמחצית השנייה של 2013 הקדשתי את הזמן לנסיעות הכרוכות בקריירת הסולו שלי, שבמסגרתן גם ביקרתי בישראל בפעם הקודמת. ב-2014, ברגע שסיבובי ההופעות הסתיימו, הרבצתי אלבום נוסף. באותה השנה הספקתי לעבוד על Art of Anarchy ושירים עם DMC ו-Generation Kill, וישנם עוד הרבה חומרים נוספים בתהליכי עבודה – כך שלמען האמת זה לא שביליתי את שבע השנים האחרונות בעבודה ממושכת על הרכבת האלבום. מהרגע שניגשתי להקליט אותו עד שהוא יצא למכירה חלפו רק תשעה חודשים, וכך קורה בדרך כלל עם כל אלבום שאני מוציא, וזהו אינו הדבר היחיד שאני עושה תוך כדי – אני עובד במקביל על אלבומים נוספים ומופיע פה ושם. אני מצליח ליצור מוזיקה דיי במהירות, אלא שלא מזדמן לי לעשות זאת לעתים קרובות כפי שהייתי רוצה. מה שקוטע את העבודה הם סיבובי הופעות מרובים שמספקים הסחות דעת מרובות ובכך מונעים ממני את האפשרות להקדיש את כל כולי לעבודה על אלבום. בסופו של דבר פשוט הפסקתי עם סיבובי ההופעות ופיניתי לעצמי זמן לעבודה על האלבום.

וזו התשובה הקצרה. *צוחק*

אז היממה שלך למעשה מורכבת מ-48 שעות?

יש לי 48 שעות בשעה. במובן מסוים זו האמת, כי אתה מוכרח לחיות בתוך ההקבלות הללו, שבמסגרתן אתה עסוק במספר דברים בו זמנית – כל הזמן.

זו הסיבה שלגיטרה שלך יש שני צווארים!

בדיוק, כי אני אמור לנגן ולהקליט שני אלבומים בו זמנית. אני מוכרח לנגן כל אחד מהם על צוואר אחר באותו הזמן!

התחלנו לדבר על "Little Brother". האם תוכל להאיר את עינינו אודות התהליך שהביא אותו להשמע כפי שהוא, מבחינת כתיבה והפקה?

כל אלבום הוא פרק אחר של ספר החיים הארוך שלך, הפרק הזה הוא על השלמה וקבלה של דברים. אני חושב שזה השתקף במידה מסוימת בכתיבת השירים ובאופן שבו הם בוצעו. לא ממקום כועס, או בלתי פתיר – אלא הרבה יותר ממוקד ומכוון עם הרוח שלי, אם יש בכך הגיון. יותר במגע עם עצמי. לא שאני אומר שאני נוגע בעצמי…

אם זה מה שאתה עושה, אני לא אשפוט אותך.

אם כך, טוב שאנחנו לא משוחחים דרך מצלמה. אני חושב שבנקודה הזו בחיי, הבחירות שהייתי צריך לקחת על עצמי ומה שמתרחש בחיי הם המקום ממנו מגיעות מילות השירים. ובנוסף, ככל שהזמן חולף ואתה מקבל את עצמך יותר – קורים דברים שגורמים לכך שהכל נראה לך יפה, ואינך צריך להוכיח יותר דבר נוסף לאיש – אלא להגיע להבנה שאלו השירים וכך אני מעביר אותם הלאה. אני חושב שישנו לחץ על מוזיקאי רוק להיות קשוחים ואגרסיביים, ואינני חושב שזהו המדד לאיכות של רוק. זה לא היה מה שרציתי עבור האלבום הזה, רציתי לספר את הסיפורים בדרכי שלי, ונכון לעכשיו אינני מרגיש אגרסיבי. אני מרגיש שבא לי לתת לכל אחד בעולם חתיכת חיבוק. אני חושב שזוהי הסיבה גם לסגנון, לסאונד, להפקה של האלבום, המקום בו הוא נמצא. ניסיתי להתאים אותו לאיך שהשירים נשמעו בראש שלי. לגבי האלבום הבא? אני לא יודע, אולי אחליט לנבוח לכל אורך האלבום. הכל תלוי במקום שאליו החיים יקחו אותי. הסיפורים באלבום הזה למעשה ממחישים את אשר קרה בחיי מאז האלבום הקודם.

בעיני זה מה שמבדיל אותו מ-"Abnormal", שלעומתו כולל שירים כעוסים יותר ושירים שמכילים סרקזם.

כמעט בכל שיר ישנו המון סרקזם. אני חושב שהאלבום החדש הרבה יותר ישיר. הוא לא מתבדח על מה שלא מצחיק. הוא מציג דברים כפי שהם.

האמת היא שקראתי שבשיר הנושא ישנו איזשהו מסר חברתי, שמתייחס לאופן שבו הטכנולוגיה מאפשרת לנו כיום לצפות ולבחון אחד את השני בכל רגע נתון, להבדיל מ"האח הגדול" שכיכב בספרו של George Orwell "1984" שם ישנה ישות אחת שמפקחת על בני האדם. כאן כולנו "האחים הקטנים". זהו קונספט מאוד שונה ביחס למה שהתרגלתי אליו במילות השירים שלך.

אני בדרך כלל לא עוסק בנושאים חברתיים רציניים, הכל לרוב אישי יותר. יחד עם זאת – נושאים חברתיים הם למעשה אישיים היות ואנחנו המרכיבים של החברה. אם ישנו נושא חברתי, הרי שזהו השילוב של כולנו שיוצר אותו. אנחנו חיים בעידן בו אנו צופים בהופעה דרך מצלמה במקום להסתכל ישירות על הבמה. עולם בו אנו צורכים את החדשות, המידע והתקשורת שלנו איש עם רעהו דרך אותו חלון. זה משנה דברים. כולנו מתוצפתים. זה מוביל לסוגים שונים של לחץ. למשל אם תשאל את רוב המוזיקאים שהחלו את הקריירה שלהם לפני עידן היוטיוב, הם יודו כי כיום ישנו לחץ רב יותר בחתירה לשלמות, היות והרגע אינו באמת נגמר כשהוא נגמר. אתה אחראי לכל מה שקורה בו – אם ישנה הופעה שבה אני לא מנגן טוב – ההופעה הזו תחיה לנצח ביוטיוב. אנחנו חיים את זה, שזה בסדר. אנחנו בני אדם. זה מאלץ אותך להתמודד עם העובדה שאיש מאיתנו אינו אלוהים. אנחנו בני אדם, איננו מושלמים. אנו עושים טעויות. ואם לאנשים כלשהם ישנה בעיה עם זה – הם צריכים להעריך מחדש את האופן שבו הם מסתכלים על הבריות. אני חושב שזה דבר טוב – אני אוהב להיות בן אדם, אני לא רוצה להיות אל, אני לא רוצה להיות מושלם. אני לא רוצה להיות על הדוכן, כשלרגע אחד אתה נערץ וברגע לאחר מכן אתה נצלב. זה לא טבעי, לא כך זה נועד להיות. אני מעדיף שיכבדו אותי כאדם שמנסה לתרום משהו לאחרים, מאשר להראות כמשהו מעבר לאדם. הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות הוא פשוט להיות אדם טוב, ולהפיץ את המסר שאנחנו אנשים – האויבים והאלים שלנו אינם אובייקטים, וברגע שיבינו זאת – אנשים יתחילו להתייחס אחד לשני באופן הולם יותר.

אז במונחים שלך – היית אומר שזה הרעיון ש-"Little Brother" שואף אליו?

ובכן, "Little Brother" לוקח חתיכה אחת מהתמונה ומתמקד בה. הוא מתייחס לחלק שבו כולנו צופים זה בזה, חושפים זה את זה ושופטים זה את זה, ועושים זאת גם לעצמנו משני הצדדים של עדשת המצלמה. זה מה שמעלה את הדיון שאנחנו נמצאים בו כעת, ושאני חושב שאנשים צריכים להרגיש בנוח לדון בו. הדיון של "אוקיי, אנחנו איננו מושלמים, אז היכן זה משאיר אותנו?". בסופו של דבר, אתה מבין שאיך שאתה מרגיש זה איך שאתה שופט את עצמך. אם אתה שופט את עצמך בחומרה, כאילו שעליך להיות מושלם – זה יטריד אותך כשאחרים עושים זאת. אם אתה שופט את עצמך בקלילות ואומר לעצמך "אני רק בן אדם, אני לא מושלם, אני יכול לצחוק על הטעויות שלי ולהנות כשדברים מסתדרים", אתה תהנה כשאחרים עושים את אותו הדבר, זה לא ישפיע עליך עד כדי כך. לא תרגיש כאילו השיפוט של אחרים מגדיר את מי שאתה. אתה מגדיר את מי שאתה! אתה עושה את הבחירות עבור מי שאתה. זה עד כדי כך פשוט. זו התגובה שלנו להכל – זה מה שנחשף, איך אנחנו מרגישים כלפי עצמנו, לא רק מה שנראה מבעד לעדשת המצלמה. באמת שזה לא משנה איך מישהו אחר מרגיש כלפיך, כל שמשנה הוא איך אתה מרגיש כלפי עצמך, והאם השיפוט של אדם אחר יאמת את הרגשות השליליים שלך כלפי עצמך או לא, וזה חלק גדול מזה. בסופו של דבר טוב שיש לנו את כל הטכנולוגיה שמאפשרת לנו לשתף ולתקשר היטב כל כך הרבה וכל כך מהר כפי שאנו עושים כעת, אך כשאתה מרגיש שהמצלמה מכוונת אליך – זה מביא אותך במגע עם איך שאתה חש כלפי עצמך.

ואז יש לך את הקטע הזה אצל בני אדם – להשתמש בכוח למטרות בלתי צודקות.

הו, כמובן. כוח משחית. בהחלט.

אני מתכוון – הזכרת מקודם את החלק שבו אנשים הופכים לשיפוטיים יותר כלפי מוזיקאים בעידן היוטיוב. כשאני קורא היום בלא מעט מגזינים אינטרנטיים אני מרגיש שישנו עיסוק בלתי פוסק בכל שטות שאישיות מוזיקלית כזאת או אחרת פולטת, כל בחירה מוטעית או כל מעשה לא נאות. הרבה יותר עיסוק בנושאים רכילותיים שמאפיל על עיסוק במוזיקה עצמה.

אני חושב שאנשים רוצים בבידור שמגיע מהמבדרים שלהם, אפילו ברגעים שבהם המבדרים אינם עוסקים בלבדר. גם עכשיו, כשאנחנו מדברים – אנשים ינסו לחפש משהו בשיחה הזו שיבדר אותם. דוגמה טובה לכך – אתה מכיר את השחקן וינס ווהן?

ברור. אני אוהב אותו.

הוא משחק באינספור קומדיות. קומדיות טיפשיות כאלה. כיום הוא מככב בסדרה "בלש אמיתי". כשאני צופה בסדרה, ברגע שהוא צץ – חיוך עולה על פני כי אני מצפה לאיזושהי בדיחה – אך הוא מאוד רציני. הוא משחק דמות מאוד רצינית, אך מאחר ואני כל כך רגיל לכך שהוא גורם לי לצחוק, ברגע שאני רואה אותו אני מצפה שיגרום לי לצחוק. אני מבחין בכך לגבי עצמי כשאני צופה בסדרה. אני חושב שזה מה שקורה מנקודת המבט הציבורית – כשמישהי מבלה בחוף הים עם המשפחה, ואז צץ איזה חרא מטעם איזשהו מגזין, מצלם אותה ומפרסם את התמונות הגרועות ביותר והקהל שלו קורע לגזרים את אותה סלבריטאית כאילו שניסתה להעלות תצוגת אופנה ונכשלה. כשאתה עוסק בבידור ונתפס בעיני אחרים כמקור לבידור, אנשים סבורים שאתה אמור לספק להם בידור תמיד, גם אם אינך מנסה לבדר. אני חושב שזה חלק מהעניין, אך אני גם חושב שהתקשורת מסוגלת להיות מאוד לא אחראית ומושחתת בעקבות הכוח שניתן לה. כשאתה הולך לצטט אותי, איזשהו גוף תקשורתי עשוי לקחת את הציטוט הזה, להוציאו מהקשר, להפוך אותו לכותרת בכדי להרגיז אנשים. הם לא יקראו את הראיון, אלא רק את הכותרת, וכך יכנסו לקישור וישאירו תגובות נאצה המבוססות על מה שאני אומר. אותו גוף תקשורתי יתרצה, היות והוא יזכה בהמון הקלקות, ויגבה מהמפרסמים אצלו יותר, מאחר ויותר אנשים יחשפו למודעה הפרסומית שלהם – כי הוא לקח ראיון שאתה ערכת, ופרסם אותו באופן מקומם שמביא יותר אנשים להקליק על האתר שלו. כך זה נעשה. אז כן – כוח נוטה להשחית, ואנשים מאוד לא אחראיים עם כל קורטוב כוח שהם משיגים. כך זה עובד. אני בסדר עם זה, אני תמיד נוטה לפלוט דברים שמסבכים אותי, וברגע שאני מבהיר את עצמי, אנשים עוברים להתרכז במישהו אחר שעושה את זה. כך זה עובד. זה לא מגדיר אותי, לא משפיע עלי, זה פשוט חלק מחיי. אני בכל זאת מתעורר בבוקר ואוכל ארוחת בוקר טעימה עם אשתי, ועדיין מתרכז בליצור מוזיקה, ללמד ולעשות כל שאני יכול כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר. אני לא הולך לעצור בגלל שילד שצמא לתשומת לב משאיר תגובות גועליות באיזור המיועד לתגובות בכתבה כלשהי. זה לא באמת אומר הרבה, ואם הייתי הולך לאותו ילד עם אגרופים קמוצים ודורש ממנו לומר זאת בפני הוא לא היה זוכר שאמר זאת בכלל, כי הוא רגיל לכתוב תגובות מעין אלה. אתה לא יכול לתת לדברים כאלה להגדיר את מי שאתה, כי בסופו של דבר הם אומרים מעט מאוד בסכמה האמיתית של העולם. הנה מה שזה אומר – קודם כל, זה אומר שלאותו אדם שכותב עליך חרא יש חיים נהדרים אם הבעיה הגדולה שלו היא משהו שאמרת. הלוואי שלי היו חיים כאלה טובים. *צוחק* הדברים שמכעיסים אותי אינם נגזרת של ראיון שמישהו ערך. שנית, זהו העולם שאנו חיים בו ולכולנו ברור שהאנונימיות שבאינטרנט מולידה יותר חארות. הרי לך – הציטוט שכולם יכולים להשתמש בו! זה עובדתי שדברים שאנשים אומרים באינטרנט אינם דברים שהם אומרים פנים אל פנים, ואנשים מרושעים יותר וקלי דעת מאשר היו אם כולם היו מתקשרים פנים אל פנים, מה שהיה מאלץ אותם לשאת באחריות למה שאמרו. אני זוכר שנתקלתי בכתבה על נערה בת 13 שנאנסה, ובתגובות אנשים כתבו שזה הגיע לה בגלל האופן שבו היא התלבשה. אתה חושב שלו אותם אנשים היו עומדים פנים אל פנים מול אותה נערה הם היו ממשיכים בציד המכשפות שלהם, מכריזים שזה הגיע לה, מכנים אותה בשמות גנאי ומשליכים עוד גפרורים למדורה? לא.

אני חושב שזה הופך קל יותר כשאתה יכול לנתק את עצמך רגשית מאותו אדם.

זה בדיוק כל העניין. אנשים קלי דעת כשזה מגיע לתגובות כאלה, הם לא לוקחים בחשבון שאותו אדם שכלפיו התגובות המרושעות מופנות עשוי לראות אותן, והם אף לא זוכרים שכתבו אותן כי הם מבלים את עיקר זמנם ברשת באמירות גועליות. הנקודה היא שהדברים הללו במקרה הטוב מגדירים את מי שכתב אותם, לא אותך. אני בסך הכל מוזיקאי שמסתובב בעולם, מנסה לשמח אנשים, מוסיף אמנות לעולם, ושר לילדים שירי ילדים. אתה, אדוני, בתורך טרול אינטרנט! אז מי אמור להרגיש רע ביחס לעצמו? אתה, שאומר דברים רעים על זרים, אתה, שיש לך את כל המידע בעולם בקצות אצבעותיך ובוחר לעשות בו שימוש בכדי להעליב זרים. זו הנקודה שלי ב-"Little Brother is Watching" – זה לא מה שמגדיר אותך, אך זה מאלץ אותך להתמודד עם מקרים כאלה. זה למעשה "מי אני כשאני מובא לשיפוט?". זה גורם לך להסתכל על עצמך ולשפוט את עצמך גם, וזה מביא אותנו לשורש הבעיה.

אני חושב שניתן להבחין בכך גם בקליפ ששוחרר עבור שיר הנושא, שביימה Gabriella Loutfi. אתה מגלם בו מעין דמות בסגנון פרעה, שאינה שבעת רצון ממבדריה וגוזרת עליהם מוות בשל כך.

כן, מישהו שמעוניין בסיפוק מיידי. זהו למעשה 1984 – רק לפני הספירה. זהו נושא על-זמני, כשיש לך קבוצת אנשים שמהווים חברה מסוימת – כך אנחנו מתנהגים. תמיד. זה בטבע שלנו. אין מה לעשות – אנחנו ישויות לא מושלמות. הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות הוא להוכיח את עצמנו בכל פעם מחדש באופן אינדיבידואלי.

אז כיצד הייתה החוויה שבלגרום לקליפ הזה להתרחש? אחרי הכל מדובר בקליפ מאוד מיוחד ומעניין.

תודה! אני מאוד נהנה ליצור קליפים. זה מוסיף משמעות ויזואלית להכל, שמיישרת קו עם המוזיקה. עשינו שני קליפים גם עם Art of Anarchy באוקטובר האחרון. אני עובד על קליפ נוסף שהולך להיות סוער יותר, שצולם בארבעה לוקיישנים שונים. אני מאמין שיש לו משמעות רוחנית והיסטורית חזקה, והמקום הראשון שאני אצלם בו יהיה ישראל!

קראתי היכנשהו שבהגיעך לברזיל במסגרת אחד מסיבובי ההופעות שלך עם Guns N' Roses, יצא לך להיות נוכח בתערוכה של David Bowie, חוויה שלדבריך האיצה את תהליך הכתיבה של האלבום האחרון. כיצד הגיעה לידי ביטוי ההשראה שזכית לה בעקבות אותה תערוכה?

אתה יודע, תמיד הייתי מעריץ של David Bowie, וכשהזדמן לי לראות במרחק נגיעה את הביגוד, את הרעיונות לעטיפות וחוברות מילים לאלבומים שצוירו ביד, את המכונה הממוחשבת שהוא הכין על מנת להעלות צירופי מילים אקראיים שיקחו אותו לכיוונים בלתי צפויים מבחינה לירית, קטעי וידאו שיצר, תצוגות מעין אלה – הן הציתו בי מחדש את אש היצירה, שאני מוכרח להודות שבמהלך סיבובי ההופעות קצת כבתה, היות שבמהלכם התחלתי להרגיש קצת כמו מכונה, שתועלתה באה לידי ביטוי בלנגן פיזית, במקום שארגיש כמו ישות יוצרת. אני צריך ליצור – זה אני. ישנה מגבלה לעד כמה אתה יכול להרשות לעצמך להיות יצירתי כשאתה מנגן את אותו השיר מדי ערב, כחלק מלהקה עם שירים שנכתבו לפני תקופתך – במרבית החומר שאתה מבצע אינך בעל הזכות לומר "היי, בוא נוסיף עוד בית" או "בוא נרחיב את החלק הזה ונג'מג'ם עליו" או דברים בסגנון. ישנן מגבלות. משנחשפתי לכל החומר היצירתי בתערוכה המדוברת, מצאתי את עצמי מתחיל לכתוב שוב תוך כדי סיבוב ההופעות – כתבתי וכתבתי, כאילו שישנו מנגנון בראש שלי שמקליד מילים ומצרף אותן יחדיו. מעולם לא יצא שממש כתבתי חומר במהלך סיבוב הופעות מעבר לשברי רעיונות קטנטנים. אז כן, אפשר לומר שהתערוכה הזו הוסיפה המון תאוצה וכוח לאנרגייה היצירתית שלי.

שמעת את זה, David Bowie?!

*צוחק*

רציתי בנוסף גם לשאול – כמה מאלבומיך הקודמים דוגמת "Hands" ו-"Normal" ידועים בין השאר בסיפורים מגניבים שהעניקו בסיס מסוים ליצירתם, האם ישנו מאורע שהתרחש בטרם או במהלך "Little Brother" שהעניק איזושהי תאוצה ליצירת האלבום?

המון דברים, כן. מאחורי כל שיר יש משהו, בהחלט. אם זה לא היה כך, לא הייתי מרגיש כאילו שעלי לספר את הסיפור. הרצון לחלוק שיר דומה לצורך לספר לחבר טוב או לקרוב משפחה אודות משהו שחווית ביומיום, בנימה של "הו, שיט. לא תאמין מה קרה הרגע!". אני חושב שהמאורע הראשון היה שאובחנתי בסרטן. אני זוכר שכשזה קרה, נהגתי בחזרה הביתה לאחר ביקור אצל הרופא, ותוך כדי נהיגה התחלתי לשיר לעצמי בקול רם את השורות שהמצאתי תוך כדי נהיגה, שלימים הפכו להיות מילות השיר "Clots" – "The clots, they never stop, they barricade my veins". הקלטתי אותם בסלולרי שלי ולאחר מכן כתבתי אותם. זה היה השיר החדש הראשון שנכתב במיוחד עבור האלבום הזה. היו לי רעיונות לשירים שישבו אצלי במשך כשנה ויותר, ואלו נותרו בלתי גמורים, ממתינים לרגע הנכון כדי שארחיב אותם ואהפוך אותם לשירים. אז אלו סוג הרגעים שכמוזיקאי, במקום הצורך לספר רק למשפחה שלך – אתה מרגיש צורך לספר לעולם, אתה רוצה לשתף את הסיפור בסקאלה רחבה יותר, במובן שבו יש לו יותר ממימד אחד. מעבר לליריקה והמסר, ישנן המלודיות וישנו פשוט הוייב של השיר והאנרגיה המגולמת בו. כל אלו מעבירים את הסיפור באופן שהוא מעבר למילים, ואתה מרגיש שאם אינך מספר אותו באופן הזה, אינך באמת מספר את הסיפור. אתה נשאר חד מימדי אם אתה רק מגולל במילים את אשר התרחש. זה חייב להיות צבעוני יותר. אני חושב שכך מוח של אמן עובד – הוא מוכרח ליצור משהו מתוך זה.

אני חושב שזה חלק ממה שכל כך מדהים באלבומים שלך. כל אחד מהם מרגיש כמו הרפתקאה שונה.

הם כך, וכך הם אמורים להיות. האין החיים כאלה? אם אתה מסתכל על דיסקוגרפיה של להקה, זוהי למעשה הביוגרפיה של חבריה, החיים שלהם. מימי צעירותם עד לזקנתם וכל מה שעבר עליהם, וראה אותם גדלים ומתפתחים, וזה למעשה כך, וכך זה גם אמור להיות. אם אתה מספר את אותו הסיפור עשר פעמים אחת לשנתיים – זה לא לחיות, זה לא לשתף.

להקות מסוימות עושות גם את זה, לצערי.

ובכן, הן צריכות לצאת החוצה ולחיות יותר. *צוחק*

הזכרת קודם את הסינגלים ששחררת בשנת 2011 לרכישה דיגיטלית בלבד. חלקם היו קאברים וחלקם שירים מקוריים. מדוע למעשה החלטת לשחרר אותם דווקא כך, ולא בצורת אלבום או אוסף?

הרגשתי שתשעה שירים לא היו מספיק בשביל דיסק. בהתחלה חשבתי לעצמי לשחרר את השירים הללו ביחד עם חומר שלא שוחרר בעבר כדי להשלים אלבום, אך לא הזדמן לי לעשות זאת מפאת מחסור בזמן, ובהמשך החלטתי להתמקד בחומר יותר עדכני שהפך להיות האלבום האחרון. אולי בעתיד אחליט לשחרר את השירים הללו בפורמט שהוא אינו דיגיטלי בלבד, פורמט כמו דיסק או תקליט, שאינו רק סטרימינג או קבצים, כחלק מאוסף או משהו כזה.

באופן אישי, תמיד הערכתי את הפורמט הפיזי הרבה יותר מאת זה הדיגיטלי.

ובכן, כי זה אמיתי. אתה יכול לאחוז ביצירה בידיך, אתה יכול לראות אותה מבעד לעיניך ולא רק באמצעות מסך. יש לכך ערך נוסף מעבר למוזיקה, זה פשוט אומר יותר.

בנוסף לכך, יש משהו באלבום פיזי שיש בו תחושה של מוצר שעומד בפני עצמו, ולא סתם כחלק ממאגר ספריות של קבצים. זו אחת הסיבות שקיויתי עוד בזמנו שתשחרר את השירים הללו כאלבום.

בשלב מסוים זה יקרה.

אני אזכור לך את זה, רק אומר.

כן! תדאג להזכיר לי אם אני במקרה שוכח לעשות את זה.

בוא נדבר על Art of Anarchy. כיצד קם ההרכב?

זה החל עם חברות מרובת שנים עם Jon ו-Vince שהקימו את הלהקה. היו להם כמה להקות מאז שהיו מתבגרים, הם היו מקליטים אצלי, והייתי מפיק ומעבד את החומר שלהם. הפעם הם החליטו שהם רוצים לעלות שלב עם מה שהם עושים, להקים חברה מוזיקלית משלהם ולשחרר דברים. נכון שבסופו של דבר הלכנו עם חברת תקליטים, אך הרעיון המקורי היה להוציא את החומר באופן עצמאי דרך החברה שלהם. לפני כארבע שנים התחלנו לעבוד על זה, להקליט שירים שהם כתבו ואני הפקתי והוספתי להם גיטרה, כשלבסוף הפכתי לחבר בלהקה. לאחר כשנה, הצלחתי למצוא זמן ולעבוד איתם בין סיבובי ההופעות, מאחר והם היו מאוד סבלניים ביחס ללוח הזמנים שלי. בסביבות 2012-2013 חיפשנו מוזיקאים נוספים שיקחו חלק בהרכב, ו-Scott Weiland (לשעבר סולן Stone Temple Pilots, Velvet Revolver ועוד – ר.ד.) החל בלשיר בשיר שהוא כתב, 'Til The Dust is Gone שיצא מצוין, וכך הוסכם שנמשיך איתו בכל שאר האלבום. לאחר שכבר היינו ארבעה חברים בלהקה, הצטרף אליה גם John Mayer על הבס. הוא הגיע לאולפן ובילה שלושה ימים בלהקליט את כל קטעי הבס. Scott הקליט בקצב שלו, במרחב הבטוח שלו, באולפן שלו, עם הצוות שלו. הוא היה כותב, מקליט ושולח לי את הקטעים, וכך זה היה. כל זה נעשה בין סוף 2013 לתחילת 2014. שחרור האלבום נדחה בשנה בכדי לאפשר ל-Scott לעבוד על אלבום הסולו שלו, Blaster. לא רצינו שפעילות הפרויקט תתנגש איתו, אז עיכבנו אותו עד שלא יכלנו לעכב אותו עוד, ובסופו של דבר צילמנו קליפים והכרזנו על קיומו של ההרכב הזה מוקדם יותר השנה. שחררנו טיזר, ומאוחר יותר גם את הקליפ וסינגל לרדיו, שחררנו את האלבום לשמיעה ולאחר מכן גם קליפ נוסף, כש-Century Media מפיצים את האלבום באירופה ובארה"ב ו-Sony מפיצים אותו ביפן. Scott המחיש באופן ברור שהוא מעוניין להתמקד בקריירת הסולו שלו, ואם זה מה שהוא רוצה – אני מכבד את זה. חשוב שהוא יהיה מרוצה ויעסוק במה שחשוב לו כאמן, ואני לחלוטין מבין את זה. כל זה היה פרק 1, שהחל באלבום החלומות של האחים שאותו הם התכוונו לשחרר עצמאית, וגדל לכדי להקה שחתומה בחברת תקליטים, כשכרגע אנחנו מתקדמים לפרק 2! נתנו לזה לגדול ואנחנו לא מתכוונים להפסיק. בפרק 2 אנחנו מתכוונים לעשות כל מיני התאמות ולהקליט מוזיקה חדשה ולהופיע.

אני מקווה מאוד שתצליחו למצוא לעצמכם זמר מתאים, ואם לא – תמיד יש אותך, לא?

האמת היא שהציעו לי את האפשרות הזו, אפילו המנהל שלי שאל אותי "מדוע שלא תשיר אתה?", אך עבורי, ההרכב הזה נוצר כבעל חמש גפיים. אם אחת הגפיים תאבד, זה יהיה כמו כלב בעל שלוש רגליים שמנסה לרוץ כשלמעשה נועדו להיות לו ארבע רגליים. עבורי Art of Anarchy היא אותו הדבר, היא נועדה לכך שיהיה לה סולן – ויהיה לה.

ובכן, אני סומך עליך בתחום הזה. העניין הוא שיוצא שאנשים תמיד מתייחסים אליך כנגן גיטרה בעיקר, כשמעבר לכך אתה גם זמר מעולה.

אני שר זמן רב יותר משאני מנגן על גיטרה. אני מתפקד כסולן כבר עשרים שנה במוזיקה שלי, ואף יותר מלפני שהתחלתי לשחרר מוזיקה. אני חושב שבגלל שבסיטואציות בעלות פרופיל גבוה אני רק מנגן על גיטרה, הגיוני שאנשים ישערו שזה כל מה שאני עושה – שאני מנגן גיטרה וזהו סוף הסיפור. אני חושב שהמון אנשים לא ידעו שאני גם כותב, מקליט, משחרר מוזיקה ושר, וגם לוקח חלק בהמון שיתופי פעולה עם מוזיקאים אחרים שאותם אני בין השאר גם מפיק, בנוסף למוזיקה עבור תוכניות טלוויזיה, סרטים ומשחקי וידאו. אני מוביל דרך חיים מוזיקלית מרובת פנים, וכל החיים שלי נבנים לקראת זה. אני לא רק מנגן בגיטרה. כמובן שאין דבר רע בלהיות רק נגן גיטרה, אך עבורי זה לא מסכם את כלל הפעילות שלי, אני עושה הרבה מעבר לזה. אני חושב שגם אנשים שהם לכאורה רק נגני גיטרה עושים הרבה יותר מזה. אם אתה מסתכל עמוק יותר, יש בבני אדם הרבה יותר ממה שאתה רואה על הבמה. אצל כל מוזיקאי בדרך כלל יש הרבה מעבר.

על פי לוח הזמנים שלך, עושה רושם שקריירת הסולו שלך בועטת יותר מאי פעם. איך ההרגשה להקדיש את את מירב זמנך לקריירת הסולו שלך לעומת סיבובי הופעות ונטילת חלק בלהקה גדולה יותר?

אני שמח על ההזדמנות שיש לי לעשות הכל. הנה הדרך הכי נכונה לנסח את זה – אני חושב שאתה צריך לשאול את עצמך מדוע בחרת להיות מוזיקאי, והאם מה שאתה עושה מגשים את המטרה הזו. כמובן שיש הרבה מעבר לכך, זה לא כל כך פשוט. אך זה חלק גדול מהעניין – מה אני מדמיין את עצמי עושה כמוזיקאי. כשאתה מזדקן ונזכר שוב בהיותך בן תמותה לעתים קרובות יותר, השאלה הזו הופכת לחשובה יותר. אתה יודע שכשתמות, מה שיסב לך שלווה הוא שהצלחת להעניק איזשהו ערך מוסף, שהצלחת לחולל שינוי מהותי שיחייה אחריך, שתרמת לעולם ולאנשים שבו בדרך שממנה הם ירוויחו לאחר שתלך. זו חלק מהמוטיבציה שלי, כמוזיקאי, לעשות את מה שאני עושה. זו הסיבה שאני מקדיש יותר מהזמן שלי לצדקה וללימוד – כדי לחולל שינוי. אפילו בהפקה זה קיים – כי המשמעות של הפקה היא לסייע לאנשים עם חייהם המוזיקליים ולעזור להם להשיג את המטרות שלהם. עבורי מוזיקה אינה משהו שאתה עושה עבור עצמך, היא תקשורתית – וזו המשמעות של להיות אדם. זו הסיבה שבגינה אני עושה את אשר אני עושה, זה מה שאני אמור לעשות, ואם אינני עושה זאת – אני מרגיש שאני מבזבז את זמני כמוזיקאי. לנגן בהופעה ענקית זה נהדר, ואתה גורם לאנשים לשמוח גם כן, אך בשלב מסוים מגיעה הנקודה שבה אתה צריך להחליט מה תעשה עם חייך – ולכאן החיים המשיכו בסופו של דבר. אני החלטתי שאני הולך לעסוק במה שבאמת משנה, ומה שבאמת משנה עבורי הוא להיות יצירתי ופרודקטיבי, להפיק וללמד ולעשות כל שביכולתי למטרות נעלות. זו העשייה שאני רוצה לבלות בה את רוב זמני כמוזיקאי. עשיתי הכל מהכל כדי לדעת מה משנה לי ומה לא, ומה שאני רוצה הוא לעשות מוזיקה עם אנשים שאני אוהב ואוהבים אותי, בידיעה שמה שאנחנו עושים משמח אנשים, ושכל זה יחיה גם אחרינו. כשאני אומר זאת אני לא בהכרח מתכוון שהשיר שלנו יהיה נצחי ויושמע בכל עת, אלא שהתוצאות מהמאמצים שלנו כמוזיקאים תהיינה חיוביות והשפעתן על הזולת תתקיים לאורך זמן.

אני חושב שעצם הסיבה שאנחנו משוחחים כרגע משמעותה שבחרת בהחלטה הנכונה במסלול הזה.

תודה לך.

בהמשך לדיון אודות הקריירה שלך – ידוע כי הופעת באינספור אירועים במהלך חייך. האם ישנם כאלה שממש נחקקו בזכרונך באופן מיוחד?

ישנם כל כך הרבה. כולם בסופו של דבר מעניינים. ישנם כל כך הרבה פסטיבלים באוויר הפתוח במקומות אקזוטיים, כמו Exit Festival בסרביה. אני גם זוכר בבירור גם את ההופעה שלנו בישראל ביולי 2012. אני זוכר הכל בדרך זו או אחרת. אני זוכר שבשנת 2000 ניגנתי באירוע שהתקיים על ספינה קטנה בנהר, ואני זוכר שבגיל תשע ניגנתי את Stairway to Heaven בתחרות כשרונות בבית מלון בשנת 1979. אני עד היום זוכר איך הבמה נראתה ואת תחושת הלחץ. מכל הופעה אתה זוכר משהו. אז כמובן שיש את ההופעה שלנו ב-Madison Square Garden בניו יורק, שם ראיתי את ההופעה הגדולה הראשונה שלי – Kiss, היה מאוד מיוחד עבורי לנגן במקום הזה. זה לא נגמר, ואלו לאו דווקא הופעות האצטדיונים הענקיות שאתה בהכרח זוכר – המשמעות של זה היא שחיית את החיים כמו שצריך. זה לא על יוקרה ועל ואנים גדולים ונוחים. זה לא על החרא הזה, אלא על הרגעים שיוצאים מן הכלל. הייתי אומר שאם כלל ההופעות שלך הן הופעות אצטדיונים ענקיות, לא באמת חיית. אתה חי רק אם לקחת חלק בהופעות כאלה לצד מופעים בחצר האחורית, במועדונים מלוכלכים ומסריחים, בחתונה או שתיים, ו… אתה יודע, הכל. ככל שהחוויות שלך מגוונות יותר – הרי זה לטובה. בעיקר כל הדברים המוזרים שאתה לא באמת יכול להעלות בדעתך – אני זוכר שהיה מופע אחד ב-2001, שהתקיים בעיירה על איזה הר שלקח לנו כעשר שעות להגיע אליו, שהייתה מלאה בטיפוסים עם ראסטות שאימצו את התרבות הג'מייקנית, רק שהקטע הוא שכולם היו צרפתים ולבנים. באמצע ההופעה הם שרפו ערימה ענקית של חשיש בגובה של כשלושה מטרים. אתה תמיד זוכר את הדברים הכי מעניינים שמתרחשים בהופעות.

כמי שחי את החלום של לא מעט גיטריסטים, מהם הטיפים שלך לנגנים מתחילים? מלבד להתאמן כמה שיותר, כמובן.

טיפים למתחילים… יש המון! אני יכול לתת אלף טיפים. בוא נראה… איפה נתחיל? תכתבו כמה שיותר שירים, לעולם אל תפסיקו לכתוב. תכתבו בקביעות, לכתוב שירים זה לעולם לא בזבוז זמן גם אם איש אינו שומע אותם. זה בונה משהו בכם שהופך אתכם לאמנים ומוזיקאים מוצלחים יותר, לא משנה מה תחליטו לעשות עם חייכם המוזיקליים.

מה עוד? אתם צריכים להיות טובים מספיק רק כדי לנגן את השירים שלכם היטב. אל תדאגו לגבי מה שאינכם מסוגלים לנגן, תכתבו שירים שמראים מי אתם, ברגע שאתם מצליחים לנגן אותם כמו שצריך – אתם טובים.

אל תאמינו לדברים הרעים או הטובים – תשארו מקורקעים, תזכרו שאתם עובדים קשה, והמטרה שלכם היא לעשות מה שאתם אוהבים ולחלוק את מה שאתם אוהבים, ולשמח אנשים כפי שהמוזיקה משמחת אתכם. פה קבור הכלב. העיקר הוא לא תשומת לב, לא אגו, לא כסף ולא להשיג זיון. העיקר הוא לשמח אנשים. זה אמור להיות הפוקוס שאתם מחוברים אליו – כי כל השאר מושחת ויפריע לכם בדרך.

תקפידו על זמנים. אל תאחרו לחזרות, לדיונים, להכל – תמיד תגיעו בזמן. לאחר פירושו להגיד למישהו "לך תזדיין, לא אכפת לי ממך. החיים שלך לא בראש מעיני". אל תעבירו מסר כזה, בעיקר אם הוא לא נכון – וכן אכפת לכם מאותם אנשים. אז תגיעו בזמן, כי זמן של אנשים הוא חשוב. הזמן הוא הכל – הוא הדבר היחיד שאנחנו לא מקבלים בחזרה. כסף בא והולך, זמן רק הולך – אז אל תבזבזו לאחרים את הזמן, הוא הדבר יקר הערך ביותר שיש להם.

זה נכון. כיצד אתה היית מתאר את הדמות המורכבת הזו, הידועה יותר בשם Ron Thal, מנקודת מבט חיצונית?

*צוחק* אני מורכב?! אני רק עבודה בתהליך, כולנו בני אדם וכולנו מנסים ללמוד מה שאנחנו יכולים ומשתדלים שלא לחזור על אותן הטעויות ולהיות חלק טוב יותר מהאנושות – אני רק עוד אחד מאלה. איך הייתי מתאר את עצמי לו הייתי מישהו אחר? בחור מזוקן עם גיטרה מצחיקה. אני לא יודע, כי אנשים רואים דברים שמבוססים על נקודת המבט שלהם, אני מכיר את עצמי טוב מדי ולכן קשה לי לענות על השאלות הללו, כי התשובות שלי תהיינה משהו כמו "אני זה שמחרבן יותר מדי כשהוא שותה יותר מדי חלב"…

זה קורה גם לך??

*צוחק* אתה מבין מה אני אומר? קשה לי לראות את פני השטח. אני מניח שהייתי מתאר את עצמי כמישהו שרוצה לסחוט כמה שיותר מוזיקה מגוף אחד, מישהו שרוצה לחלוק כמה שיותר מוזיקה שאני יכול כל עוד אני יכול.

כיצד אתה שולף את הביטויים השנונים הללו?

כי זו האמת. קל מאוד לשלוף את המילים הללו כשזה מה שאתה חושב ומרגיש. האמת שואבת ממך הרבה פחות מאמץ, וזה קל הרבה יותר לדבר כשאתה לא שומר על מוצא פיך ואתה פשוט כנה. אני מאוד גרוע בבולשיט. אני לא טוב בלהגיד לאנשים את מה שהם רוצים לשמוע, מעולם לא הייתי, ואני לא שואף להיות טוב בזה. אני מעדיף שישנאו אותי בשל הכנות שלי – בשל מה שאני מרגיש, מה שאני חושב ומה שחוויתי – מאשר לשקר. ישנם אינספור מוזיקאים, בדרנים ופוליטיקאים אחרים שיתנו שקר למי שמחפש כזה. כאלה שיגידו לאנשים מה שהם רוצים לשמוע, כדי שהם יוכלו לחיות בעולם של מסתורין, אבל אני לא טיפוס כזה. אפילו כשאני אומר משהו שגורם ליותר נזק מתועלת. כמובן שאני משתדל להיות כנה מבלי להיות פוגעני, אבל תמיד יהיה מישהו שיעריך את הכנות שלי לצד מישהו אחר שעשוי להתבאס בעקבות מה שאמרתי.

נראה שקיבלתי את התשובה לשאלה הקודמת שלי.

*צוחק*

ככל שהאלבומים שלך התקדמו, עברת בין אפיסודות מוזיקליות שונות, בין אם מדובר בסגנון הגראנג' של "Hermit" עד לפאנק רוק של "Abnormal", מה היו ועדיין ההשפעות המוזיקליות עליך, אז והיום?

ובכן, תמיד נשארתי נאמן למוזיקה שעל ברכיה גדלתי בשנות השבעים – הרוק הקלאסי, הפאנק ומטאל אולדסקול. אלו היוו את הבסיס, אבני הבניין המושרשות עמוק אצלי. מאז הספקתי לחקור את הג'ז ומוזיקה קלאסית, וכל סוג אחר של מוזיקה שיכלתי להגיע אליו. הבסיס שלי תמיד נשאר שם, הוא העוגה עצמה – כשהציפוי שלה תמיד משתנה מדי פעם. אני חושב שככל שהזמן התקדם, זה הפך להיות פחות סביב הפרוגרסיב המצועצע, אלא יותר נגע בגרעין של המוזיקה שאהבתי שהביאה אותי לאהוב מוזיקה. אני חושב שב-"Normal" ו-"Abnormal" נגעתי יותר בפאנק והרוק הקלאסי עליהם גדלתי, ואפילו באלבום האחרון, "Little Brother", יש יותר מהצד של Queen, David Bowie ו-George Harrison מאשר מה-Sex Pistols וכו' – אך גם באלבומים האלה אתה יכול לשמוע רמיזה מסוימת ל-Iron Maiden שמתחבאת לה שם.

כמי שחווה את תעשיית המוזיקה אז והיום גם כאמן סולו וגם כחלק מלהקה גדולה וידועה, האם עוד נותר בה מקום לצמיחה עבור מוזיקאים טריים?

בהחלט יש, אני חושב שהאופן שבו זה צריך לקרות כיום הוא כשמעריצים מבחינים באמנים טובים, הם מפיצים את הבשורה בין איש לרעהו. התמיכה הופכת להיות הרבה יותר ישירה, וברגע שהם לא צריכים יותר מזה, הם מתחילים לזכות בכל מה שהם לא צריכים. זה תמיד היה כך, לרוב. זה בהחלט קשה יותר למצוא דברים, כי יש יותר מדי מהם. עצם היכולת להפיץ את המוזיקה שלך כיום היא נפלאה, זה משהו שחלמתי עליו כל חיי ותמיד קיוויתי שזה יקרה – שהמחיצות תיפולנה, ולא נהיה תלויים בחברות תקליטים ובתעשיית המוזיקה, ושמוזיקה תהיה מערכת יחסים ישירה בין האמנים למאזינים – ויש לנו את זה כיום. האתגר כיום כבר אינו נעוץ באתגר של ליצור מוזיקה, אלא בכך שלמאזינים יש כל כך הרבה אפשרויות, שזה מעלה את הרף לנקודה שבה ישנו יותר צורך בכישרון להתבלט מאשר בכישרון ליצור מוזיקה. יכולים להיות מיליונים שיוצרים מוזיקה, אך אלו שמבחינים בהם הם אלו שמסוגלים ללכוד את תשומת הלב רק בכדי שידעו על קיומם. אז מי שמוכשר בתחום של יחסי ציבור ושיווק הוא זה שיצליח להתקדם, כי כולם יכולים להשיג את המוזיקה של כולם – זו כבר אינה הבעיה יותר, זה כבר לא עניין של לחתום בחברת תקליטים – כל אחד יכול ליצור מוזיקה, כל אחד יכול לשחרר מוזיקה, וכל אחד בעולם יכול להשיג את המוזיקה הזו. האתגר הזה כבר מאחורינו. האתגר הגדול למוזיקאים כיום הוא איך לגרום לאנשים לדעת על קיומך.

וכיצד אמן יכול להתעלות מעבר לקשיים הללו, לדעתך? האם הכל מסתכם בשיווק, או שיש משהו מעבר?

דרך אחת – וכאן אני אצטט את השחקן והקומיקאי Steve Martin – "היה כל כך טוב עד שהם לא יוכלו להתעלם ממך". זו בעצם הדרך העיקרית – תהיה מספיק טוב בכדי שכל מי שיראו אותך ירוצו לספר לחברים שלהם, כדי שיחוו את החוויה ויאזינו לך ויגיעו להופעות, ואז הם יביאו את החברים שלהם, ואלו את שלהם. כך, כשאותו אומן מופיע בכל מקום אפשרי ומשחרר קטעי וידאו – יהיו יותר ויותר אנשים שירצו לשתף את מה שהוא עושה. האמת היא שיש כל כך הרבה כישרונות אי שם בכל רחבי העולם, וישנם אנשים שראויים לכך שישימו לב אליהם וראויים להיות חלק מחייהם של אחרים, ושתהא להם האפשרות לשתף את מה שהם יוצרים – אך ישנם כל כך הרבה כאלה, שאפילו מתוכם קשה להתבלט. יש המון כישרון, וניתן לשתף אותו – שזה נפלא. אך מאחר וכיום קשה להתבלט, אני חושב שכדאי לאנשים להשקיע יותר מאמץ בחיפוש אחר מוזיקה חדשה. במקום לחכות שהאמן יגיע אליך – למה שלא תלך על משהו אקראי? תבחר במדינה אקראית, וחפש עליה משהו ב-Google כמו "עשרת להקות המטאל החדשות הטובות ביותר" או "עשרת להקות המטאל הלא ידועות הטובות ביותר" למשל. תזרום עם התוצאות, קח לעצמך חצי שעה – ותגלה מה מחכה לך שם. אם תעשה את זה אחת לשבוע – אתה תהיה מומחה ללהקות בכל רחבי העולם, ותמצא דברים נהדרים.

אני מוכרח להגיד לך ששמעתי על Bumblefoot לראשונה לפני כעשור, כשבן דוד שלי שלח לי שיר שלך דרך תוכנת ה-MSN Messenger, ומשם זה התחיל עבורי. בתחילה האזנתי לאלבום "Uncool" ואז עדיין לא התחברתי אליו. התחברתי יותר ל-Bumblefoot דרך "Hermit" ולאחר מכן "Hands" ואז ל-"Normal" ולבסוף התחלתי לאהוב גם את "Uncool". אני חושב שזו דוגמה להשפעה החיובית של האינטרנט והאפשרות לשתף מדיה, מאחר ותודות לאלו – שמעתי עליך, קניתי את הדיסקים שלך, ובזכות אלו אני משוחח איתך כרגע.

נהדר! בזמנו הייתי תומך נלהב של Napster. היו לי כל מיני קטעים שרציתי לשתף של סינגלים שקידמתי עבור הרדיו, הייתי שומר כל מיני קטעים מהופעות חיות שלא נכחו באלבומים, וכל חומר שלא שוחרר קודם לכן שהיה בידי, ואת הכל שמרתי על מחשב שהיה מחובר ל-Napster בכל שעות היממה בכדי לשתף. עבורי זו הייתה הטכנלוגיה הפנטסטית ביותר, שטמנה בחובה כל כך הרבה אפשרויות ופוטנציאל. אז כן, אני לגמרי בעניין.

כן – רק שהנטייה של חלק גדול מהאמנים לרוב היא לראות את כל הנושא באור שלילי, בגלל כל אשר כרוך בהורדות פיראטיות. חצי מאוסף הדיסקים שלי לא היה כאן אלמלא הייתי מגיע למוזיקה הזו באמצעות הורדה מהאינטרנט, שחשפה אותי לאינספור אמנים שלא ידעתי על קיומם קודם לכן, ואחד מהם היה אתה.

מגניב ביותר. העניין לגבי פיראטיות הוא כזה: אני זוכר לגבי אחד מהאלבומים ששחררתי שהייתה כמות מסוימת של אנשים שרכשה אותו, ולאחר מכן כשנכנסתי לאחד מאתרי ה-Torrent ראיתי כמאה אלף הורדות שלו, וחשבתי לעצמי: "וואו, אם כל אותם אנשים היו קונים את האלבום שלי, כמות המכירות שלו הייתה עולה בעוד כמאה אלף" – אבל העניין הוא שלא כל אותם אנשים היו קונים את האלבום. זה כמו במקרה של סמפלים בחינם – אם אנשים באמת אוהבים את זה, הם יקנו את זה. אם הם לא אוהבים את זה, אתה לא יכול להכריח אותם לקנות את האלבום מחוסר ברירה. מה שקרה בימים עברו הוא שהיו מקליטים את השירים על קסטות ומעבירים אותן מאחד לשני, וזו הייתה הגירסה הישנה של פיראטיות בשנות השבעים והשמונים. זה לא שאנשים ניסו לגנוב, הם פשוט רצו לשתף. באופן שבו הקלפים נפלו – עם הטכנולוגיה, תעשיית המוזיקה, ההורדות והכל – לטווח הרחוק, הורדות פוגעות באנשים. זה יכל לעבוד אם המערכת הייתה ערוכה לתמוך בזה כמו שצריך, כשכולם היו משלבים זרועות זה עם זה במקום להלחם בזה. היום פחות אנשים מורידים באופן לא חוקי ויותר מאזינים למוזיקה בסטרימינג, בספוטיפיי או ביוטיוב, בזמנו היה גם את פנדורה. זה לא שאנשים מחפשים לגנוב, הם פשוט מחפשים דרך נוחה להאזין למוזיקה שהם רוצים להאזין לה בכל זמן נתון. הם ישמחו שהאמן ירוויח מזה, הם לא רוצים לקחת משהו ממישהו אחר. הם רק רוצים את מה שהם רוצים. אני חושב שזה תלוי בתעשיית המוזיקה להבין כיצד זה יכול להיות מצב שממנו כולם מרוויחים. הצרכן אינו האויב, הצרכן שולח מסר חשוב לתעשיית המוזיקה – "כך אנחנו רוצים לצרוך!", ותעשיית המוזיקה צריכה לחשוב על דרך לתת ללקוחות שלה את מה שהם רוצים בדרך שבה כולנו עדיין נשרוד, ונוכל להמשיך להעניק לצרכן את המוזיקה שהוא צורך.

מה שקורה כיום הוא שחברות תקליטים אינן מרוויחות ממכירות, אמנים אינם מרוויחים ממכירות, וחברות תקליטים אינן יכולות להרשות לעצמן לתמוך בסיבובי ההופעות של האמנים ואמנים אינם יכולים להרשות לעצמם לצאת לסיבובי הופעות. אין תזרים של הכנסה לאמנים – אלא אם אלו מחליטים על קמפיין מימון קהל, שנראה כיום כמו הדרך היחידה שבה אמן יכול להרשות לעצמו להמשיך ליצור את המוזיקה שכולם צורכים. בימים ההם המעריץ היה רוכש את האלבום מחברת התקליטים ובכך מחזיר להם את ההוצאות שאפשרו את יצירת האלבום והלהקה הייתה מרוויחה אחוז קטן, אם בכלל, מנתח המכירות, כשמרבית הרווח היה האפשרות להמשיך להתקדם ולזכות במימון לסיבוב הופעות, שם התאפשר לחברי הלהקה להרוויח כסף ממכירת מרצ'. בשני העשורים האחרונים, כשאני שואל חברי להקות איך הם מתפרנסים, הם משיבים לי "אני מוכר חולצות". *צוחק* כך להקות שורדות, זוהי הכלכלה של עסקי המוזיקה. אם אמנים לא היו אוהבים מוזיקה הם לא היו עושים אותה, הם היו פשוט מקימים חנות חולצות, אך אנחנו אוהבים ליצור מוזיקה, ומצאנו דרך לתמוך בזה דרך מערכת מסועפת שהיא מאוד פגומה ואינה מתפקדת היטב. אם בזמנו חברת התקליטים הייתה מרוויחה ממרבית ההכנסות והאמן נאלץ למכור חולצות – היום הכל ישיר יותר, ללא מתווכים. אז נכון, ישנה סטיגמה מסוימת ביחס לכך – שאתה הופך לסוג של זונה במידה מסוימת בכך שאתה מבקש מהמעריצים כסף – אך אני חושב שהמעריצים מבינים שזה לא שונה מהמלך שהזמין את המלחין לכתוב מוזיקה ולהקים תזמורת לפני כמאתיים שנה. כך זה עובד: המעריצים הם המלך והאמן הוא המלחין, והמלך רוצה מוזיקה, הוא רוצה שיבדרו אותו, והמלחין וחברי התזמורת צריכים לאכול. זו מערכת יחסים סימביוטית, כשבסופו של דבר המעריצים הם אלו ששומרים עליה בחיים. המעריצים מממנים את האמן בכדי שימשיך ליצור את המוזיקה שממנה המעריצים נהנים, כשכולם יחד מסוגלים לתמוך באפשרות לחוות את כל זה. מעריצים מעריכים ומבינים את זה ואינם מניחים שהאמן יכול לשרוד בכוח קסם. אמנים לא יכולים להתקיים ללא תמיכת המעריצים שלהם – וזוהי עובדה שאין סיבה להתבייש להודות בה. אמנים היו מנגנים במופעים ריקים מאדם שמעולם לא נחתמו, שהם אף לא היו יכולים להרשות לעצמם להגיע אליהם אלמלא המעריצים. האמן הוא העץ שנופל ביער והמעריץ הוא זה שמשוטט ביער כדי לשמוע את זה. ללא המעריץ – הצליל של האמן פשוט נמוג ברוח. המעריצים הם הכל, והאמנים יודעים ומעריכים את זה.

ובכן, תודה לך.

לא, תודה לך! אתה – שמעביר את המסר שלי הלאה, שבזכותו אחרים קוראים את אשר שיש לי לומר, לא פחות חשוב. כולנו חלק ממערכת אקולוגית אחת ענקית.

בכדי לסכם את הנושא הזה, רציתי לשאול אותך אילו אמנים עכשוויים בעיניך הם המעניינים ביותר?

אני אציין שמות של אמנים שאינם אנונימיים, אך טרם הגיעו לישראל. האמנים הללו עדיין בתהליך של גיבוש קהל מעריצים איתם הם שמחים לתקשר, ובדיוק בשלב של תחילת המסע שלהם – הלהקה הראשונה שאציין היא Thank You Scientist (https://www.facebook.com/ThankYouScientist) – זו הלהקה האהובה עלי, והם רק הולכים ומשתפרים, ובדיוק בדרך לצאת לטור שני עם Coheed and Cambria. הלהקה המעניינת ביותר ששמעתי מזה יותר מעשור. ישנה גם להקה מעניינת מאוד מברוקלין, עם זמרת בעלת קול מדהים שגם מנגנת בחליל, והיא אקסצנטרית ואמנותית בכל מה שהיא עושה מבחינה ויזואלית – מעין גרסת פאנק רוק של Lady Gaga, והלהקה שלה פשוט מעולה. הם נקראים J and the 9s (https://www.facebook.com/jandthe9s). יצא לי להופיע איתם במסגרת של מופע משולב במסגרת הפסטיבל South by Southwest בטקסס, והם פשוט היו פנומנאליים ומדהימים. להקה מגניבה נוספת נקראת Cilver (https://www.facebook.com/Cilver), והזמרת שלהם מגיעה מרומניה. התארחתי באחד הקליפים שלהם לשיר שנקרא "In My Head". הם להקה ממש טובה עם חומרים מעולים. ישנה להקה נוספת שגם איתם יצא לי לנגן, המתופף מאטלנטה, וחלק מחברי הלהקה מגיעים מת'אנדר ביי בקנדה, שזה פאקינג הקוטב הצפוני ביחס להיכן שאנחנו נמצאים. הם להקת רוק ממש טובה, לסולן Jesse LaBerge יש קול פנטסטי, ואני מתעתד לשתף איתם פעולה בשנה הבאה בכמה הופעות. הם נקראים Surface Rising (https://www.facebook.com/SurfaceRising). אלו ארבעה להקות מגניבות שאני מאוד ממליץ לאנשים לבדוק ולתמוך בהן.

אני יכול להבטיח לך שאבדוק אותן.

אלו הלהקות שאני משתף – זוהי ה"קסטה" שאני שולח לך!

נרשם. אני מאוד מעריך אנשים שבאמת חופרים כדי למצוא את המוזיקה שלהם, ולא רק מאזינים לדברים המובנים מאליהם.

אני משתדל להאזין לכל דבר שמגיע אלי. בכל פעם שאני מבקר היכנשהו, ישנם מוזיקאים מקומיים שנותנים לי דיסקים שלהם ואני תמיד מקפיד להאזין להם. אני שומר אותם במכונית שלי, ערימות של דיסקים מכל מיני מדינות בהן ביקרתי, ותוך כדי שאני נוהג אני מאזין לדיסקים של כולם עד האחרון שבהם.

אם כבר במוזיקאים מקומיים עסקינן – בוא נדבר על המופע הקרוב בישראל.

כן!!

ובכן, בפעם האחרונה שהופעת כאן עם יוסי סאסי ניגנת שני שירים שלך וכמה של Guns, לפני כן הגעת לכאן להופעה עם Guns ובפעם הראשונה שהגעת היה זה במסגרת הופעה עם להקת Salem שבה חברת אליהם בביצוע שירים שלהם. למה עלינו לצפות מההופעה הקרובה?

ההופעה הקרובה בספטמבר במועדון התמונע בתל אביב תהיה מאוד מגניבה, במהלכה ניתן לקהל שילוב של שירים שלי עם שירים של יוסי – הכל ביחד על במה אחת. אנחנו נהיה להקה אחת שמנגנת המון חומר. אם נשבור לכיוון של קאברים אקראיים? אני לא יודע! אתה לעולם לא יודע מה עומד לקרות על הבמה עד שאתה שם, אך זו התוכנית בגדול.

אני יכול לתת לך רשימה של שירים שאני אשמח לשמוע… *צוחק*

האהא! בוא נראה – מה אתה מציע?

וואו, המון. יש את השיר ששלחתי בזמנו לידידה שהכרתי בתקופת הצבא, שמאוד שעשע אותה והפך להיות השיר שלנו – היה זה "Girl Like You", שהוא פשוט פאקינג אדיר. אם אי פעם אני אתחתן – השיר הזה יתנגן בחתונה.

*מתלהב ומתחיל לזמזם את השיר* הו, אלוהים. לא! *צוחק*

…ואז אני ככל הנראה אתגרש. יש את זה, ויש את "Can't Play The Blues", יש את "Swatting Flies" את "The Color of Justice", ו… כן. אני יכול להמשיך כך במשך יום שלם. מהם השירים האהובים עליך מהקטלוג של Bumblefoot?

אלה שקל לנגן אותם!

בוא נראה: אני אוהב את הקטעים האינסטרומנטליים המשוגעים כמו למשל "Guitars Still Suck". אני אנגן אותו ואת "Guitars Suck" יום למחרת בכיתת האמן בוודאות. אני אשב לי על כסא עם קטעי ליווי וארוץ איתם. מה עוד נכלל בשירים האהובים עלי? יש לי מאות של שירים. אילו שירים יש לי? בוא נראה, אני פשוט אעבור על האלבומים שלי ואלך לפי הרשימה. אוקיי, אני אוהב את "Little Brother is Watching", "Argentina", "Don't Know Who to Pray to Anymore". בוא נראה…

תבחר את השירים שלך עכשיו, כדי שמתישהו תוכל להוציא אוסף!

כן, אני צריך לעשות את זה מתישהו. בוא נראה…

מה לגבי Raygun?

הו, כן. לגמרי Raygun!

אני טוב יותר ממך בלאהוב את השירים שלך!

כן, אתה אוהב אותם הרבה יותר ממני. לי ממש נמאס מהם. מהאלבום הקודם – "Abnormal", "Glad to be Here" ו-"Objectify". אני אוהב שירים שונים מסיבות שונות, אתה יודע? ישנם למשל שירים שבהם אני נהיה רגשני יותר כמו "Green" ו-"Misery"…

אתה יודע מה אתה צריך לעשות? פשוט תצעק שם של שיר בזמן ההופעה ואני אנגן עשר שניות ממנו. נמשיך כך עד שנגיע למסקנה שאנחנו מעצבנים את שאר הקהל.

כבר יצא לך לשתף פעולה עם יוסי גם בהופעתך הקודמת כאן וגם במסגרת אלבומו השני, "Desert Butterflies". איך היה לעבוד איתו?

הוא פשוט נהדר. עם יוסי זה תמיד תענוג, על הבמה, מחוץ לבמה, לדבר על מוזיקה, ליצור מוזיקה. הוא לחלוטין הדבר האמיתי. אם היית צריך לבחור מי ייצג את ישראל עם גיטרה בידיו באולימפיאדה או משהו כזה – זהו ללא ספק היה יוסי. הוא לא רק מנגן וכותב בצורה פנומנאלית, אלא גם משלב צלילים מסורתיים באופן שפשוט עובד. אם חיזרים היו מגיעים לכדור הארץ והיינו זקוקים לנציגות של האנשים המוכשרים ביותר בכדור הארץ שיפגשו איתם, הוא היה אחד מאלו שהיו מגיעים לפגוש בחיזרים.

כיצד עלה רעיון החבירה המשותפת שלכם על הבמה בפעם השנייה?

שלחתי הודעת פייסבוק על כך שהייתי אמור להיות בקטאר וההופעה התבטלה, אני רוצה מאוד לנגן בכל זאת, לא הייתי בישראל כבר הרבה זמן, ושאולי אני אצוץ. בקיצור, פשוט אמרתי "אני מתגעגע אליכם!" ואז יוסי ולהקתו השיבו "אנחנו מתגעגעים אליך גם!" ואז הכל התחיל להתחבר, ואז יוסי וגברת קוסובסקי הנפלאה (רעיה, האמרגנית של יוסי – ר.ד.) הרימו את הכפפה, וכמובן גם אור לוביאניקר הבסיסט – שהוא בסיסט מדהים. לפני כל זה יצא לנו לשוחח על כך שאולי נשתף פעולה יחד, מאחר והוא אחד הבסיסטים האהובים עלי. עצם העובדה שבכל פעם שאנחנו משוחחים השיחה הופכת להיות כל כך מטופשת, סוטה ומוזרה מעידה על כך שאנחנו מסתדרים היטב. לו ראית אחת מההתכתבויות שלנו בפייסבוק היית שואל את עצמך "מה לעזאזל נסגר עם הצמד הזה?!". אפילו נושא השיחה שלנו מהיום הפך איכשהו לחמורים, משגרי רימונים ידניים ואנשים מבוגרים שלובשים חיתולים…

אלו נושאי שיחה מקובלים.

וכל זה הגיע מנושא אחד שקשור בכיתת האמן. כך שמעבר להיותו של אור גאון על הבס, יש לו אחלה ראש גם מעבר לבס, מה שאומר שאלו הולכים להיות יומיים מהנים במיוחד. אני מקווה שאספיק לראות גם את חברי הותיק דוד רוז, ושנספיק לנסוע ל"הזקן והים" ביפו ולטחון כמויות של קבב וחומוס! האוכל בישראל כל כך משמין. *צוחק*

האם יש לך תוכניות מוזיקליות לעתיד שאתה כבר יכול לדבר עליהן?

אתה יודע, בכל פעם שיש לי תוכניות כלשהן, משהו מגיע משום מקום ותופס את מקומן. התוכניות העתידיות שלי, אם הכל יעבוד כמתוכנן, הן להמשיך ליצור מוזיקה, להמשיך להסתובב בעולם ולהמשיך לעשות כל מה שאני יכול עם כמה שיותר אנשים – אני אצור עוד מוזיקה עם DMC מ-Run DMC. יש לנו עוד ארבעה שירים שאנחנו מסיימים והולכים לצאת, שמשלבים את DMC עם להקת המטאל Generation Kill, שהיא להקתו של חברי הטוב Rob Dukes, לשעבר סולן להקת Exodus, ו-Rob Moschetti, לשעבר גיטריסט להקת Pro-Pain. אנחנו הולכים ליצור המון חומר בסגנון של ראפ מטאל שאני מנגן בו בגיטרה ומפיק, וגם נופיע ביחד. כמו כן, גם פרק 2 של Art of Anarchy עתיד להגיע, ועם כמה שללהקה הזו יש סיפור מעניין – מה שצופן העתיד יהיה מעניין אף יותר. זהו בינתיים, אני פשוט הולך להמשיך ליצור מוזיקה בכל דרך אפשרית, בכל מקום ובכל זמן בו אוכל, כל עוד מתאפשר לי. זו התוכנית.

מלבד חומוס, מה עוד זכור לך מביקוריך הקודמים בישראל?

אני זוכר שכיתת האמן נמשכה משהו כמו שבע שעות! *צוחק* אני זוכר שישבתי לי על כסא, שוחחתי עם כולם, ושהגיטריסט שי ברוך הצטרף אלי לג'אם, שהיה מעולה. אני זוכר את המופע, כמובן. שהיה נהדר. רוב מה שאני זוכר בדרך כלל כשאני מגיע למקום כלשהו אינו מה שקורה על הבמה, אלא הפרטים הקטנים שהם חלק מהחיים שלי באותם רגעים. אני עדיין זוכר איך החלק הפנימי של המלון נראה, אבל אני לא זוכר איך הסט-אפ של הפדאל שלי על הרצפה נראה. בסך הכל היה נפלא. זה לא היה מה שתכננתי – בהתחלה היה מדובר בפסטיבל גדול שיועד להתקיים בצפון הארץ, שבוטל בדקה התשעים. היינו צריכים לארגן הכל ובסופו של דבר זה עבד, וזה מה שחשוב. אני זוכר שניסיתי ללמוד את השירים של יוסי ואמרתי לעצמי "לעזאזל! הם קשים!".

אתה רואה את עצמך משלב בחומר שלך מוזיקה מזרח תיכונית בעתיד?

אני לא יודע. רק אם זה ישמע לי אותנטי. אני לא רוצה לכתוב שיר רק בשביל להגיד לעצמי "הנה שיר שנשמע מזרח תיכוני!", או "הנה שיר שנשמע סיני!". *צוחק* זה חייב להיות משהו שמגיע מהגנים שלך, זה מוכרח להיות משהו שהוא חלק ממי שאתה, ואם זה באמת חלק ממי שאני – אז כן, אבל אני מרגיש שאיני כשיר לכך. אני מרגיש שעלי לחיות שם במשך עשרים שנה – שאצטרך לעמוד שם בפקקים, שאצטרך להתווכח עם זרים, שאצטרך להתמודד עם תנאי מזג אוויר בלתי צפויים, המאורעות היומיומיים הרגילים שמעצבים את איך שמרגיש באמת לחיות שם. אני אצטרך את זה. אני צריך לדעת מה זה אומר לחוות את זה, ולא להוסיף איזה סולם מזרחי בשיר סתם כך. זה לא אותנטי, זה לא לגיטימי, זה לא לספר סיפור אמיתי, ואלא אם כן אני יכול להפוך את זה לסיפור אמיתי – אני לא רוצה לספר שקר.

חלק ממה שלמדתי להעריך בך במסגרת כיתות האמן הקודמות הוא שהייתה בהן המון תקשורת, לא רק שאלות ותשובות וקלישאות שנזרקות לאוויר. זה היה מאוד אותנטי.

תודה רבה לך! זה בדיוק העניין. לא הכל סובב סביב נגינה בגיטרה. נגינה בגיטרה היא רק כ-5% – 95% מהעניין הוא להתייחס לנושאים שנשאלים עליהם כמו שצריך.

האם יש לך מסר אחרון לקוראינו?

אני מקווה לראות את כולכם בקרוב ב-1 וה-2 בספטמבר! שנתיים הן יותר מדי, ואני מצפה להמון חיבוקים עסיסיים.