ראיון עם "שוורצחעיה"

מתי הוקמה שוורצעחיה, ואיך?
יחי: זה היה בשנת 1996. רועי ניגן יחד עם דודו [מתופף, כותב בימינו בעיתון "כל העיר" הירושלמי] ב-Conspiracy שהתפרקו והתקשרו אליי. בקונספירסי היו גם מוטי (אראלו) על הבס, ואלכס כגיטריסט-סולן.
רועי: ההופעה הראשונה עם הלהקה החדשה היתה תחת השם הזמני Electric Funeral, יחד עם עוד להקה שקראו לה "הספד".
יחי: ואז אביעד (הבסיסט באותה התקופה) בא עם הרעיון של "שוורצעחיה".
רועי: זה היה רעיון שלי! באותה תקופה עוד היינו מנגנים בלי חולצות בבית של דודו, והשכנה שלו היתה מקבלת הלם תרבות באופן קבוע.
יחי: וההופעה הראשונה תחת השם שוורצעחיה היתה בתיאטרון הפרגוד, עם Melechesh, בחודש מרץ של שנת 1997, אם אני לא טועה. דרך אגב, אני ורועי הכרנו בהופעה של Napalm Death בירושלים.
רועי: שם אני הבנתי מה זה מטאל באמת…

למרות שהלהקה פועלת כבר 7 שנים, רק בשנה האחרונה היא נהפכה לחלק של ממש מכל הסצינה הישראלית. מהו ההסבר לכך?
יחי: אני לא כל כך מסכים איתך. תמיד היו לנו הופעות, אבל בעבר הסצינה הירושלמית הספיקה לנו, עד שהיא נחלשה. תמיד רצינו להביא את המטאל למקומות רחוקים, שהוא לא מגיע אליהם בד"כ. בית שאן, יבניאל, באר-שבע, וכו'.
רועי: העדפנו מקומות שבהם הקהל ידע "להרביץ", מה שבאותה תקופה לא ידעו בתל אביב, כולם שם היו בקטע של "בלי בעיטות" וכאלה.
יחי: אבל היום כבר יש עלייה של המשוגעים בארץ.

איך קוראים לדמו הראשון שהוצאתם רק על קלטת, והאם ניתן עוד להשיג אותו באיזושהי צורה?
יחי: קראו לו Nightmareality ויש לי עוד שבעה בבית. בהתחלה רצינו לקרוא לו Shituation, דרך אגב…
רועי: אה, וזה כבר היה עם צ'ינו כבסיסט.

מהם הנושאים עליהם אתם שרים?
יחי: אנחנו שרים על המצב הקיים מנקודת המבט של מי שחי את זה ביומיום. אנחנו מסומנים כלהקה ימנית, אבל אנחנו מנסים להביע דעות משני הצדדים, מה שבדרך כלל לא כל כך הולך… השיר Fuck You, למשל, מוקדש לשמאל ולטעויות שלו באוסלו, והשיר החדש Aristocratic Brutality מדבר על דעת העולם האירופאי על המצב שלנו כרגע. לאחר הראיון דיברתי עוד קצת עם יחי על פוליטיקה, והוא ביקש ממני לכלול בראיון את דעתו הבאה:אני חושב שהחמאס עשה הרבה יותר נזק לעם הפלשתיני מליהודים. לנו אמנם כבר נהרגו איזה 800 איש, אבל הם כבר 4 שנים לא יכולים בכלל לצאת מהבית. אני, למשל, בחרתי בליברמן, כי לדעתי הוא היחיד שיכול להלחם בטרור לגמרי, ולחסל אותו לחלוטין.
רועי: הגישה של מטאל היא In your face, ואי אפשר להיות ככה כשהאמונה שלך היא להפנות את הלחי השנייה.
יחי: יש לנו גם כמה שירים על מקומו של האדם בעולם המודרני.
רועי: וב-Nightmareality היו קצת יותר שירים על הנושא הדתי. אגב, סתם רציתי להעיר, למי שחשב ככה, שאין שום קשר בין שם הלהקה לבין הפנתרים השחורים.

על איזה להקות גדלתם?
יחי: נעמי שמר, הרבה. דנה אינטרנשיונל, להקת עמבה, ממש לא הדברים שאני שומע היום. גם הלהקות שאהבתי אז בתחום המטאל כמו איירון מיידן, קריאייטור, ספולטורה וסלייר, היום כבר לא ממש מדברות אליי, כי הן לא קיצוניות מספיק. Cryptopsy או Meshuggah, למשל, הרבה יותר קיצוניות. אבל כולם גדלו על הלהקות ההן, כי היה אז גל של מטאל בעולם, וזה מה ששמענו. זה לא כמו היום שאפשר להוריד להקות מחתרתיות מליכטנשטיין ב-Kazaa. אם השגת אז דברים של Nocturnus זה היה הישג.
רועי: אני עדיין חושב שסלייר היא הלהקה הגדולה בעולם, ושהאלבום האחרון שלה הוא מתת האל לעולם. לא יודע למה כולם אומרים שהם התקלקלו. הסקורפיונס, זו להקה שהתקלקלה.
יחי: אני הייתי שומע גם קצת מה שנקרא "רוק מתקדם", אבל לא להקות מעפנות כמו Rush.
רועי: ואני די שנאתי Heavy Metal. תמיד הייתי בקטע של הת'ראש. Slayer, Venom, Sodom, דברים כאלה.

איך היתה ההרגשה לחמם להקות כמו פאנג'נט סטנץ' וויידר?
יחי: בערך כמו ההרגשה להופיע במתנ"ס רמות בירושלים. אנחנו תמיד מופיעים בשיא האנרגיה… אבל היה כיף עם הכמויות הגדולות של הקהל, ולראות את ההופעות של הלהקות עצמן. אנחנו בכל זאת רוצים להודות למי שאיפשר לנו להופיע באירועים האלו.
רועי: גם יש יתרון בבמות גדולות יותר, ציוד יותר טוב, וגם כיף לראות את המקצוענות של הלהקות מחו"ל.
יחי: ותרשום, תרשום ש-Konkhra אחלה גברים.
רועי: כן, שותים כמו סוסים ומעשנים כמו חמורים! אבל האמת שב-Pungent Stench היה הכי כיף, כי היו הלהקות שאני הכי אוהב מהארץ, ולהקה מצוינת באמת מחו"ל. אני מת על WhoreXcore, ו-Spawn of Evil הם פשוט גדולים. זה מטאליסטים! יודעים לעשות בלגן כמו שצריך.

מה היתה התגובה שלכם לביטול ההופעה בפסטיבל מטאליסט?
יחי: באותו יום נורא התרגזנו, אבל מיד הודיעו לנו על ההופעה עם פאנג'נט סטנץ', מה שריכך קצת את המכה. אבל איכזב אותי שאנשים באו אלינו ואמרו לנו שהם ממש באו בשבילנו.
רועי: כן, אנשים שבאו במיוחד בשביל לראות אותנו ולא ראו.
יחי: בתכלס ההופעה שלנו היא בשביל הקהל, בשביל האנשים. אנחנו לא מרוויחים מזה כלום. ואם היית יודע את כמות האנשים שיוצרת איתי קשר, דרך האינטרנט וכאלה, היית בשוק. ואז כשאנחנו מגלים בחמש בבוקר שאנחנו לא מופיעים, אז תשמע, יש כאן קצת עניין של חוסר כבוד. יש בזה אכזבה, אין ספק.
אבל קיבלנו את זה בצורה שקולה.
רועי: בעזרת השם, פעם הבאה. לא שרפנו את המועדון. בכלל, בימינו כבר אין אמבולנסים בהופעות שלנו, שזה מאד חבל. כולם יוצאים בריאים…

האם אתם מאשרים את הסיפור שהופעתם פעם במרפסת של בית פרטי?
יחי: בטח שמאשרים! אבל זו לא היתה מרפסת, זה היה גג של בית בבאר שבע. הופעה סוריאליסטית ביותר.
רועי: כן, עם מערכת תופים שישבה שם בחוץ כמה שנים טובות.
יחי: אבל עד היום אנשים מדברים על זה. זה שוורצעחיה, להקה שעלתה מדברים כאלה.
רועי: והופעה קטנה בלי איזה סאונדמן מתלפלף מוציאה את המיטב מאיתנו. MC (אשמדי ממלכאש) היה מתרגז שאנשים היו ממציאים לו הופעות, היו אומרים לו שראו אותו בהופעה במקומות שהוא לא היה בהם בכלל. אז אצלנו זה בדיוק ההיפך, הופענו בכל כך הרבה מקומות.
יחי: וככה לפני שלושה שבועות כשיגל (הבסיסט שלנו) התקשר אליי והעיר אותי, ושאל אותי אם אני רוצה להופיע בחיפה אז בלי לחשוב בכלל ישר אמרתי לו כן, כי זה מקום שעוד לא הופענו בו.
רועי: אני חושב שעכשיו, חוץ מאילת, סגרנו את ישראל.
יחי: ושתבין, זה כולל גם את רמת הגולן! ויש אנשים שמבחינתם זה אומר שהופענו בסוריה, ככה שאולי גם הופענו בחו"ל.

יש סיפור על בלאגן שהיה לכם עם פאנקיסטים בהופעה לפני כמה שנים. מה הלך שם?
רועי: אני אספר את זה, כי לא יפה להכריח בחור להתפאר במעשים שלו. זה היה ביבניאל, שאיזה פאנקיסט בא והפך את השולחן עם כל הדיסקים שהיו לנו למכירה. אז יחי רדף אחריו, ובסוף הלך מכות עם איזה 20-30 אנשים.
יחי: זה היה קשה.
רועי: בשלב מסויים קפצתי פנימה ושלפתי אותו, עם אנשים שנתלים עליי מכל כיוון.
יחי: ומה שהכי הרגיז אותי זה שזרקו בקבוק על המתופף שלנו! מילא היו נלחמים כמו גברים. זה היה קטע די אלים. אבל בסופו של דבר העניין נסגר, זה לא כאילו אני עוד בריב עם האנשים האלה…
רועי: כן, אחר כך המנהל של המקום הזה עוד הלך ואסף לי דברים, משקפיים וכאלה, מאיפה שהיה הבלאגן.
יחי: כשנכנסתי לזה ידעתי שאני אחטוף מכות מכולם שם, אבל זה לא אומר שאני אוותר לו על מה שעש,. כי כן ביקשתי ממנו לפני זה לאסוף את הדיסקים, והוא לא עשה את זה.

מה עושים חברי הלהקה ביומיום?
יחי: יגל מפיק אירועים.
רועי: אני עובד במקום בשם גן החשמל…
יחי: הוא סגן מנהל בחברת מחשבים! ארי (המתופף) עובד במחלקת שיווק של חברת היי-טק. הוא עלה לישראל מניו יורק לפני 7 שנים, והוא בשוורצעחיה כבר 5 שנים. אני עובד בהפצה של "ידיעות אחרונות", שותה הרבה בירה, ובכלליות חי את החיים הטובים. אני גם חובב של אלימות מקצועית, זירות לוחמה שבהן הכל הולך. אני אספן של UFC (Ultimate Fighting Championship) ו-Pride שזו הגרסה היפנית של זה.

רועי, אתה נשוי + 2 ילדים, איך המשפחה מקבלת את הלהקה ואת סגנון המוסיקה?
רועי: אני קונה לי אוזניות. הם תומכים מרחוק, אתה יודע… די מפחיד את הבת שלי לראות את האנשים שבאים להופעות. אשתי היתה בכמה הופעות ולא אהבה את הפרצופים המפחידים שאני עושה על הבמה.
יחי: אבל אשתו נשמה טובה.
רועי: כן, היא מחכה שאני אתפכח ואסתפר, אבל התיאוריה שלי אומרת שלא צריך להקדים את מה שהטבע ייקח בכל אופן… בקיצור, מה שכל זה מוכיח זה שלא צריך להסתובב בחוגים מסוימים בשביל להיות מופרע, אפשר גם להיות איש משפחה.

מהו רגע השיא שתם זוכרים כלהקה, ומהו רגע השפל?
יחי: השיא הוא כל פעם ששיר חדש נכתב, כל פעם מחדש.
רועי: השפל הוא כשאין "מכות" בהופעה. אתה מתחיל לשאול את עצמך אם עדיין יש לך את זה. אנחנו צריכים איזה שלט בהופעות…
יחי: "הכניסה לאנשים אלימים בלבד".

לאן מועדות פניה של הלהקה?
יחי: כרגע יש תוכנית להופיע בירושלים בינואר, וכמו שכולם יודעים יש אלבום חדש שאנחנו לא מפיצים, אלא מנסים להשיג איתו חברת תקליטים בחו"ל.
רועי: ועוד תוכניות הן לכתוב קצת חומר חדש, ולקוות "למכות" בהופעה הבאה.

מהן 3 קלאסיקות המטאל שלכם?
רועי: Slayer – Show No Mercy, Judas Priest – Painkiller, Slayer – God Hates Us All.
יחי: זה בלתי אפשרי. אולי 10 קלאסיקות אני אצליח לתת לך.
יונתן:גם אני הייתי צריך לעבור את התהליך הכאוב הזה בשביל עמוד הצוות של האתר שלנו.
יחי: טוב נו.. Meshuggah – Destroy Erase Improve, Slayer – Show No Mercy, Death – Sound of Perseverance

מה אתם חושבים על סצינת המטאל הירושלמית?
יחי: קצת קשה להגדיר אותה היום.
רועי: זה לא מה שהיה פעם.
יחי: כן, בשוורצעחיה מנגנים אנשים מכל הארץ, בהורקור מנגנים אנשים מכל הארץ, בברתולומיוס נייט מנגנים אנשים מכל הארץ, ובאראלו מנגנים אנשים מכל הארץ. הלהקה היחידה שנשארה ירושלמית לגמרי היא Stone of Tears.
רועי: ופעם בירושלים היה קהל עצבני, כמו הקהל של בית"ר.
יחי: היום אף אחד כבר לא בועט.
רועי: אבל כולם דוחפים. פעם היו "מרביצים" באמת.
יחי: פעם היו פאנקיסטים בהופעות מטאל ומטאליסטים בהופעות פאנק, ואם לא היית "בועט" היית מת…
רועי: בהופעה של Napalm Death איזה מסומם תפס אותי, הפיל אותי והתחיל לבעוט בי, ומבחינתו זה היה לגיטימי. היום אם מישהו נופל עוזרים לו לקום.
יחי: שזה דווקא אולי טוב, אנשים הפנימו את זה שכשדורכים על מישהו הוא מת…

והסצינה בארץ?
יחי: הלהקות שאני אוהב הן ספון אוף איוול, בצפר, להבות' – שכאן אני גם רוצה להודות ליובל על זה שמצא לנו בסיסט – סטון אוף טירס, ראטלסנייק , גם Fatal ממש טובים , סיילם, שאני מכיר כבר מהופעה בפרגוד בתחילת שנות התשעים, ראיתי אותם בהופעה בבארבי, והם כבר משהו אחר לגמרי, חבל על הזמן ואני גם אוהב את WhoreXcore
רועי: גם אני, להקה גדולה. בפסטיבל של אורון יכולתי לשמוע את רוב הלהקות האלה, והן באמת הלהקות בשבילי.

עוד משהו שתרצו להוסיף?
יחי: אנחנו מייחלים ומקווים לשחרורו של בני דניאל(אח של מוטי דניאל סולן להקת "ארלו"), מחזיקים אצבעות למשפחה ולמוטי ומקווים שזה יגמר מהר. עם כל הפיגועים שאנחנו עוברים, לשמוע על בנאדם שהסתבך דווקא ככה, בטיול אחרי הצבא, פשוט כואב הלב.