ראיון עם טרבור סטרנד, סולן להקת Black Dahlia Murder
אתם אולי חשבתם שהם Metalcore מודרני, אבל חברי The Black Dahlia Murder מספרים סיפור שונה לגמרי. מבחינתם, הם להקת Death Metal לכל דבר, בין אם ההשפעות באות מ-Cannibal Corpse או מ-At The Gates, זה לא משנה, הם רק מביאים את האופי שלהם לשולחן. האמת היא שזה דווקא כן עולה בקנה אחד עם האלבומים שלהם לאורך העשור האחרון. תמו להם האלמנטים של שבירות והריפים שמאפיינים את שאר להקות הDeathcore והMetalcore הפופולארי יותר והלהקה הרוויחה קהל מעריצים בכל העולם של חובבי Death Metal יותר מסורתיים, שאולי מקבלים בהתחלה את המוסיקה שלהם עם פרצוף חמוץ בגלל הסאונד המודרני והנגינה המדויקת, אבל ברגע שהם פותחים את האוזניים והראש, הם מגלים להקת מטאל מעולה. הצלחנו לתפוס את Trevor, האיש מאחורי החזון של הלהקה שנשבע לעצמו כבר לפני שנים שהוא יהפוך את הלהקה הזו, את החלום המטאלי שלו, לאהבה האמיתית שלו בחיים – וכמה התמזל מזלו להיות מוקף במוסיקאים שכאלה שחושבים בצורה דומה. לכבוד הופעתם בארץ, קבלו את The Black Dahlia Murder, אחת מלהקות המטאל שגם לאחר ששאון התותחים של מה שאופנתי במטאל ישכח – את הלהקה הזו כולם עוד יזכרו.
בשנה שעברה עשיתם סיבוב הופעות עם Napalm Death, להקה שמייצגת את התקופה הקלאסית של ה-Death Metal וה-Grindcore, בעוד שמה שאתם מביאים לשולחן זו גרסה מעודכנת ומודרנית של הז'אנרים הללו. איך הגיב הקהל לשילוב הזה ומה דעתכם על סיבוב ההופעות הזה בדיעבד?
זה היה סיבוב הופעות כיפי, הצלחה בלי ספק. זו הייתה הפעם השלישית שלנו שעשינו סיבוב הופעות עם Napalm Death – הפעם הראשונה הייתה בעצם סיבוב ההופעות הראשון שלנו באירופה ב-2004. אנחנו כבר חברים ותיקים. אנחנו תמיד הסתכלנו מלמטה על להקות כמוהם או כמו Cannibal Corpse כי הם היו הגיבורים שלנו, ועיצבו את דמותנו כלהקה (בתקווה) להישאר פעילים למשך שנים ארוכות. עד כאן, הכול טוב. התגובות של הקהל היו נהדרות, אני חושב שיש חפיפה גדולה מאד בקרב מאזינים שאוהבים בסופו של דבר את שתי הלהקות. אני חושב שזה גם היה סיבוב הופעות מוצלח מאד עבורם כאשר יצא להם להופיע מול אנשים שמעדיפים אותנו ופשוט לא הכירו אותם, אתה מבין למה אני מתכוון?
הלהקה התחילה את מסעה המוסיקלי במקום שיותר קרוב לתחום ה-Deathcore וצעד אחר צעד הבדילה את עצמה ונהייתה יותר ויותר קרובה למוסיקה של להקות ה-Death Metal השבדי והמלודי ועם לחנים וביצועים יותר טכניים (בדומה ללהקות כמו At The Gates ו-Dark Tranquility), האם אתם רואים את עצמכם מבחינה מוסיקלית כשילוב של שני העולמות הללו או שאתם חושבים שיש מקום שיותר הולם אתכם מבחינת השיוך המוסיקלי שלכם?
מעולם לא ראיתי את הלהקה כלהקת Deathcore ולא הייתי קורא לנו ככה באף מצב. אם כבר היו לנו כמה השפעות Metalcoreבתקופה המוקדמת שלנו… זה קדם ל-Deathcore בכמה שנים טובות. הדמו הראשון שלנו מכיל השפעות של להקות כמו Undyingאו Prayer For Cleansing (מי שלימים יהיו Between The Buried And Me). היו לנו כמה ברייקדאונים אבל זה מרחק של כמה עולמות ממה שהיום נקרא Deathcore מודרני. עשינו בחירה מודעת להיות יותר 'מטאל' ולזנוח את הברייקדאונים כשהלחנו כבר את השיר החמישי שלנו, “Burning The Hive”. מבחינתי, השיר הזה היה נקודת התפנית ותחילת הסאונד האישי שלנו שממשיך איתנו עד היום. מהנקודה הזו והלאה ראיתי את הלהקה כלהקת Death Metal, וזה מאיפה מגיעים 99 אחוזים מההשפעות שלנו. הרבה אנשים קוראים למוסיקה שלנו בכל מיני שמות, ועם הזמן למדתי לקבל את זה. לא כל כך אכפת לי איך אנשים קוראים לז'אנר של הלהקה שלי כל עוד הם אוהבים את המוסיקה. אם הם מתכוונים להגיע להופעות, לקנות אלבומים, לקנות את המרצ', או לדבר עלינו באופן חיובי, מה יש לי להתלונן על זה? בכנות, להיות חלק בלהקה שקשה לחלק מהאנשים להצביע על הז'אנר הספציפי אליו אנחנו שייכים זה יתרון. אני חושב שהצלחנו לעלות מעל תקרת הזכוכית של להקות Death Metal ולפנות לקהל רחב יותר, ועל זה אני אסיר תודה. כיום אני כבר לא כל כך יודע לאיזה ז'אנר צריך למתג את הלהקה, אני חושב שאנחנו כבר עושים את זה בקטע שלנו. אני חושב שאנחנו יכולים להסתוות לכל מיני סיבובי הופעות שונים ועדיין להישאר אנחנו עצמנו בלי שינויים.
אתם מעולם לא פחדתם להשתמש בהומור בשירים ובוידאויים שלכם, וזה מזכיר לי בצורה רבה את מה ש-Anthrax עשו בשנות ה-80 בעוד ששאר להקות ה-Thrash כמו Kreator או Slayer שמרו על תדמית קשוחה – עד שבא Scott Ian עם כל העסק הזה, אתם חושבים שאתם עושים ל-Death Metal תפנית דומה או שאתם פשוט עושים מה שמרגיש נכון תוך כדי כתיבה?
בוידואים כן, אבל למוסיקה אנחנו ניגשים עם רצינות תהומית. תמיד הנחנו שכל עוד נעשה מוסיקה טובה, כל השאר פשוט יתאים את עצמו אליה. כל מה שקשור לוידאו או לצילומי להקה נעשה כלאחר יד. אפילו לא משהו שאנחנו רוצים לעשות, אלא רק משהו שאנחנו יודעים שצריך להיעשות עם להקה בסדר גודל שלנו. אנחנו מעדיפים רק לנגן ולתת למוסיקה לדבר בשמנו, אבל אני משער שאנשים פשוט רוצים לדעת איך אנחנו נראים. רוב הוידאו-קליפים היותר מצחיקים שלנו פשוט באו מהעניין שבתכלס אין לנו תקציב לעשות שום דבר מגניב באמת. איכשהו זה גרם לנו לבלוט, וכפי שציינתי בעבר, מעז יצא מתוק. אני מאד נהנה בלהקה, במיוחד על הבמה, ויהיה לי מאד קשה להכיל את העובדה שאני בתכלס בן אדם עם הרבה הומור בלב. אני מתבדח על הבמה, בראיונות, בכל דבר שאני עושה. אני מניח שזה נהיה פשוט חלק מהאופי של הלהקה. מעבר לזאת, אני חושב שרוב הוידאו-קליפים הם די זבל. זה קרב אבוד מראש אלא אם אתה במקרה תאגיד שמגלגל מיליונים.
שאלה מעניינת אליך, Trevor, רוב חובבי הלהקה מגיעים מדור שמצלם את ההופעות שלכם באייפונים כל הזמן, מוריד מוסיקה וכו' וכו'. מצד שני אתה בעצמך מאד בקטע של מטאל Old School גם בגישה ובוייב הכללי, איך זה מרגיש על הבמה כאשר אתה רוצה שהקהל ישתולל בהופעות ובמקום זה הם מצלמים את ההופעה? אתה חושב ש-TBDM הייתה מצליחה יותר טוב בשנות ה-90? או אפילו בשנות ה-80?
אני לא חושב שהמצב התדרדר עד כדי כך שאנשים לא מגיבים לפוגו, לא קופצים מהבמה וכו'. אנחנו עדיין גורמים להם להשתולל, למזלנו. כאשר העניין שאתה מדבר עליו יגיע, כל ההופעות יהיו ממש מעפנות. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לגרום לאנשים להיות מעורבים בהופעה ולהחזיר את הטלפונים שלהם בחזרה לכיסים שלהם, איפה שהם שייכים. זה לא כל כך מעצבן אותי כמו שזה מעצבן אנשים אחרים בתעשייה, אבל אני כן חושב שזה קצת מרגיז שמצלמים אותך עם כמה טלפונים על הבמה והסאונד יהיה מסריח ובלתי ניתן לצפייה ב-99% מהפעמים. אתם לא רוצים את הזכרונות האורגניים שלכם מההופעה? אתם יכולים לזכור את ההופעה באותה הבהירות כמו שאני זוכר אותה, כאשר אתם בוהים במסך במקום להיות מעורבים במה שקורה? לצערי אני כן חושב שאנשים נשאבים ומתדרדרים לשיגעון הזה של כל המדיה החברתית של העת המודרנית. אי אפשר ללכת לשום מקום או לעשות שום דבר מלבד לדבר על זה ומבלי לחכות שאנשים יתייחסו לזה ולזכות באישור החברתי הזה על מה שאתה עושה. זה די עצוב, האמת. אין לי מושג איך הלהקה הייתה צולחת את שנות ה-90 או ה-80. לעתים אני מפנטז על מה היה קורה אם היינו קיימים אז, על התהילה של הסצינה של התקופה ההיא. אני רק מנסה לגרום לדברים להמשיך לזוז קדימה ולהתעלם מהורדות לטלפונים וכו' כמה שאני יכול ולהשאיר את הלהקה הזו עם הראש מעל המים בכל דרך אפשרית.
כאשר אתה בא עם גישה שהיא יותר עם רגליים על הקרקע בתור סולן לעומת אנשים כמו George Fisher או David Vincent או Randy Blythe או Nergal, אתה חושב שאתה בעצם בגובה העיניים עם המאזינים? האם זה הופך אותך ליותר אוטנטי בעיניהם?
זה פשוט כיף מדי לשיר מול אלפי אנשים מאשר להסתובב עם פרצוף כועס כל הזמן. זה יותר מדי כיף לפגוש מטאליסטים עם חשיבה דומה אי שם בעולם בסיבוב ההופעות מאשר להתחבא באוטובוס ההופעות או בואן או בחדר האומנים. אני רואה איך אנשים מגיבים כאשר אנחנו יוצאים לקהל ומפרקים את הקיר הרביעי. זה היה דבר חיובי לאורך השנים ועזר לנו להישאר עם רגליים על הקרקע ועדיין לתת למאזינים את התמורה שמשאירה אותם מרוגשים ונאמנים אליך. אני לא יכול לשקר כאן, אני מת על מטאליסטים. כשהייתי בבית הספר הרגשתי שאני נאבק כל הזמן כדי למצוא את המקום שלי כמטאליסט. הייתי לבד מהבחינה הזו. הייתי כל כולי עמוק במוסיקת מטאל בתקופה הזו בחיי, כל הזמן, ומרגע שהלהקה התחילה לעשות סיבובי הופעות זה היה נפלא עבורי. יש עוד אנשים שחושבים כמוני ואני נתקל בהם בכל מיני פינות בחיי. לזה אני מאד אסיר תודה.
אתם חתומים ב-Metal Blade וכמו רוב הלהקות בלייבל הזה לא נראה שתעברו ללייבל אחר. מה גורם ל-Metal Blade להפוך ללייבל שלהקות עוזבות לעתים רחוקות בלבד, לדעתך?
זה נכון, יש לי רק אהבה לחבר'ה הנהדרים שנמצאים ב-Metal Blade Records… הם כמו משפחה עבורי. Brian Slagel ראה משהו מיוחד בלהקה שלנו עוד מההתחלה, והשקיע בנו המון אנרגיה לאורך כל השנים… לא יכולנו לעשות את מה שהצלחנו לעשות בלעדיו והעזרה העצומה של הלייבל. אני קצת מרגיש רע לחברים אחרים בתחום שאין להם את התמיכה הבלתי נגמרת שלנו יש מאחוריהם. זה בטח סיוט לעבור לייבל כמה פעמים לאורך הקריירה ולעבוד כל הזמן עם אנשים חדשים, שייתכן שאכפת להם מהמוסיקה שלך וייתכן שלא. Metal Blade תמיד גיבו אותנו בכל הכוח וזה למה אנחנו תמיד חתומים איתם על כל אלבום.
בניתם את המוניטין שלכם צעד אחר צעד על ידי הופעות חיות חזקות ואת השם שלכם כלהקת הופעות מעולה. היום המרצ' וההופעות החיות הם ההכנסה העיקרית של הלהקות, איך אתם מביטים על התהליך הזה?
זו תמיד הייתה העמדה החשובה ביותר עבור הלהקה, להיות להקת הופעות טובה. ידענו שאנחנו להקה בסדר בהופעות ועם אלבומים טובים, השאר פשוט השלים את עצמו לבד. אנחנו תמיד עשינו טורים כמה שרק אפשר מבחינה אנושית. כאשר חתמנו על חוזה התקליטים, Brian ואני נשבענו זה לזה שלעולם לא נפסיק. לעולם לא ניתן לחיים האמיתיים להפריע לנו בדרכנו, הא הא, ופשוט ניצלנו כל הזדמנות שנקראה בדרכנו. כל דבר אחר היה מבחינתי פגיעה בחלום האישי שלי איך דברים צריכים להתנהל. בעקבות הירידה ברווחים ממכירות אלבומים, היום זה יותר חשוב מאי פעם להיות בסיבוב הופעות. ככה אנחנו שורדים כלהקה, מוכרים מרצ' (ואת עצמנו) ישירות למאזינים.
זו הפעם הראשונה שלכם פה בישראל, מה שמעתם על סצינת המטאל הישראלית עד כה ומה הציפיות שלכם?
האמת היא שאני לא יודע כלום על הסצינה הישראלית. אני ממש סקרן לדעת איך ההופעה תסתדר. אני מניח שאין הרבה להקות מארה"ב שמגיעות עליכם, אז אני מקווה שיש המון ציפייה להופעה. אני מנסה להיות כמה שיותר מודע למה שקורה במטאל העולמי, אבל אני מכיר רק ממש מעט להקות מישראל. אני מכיר את Orphaned Land, Melechesh, Sonna Adam, Tangorodrim, Viscera Trail כולן להקות מעולות. ראיתי פעם את Melechesh בהופעה, הם היו ממש מגניבים. אני חולה על Tangorodrim, אחת מלהקות ה-Black Metal האהובות עלי עם הסאונד הזה של הגל השני של ה-Black. אני מקווה שבזמן שאני בתל אביב קצת אלמד על עוד להקות חדשות. אני תמיד מחפש עוד!