Abed – לא רק שם של ערבי
מרואין: מתן ברקוביץ, גיטריסט להקת Abed
Abed היא כבר שם דבר בסצנת המטאל המקומית, להקת מטאל טכנית שבעבודה קשה ובהופעות קנתה לעצמה שם כאחד ההרכבים המקצועיים והמצליחים בארץ. עם EP חדש שכמעט בחוץ והופעה שתחגוג את שחרורו, החלטנו שזה הזמן הנכון לדבר עם מתן ברקוביץ, הגיטריסט המוביל וההוגה העיקרי בלהקה.
הי מתן, בוא נתחיל מההווה, אני מבין שההופעה הקרובה היא לכבוד יציאת EP חדש, תנו קצת פרטים עליו.
שם ה-EP הוא The Coming of Soon והוא מכיל ארבעה שירים. ההקלטות, המיקסים והמאסטרינג הסתיימו כבר לפני מספר חודשים ומאז לקחנו את הזמן להשקיע עד הסוף בכל פרט קטן בארטוורק, ההדפסות והופעת ההשקה.
למה The Coming of Soon?
הבחירה בשם לאלבום הייתה טבעית וכמעט הכתיבה את עצמה. The Coming of Soon הוא למעשה שמו של השיר שתופס בצורה הכי שלמה ומדויקת את מהות הלהקה, לפחות מבין הארבעה שב-EP. מעבר לשיר, גם השם עצמו הולם את האלבום. אחרי כל כך הרבה זמן של 'בקרוב', סוף סוף אנו זוכים להחזיק בידיים ייצוג ממשי של המוזיקה שלנו – דיסק, נייר ופלסטיק.
החומר החדש שונה ממה שעשיתם עד היום? אם כן, במה הוא שונה, ומה הוביל לשינוי?
קודם כל צריך להבין מה זה 'חומר חדש'. השיר החדש ביותר שנכנס לאלבום הוא "Cement", שהוצאנו כסינגל, ואותו כתבתי בגרסתו הראשונית מתישהו ב-2004. מובן שלפני ההקלטות עיבדנו, שכתבנו ושיפצנו את ארבעת השירים עם פינצטה ומיקרוסקופ, אבל אף אחד מהם לא נחשב 'חומר חדש' בעיקרו. את הפנים החדשות באמת של עבד ייצגו שני שירים שננגן בהופעה הקרובה בפעם הראשונה, "McGuffins" ו-"Contribution", שניהם בני פחות משנה.
את ההתפתחות המוזיקלית של עבד אני זוקף לחלוטין להתפתחות של חברי הלהקה כבני אדם וכמוזיקאים. אני מאמין שלעולם הפנימי של היוצר יש השפעה גדולה מאוד על תהליך היצירה, וככל שהוא נחשף ונפתח לכיוונים חדשים יותר – מוזיקליים ולא מוזיקליים – הוא מתעצב ומתפתח. מבחינת הכוונות שלנו, ההבדל המרכזי בין הסינגלים הישנים לבין השירים שב-EP הוא המימד הרגשי שבמוזיקה. בעוד בחומר הישן הדגש היה על האספקט הטכני – משקלים שבורים, פולירתמיקות, מהלכים הרמוניים מורכבים ובכלליות מתיחת קצה היכולת כנגנים – החומר החדש משתמש בכל אלה על מנת להעביר רגשות ורעיונות מוזיקליים מדויקים ומגוונים הרבה יותר. במובן מסוים, ה-'פרוגרסיביות' או ה-'טכניות' הפכו מהמטרה לאמצעי, או, לסיכום כל העניין במילה אחת: התבגרנו.
מה פירוש העטיפה, האם היא מחאה על הדוגמן הערום של עטיפת האלבום של Distorted, מי הדוגמנית והאם יש לכם עוד תמונות שלה לשימוש פרטי?
את הגרסה המקורית לעטיפה עיצב אלירן קנטור – חבר, גרפיקאי מוכשר ופלוץ מדופלם – עוד הרבה לפני שהתחלנו לחפש עטיפה לאלבום. כיוונו לתמונה שתיתן ייצוג ויזואלי הולם לקונספט של שיר הנושא, אבל אף אחד מהרעיונות שלנו לא היה ממש 'שם'. מהפעם הראשונה שראיתי את התמונה של אלירן ידעתי שזו העטיפה שלנו, ואכן נדרשו שינויים קלים בלבד על מנת להתאים את העיצוב הראשוני לחזון המדויק של הלהקה. בכלל, כל הארטוורק באלבום מושקע מאוד, ובמובן מסוים משמש כמקרא לפיצוח התמות המעורפלות-משהו של הליריקה. וכן, זו מחאה על הדוגמן העירום של דיסטורטד, הדוגמנית היא מרצה לפילוסופיה בבר-אילן ויש לי כחמישים תמונות לשלוח לך בקובץ זיפ. סתם. דבר עם אלירן יא חרמן.
ה-EP הוא הוצאה עצמית, עבדתם כבר על החתמה בלייבל כל שהוא?
עד עכשיו התרכזנו בלהפיק ולהשיק את האלבום בצורה הטובה ביותר. אחרי הופעת ההשקה נתחיל בשלב הבא – לייבלים, מגזינים וכו', אבל בינתיים אנחנו רק רוצים לתת בראש עם החברים והקהל.
מי ומה עשו את הסאונד באלבום, עד כמה אתם מרוצים ממנו?
על ההפקה והמיקס אחראים יונתן בר אילן (כמפיק ראשי) ועודד וינשטוק (כמפיק שותף) מדיסוננט. התופים הוקלטו באולפני הגרוב על ידי גיא ווב, הגיטרות, הבאס והשירה באולפן הביתי של יונתן ועודד ורביעיית כלי המיתר באולפני הקופסא. את המאסטרינג עשה טלי כץ, שעובד בדרך כלל עם שמות גדולים במוזיקה הישראלית כמו היהודים ואביתר בנאי.
אנחנו מרוצים מאוד מהתוצאה, במיוחד בהתחשב בעובדה שלא טסנו לאירופה עם תקציב של עשרות אלפי שקלים. זו הייתה חוויה מיוחדת להקליט עם חברים טובים באווירה כל כך כיפית ונינוחה. בזמן האחרון יש התעוררות והתקדמות חסרות תקדים בכל הנוגע להפקת מטאל בארץ, והאחראים הישירים הם אנשים כמו יונתן, עודד ודניאל (Acropolis). ריספקט.
יש אורחים בעלי שם כל שהם באלבום, או שזה על טהרת אתם?
באלבום מתארחים מוזיקאים צעירים ומוכשרים. ב-"Cement" הקלטנו רביעיית כלי מיתר שמורכבת מתלמידי ובוגרי מגמת המוזיקה הקלאסית בתלמה ילין, ביניהם גם גל (הבסיסט שלנו) על הקונטרה-באס ואחיו הד ככנר. הד גם מלווה אותנו לאורך רוב השיר ומבצע את הסולו, שבמקור יועד לגיטרה. ב-"The Coming of Soon" מתארח יונתן ריקליס, פסנתרן ג'אז מבריק וחבר טוב שלנו שלמד איתנו באותה כיתה בתלמה ילין. ואחרון חביב – יונתן בר אילן, הגיטריסט של דיסוננט והמפיק של האלבום, מקל לי על החיים ודופק סולו מגניב לאללה ב-"Redeemability".
במה עוסקים הטקסטים באלבום באופן כללי?
כל טקסט ב-EP עומד בפני עצמו כך שאין חוט מקשר ברור. האהבה שלי לכתיבה הקדימה את אהבתי למוזיקה ואני מייחס חשיבות גדולה למילים, ככה שלפחות מהבחינה הזו אני בז'אנר הלא נכון. נדיר מאוד למצוא ליריקות אינטילגנטיות במטאל. יותם ואני, שכותבים את המילים לשירים, משקיעים הרבה מחשבה ומאמץ בטקסטים ולמטאליסטים המעטים שזה מעניין אותם שווה לשמוע את האלבום יחד עם חוברת המילים.
קצת היסטוריה, איך הלהקה התחילה?
גיא ואני הקמנו את הלהקה עם המתופף המקורי בסוף 2001 \ תחילת 2002. במקור ניגנו מין ת'ראש מטאל ביזארי ואינפנטילי עם שמות שירים כמו 'עקידת יצחק'. לא ממש ידענו לנגן, לא היה לנו בסיסט קבוע והמאמצים שלנו 'לשיר' לא עלו יפה. חוזה הקלטות, טור בינלאומי והרבה קוקאין אחר כך סיימנו חטיבת ביניים והגענו לתלמה ילין – תיכון לאמנויות בגבעתיים – שם פגשנו את גל ודרור, שהצטרפו להרכב כבסיסט ומתופף, בהתאמה. אז הצעתי ליותם (הסולן), שהיה חבר שלי מימי 'ברזליקה' המיתולוגית, להצטרף כסולן והגלגול הנוכחי של עבד נולד.
באיזה שלב הרגשתם שמדובר בלהקה שתמשיך בצורה רצינית?
ההופעה הראשונה שלנו הייתה ב-"מטאל טיל דון" במרץ של 2002 והיא הייתה יריית הפתיחה הרשמית של עבד כלהקה רצינית. אפשר לומר ש-'גדלנו על הבמה', כשמהופעה להופעה השתפרנו כנגנים, כפרפורמרים וכמוזיקאים. במשך שלוש שנים הופענו באופן קבוע ושחררנו שלושה סינגלים, אחד בכל שנה, לפני שלקחנו הפסקה. ההפסקה נועדה להגדיר מחדש את הכיוון שלנו כלהקה ובמהלכה עבדנו באופן אינטנסיבי על חומר חדש וצירפנו סולן נוסף – רן ירושלמי. מאז 'הופעת הקאמבק' הגדולה שלנו בסוף 2004 ('אוי לא, הם עברו את הגדר'), רוב העבודה הייתה לקראת ה-EP.
למה שני סולנים? באיזה אופן השימוש בשני סולנים מעשיר את המוזיקה של הלהקה?
הצירוף של רן לעבד היווה את נקודת המפנה המהותית ביותר מבחינת הסאונד והמוזיקליות של הלהקה. יותם שולט בצרחות, גרואולים ונהמות על כל נגזרותיהם, אבל בסופו של דבר אין מה להשוות בין שירה מלודית לבין צרחה כאמצעי הבעה. מטאל קיצוני עוסק לרוב ברגשות ורעיונות מסוימים מאוד – שנאה, אגרסיה, כעס, תסכול – ואת כל אלה מביעות צרחות בצורה אפקטיבית. אבל בעיניי, להגביל את עצמך לצרחות או גרואולים בלבד פירושו להגביל את עצמך לאותו מנעד ספציפי של רגשות ורעיונות.
הקול האנושי הוא הכלי המוזיקלי האקספרסיבי ביותר שקיים וצירופה של השירה הנקייה פתח בפנינו שער לעולם חדש לגמרי של תחושות וצבעים בהם אפשר להשתמש. אנו מנסים להימנע מהשילוב התבניתי והשחוק בין שירה וצרחות ופשוט לתת למלודיה להחמיא, לחזק או לסתור את הצרחות בהתאם לדרישות הלחן והליריקה.
עד כמה המושג "טכני" מתאים למוזיקה של הלהקה? במשוואת המלודיה = יכולת טכנית, מה יותר חשוב אצלכם?
עבד בהחלט נופלת תחת הקטגוריה של 'מטאל טכני' וה-EP מלא בשבירות, משחקים ריתמיים ורעיונות הרמוניים מורכבים. עם זאת, האספקט הטכני הוא רק כלי, וכך גם המלודיה או כל מרכיב אחר במוזיקה. אנחנו עושים שימוש בכל ה-'נשקים המוזיקליים' שעומדים לרשותנו על מנת להעביר רגשות ורעיונות למאזין.
אך הרגשתם כשלהופעות שלכם התחילו להגיע כמויות גדולות של אנשים? האגו עבד שעות נוספות?
בכל מה שקשור להופעות הדגש בעבד היה, מאז ומתמיד, על כיף. מבחינתנו, ההופעות שלנו הן קצת כמו מסיבה – באנו לבלות ולהבטיח שהקהל יהנה. אין כאן כל כך מקום לאגו. זה גם יכול להסביר את הניגוד בין הרצינות וההשקעה במוזיקה לבין ההומור והבלגן שהולכים על הבמה. הרבה יותר מגניב להופיע מול חמש מאות איש מאשר מול מאה איש, אבל מי לא מעדיף להופיע מול מאה איש שדופקים את הראש מאשר מול חמש מאות שמדברים בפלאפון?
אתם מושפעים (או הושפעתם) יותר מדת' וט'ראש מסורתי או ממה שרץ היום במטאל, מטאלקור וכו'?
אני לא נוטה להתעסק יותר מדי בהשפעות אלא נותן להן להצטבר ולקבל ביטוי תת מודע בכתיבה. אם בכל זאת עליי לאבחן את ההשפעות בחומר הנוכחי הן יהיו יותר בכיוון של Dillinger Escape Plan ו-Sikth מאשר Death, אבל בסופו של דבר זה הכל שם. הביטלס, לדוגמה, הם הלהקה האהובה עליי מאז שנולדתי ואני מאמין שההשפעה שלהם ניכרת בכל הגישה שלי למוזיקה.
עד כמה הושפעתם מלהקות מקומיות, כמו Salem או Orphaned Land למשל?
הלהקה המקומית היחידה שאני יכול להצביע עליה כהשפעה מוזיקלית היא דיסוננט, הלהקה האחות שלנו. אנחנו כולנו חברים טובים ומערכת היחסים המוזיקלית שלנו היא כזו בה אנו כל הזמן משפיעים ומפרים אחד את השני. הם אנשים ומוזיקאים אדירים אחד אחד ואני מקווה שבקרוב הם יקבלו את ההכרה שמגיעה להם גם מחוץ לארץ.
חלקכם מעורב בפרויקטים מחוץ ללהקה, מי במה, ועד כמה זה עובד ביחד?
יותם חבר בלהקת דת' מטאל חדשה בשם God Below ורן הצטרף לא מזמן להרכב מטאל בעברית שעוד לא יצא לי לשמוע, אבל דרור וגל הם החלטוריסטים האמיתיים. שניהם חברים בהרכב מחווה לקלאסיקות של הניינטיז ולכל אחד מהם יש כמה פרויקטים, מתוכם אזכיר את העיקריים: גל מנגן ושר בהרכבי הרוק Tobacco Sunburst ו-The 27 Club. דרור מתופף ב-Eternal Gray ומנגן באס ושר בלהקת פאנק רוק בשם ניפל טוויסט.
אני עצמי כותב מוזיקה כל יום כבר כמה שנים טובות ויושב על ערמה רצינית של חומרים שונים שלא מתאימים לעבד. כרגע אין לי זמן לעוד להקה, אבל מתישהו זה יהיה חייב להתפוצץ. בינתיים אני מלחין קצת מוזיקה לטלוויזיה מהצד. אז איך כל הבלגן הזה עובד ביחד? בקלות. כל מה שצריך זה שכל, החברים בלהקה ידעו שעבד היא הלהקה העיקרית עבורם והדבר הראשון בסדר העדיפויות. כשכולם מחויבים במאה אחוז אין בעיות.
עכשיו כשלא מעט להקות מקומיות עובדות עם הפנים לחו"ל, איפה אתם רואים את עצמכם? פסטיבלים? קודם חוזה?
אחרי הופעת ההשקה נתחיל לשלוח את ה-EP למקומות בעולם. אני טס בסוף יולי לטייל באירופה ולהבין איך זה הולך שם ומאיפה מתחילים. כרגע הכל פתוח.
שאלה כללית, מה דעתם על סצנת המטאל הנוכחית בישראל? טוב, רע? מצחיק? טרגי?
מהבחינה המעשית המטאל בישראל בתקופה מדהימה, בעיניי. רמת החומר, ההשקעה, הסאונד והשואו של להקות המטאל הישראליות אף פעם לא הייתה גבוהה יותר. יש ריבוי הופעות מטורף, ולמרות כל הביטולים – להקות מכל העולם מעוניינות להופיע כאן. גם התקשורת מתחילה, לאט לאט, להכיר במטאל כתרבות שוליים לגיטימית שראויה ליחס טוב יותר ממחזור סטריאוטיפים שחוקים. מאחורי הקלעים אין ספק שהמצב הרבה פחות חיובי אבל אני לא הבן אדם לחוות דעה. אני חושב שאני מדבר בשם כל חברי הלהקה כשאני אומר שהפוליטיקה הפנימית של סצנת המטאל הישראלית היא נספח מיותר לגמרי לעיקר – המוזיקה.
כבר יותר מארבע שנים שאנחנו מופיעים בארץ – רכשנו הרבה חברים בדרך, השתדלנו לעזור ולפרגן וקיבלנו הרבה תמיכה מאנשים טובים – ועדיין אין לי שום מושג מי נגד מי ולמה. מעולם לא היינו צריכים להתמודד עם מאפיות, תככים או רפש כי זה אף פעם לא עניין אותנו. זה לחלוטין אפשרי להיות מוזיקאי גם בלי להיות פוליטיקאי, אם באמת רוצים.
בואו נעשה סדר בבלגן אחת ולתמיד, באמת יש פירוש מיוחד מאחרי השם של הלהקה? מה הוא?
השמועה אומרת שעבד זה שם של ערבי.
מה צפוי בהופעה הקרובה? משך הופעה, הפתעות שניתן לגלות, קאברים לדת' או פנטרה?
ההופעה הקרובה תהיה הארוכה ביותר שלנו עד כה ותתחלק לשני חלקים. בראשון ננגן את ה-EP במלואו ובשני ננגן את החומר הישן והמוכר בעיבודים חדשים כמו גם חומר חדש שלא ניגנו על במה מעולם. בערב יהיו מלא הפתעות של אבל אם אני אגלה לך אותן אף אחד לא יהיה מופתע. לא לשכוח שחוץ מאיתנו מופיעים גם דיסוננט, אינר סקרים ואפידמיק. ואם אנחנו כבר מדברים על ההופעה – אני אנצל את הראיון הזה להודיע שהשערים יפתחו באחת עשרה, ולא בשתים עשרה כפי שפורסם, כך שהלהקה הראשונה תעלה בשתים עשרה בדיוק, אחרי כשעה של תקלוט. מי שמאחר מפספס.
הבטחות או איומים לקהל שמתכוון להגיע?
אנחנו מבטיחים שיהיה לכם כיף ואם לא יהיה לכם כיף נשבור לכם את הרגל.