20 שנה הראשונות של היתומים

מרואיין: קובי פרחי סולן להקת Orphaned Land

בשבוע שעבר אורפנד-לנד הייתה, ולו רק לכמה שעות, חלק מהקונצנזוס הישראלי, לאחר שהתפרסמה בכל אתרי החדשות המובילים ברשת הישראלית ידיעה על כך שהופיעה של שער מגזין רוק ומטאל איראני. בסיומו של סיבוב הופעות בן שמונים הופעות בכל רחבי העולם המערבי ומספר שבועות לפני שתי הופעות חגיגיות לכבוד ציון עשרים שנות פעילות ללהקה נדמה שהיא לא יכלה לבקש מתנה יפה יותר, או תזמון טוב יותר, לקבלת ההפתעה הזאת. את קובי פרחי, הסולן והכוח המניע של אורפנד-לנד אני פוגש בביתו הצנוע מספר ימים לאחר שנחת בארץ, כשהמזוודות איתם הסתובב במהלך סיבוב ההופעות עוד לא נפרקו לגמרי. כל עוד הזיכרונות מהסיבוב טריים, התיישבנו לדבר על החיים בדרכים, על ההופעות הגרנדיוזיות בחודש הקרוב ועל אותה השליחות הקדושה של להקתו, אותה הוא נוהג להזכיר לעיתים כה קרובות. האם הסערה עדיין מתחוללת בפנים? בהחלט.

אחרי הסיפורים ההזויים הזויים על המעריצים שלכם בעולם המוסלמי, כמו המקועקעים מירדן והמעצר של המעריץ המצרי שהאזין לכם, נדמה שהשבוע שברתם שיא חדש כשהופעתם על שער המגזין הרוק "דיואן" האיראני, בתקופה של מתח שיא בין המדינות. איך נוצר הקשר ביניכם?

קיבלתי מייל מכתב שטען שהוא מעיתון איראני, ולא ידעתי עד כמה זה רציני. אני לא עונה לכל מייל שאני מקבל מחוסר זמן, אבל אמרתי שהפעם אני חייב. השאלות היו מעניינות, יכולתי לראות שהכתב עבד עליהם, חקר ובדק. עניתי על איזה 30 שאלות, ואחרי כמה שבועות אני מקבל מייל שמודה לי על ההשתתפות בראיון, ואליו מצורף קובץ שמציג את המגזין באופן ממוחשב, כתבה של 5-6 עמודים מושקעים ותמונת שער.
*בשלב הזה קובי מראה לי בהתלהבות את הקובץ המציג את התוכן של אותו גיליון. נראה שמדובר בעיתון רציני, צבעוני ומושקע, המציג להקות מטאל מכל העולם, כולל ANTHEMA ולהקות נוספות, פלוס מספר פנטגרמים מקושקשים במיטב המסורת המטאליסטית.

הכתב דיבר גם על עצמו? הזכיר איזשהו סיכון בעריכת ראיון אתכם?

האמת שלא לקחתי אותו ברצינות עד שראיתי את המגזין. כשאני חושב על זה, אני הייתי צריך להיות זה שמראיין אותו, לתת לו קצת שאלות נגדיות (*מצחקק לעצמו)… חשבתי לעצמי "או.קיי, הוא יעשה כתבה על להקה ישראלית, ישים את זה איפשהו", אבל כתבת שער? מדהים. לפי כל הטוקבקים צריך להגיד "ביי ביי" לבן אדם הזה. לא יודע מה קרה ואיך הוא עשה את זה. אולי הוא בכלל גולה, לך תדע… כן ברור שהמגזין הוא איראני, כתוב בפרסית, ושם גם קוראים את זה.

חזרתם מהטור הגדול ביותר שלכם עד כה. האם העובדה שיצאתם אליו בשלב המתקדם ביותר בקריירה שלכם ולאחר פעילות של 20 שנה ביחד עזרה לכם להתמודד יותר בקלות עם האינטנסיבי שיש למסע שכזה?

שמע, כבר עשינו טורים בעבר. 29 הופעות עם Paradise Lost ב-2005, וואקן והלפסט ב-2006. אם מתסכלים על לוח ההופעות שלנו אז אפשר להגיד שכבר מ-2005 התחלנו לחרוש את העולם עם כל פסטיבל אפשרי וכל טור אפשרי, מגורים באוטובוסים והכול… אנחנו כבר די מכירים את זה. השנה שברנו את השיאים האלה מחדש. הופענו עם מטאליקה, במה ראשית בוואקן, טור אמריקאי וטור אירופאי. אי אפשר להכין את עצמך לחיים בדרכים. אתה לא יודע לאן תגיע, איפה תאכל, איך תתקלח, איפה בדיוק תופיע, מי יקבל אותך ואיך יהיה הקהל. זה אינטנסיבי וזה קשה. לפעמים בא לך על המיטה שלך בבית, על השמש שיש פה, על החומוס של אבו-חסן… אבל זה חלק מהשליחות שלך- ללכת לאיפה שרוצים לשמוע אותך ולנגן. השנה אני מצפה שנתעלה על זה. אנחנו מסיימים את השנה עם כשמונים הופעות, מתוכם רק 5-6 בישראל וכל השאר ב-25 מדינות. זה שיא. אני מקווה שרק נעלה על זה ונעשה גם 120 הופעות בשנה.

זה עדיין מרגש ועדיין מזיז משהו לדעת שאתם ממשיכים להתפתח ומגיעים כ"כ רחוק?

יש דברים שהם כבר לא מרגשים כמו בהתחלה, ויש דברים יותר מרגשים. למשל ,כשיצאנו לטור הראשון שלנו עם Paradise Lost הכול היה חדש. אתה עולה לאוטובוס של הטור, עושה הופעות יום אחרי יום, מופיע עם להקה שהיא כמו הגיבורה שלך. היה בזה משהו מרגש וראשוני. הכל ריגש אותנו וזכור לנו תמיד כמו אהבה ראשונה. אתה יודע, כשיוצאים לטור עכשיו זה כבר פחות מרגש מבחינת הדברים האלה. מה שכן מרגש זה כשאתה מתחיל להיות המופע הראשי בחלק מהמקומות. אתה בונה את השם שלך בעולם ומגיע למצב שאתה כבר לא להקת חימום. השנה בניו-יורק, למשל, הופענו במועדון ה- B.B KING לבד.

*מראה לי תמונה של ההופעה שלהם במועדון האגדי, כשהשם שלהם מתנוסס באותיות ענק על גבי לוח התצוגה באופן בלעדי.

סיימת להיות להקה מחממת, כבר חווית טור- ואז אתה מגיע למקום שאתה יודע שהוא שלך. אתה יודע שה- 500 איש שבאו לניו-יורק, לפריס או ללונדון באו לראות אותך. כשאתה רואה שההופעות בפריס סולד-אאוט ושבלונדון יש לך בקהל מוסלמית עם רעלה, כבר יש לך ריגושים חדשים כי אתה מתקדם. עכשיו? מרגש אותי לראות ש-400-500 איש קונים כרטיס, עוזבים הכל ויוצאים מהבית כדי לראות אותך במקום רחוק, מופיע אלפי קילומטרים מהבית שלך.

איך עבר הטור מבחינת הכימיה בין חברי הלהקה? זה עדיין מרגיש כמו טין-אייג'רים מבת-ים שבאים לתת בראש?

תראה, טורים זה דבר אינטנסיבי. אנחנו אחד בתחת של השני במשך חודש. חודש אוכלים ביחד, ישנים ביחד, גרים ביחד. יש רגעים שבא לנו לרצוח אחד השני. בכל רגע נתון יש לך מישהו שמתנגש במישהו אחר, וזה נכון כולם לגביי כולם, תמיד. ואין מה לעשות, זה ככה. בסוף רבים. זה מאוד קשה, אבל זה תמיד היה ככה וזה תמיד יהיה ככה. אני לא רואה משהו שונה. אבל לצד כל זה יש רגעים מדהימים שכיף לנו ביחד. כשאנחנו רואים סרטים ביחד, עושים צחוקים ביחד, נקרעים אחד מהשני. הרגעים לפני שאנחנו עולים לבמה ומצמידים את האגרופים שלנו בזמן שאנחנו שומעים את הקהל מחכה… אלה רגעים שאתה חולק רק איתם. אלה הם בסופו של דבר האנשים שאתה הכי אוהב והכי שונא בעולם. ממש כמו אחים-הכי מעצבנים אותך, אבל אותם אתה אוהב הכי בעולם.

איך היה הזמן המשותף עם KATATONIA ו- SWALLOW THE SUN?

הם היו מדהימים… אנשים מדהימים ולהקות מדהימות. מצחיקים מאוד.

"מצחיקים" על 2 להקות כ"כ דכאוניות?! איזה סקופ!

סוואלוו, אותה להקת דום דיכאונית, הם בסופו של דבר חבורה של ליצנים. אני לא יודע אם ראית את הקליפ של ההופעה האחרונה שלנו בטור.. באמצע שיר שלנו הם עלו מחופשים עם מגבות קשורות, תחפושות, נחש שיוצא להם מהראש, חלילים… תמיד עושים שטויות בהופעות האחרונות. חבורת ליצנים ונורא כיף איתם. אין להם בכלל גישה של רוק סטארס. אנשים רגילים עם רגליים על הקרקע .

ספר על עוד רגעים מצחיקים.

בהופעה אחת, היה לצד הבמה חדר צדדי שרק מי שמופיע יכול לראות אותו, נסתר מהקהל. עמדנו שם עם חברי סוואלוו בזמן שקטטוניה הופיעו. כל ההופעה החבר'ה של סוולאוו רק מצחיקים את קטטוניה… מורידים את התחתונים, מראים להם את התחת,שמים דברים על הראש. הקהל של קטטוניה לא מבין למה הם מסתכלים הצידה כל ההופעה ומתפוצצים מצחוק בזמן ההופעה. זה היה אדיר, אחד הרגעים המצחיקים בטור. חבורה של ליצנים (צוחק).

באחד הראיונות האחרונים בארץ הצהרתם שמהקלישאה הידועה של "סקס סמים ורוק 'נ' רול" נשארתם בעיקר עם האחרון. בבקשה תגיד לי שזה לא נכון…

תשמע, עלי אני יכול להעיד שבעברי עשיתי סמים, והרבה, אבל זה כבר לא חלק מהחיים שלי היום. וכן, היו לי הרבה נשים בחיי, אבל זה פשוט לא קשור ללהקה. אני חי חיים של רוק סטאר יותר מחוץ למסגרת הלהקה מאשר בלהקה. בעיני אורפנד-לנד זה דבר קדוש. התכנים שלנו לא מדברים על בחורות או על סמים אלא על דברים שהם ממש בקדושה. דברים על החיים שלנו כאן, על לתת אור לאנשים ועל תקווה לאנשים. אני מעולם לא הלכתי עם מישהי אחרי הופעה לשירותים, לבק-סטייג' או למלון, מעולם. אפילו לא פעם אחת, לא אני ולא אף אחד מהלהקה. גם אם היה איתנו מישהו שהתנהג לא יפה או בצורה סליזית אמרנו לו שזה לא מייצג את הלהקה. שוב, בעיננו היא דבר קדוש. סקס וסמים לא קשורים לאורפנד לנד כלהקה. הוא קשור לחיים שלי, הפרטיים, ובחיים הפרטיים אני יכול ללכת לבר, להשתכר ו… ויש לי סיפורים שהשתכרתי והבאתי בחורות הביתה או הלכתי אליהן… יש לי סיפורי רוק'נ'רול, הם פשוט לא קשורים ללהקה.

יש הופעה מהטור האחרון שתזכרו במיוחד?

יש כמה שאני יכול לציין… הופענו השנה עם מטאליקה בישראל. דווקא בישראל, 17 שנה אחרי שקניתי כרטיס להופעה שלהם זכיתי להופיע איתם, לפגוש אותם, לדבר איתם. לא ישבתי איתם שעה, אבל עשר דקות לפני שהם עלו ישבנו וקשקשנו, ואז הם עולים עם הבמה ומכסחים את המקום. זה היה רגע מדהים. גם ההמלצה של קירק האמט על ORwarrioOR בעיתון "מטאל האמר"- אתה פתאום קולט שנוצר לך משהו עם הלהקה הזאת שהיא בעצן הגיבורה שלך. זה היה רגע מאוד מיוחד השנה.

ובחו"ל?

פסטיבל וואקן, שאמנם כבר הופענו שם, אך זאת הייתה פעם ראשונה על הבמה הראשית. ראיתי בקהל, אני חושב, 6 דגלים של ישראל, ככה מונפים על אדמת גרמניה. כל הסימבוליות הזאת שלך עם הלהקה שלך בוואקן, עם כל סצנת המטאל, אל מול העובדה שאתה ישראלי ויהודי על אדמת גרמניה והדגלים והכול ביחד יוצרים רגע שאתה על הבמה ואתה מאוד מאושר. באותו רגע, על הבמה זה קורה לך. פשוט אושר עילאי.
גם בפריס היה מיוחד- לדעת שמכרנו את כל הכרטיסים מראש. גם הגשמתי חלום כשהלכתי לקבר של ג'ים מוריסון כשאני יודע שמחכה לי מועדון מפוצץ במעריצים. גם זה היה רגע מאוד כייפי.

האם נתקלתם בגילויי אנטישמיות או אנטי-ישראליות במהלך הטור?

כן, בצרפת. היה לנו אוטובוס כחול כשהגענו לסטרטבורג, שם יש רובע יהודי מאוד גדול. מישהו צייר עם האצבע, ככה על האבק של האוטובוס מגן דוד קטן של כמה ס"מ. תוך איזה 5 דקות, ממש מהר, טכנאי הסאונד שלנו מרק נכנס עצבני בזמן שאנחנו אוכלים קוסקוס בחדר אוכל, ומראה לנו בחוץ שמישהו צייר צלב קרס גדול וז** ענק כזה מופנה לכיוון המגן דוד. יש דברים כאלה לפעמים. לא מקרה של איום פיזי. אנחנו לא להקה פוליטית. אנחנו מוזיקאים, אמנם ישראלים ויהודים אבל לא מוזיקאים של ממשלות. קשה לי להאמין שיהיה מישהו טיפש מספיק לעשות כזה דבר. זה יהיה טיפשי מצדו גם כי אנחנו בת-ימים (צוחק)…

בקשר לנושא הזה: בכל ראיון שנערך איתך אתה מדגיש שהמוזיקה שלכם מעודדת דו-קיום בין שלושת הדתות המונוטואיסטיות, ורואים שזה חשוב לך. אתה באמת חושב שאפשר להפריד את זה מפוליטיקה? ואם זה כן חשוב לך כ"כ, איך זה שאף פעם לא הצטרפת לתנועה כזאת או אחרת על מנת לקדם את הרעיונות שלך?

אני יחדד: אנחנו לא פוליטיים במובן של לקיחת צד. זאת אומרת ,אני מאמין בתפיסה שלי שמוזיקאי ואמן זה מקצוע שהוא קדוש לא פחות מרב, כומר, שייח' או מורה רוחני. כמוזיקאי, אתה נכנס ללב של בנאדם ומצליח להשפיע עליו, אתה מצליח
לרגש אותו, להביא אותו לדמעות, לתת לו תקווה. מעולם לא חשפתי את הדעות הפוליטיות שלי בגלל זה. אמנם אני ישראלי ויהודי שיש ללהקה שלו מעריצים ערבים- מוסלמים, וזה בגלל שלמוזיקה יש כוח חזק משל דת. הדת שלי,אגב, היא המוזיקה. זאת הדת הכי חזקה שהכרתי, יותר מהכול. המוזיקה מאחדת בין אנשים בעוד שדת, ששייכה את עצמה מהר מאוד לפוליטיקה והתחילה להפריד בין אנשים והמציאה את מלחמות הדת. אני אוהב את הדתות ומכבד אותן והולך איתן יד ביד עד המקום שבו הן מתחילות עם הקשקושים שלהם. שם אני לא מסתדר איתם. במוזיקה אין את הדברים האלה. זה דבר קדוש. למרות שאני יכול להגיד לך שהאמנים המחרימים, בין אם זה אריאל או האמנים שמחרימים אותנו ולא באים לישראל הם בדיוק לוקחים את המוזיקה למקום שאליו הדתיים לקחו את הדתות שלהם. ברגע שניקח את המוזיקה ונלך איתה לאן שהדתות הלכו אנחנו נהרוס את הדבר הקדוש הזה שנקרא אמנות.
מה שאתה אומר לא חייב להיות משויך לפוליטיקה. אני לא חושב שצריך להחרים וזה לא אומר שאני ימני. זה שיש לנו מעריצים ערבים לא אומר שאני שמאלני. אני אומר את זה הכי ברור: אני לא שמאלני ולא ימני. אני מוזיקאי, וזה מעל שמאל וימין. מוזיקה היא הרב המעל זה. היא שמאל וימין ביחד.

אם אני אשאל אותך על סוגיות ספציפיות, כמו חלוקת ירושלים או מסירת רמת הגולן- לא תהיה לך דעה?

לא.

אין דעה או שאתה לא רוצה לחשוף אותה?

אתה יכול לחלק את ירושלים או לא, להחזיר את רמת הגולן או לא, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אבל הבעיה לא תיפתר עד שללא נשנה את שיטת החינוך שלנו. הבעיה העיקרית בעולם וגם במזרח התיכון היא בעיה של חינוך. במקום ללמד אותנו היסטוריה מפגרת על אלכסנדר מוקדון או מתמטיקה וטריגונומטריה שאנחנו לא נזכור, מה הבעיה ללמד אנשים להיות בני אדם? ללמד אותם מוסר? להקשיב לבן אדם, להקשיב לאחר? הקשבה. דבר שחסר בעולם. מה הבעיה ללמד אנשים על כמה זה יפה שמישהו שונה ממך? וכמה זה מעניין וצבעוני שיש לך חברים מכל התרבויות? כמה עשיר אתה תהיה כבן-אדם אם תקרא ספרות נוצרית, מוסלמית ומכל סוג. אפילו טיולים לפינלנד ללמוד על התרבות הנורדית, או למדינות ערב ללמוד על סאלח-א-דין, ולהיפך.
במקום זה, נותנים לנו משחקי וידאו עם אקדח ומגיל חמש אנחנו מתחילים לפורר אנשים בטלוויזיה. פתאום מתגייסים לצבא, ובום! העניין הזה נהיה אמיתי ואנחנו מפרקים אנשים באמת. עד שהחינוך לא ישתנה, זה לא משנה אם הדעה שלי היא כזאת או כזאת או כזאת.. כי כלום לא ישתנה.

אתה לא חושב שהרוח שהז'אנר הקיצוניים של המטאל, שאתם ללא ספק משתייכים אליו, עם הטקסטים שלו והרוח האגרסיבית שלו מעורר את אותם יצרים אלימים שאתה מתאר?

להיפך, התחברתי למטאל מלכתחילה כי הכול מסביב היה נראה לי מזויף, כמו שקר, ורק המטאל נראה לי כמו האמת. היה נראה לי שכולם לובשים מסיכות, והמטאל הוא נטול מסיכות. המטאל בא ושם לי בפרצוף את מה שזה. גולגולות, רעש, צעקות… לא מתיפייף ולא צובע את עצמו בצבעים יפים. לא ידידותי לרדיו ולא שם על עצמו עטיפה כדי להתאים לעקרת הבית בקריית שמונה. פשוט לפרצוף,בום! בוקסים לפנים! זה היה מאוד אמיתי בעיני…מוזיקה לא הורגת אף אחד. היא לא אומרת "קומו, תתפסו אקדח ותהרגו", אלא אם כן זה בצורה צינית.
יכול להיות שלא הייתי רוצה שהילד שלי ייחשף בגיל 7 ל-canibal corpse, אלא בגיל ההתבגרות כשהוא יוכל יותר לעצב את הדעה שלו כשהוא כבר מחונך באופן נכון. המטאליסטים היום,לדעתי, הם אנשים אינטליגנטים. העובדה שהם שומעים מטאל היא אמירה מאוד אמיתית ומדהימה בעיניי.

ידוע שלחבריי הלהקה יש עוד עבודות. האם אתם קרובים לשלב של להיות מוזיקאים במשרה מלאה?

אנחנו קרובים לזה יותר מאי-פעם, אבל עדיין לא שם. זאת התשובה המדויקת. השנה עשינו טור אמריקאי ראשון. להגיד לך שזה היה כלכלי? זה לא היה. העלויות שלך מטורפות ,ואתה נוסע עם עוד 2 להקות תוך כדי שאתה מופיע פעם ראשונה בכל מיני מקומות. הופענו בכל מיני מקומות שאף אחד לא הכיר אותנו. אבל זאת דריסת רגל, וההופעות האלה הן בגדר השקעה, ואתה בונה עם זה עתיד. אנחנו צריכים להוציא אולי עוד די.וי.די ועוד אלבום כדי להתפרנס מזה באופן מלא, וזה יקרה.

20 שנות קיום, טור ענק, די.וי.די, עשרות אלפי עותקים שנמכרו. אתה מרגיש שאתם קרובים להיות בליגה של הגדולים יחד עם להקות מטאל אירופאיות כמו Meshuggah או Opeth? מה אתם צריכים עוד לעשות כדי להיות שם?

טוב,אנחנו עוד לא שם. אופת', שנתת כדוגמא, היא להקה שמתפרנסת מהמוזיקה שלה ומתפרנסת יפה מאוד. מה שהם עשו זה עבודה במשך שנים של רצף הקלטות-סיבובי הופעות ללא הפסקה, במסה גדול, בעוד שאנחנו נכנסים ללופ הזה רק עכשיו. ההפסקות של חמש שנים בין אלבום לאלבום אולי לא פגעו הרבה בקהל הישראלי, אבל הרגו אותנו בעולם הגדול,שם יש עוד אלפי להקות, ואי אפשר להחזיק ככה מעמד. כל מי שדיברתי איתו, מסטיבן ווילסון ועד האמנים שפגשנו בדרך ואפילו קטטוניה אומרים לנו "אל תעצרו. תדחפו כל הזמן". זאת הדרך.

איך נוצר הקשר עם גרג מקינטוש ויהודה פוליקר לקראת ההופעות החגיגיות בחודש הבא?

הקשר עם גרג ופרדייז לוסט התחיל מזה שאנחנו מעריצים שלהם משנות ה-90', אז הם היו להקה מאוד מאוד גדולה ופופולארית בימי הרוקסן. הלהקה הראשונה שפיצצה את הרוקסן עד שנחנקת בהופעה. בשנת 98' הקלטנו קאוור לשיר "Mercy" שלהם, במיקס שעשינו עם שיר אחר מהאלבום"Gothic". לקחנו את השיר, אחרי שתפסו לנו את שאר השירים ועשינו ממנו תערובת בסגנון שלנו. בביקורת שגרג נתן אחר-כך, הוא אמר שהקאוור שלנו היה הכי מיוחד בעיניו. זה החמיא לנו מאוד.
ב-2005 יצאנו איתם לטור ומאז נהיינו חברים טובים- מנהלים שיחות על החיים במקלחת כשאנחנו עטופים במגבות, יושבים לשתות בירה.

ופוליקר? הוא בכלל הכיר את החומרים שלכם מלפני?

אני מזכיר לך ששם הלהקה שלנו לקוח משיר שלו בשם "רוחות מלחמה", אחרי שאורי ראה את צמד המילים "ארץ יתומה" שם והתלהב כשעוד היינו נערים בבת-ים. פוליקר הוא רוקר בנשמתו, עוד מימי להקת "בנזין" וזה. יש בו גם משהו נורא ים תיכוני. ברמה המוזיקלית אנחנו כמו איזה ענף של פוליקר. כמו צאצאים מוזיקליים שלו. הוא חשוב עבורנו והוא גיבור שלנו ולכבוד חגיגות העשרים של הלהקה רצינו לארח גיבורים שלנו.
אני בספק אם הוא הכיר את הלקה מלפני. דאגו חברת "הליקון" להעביר לו עותק שלנו פלוס חולצה, ככה שטיפת מוח ראשונית על הלהקה. אחר כך כתבתי לו מייל בו סיפרתי לו על ההשראה והשם, על ההצלחה שלנו בעולם ועל איך אנחנו קשורים אליו ברמה המוזיקלית. מפה לשם, הדבר הזה הוליד פגישה. ביום שטסנו לטור האמריקאי מצאתי את עצמי אצלו בבית, מדברים ומשמיעים דברים אחד לשני. הוא אהב את המוזיקה וגם ראה את הדוקומנטרי שעשו עלינו. רוקר אמיתי.

מה מחכה לקהל שלכם בהופעות החגיגיות?

אני יכול להגיד לך בוודאות שאלה יהיו בין ההופעות הגדולות שנראו בישראל. מלבד סט-ליסט ארוך ומגוון יש על הבמה מסך לדים ענק ועליו יוקרן וידאו-ארט שיצרו שחר חמו ומתן כהן מלהקת "בצפר", אותם חבר'ה שעשו לנו את הוידאו לשיר "ספרי". מאוד מאוד מושקע. במשך שעתיים ילוו את המוזיקה אימאג'ים ווידאו-ארט מעולה. השקענו הרבה גם בתאורה ובנגנים שיהיו איתנו כמו בוזוקי, כלי הקשה, עוד הרבה נגנים וכמובן שלומית והאורחים, איתם נעשה קאוורים מיוחדים לכל מיני שירים. כמו כן סטיבן ווילסון ילווה אותנו עם השירים שלנו בשירה וקלידים. אלה הופעות חיינו, הכי מדהימות וחשובות שהיו לנו בחיים, לא דומה לכלום שעשינו עד עכשיו.

נשאר להגיד רק "בואו בהמוניכם!"

לא רק "בואו" אלא אל תפסידו את זה! ההופעות מצולמות לדי.וי.די, ורק אלפיים איש יוכלו להיות שם כשזה קורה. אסור לשכוח שההופעות האלה, על האורחים שמצטרפים אלינו, הם תעודת כבוד למטאל הישראלי, כבוד גדול שלהצלחה של אורפנד-לנד יש בה חלק גדול.