ראיון עם David Ellefson מ Megadeth

מרואיין: Dave Ellefson, בסיסט להקת Megadeth

אז הנה זה הגיע, ראיון עם Megadeth במגזין "מטאליסט", במיוחד לקראת הופעתה הקרובה של מגהדת' בישראל. אחת הלהקות האדירות והגדולות ביותר שאי פעם ידע עולם המטאל שחררה ראיון לצוות הכתבים שלנו, אבל אם אתם חושבים שהתהליך היה פשוט, מצפה לכם הפתעה. על מנת לתפוס את בסיסט הלהקה החוזר, David Ellefson המהולל, לשיחה צפופה וארוכה בטלפון, היה צורך בלא אחד – כי אם בשני כתבים שונים! לאחר שאיתן גפני שלנו הגשים חלום ילדות ושוחח עם David נציג Megadeth לאחר ציפייה ארוכה שנמשכה כמעט שני עשורים על מנת לחכות ליום בו ידבר עם אחד מחברי הלהקה המקוריים והאגדיים, נותקה השיחה. התהליך היה כה קשה עבור איתן, שיותם Defiler שלנו נאלץ להמשיך את הראיון משם. כך שלא רק שקיבלתם ראיון עמוק וקדחתני עם Megadeth והבסיסט David Ellefson – אלא גם קיבלתם סיפור בהמשכים מותח – הכל כלול ועם כפל מבצעים.

איתן גפני:

יש דברים שלא אמורים לעניין אתכם, קוראי האתר, מכיוון שאתם באופן טבעי רוצים לקרוא באתר. הדברים מאחורי הקלעים הם אף פעם לא משהו מעניין וזוהר כמו שאנחנו מניחים, ותיאום ראיונות הם בהחלט חלק מהנעשה מאחורי הקלעים – ובהחלט חלק לא כל כך מעניין. תיאומים עם יח"צנים, מיילים וטלפונים, והמתנה ארוכה מול הטלפון בציפייה למרואיין שאמור להתקשר. גם הפעם, לקראת הראיון עם דייב אלפסון, בסיסט להקת Megadeth, העניינים מאחורי הקלעים לא באמת מעניינים אתכם. מה שכן אמור לעניין אתכם היא העובדה שהראיון מורכב מכמה שאלות בודדות, שהיו חלק מראיון נרחב שלא התרחש…

לאחר איחור אופנתי מוגזם של היח"צן האמריקאי, עלה Ellefson לקו, מוכן לירות את התשובות הרגילות של יום ראיונות בינלאומי. אני, מעריץ ותיק של הלהקה, מתרגש כמו ילד קטן לדבר עם אחד הבסיסטים עליהם גדלתי. השאלות היו אמורות להוביל מהקל אל הכבד, לגעת בזהות הנוצרית של אלפסון באותה מידת רצינות בה השאלות הטריוויאליות על ההיכרות רבת השנים שלו ושל דייב מסטיין, מנהיג הלהקה. אבל רצה הגורל, ובעיקר היח"צן שלהזכירכם, איחר לענות לטלפון שלי, הרבה מעבר למקובל, ולאחר כשבע דקות שיחה, הראיון נגמר. מתוך כעשרים דקות שהיו אמורות להיות מוקצבות לראיון שהיה אמור להיות אחד הראיונות המרשימים שניהלתי בקריירה שלי ככתב ב"מטאליסט", נשארו שבע. בודדות, מיותמות, חסרות קונטקסט, ובעיקר, מאכזבות. אין אצבע מאשימה, רק אצבעות שמקלידות באכזבה את השאלות והתשובות הבאות, עם דייב אלפסון, בסיסט להקת מגאדת', אותה אני מעריץ מגיל 14.

היי דייב, מה העניינים? אני מצטער אם אגמגם מעט, אתה מבין שזה ראיון קצת מרגש בשבילי, אחרי שאני מאזין לכם יותר מ 15 שנה…

אין בעיה בנאדם. קח את הזמן.

אתה מתרגש לחזור לישראל. אחרי הכל, לא היית פה מ 1994

בהחלט! כמו שאתה אומר, לא הייתי אצלכם מ 1994, ואני מאד מקווה שהפעם יהיה לנו זמן לטייל קצת יותר, למרות שכנראה שלא. בפעם האחרונה שהייתי, אני ודייב יצאנו להסתובב קצת, הספקנו לראות ממש קצת מהמקומות הקדושים בארץ שלכם, ונהנינו מאד.

איך היה לחזור למגהדת' אחרי כמעט עשור?

את האמת, קצת כאילו מעולם לא עזבתי. כולנו באנו עם מוכנות לעבודה, יש כימיה טובה בין כולם, ואנחנו שמחים שכל הבעיות נפתרו, והן מאחורינו. בזמן שלא הייתי בלהקה הספקתי להתפתח כמוזיקאי, לעשות הרבה דברים (גם מוזיקליים, וגם אישיים) שעזרו לי לגדול כמוזיקאי וכאדם.

זה לא מוזר קצת, לנגן עם שני חבר'ה שצעירים ממך ומ Dave בכמה שנים טובות (שלא לומר – עשורים)?

אל תשכח שזה תמיד היה ככה, בעצם – אני ודייב, ועוד שני חבר'ה אחרים (צוחק). אז בעצם, שום דבר לא השתנה, מבחינתי, זה בדיוק אותו הדבר (צוחק שוב).

קצת בהמשך לשאלה הקודמת, כיצד אתה מתמודד עם עולם המטאל, שמשתנה מרגע לרגע, נהייה מהיר יותר, אגרסיבי יותר?

מוזיקה זה משהו שחייב להתפתח, ואני מאד שמח שזה אכן קורה כל הזמן. אני לא אומר, ומעולם לא טענתי, שהדרך שבה אנחנו מנגנים היא הדרך היחידה – או הטובה ביותר. אני מאד מנסה לגרום לאנשים שמסביבי לשמוע עוד דברים חדשים, ולגלות כיוונים נוספים לנגינה או מחשבה. כצופה מהצד, אני יכול לומר שאני מאד מרוצה מהעובדה שמאז שאנחנו התחלנו, המטאל השתנה, והתרחב כל כך. מה שכן, אל תשכח שבסופו של דבר, מה שנשאר לנצח זה המלודיה, ואי אפשר לכתוב מוזיקה בלי מלודיה. זה מה שאנשים יזכרו גם, במרוצת השנים. מלודיה זה לא כלב נובח, מלודיה זה מה שהופך שיר לנצחי, ולשיר טוב.

זה נראה כאילו מגהדת' חוזרת לאחור עם המוזיקה בשנים האחרונות, כאילו הגעתם למקום בו אתם מרגישים נוח עם ההתפתחות שלכם כמוזיקאים, ועכשיו אתם מבקרים במחוזות שביקרתם בהם בעבר, אבל עם יותר ניסיון וטכניקה משופרת. אולי בשביל להראות לילדים איך עושים את זה?

זה חלק מה שאתה אומר, אבל בחלקו. אנחנו אכן חוזרים לאחור, אבל לא בשביל לחנך או ללמד, אלא מכיוון שאנחנו מקבלים השראה מדברים שהיו השראה גם בשנים קודמות. אנחנו לא מנסים ללכת אחורה, להחיות את העבר – להיפך, אנחנו מנסים לחיות מיום ליום, וכך יוצא שדברים שהיו השפעה אדירה עלינו כשהיינו צעירים, עדיין מגניבים אותנו היום, ומכאן שהיצירה שלנו נשמעת קצת כמו חזרה למקורות. גם העובדה שעשינו סיבוב הופעות שמוקדש ל Rust in Peace הייתה השראה אדירה עלינו, מכיוון שפתאום התחלנו לכתוב חומרים כמו בימים ההם. זה עניין מצחיק, כשאתה הופך להשראה של עצמך…

כיצד אתה מתמודד עם המעמד שהגעת אליו, כיחיד, וכחלק מלהקה שהפכה להיות אגדה בתחומה?

זה מחמיא מאד, אבל אתה פשוט ממשיך לעשות את מה שאתה עושה, כל יום מחדש. הדרך היחידה לא להגיע למעמד הזה שאתה מדבר עליו, היא להפסיק לעשות את מה שאתה מאמין בו. אנחנו לא הפסקנו מעולם, ועם השנים התחלנו לקבל כבוד מאנשים, ואנשים אחרים התחילו לקבל השראה ממה שאנחנו עושים. תמיד ניסינו לשמור על כבודנו, ועל סטנדרט יצירה גבוה, וחלק מהדברים הללו הופכים אותנו למה שאנחנו. אולי זו הסיבה בגללה אנחנו עדיין פה, בעוד שחלק מהאנשים שהיו חלק מהמסע כבר לא.

התחלתם לפני 30 שנה. כיצד מסתכלים לאחור ומנסים לסכם את התקופה הזו, עד עכשיו?

ובכן, התחלנו צעירים ורעבים, מוכנים לנגן הכיר מהיר והכי עצבני שאפשר. והנה אנחנו אחרי 30 שנה, עדיין מנסים לנגן הכי מהר והכי עצבני שאפשר. אז אפשר להגיד שהשלמנו מעגל. בסופו של דבר, הדי אן איי של הלהקה נשאר זהה, לא משנה מה אנחנו מנגנים. מה שחשוב זה שאני ודייב נשארנו ביחד לאורך השנים.

דרך אגב, יש כמה גרסאות לסיפור ההיכרות שלך ושל דייב. האם הגרסא של הסיגריות היא הגרסא הנכונה?

הסיפורים על המפגש בינינו נכונים כולם, עם הבירה והסיגריות. שמע, אני הייתי ילד זר ממינסוטה, ואולי דייב היה קצת חשדן אלינו. אז כנראה שהמפגש בינינו היה סוג של מבחן שכולם עברו בהצלחה, וכמו שאמרנו – הנה אנחנו כאן, אחרי 30 שנה.

מה היחס שלכם ל Rust in Peace, עשרים שנה לאחר שהקלטתם אותו? מאז האלבום הפך לקלאסיקה, וזה מעניין לשמוע ממך כיצד המעריצים מתייחסים לאלבום כשאתם מנגנים אותו בהופעות.

הסיבוב אמנם נגמר, וזו הייתה הפעם הראשונה שניגנו בטור שכזה בו אנחנו מנגנים אלבום שלם מהתחלה ועוד הסוף. המעריצים קיבלו אותו באהבה, וזה בהחלט מאתגר לנגן את האלבום בצורה הזו. למזלנו, יש לנו המון חומר שהקלטנו וניגנו במהלך השנים, ויש לנו סט ליסט די גדול, אז אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לבחור בכל פעם משהו אחר. אז אם נרצה לנגן את האלבום שוב, תמיד נוכל.

רגע רגע. אני הבנתי שאתם מבקרים אצלנו במסגרת סיבוב ההופעות שמוקדש ל RIP. אתם חייבים לנגן את האלבום!

אין בעיה, ראה זו כהבטחה!

בתור נוצרי מאמין, אתה רואה בלהגיע לישראל איזושהי נקודה בעלת חשיבות אחרת בשבילך?

אני מצטער בנאדם, מסמנים לי שהראיון הסתיים. תודה רבה ואני מקווה שתיהנו מההופעה!
(ניתוק)

אין בעיה… מה לעזאזל קרה פה עכשיו?

(כעבור מס' ימים)
יותם Defiler :

מצאתי את איתן כשהוא חבול ופצוע בתעלה בצד הכביש. השמיים העמיסו על הנוף בגשם כבד, ופעולה פשוטה של לצאת מהרכב אל התעלה הפכה למשימה מורכבת ורטובה. איתן ישב לו, נוטף מים ממעילו וכובעו, כשהוא לופת בקצה אצבעותיו המלבינות מכשיר טלפון סלולארי.

"מה קרה, איתן ?" שאלתי אותו בעדינות.

בעיניים אדומות מבכי הגיש לי איתן את המכשיר הסלולארי.

"הייתה לי שיחה עם דייויד אלפסון…"פלט איתן מבין שפתיו.

"דייויד אלפסון ? מ-Megadeth ?" שאלתי בפליאה כאשר אני מנסה לסוכך על איתן עם ידיי כדי למנוע ממנו להמשיך ולהירטב מהגשם הסוחף, אך ללא הועיל.

"כן.. והשיחה… היא…" ניסה איתן לומר,

"מה קרה לשיחה ?" המשכתי להובילו בשאלות.

"היא התנתקה. ככה פתאום, אחרי שבע דקות." ענה לי כשהוא חונק דמעות בגרונו.

"אה, לא נורא. הנה, נעשה כוכבית 42 ונחזור אליו." אמרתי, וחייגתי.

קול עדין ענה לי בטלפון ואחרי החלפות כמה קללות בקרואטית סימנתי לאיתן שיש קו והמכשיר מחייג.

שלום ? דיויד ?

כן – מי זה ?

שמי יותם, אני ממגזין 'מטאליסט' מישראל. אני אחליף את איתן לאחר שהשיחה שלכם התנתקה לפני כמה ימים.

או – בסדר גמור.

אז ברשותך אגש ישר לעובי הקורה. אתה ו-Dave Mustaine הייתם עוד מתחילת הדרך ב-Megadeth, אפשר לומר כמעט כמו אחים. מה דעתך על האלבומים ש-Daveהוציא בלעדיך מאז שחזרה הלהקה לפעילות ב-2004 ?

או – אני חושב שהם אלבומים טובים מאד. כן, הם בלי ספק אלבומים של Megadeth. אני שמעתי אותם כשהם יצאו – אהבתי במיוחד את רוב החומרים של The System has failed למרות שאני מאד מחובר לחומר של Endgame. גם כשלא הייתי ב-Megadeth, Dave לא הפסיק ליצור ולנגן, אם כי הייתה תקופה שגם הוא היה צריך להימנע מכך עקב בעיות רפואיות. האמת היא שחלק מהחומרים של The System Has Failed עלו על שולחן העבודה שלנו עוד בסיבוב ההופעות של The World Needs A Hero, כך שהכרתי חלק מהם. חלק אחר פשוט באו ממה ש-Dave תכנן במקור כקריירת סולו פוטנציאלית, אבל החליט להעביר אותם ל-Megadeth. הנגינה של החומרים האלה באה לי די בטבעיות, למען האמת. אני כנראה כבר מורגל כל כך לכתיבה של Dave כך שאני הצלחתי ללמוד את הריפים ואת השירים מאלבומים כמו Endgame תוך כמה ימים בלבד, זה ממש חומר כיף לנגינה ומאתגר וכתוב מאד טוב. אני מאד נהנה לנגן את השירים האלו, גם אם לא לקחתי חלק פעיל בכתיבה שלהם.

בתקופה שלא היית ב-Megadeth, והאמת היא שממש קצת לפני שחזרת, Dave ישב וכתב ביוגרפיה על חייו, בה הוא מפרט לא מעט על דעותיו האישיות בנוגע ל-Megadeth ובנוגע לחברי עבר. ממה שהבנתי היו כתובים שם דברים לא פשוטים עליך ועל היחסים ביניכם מאז פירוק הלהקה וגם לפני כן. מה דעתך על הביוגרפיה הזו ?

אני חייב להודות שלא קראתי את כל הספר. קראתי חלקים ממנו, חלקים גדולים למען האמת. אפשר בקלות להתרשם מכך ש-Dave הוא סופר מוכשר. הכתיבה שלו קולחת ואתה מתקשה להוריד את הספר מהעיניים. בנוגע לחומרים האישיים ולדעותיו האישיות – הוא כתב שם כמה דברים, אמנם לא קראתי את כולו אבל אפשר לומר שהכול משקף את דרך ההתבטאות שלו מבעד לתפיסת העולם שלו. כיום אני מרגיש ב-Megadeth כאילו חזרתי הביתה, אין שום ניכור או שום ריחוק.

האם שמרת על קשר עם חברי העבר של Megadeth ? כי Dave עצמו אינו נוהג לדבר אודות היחסים שלו עם חברי עבר באופן עקבי, ותהיתי בתור מי שזכה להיות גם חבר עבר וגם אחד מהאבות המייסדים של ההרכב, האם מבחינתך Megadeth זה רק "כאן ועכשיו" או גם כל הדרך.

אני שומר על קשר עם כמה מהנגנים שהיו ב-Megadeth. אני פוגש את Chris Poland כל שנה בערך ב-NAMM וזה תמיד טוב לראות אותו. אני גם מתכתב באימייל עם Marty מדי פעם, ולעתים אני בודק באינטרנט מה קורה עם Jeff Young או Nick Menza, שאיתו הייתי קצת יותר בקשר מאז שעזב את ההרכב. אפילו ראינו את Chuck Behler בהופעה שלנו ב-Detroit. בסופו של דבר, Megadeth הפכה לעץ משפחה אחד גדול, נכון שיש נגנים שנשארים באופן ארוך יותר, אבל אי אפשר להתעלם מהנגנים שהיו פה במרוצת השנים. נגנים בלהקה הם כמו חלק מהמשפחה. הם לא רק אנשים שאתה עובד איתם, אתה ממש גר איתם בדרכים במשך תקופה ארוכה, וזה מביא לא מעט עימותים אבל בסופו של דבר, היחסים הם הרבה יותר קרובים למשפחה מאשר לעבודה מסודרת. לכן אני לא מאמין שאפשר באמת להתנתק מהם מבחינה רגשית.

גם לקחת חלק בפרויקט "Hail!" – מחווה מלכותית מכמה מהנגנים המובילים במטאל העולמי, כהצדעה למטאל העולמי – אם כי מאז שעזבת, נדמה שההרכב הזה נעלם כלא היה. עם נגני ההרכב כמו Andreas מ-Sepultura ו-Ripper Owens אתה עוד שומר על קשר ?

או ! בהחלט ! הם הפכו בשנתיים האחרונות לחברים ממש טובים שלי. אני מדבר איתם בטלפון באורח קבע, ובהחלט מעודכן בנוגע לכל מה שקורה איתם. אני מבין את זה שההרכב הזה דעך מאז שעזבתי. לא עזבתי ברוע כמובן, פשוט כשחזרתי ל-Megadeth לא נותר לי זמן לנגן באף הרכב אחר, זו די משרה מלאה, אתה מבין ? אבל עזבתי כשאני משאיר מאחוריי דלת פתוחה לחזור אליה. ככה אני נוהג לעשות בהרבה הרכבים שהייתי בהם, כמו F5 למשל – כעת זה פשוט לא מתאים לי בחיים, אני רוצה לנצל את הזמן שלי כשאני לא עם Megadeth על מנת להעביר אותו עם המשפחה, האישה והילדים, לטעון את הסוללות. לא מתאים לי לעבוד על עוד משהו במקביל כל כך. אבל במידה ו-Megadeth תכנס להשהיה קטנה ויהיה לי יותר זמן אני בהחלט לא פוסל להתאחד איתם, במיוחד לא עם Hail! שהיו פשוט הרכב שכל מטרתו הייתה לעשות כיף על הבמה ועם הקהל.

באמת עניין אותי מה קרה ל-Temple Of Brutality…

או ! Temple Of Brutality ! (צוחק) האמת שזו הייתה תקופה די טובה עבורי. אני וחברי הלהקה הקלטנו את האלבום, שאני מאד גאה בתוצאה שלו כבדרך אגב, ועשינו כמה הופעות. היה לזה את האנרגיה של להקת Thrash של תחילת הדרך, למרות שכולנו היינו חבר'ה מנוסים פחות או יותר. זה היה כיף אמיתי, לחזור לנקודות ההתחלה האלה, אבל עם הזמן זה פשוט הפסיק להרגיש ככה. השחיקה כנראה עשתה את שלה, ואף אחד מאיתנו לא באמת הרגיש שהוא רוצה להיות שם אז זה פשוט דעך. לא התפרקנו או משהו כזה, פשוט הלהקה הפסיקה להיות חשובה לנו. אם יבוא לנו למשל עוד איזה כמה שנים לנגן את החומר הזה על במה שוב ולכתוב חומר חדש, וכולנו נהיה בעניין, אז למה לא ? בגלל זה אני מאמין בהשארת דלתות פתוחות, ככה אתה לא חייב להתחייב לדברים מסוימים בעתיד רק בגלל שהם נוחים לך כיום.

אוקי, ועכשיו לשאלה הגדולה. עכשיו לאחר שהסתיים סיבוב הופעות של Peace Sells עשרים וחמש שנה מאז שיצא יגיע סיבוב ההופעות של Rust In Peace – אתה יכול לאשר או להכחיש בשלב זה ?

האמת היא שבדיוק היום בחזרה אני ו-Dave דיברנו על זה וחשבנו האם כדאי לנו להעלות את הרעיון. מצד אחד אני חושב שזה יהיה מאד הולם כי Peace Sells הוא האלבום שעיצב אותנו הכי הרבה ביחד עם Rust In Peace ואנחנו בדרך כלל מנגנים כמה וכמה שירים ממנו בכל מקרה, ולאחרונה גם הוספנו כמה שירים שלא באמת ניגנו מזה שנים כמו My Last Words. אני יודע ש-Shawn Drover המתופף שלנו מאד רוצה לעשות את זה! הוא הציע את זה ממזמן, ואני ישבתי והתאמנתי איתו לפני כמה ימים על Black Friday ורק עכשיו נזכרתי כמה השיר הזה לא פשוט (צוחק).

אבל יש לזה גם חסרונות. אנחנו לא רוצים להיות הלהקה הזו שרק בגלל שהיו לה הרבה אלבומים בעבר היא תמשיך לנגן רק אותם ולחגוג להם ימי הולדת. Rust In Peace זה מובן. הוא האלבום הכי משפיע שלנו – הוא עיצב דור שלם של רוקיסטים ומטאליסטים ואנחנו בכל מקרה ניגנו בערך חצי ממנו כל הופעה במשך תקופה ארוכה, אז השלמת כל השירים האחרים הייתה מלאכה פשוטה עבורנו. Peace Sells הוא התשובה המתבקשת כמובן, אבל הבעייתיות היא מן הסתם בכך שאנחנו גם מתכוונים להיכנס להקליט אלבום חדש בהמשך השנה, ואנחנו נרצה להתמקד בו ובחומר החדש שנכתוב במטרה להתעלות על חומרים מוסיקליים ישנים שלנו.

יש את הבעיה הנוספת, שירים כמו "The Conjuring" או "Bad Omens" שעוסקים בכישוף שחור לא בדיוק דנים בנושאים המקובלים על הנושאים הנוצריים הפופולאריים ביותר.

זה נכון. האמת היא שזו יותר בעיה של Dave מאשר שלי. אתה מבין, אני לא כתבתי את המילים של השירים האלו. Daveכתב אותם. מבחינתי הם רק שירים עם מילים, לי הם לא עושים שום דבר אישי כאדם נוצרי מאמין. אצל Dave זה שונה. הוא מתחבר אל השירים האלה ברמה אחרת כי הוא כתב להם גם את הטקסטים, והטקסטים האלה בהחלט לא חופפים את הדרך שהוא מאמין בה עכשיו. אבל אם הוא יחליט לבצע אותם או להוריד אותם מהסט – זו החלטה שלו, ואני מסכים איתך שזה כנראה גם חלק מהבעייתיות של סיבוב הופעות לכבוד 25 שנה של Peace Sells. אבל אנחנו גם נוטים לחשוב על זה בגלל Gar Samuelson שהלך לעולמו כידוע לפני כמה שנים.

סיבוב הופעות של Peace Sells יהיה בעצם דרך לזכור אותו, מאין מצבה לזכרו בדמות סיבוב הופעות.

כן, בדיוק. חשבנו על משהו כזה. אני יודע ש Shawn יהיה מאד בעניין. זו תהיה צעידה מעניינת לאורך נפתולי הזיכרון מבחינתי. הקסם האמיתי של Peace Sells היה בגלל שהיינו הרכב בשל, שלם. אני וDave ומצד שני Gar ו-Chris שכיום משקיע היטב בהרכב הג'אז-פיוז'ן שלו, כולנו הבאנו כבר משהו משלנו והאלבום הרגיש הרבה פחות גולמי והרבה יותר שלם. זו הסיבה למה דווקא האלבומים Rust In Peace ו-Peace Sells הם האלבומים האהודים ביותר בדיעבד בקרב המעריצים.

אז למה לדעתך So Far So Good…So What?! לא נכנס לפנתיאון הזה מבחינת מאזיני Megadeth האדוקים יותר ?

אני חושב שההרכב גם היה בעיה פה. אני לא מזלזל בנגינה של Jeff ו-Chuck אבל הם בדיוק הצטרפו ללהקה וכבר נדרשו לעבוד על תקליט. Peace Sells הורכב מתחילתו עד סופו, לא כאוסף של שירים שהיה מורכב מלכתחילה כאוסף של ריפים ש-Dave ואני כתבנו, כמו שהאלבום הראשון נכתב. So Far בעצם נכתב חלקו בסיבוב ההופעות של Peace Sells ואפילו לפני כן (Set The World Afire הוא בין השירים הראשונים של Megadeth אי פעם, י.ד.א). Peace Sells היה אחד מסיבובי ההופעות הכי ארוכים שלנו. 18 חודשים. אני חושב שהוא היה הכי ארוך בעצם, לא ?

זה היה סיבוב ההופעות של Rust In Peace. עשרים ואחת חודשים.

צודק, נכון. מכל מקום זה מסביר מדוע So Far יצא כמו שהוא יצא.

אולי, אבל זה לא מסביר את Countdown שלמרות שהוא מאד אהוד על המעריצים – אינו נמצא בפנתיאון אצל מבקרי המוסיקה.

ואני לא מבין את זה. אתה יודע ש-Countdown מכר פי 2 לפחות מכל אלבום שלנו ? פי 2 לפחות ! מעבר לזה שהוא האלבום הכי מוכר שלנו, הוא האלבום האהוב עלי, ואני אישית לא מבין למה הוא לא נתפס כיצירת מופת כמו שני האלבומים האחרים האלה, Rust ו-Peace. אולי זה בגלל שהוא יותר מלודי. אבל בכל זאת, המלודיה זה מה שתמיד עשה את Megadeth למה שהיא. אל תשכח כמובן שזו הייתה תקופה שונה לחלוטין 1992 הייתה הפסגה של המטאל מבחינה מסחרית, עם אלבומים כמו האלבום השחור של Metallica וביחד עם האלבום שלנו, Countdown To Extinction, ויצאו אלבומים כמו Empire של Queensryche

וגם Iron Maiden – Fear Of The Dark…

נכון, נכון. בל נשכח אלבומים חשובים כמו Vulgar Display Of Power של Pantera שעיצב לא פחות מאזיני רוק ומטאל מכל אלה גם כן. זו הייתה שנה כזו שלהקות לא הצליחו באמת לשחזר מסחרית. אני האמת מאמין שהאלבום הצליח כל כך בגלל ש Rust In Peace נתפס ככזו יצירת מופת האמת.

במהלך העבודה שלך על אחד מהפרויקטים שהזכרת, כמדומני זה היה האלבום של F5, יצא לך לעבוד עם אחד משלנו, מאור אפלבאום, ואפילו שחררת לאינטרנט איזה קטע וידאו קצרצר שמסביר את חשיבות המאסטרינג. זכור לך משהו כזה ?

בטח ! באותה תקופה עבדתי ב Peavy ויצא לי לנסות ולעבוד על המאסטרינג של F5, אחד מההרכבים שלי שאני מאד גאה בהם בתקופה שהייתי מחוץ ל-Megadeth. אני ישבתי שם עם ההפקה ולא הצלחתי לפתור את בעיות השמע שעלו מולי. פניתי אל מאור והוא מאד עזר לי עם כל נושא המאסטרינג. בימינו – לעשות מאסטרינג זה ממש לא עסק פשוט. להקות המטאל המודרני שמות כל כך הרבה דגש על הווליום של המיקס, שתפקיד המאסטרינג כמעט נזנח אבל זה גורם למוסיקה להשמע מנוכרת, לא ביחד. מאור ואני קראנו לזה סינדרום ה"מריחה על הזכוכית". זורקים את המקסימום ווליום על כל ערוץ ובכך מקווים שהכל יתערבב באוזן לבד, בלי מאסטרינג. מאסטרינג זו אומנות אבודה כמעט. זה להפוך את כל המוסיקה למקשה אחת ולא סתם לערוצים שנלחמים מבחינת ווליום על הקשב של המאזין. מכל מקום, אני יצאתי מאד מרוצה מהעבודה עם מאור ואני עדיין שולח אליו אומנים שאני יודע שמחפשים מקום טוב לעשות מאסטרינג. הוא מהטובים ביותר בתחום הזה.

באמת, בנוגע לכל הלהקות החדשות הללו ז'אנר ה-Metalcore או ה-Deathcore, מה דעתך עליו ?

אני לא יכול לומר שאני חסיד של הסגנון. ממש לא. אני לא מבין את הנטייה הזו של לעשות את הכול קיצוני רק למען הקיצוניות. פעם להקות מטאל עבדו לפי כמה חוקים פשוטים. שירי מטאל טובים נבדקו לפי האינטנסיביות של הריפים, המלודיות הקליטות ורמת הנגינה והחומר. כיום כול האלמנטים האלה דוללו לכדי קיצוניות בלבד. לדעתי מטאל קיצוני יכול להיות נחמד כשהוא מגיח לביקור פעם בכמה זמן אבל כל הזמן רק על הטונים הכי כבדים שאפשר ? אני לא מוצא בזה הנאה.

אז אפשר לומר שאתה לא מאזין למטאל חדש כיום…

לא, לא כל כך. אני מאד נהנה מלהקות מסוימות אבל זהו. Lamb Of God למשל, הם להקה חזקה שעובדת ממש קשה. הם מזכירים לי את Pantera במידה מסוימת, ואני חושב שבגלל ש-Pantera אינם עוד הם גם ממלאים את החלל הזה בצדק, בזכות ולא בחסד. אני מאמין שהם עוד יהיו הרבה יותר גדולים ויוכלו לצעוד לצד ארבעת הגדולות של ה-Thrash כמו ש Pantera עצמה יכלה לעשות את זה לו הייתה בחיים.

בנוגע לארבעת הגדולות… סתם, האמת היא שאין כבר שום תשובה נתתם כהרכב על השאלה הזו. האיחוד המרגש בין Metallica, Megadeth, Slayer ו-Anthrax, פעם ראשונה שכולן על הבמה בבת אחת ואני בטוח שיש עניין להוסיף עוד הופעות כאלה כי המעריצים רוצים ולא רק לאירופה מגיע. אבל את התשובות האלה אני פחות או יותר יודע לפני שאני אשאל אותך – אז אשאל אותך את דעתך על משהו אחר.

(צוחק) אוקי, בבקשה.

מה דעתך על האינטרנט ותעשיית המוסיקה. לא רק ההורדות הבלתי חוקיות אלא בכלל. דבר טוב ? דבר רע ? זו תשמע שאלה פשטנית אבל Megadeth דווקא מאד נהנתה כביכול מהמצב הסטטי של חברות התקליטים לאחר שהגיעה כבר להכרה מסוימת. מה המצב לדעתך כיום ?

או, זו באמת שאלה טובה. אני חושב שהאינטרנט הכריח את התעשייה לשנות את החוקים. זה קצת יותר מורכב ממה שזה נשמע. עסקי המוסיקה, כמו עסקי הנדל"ן או בנקי ההשקעות – כולן היו מנוהלות בשנות ה-90 באופן ריכוזי על ידי מרכזי כוח מסוימים, והיה קשה מאד להיכנס בעצם למעגל הצריכה הבריא של הדברים האלה. האינטרנט למעשה בא והפך את היוצרות עבור תעשיית המוסיקה – וטוב שכך – כי תסתכל מה קרה לשוק הנדל"ן או הבנקים בערך עשור לאחר מכן. האינטרנט הכריח את תעשיית המוסיקה לחזור ולהתחשב במה שהמאזינים רוצים. הכול בגלל אותו ילד קטן עם החברה שלו Napster. מאזיני המוסיקה מאסו בכך שאומרים להם למה להקשיב ברדיו ואיזה קליפים לראות בטלוויזיה. אז הם החליטו שאת המוסיקה שלהם הם ישתפו כדי שכולם יוכלו לשמוע אותה ולא לקבל תכתיבים מגורמים עסקיים, כי המצב היה באמת בלתי נסבל בסוף שנות ה-90. תחשוב על זה, הכול הפך לאופנה ולמותג והפסיק להיות מוסיקה. הרוק האלטרנטיבי התחיל כאלטרנטיבי כזכור ואז בעצם לא נשאר כלום חוץ מרוק אלטרנטיבי. הוא היה המיינסטרים החדש. מה שהאינטרנט עשה זה בעצם להחזיר את הכוח למאזינים וזה אף פעם לא דבר רע. אולי הדרך הייתה קצת מחוספסת, אבל המטרה טובה וגם המאזינים וגם התעשייה עדיין מסתגלים למצב החדש, שבסופו של דבר חבל שהיה צריך את האינטרנט כדי להגיע אליו.

מעניין, עד כה לא שמעתי על שילוב תעשיית המוסיקה עם הנדל"ן – אבל אין ספק שהיה פה מסריח בסוף שנות ה-90 מבחינה מוסיקלית. כמה מילים אחרונות למעריצים בישראל ?

המון תודה על התמיכה הענקית שלכם לאורך השנים ! אני לא מאמין שאני חוזר אליכם אחרי 16 שנה בערך, זה הרבה יותר מדי זמן מבחינתי, למרות שהבנתי ש-Megadeth כבר הייתה פה כמה פעמים מאז, אז טוב בגדול להגיע לכאן ! המון תודה על הכול, ותמסור ד"ש לבחור השני שראיין אותי לפני כמה ימים ומצטער על כך שהראיון היה קצר.

אני אמסור אם אני אמצא אותו במעגלי הפוגו. תהנה מהמשך סיבוב ההופעות ונתראה בתל אביב !

מצוין, אני לא יכול לחכות.