Anvil – מכשלון להצלחה בשנה אחת

מרואיין: Robb Reiner, מתופף להקת Anvil

למי שעדיין לא ראה את הסרט התיעודי Anvil: The Story of Anvil, יש עוד זמן לתקן את המעוות. הסרט הציג את סיפורה האמיתי של להקת מטאל שהתחילה דרכה בסוף שנות השבעים, ולפרק זמן קצר בתחילת שנות השמונים נראתה כמו הדבר הגדול הבא. לאחר ששני חברי הלהקה המרכזיים – הסולן / גיטריסט Steve "Lips" Kudlow והמתופף Robb Reiner – שוכנעו לעזוב את חברת התקליטים שלהם כדי להיות בחברה גדולה יותר, הכל התקלקל. הלהקה נתקעה בלי חוזה ושילמה את המחיר בעצם עד היום. בשעה שלהקות שהושפעו ממנה, כמו Metallica ו-Anthrax בין השאר, Anvil נשארה אנונימית יחסית ושני חבריה עבדו עד לא מזמן בקייטרינג ובשיפוצים, עדיין מקווים מתישהו להצליח.

הסרט התיעודי שביים עוזר במה של הלהקה לשעבר, הפך את Anvil לאחת מלהקות המטאל המוכרות ביותר בעולם, כשהוא עוקב אחרי שני חברי הלהקה היהודים, בני החמישים פלוס, כשהם מנסים, לרוב ללא הצלחה, להפוך עדיין לכוכבי רוק. הצלחתו המפתיעה של הסרט, שזכה באין ספור פרסים וקיבל הפצה עולמית נרחבת, הוביל לכך שהלהקה סוף סוף קיבלה את הפרסום שמגיע לה, כולל הופעות בתוכנית האירוח של Conan O'Brian והופעת חימום ל-AC/DC ו-Saxon, נראה שבאיחור של יותר מ-20 שנה, חברי Anvil זכו לבסוף להצלחה שחלמו עליה. בעקבות זאת, הצלחנו לקבוע ראיון עם מתופף הלהקה Robb Reiner, אדם נחמד במיוחד, שגם בגלל שאביו ז"ל היה ניצול שואה, מרגיש קרבה מיוחדת לישראל.

היי רוב, מה שלומך בימים אלו?

קופא לי התחת בקנדה. ואצלך?

מקווה שיקפא לי התחת בישראל. אעלק חורף.

חוץ מזה, אני בסדר גמור. מתכונן לקראת סיבוב ההופעות שלנו בארה"ב, מתרגש לקראת עליית הסרט שלנו בכמה מדינות באירופה. השנה האחרונה הייתה הטובה ביותר בקריירה שלנו, בלשון המעטה.

הסיבוב הוא שלכם, כלומר – אתם הלהקה המובילה?

בהחלט. זה קורה.

פאקינג A.

בהחלט! היהודונים של המטאל באמת עושים את זה…

ברשותך, הייתי שמח להתחיל דווקא עם הסרט, מכיוון שבישראל, מה שהביא אתכם לתודעת הציבור הרחב (מי שאינו מטאליסט אולד סקול) הוא הסרט.

הסרט יצא אצלכם?

לצערי לא, כי מערכות ההפצה שלנו לפעמים עושות טעויות מוזרות, אבל יש כמה ספריות שמייבאות את הסרט, והוא זוכה לפרגונים בכל מיני אתרים ומגזינים.

אני שואל מכיוון שבאמת לא שמענו על זה שהסרט הופץ אצלכם, ואני יודע שיש דיבורים על זה. אנחנו בכל מקרה, היינו שמחים מאד אם זה יקרה.

בסרט אנחנו מגלים שסשה, הבמאי, היה חלק מהצוות שלכם בשנות השמונים, ואנחנו מבינים שהוא פנה אליכם בהצעה לעשות עליכם סרט. במציאות, איך היה המפגש עם סשה, ואיך הגבתם להצעה שלו?

הסיפור הוא כזה – סשה חזר לקשר איתנו ב-2005, אחרי שלקראת סוף שנות השמונים הקשר בינינו התנתק. פגשנו אותו באנגליה, ב-1982 ונהיינו חברים. ב-2005 הוא כתב לנו מייל והציע שניפגש. אני וליפס (סולן הלהקה) גילינו שהוא הפך עם השנים לתסריטאי די מכובד (כתב את "טרמינל" של שפילברג). די התרגשנו בשבילו, שהוא הצליח להגיע לאן שהוא רצה. מה שקרה זה שהסיפור שלנו גרם לו השראה – זה שמעולם לא הפסקנו עם המוזיקה, שניסינו לפרוץ שוב, שהמשכנו לתת בראש עם השנים. הוא וליפס נפגשו, ואחרי שבועיים סשה הגיע לטורונטו וסיפר לנו שהוא רוצה לעשות עלינו סרט.

לא חששתם שהסרט יציג אתכם באור לא כל כך חיובי, אחרי הכל – שני חבר'ה בשנות החמישים שעדיין מנגנים מטאל וחולמים להיות רוק-סטארים?

לא. סשה הוא חבר שלנו, ובטחתי בו. הכוונה שלו תמיד הייתה לעזור ללהקה, בכל צורה אפשרית. הוא לא רצה להסב לנו נזק.

היו לכם ציפיות מהסרט? חשבתם שזה הצ'אנס שלכם לפרוץ החוצה?

כמובן, ללא ספק. לא הצעה של פעם בחיים. אני חייב להתוודות שליפס היה יותר בעניין ממני, בצורה שכשהוא שמע על מה שסשה רוצה לעשות, הייתה לו התגלות: הוא הבין שככה הוא יעשה את הפריצה, לא שככה הוא יכול להתקדם אל עבר הפריצה. היה לו ברור שהסרט יביא אותנו לאן שרצינו. מסתבר, שהוא צדק במאה אחוז.

חשבתם על ההזדמנות הזו כצ'אנס האחרון שלכם?

שמע – לא היה לנו מה להפסיד, רק להרוויח. בסופו של דבר, הסיפור שלנו די מעניין, וסשה רצה לעשות איתנו צדק, בצורה כלשהי.

טוב, אני מניח שהסרט הפך אתכם למה שתמיד חלמתם – רוק-סטארים.

בדיוק! [צוחק]

בזמנו, כשהתחלתם עם הסרט, ידעתם שהסרט יתייחס ויוצג כמעין מחווה ל-"Spinal Tap"?

דיי אימצנו בחום את העניין הזה, מכמה סיבות – הראשונה, ששני הסרטים עוסקים בהבי מטאל. השנייה היא שהשם שלי הוא רוב ריינר – אבל אני רוב ריינר האמיתי, הוא רק מתחזה… [צוחק]. היה גם את הרגע בסרט שבו אנחנו באולפן של כריס טסנגארידיס ויש את המגברים שעולים עד 11 [ובל נשכח את הסצנה בה חברי Anvil מבקרים בסטונהנג' – א.ג]… אז די אימצנו את העובדות הללו בחום, מכיוון שזה היה מעין סוס טרויאני שהכניס אותנו לתודעת הציבור שלא נמנה על חובבי המטאל. התקשורת הבריטית היא זו שממש נתפסה לעניין הזה, ואנחנו רק בירכנו על כך.

אני רוצה לספר לך סיפור, ברשותך – כמו הרבה אנשים שרואים את הסרט, גם אני השאלתי אותו מספרייה, מבלי לדעת על מה הוא: פשוט ראיתי שני חבר'ה חביבים על העטיפה, הצצתי בתקציר וגיליתי שלאחד מהם קוראים רוב ריינר, ואמרתי לעצמי "מגניב. מחווה לספיינאל טאפ". אני מתחיל לצפות בסרט, רואה את Slash, Lars Ulrich ועוד כל מיני חבר'ה מדברים על הלהקה הזו, ואומר לעצמי "וואו, איזה יופי היוצרים של הסרט פיברקו וידאו של הופעה משנות השמונים". ופתאום זה היכה בי – שכחתי מ-Anvil.

זה בסדר, הרבה אנשים מספרים לנו את הסיפור הזה, ומתנצלים שהם שכחו אותנו. אנחנו רק מברכים על זה שנזכרים בנו, ולרוב בחיבה.

יש לכם תכניות לעתיד כרגע – אלבום חדש? אוסף אולי?

התחלנו לכתוב שירים לאלבום הבא שלנו, ה-14 במספר. הוא ייקרא Juggernaut Of Justice, ואנחנו מקווים להקליט אותו בקרוב, כך שהוא ייצא בסתיו הבא. עוד לא ברור אם כריס יפיק גם אותו, אבל אנחנו מאד מקווים להתחיל להקליט בקרוב. הבעיה היא שאנחנו כל כך עמוסים בשנה הקרובה, עם הופעות ובכורות של הסרט. אנחנו יודעים שהסרט יוצא בגרמניה, ספרד, צרפת, ואני מקווה שגם בישראל. אני בכל מקרה, מת להגיע לישראל. זה סוג של ייעוד.

זה בתכנון, דרך אגב, אם הסרט יוצא בישראל אתם מתכוננים להגיע לפה להופעה?

אני מקווה שכן. אנחנו עושים משהו שנקרא The Anvil Experience, בו אתה צופה בסרט ומיד לאחר מכן אנחנו עולים להופעה, באולם הקולנוע.

במבט לאחור, אתה חושב שהדרך הארוכה מאד שעברתם יכלה להיות אחרת, אם מביטים על בצורה קוסמית יותר?

ממש לא. היינו חייבים לעבור את המסע המפרך הזה בשביל להגיע לאן שאנחנו נמצאים בו היום. היינו חייבים ללכת במדבר סיני כל כך הרבה שנים בשביל להגיע לארץ המובטחת הזו.

לא היית משנה שום דבר בדרך?

בפירוש לא. זה היה מסע קסום ומוזר, ונהניתי מכל רגע. אני בר מזל שחייתי מספיק זמן בשביל לראות את הנקודה הזו בזמן, ולראות איך אני מגיע לאן שאני רוצה בתקופת החיים שלי.

אני מניח שהתשובה לשאלה הבאה די ברורה מאליה, אבל בכל זאת – ההצלחה שאתם חווים כרגע מתוקה יותר בגלל המסע שעברתם?

בהחלט.

כמו שאמרתי, די ברורה מאליה.

[צוחק]… אבל תדע משהו חשוב – אני לא מריר בכלל, לגבי שום דבר שקרה במהלך השנים. אנשים מצפים שנהיה זקנים מרירים על זה שלהקות שהושפעו מאיתנו עקפו אותנו בעוד שאנחנו המשכנו לנסות, אבל אני ממש לא מריר. בשביל להצליח בעסק הזה שנקרא מוזיקה אתה צריך להיות בר מזל. כל החבר'ה שהגיעו לאן שהגיעו הצליחו מכיוון שהיה להם מזל – נזרקה עצם לכיוון שלהם, שמגיעה פעם בחיים, והם תפסו אותה בשתי ידיים. בימים הראשונים שלנו עשינו כמה החלטות לא נכונות, מבחינה עסקית, אבל מבחינת מוזיקה – היינו בסדר גמור. הביקורות על הנגינה שלנו מעולות, גם אז וגם היום, אז המוזיקה תמיד דיברה בעד עצמה. העניין הוא שיווק, וניהול נכון. סוף סוף יש לנו גם מנהל אמיתי וטוב – המנהל החדש שלנו הוא זה שמנהל את Slayer ו-Mastodon.

יש לך עצה לצעירים שמתחילים את המסע הנכסף אל עבר חוזה והכרה?

קודם כל – אין רק חברת תקליטים אחת בעולם. אל תשכחו את זה. למעשה, חברות תקליטים זה מושג די ישן היום, לא? אבל בכל מקרה, הדבר הכי חשוב שאני יכול לומר הוא שצריך לעשות את זה מהסיבות הנכונות. אני עושה את זה כל כך הרבה שנים מסיבה אחת ויחידה – I Love To Rock. אני אוהב לנגן. אני לא עושה את זה בכלל שאני יכול להרוויח מיליון דולר או להשיג את הבחורות הכי שוות. אני אקח את אלו גם… אבל לא זו הסיבה שבגללה אני פה. התשוקה באה מבפנים, והתשוקה היא לנגן – להעיף לאנשים את המוח וליהנות. זו ההצלחה האמיתית: Doing What You Want, And Getting Away With It.

ב-1984 נגעתם בפסגה, ואז חזרתם לאחור, ראיתם הרכבים שהושפעו מכם ואפילו חיקו אתכם עוקפים אתכם. איך היו השנים שאחרי 1984, השנים הראשונות?

בכל הכנות, אלו היו שנים קשות, לא קלות בכלל. אתה רואה אנשים מחקים אותך, והקהל שוכח אותך. אבל לא הפסקנו להאמין שיום אחד מישהו יגלה אותנו מחדש, והכל ישתנה לטובה. המשכנו להופיע, להקליט, חזרות והכל במשך 32 שנה. רצוף. ניגנו בחורים שאתה לא מאמין, ולא רק במקומות כמו שרואים בסרט – ניגנו באולמות באולינג למען השם.

כמה פעמים במהלך השנים הללו חוויתם נקודת שבירה, רגע בו אמרתם "פאק איט, אנחנו לא מגיעים לאן שאנחנו רוצים, ואולי כדאי שנחשוב על זה שוב"?

מעולם. בכל הכנות. מעולם לא היה רגע שחשבנו ברצינות לפרק את החבילה. מבחינתי, זה מה שאני עושה. זה החיים שלי. אם אני לא מנגן – אני מת. אז נכון, ברוב חיי לא הייתי המתופף הכי יודע בעולם, אבל למזלי, הצלחתי לחיות ולעשות את מה שאני אוהב באותו זמן, וזה מה שחשוב. אנשים כל הזמן שואלים אותנו "אם הסרט לא היה מצליח כמו שהצליח, מה הייתם עושים?" והתשובה היא תמיד אותה תשובה – היינו עושים את אותו הדבר שתמיד עשינו – מוזיקה. היינו ממשיכים לנגן בשביל המעריצים השרופים שלנו.

אתה בטוח מכיר את האמרה Never Quit Your Day Job… ובכן – עזבתם את העבודות היומיות שלכם?

בהחלט. אנחנו מרוויחים כסף מהלהקה סוף סוף, החזרנו את הכסף לאחותו של ליפס. המציאות התהפכה עלינו ב-180 מעלות, עד שלפעמים קשה לי להאמין שזה באמת קורה.

האם זה יהיה נכון לחשוב שאחת הסיבות בגללן מעולם לא הפסקת לנסות להגיע לאן שאתה רוצה היא שגדלת בבית בו אביך היה ניצול שואה? אולי מדובר במעין דמות חיקוי?

אני מניח שכן. כנראה שבגנים שלי אני נושא את יצר ההישרדות, וזה כנראה ממגיע משורשי המשפחה. אם תשאל את ליפס את אותה שאלה, הוא יגיד לך "בוודאות". בוא שמע סיפור: היינו בפסטיבל הקולנוע היהודי לפני שנה בסן פרנסיסקו, ואנחנו קולטים פתאום שאנחנו כל כך לא שייכים למקום – שני חבר'ה במעילי עור, מטאליסטים, בתוך קהילה של הארדקור יהודים. אנחנו פשוט לא שייכים למקום. ולפתע ליפס תופס אותי בהתרגשות, רועד, ואומר לי שאבא שלי היה צריך לשרוד את אושוויץ על מנת שאני אוכל להיוולד, על מנת שאוכל לתופף ולהכניס כל כך הרבה שינויים והמצאות אל תוך תיפוף המטאל, על מנת שהעולם יכיר את החידושים שלי וישתמש בהם, ובסופו של דבר כדי שנגיע למקום הזה, עם האמת שלנו. והוא פאקינג בכה כשהוא הבין את זה.

האם אתה עדיין מחובר לצד היהודי שלך? בסרט אנחנו רואים את ליפס עושה בר מצווה ושר איזה שיר יהודי חביב. האם גם אתה כזה?

אה… שמע, אני יהודי מכורח היותי יהודי, כי ככה יצא. אני לא שומר מסורת או חוגג את החגים. בוא נגיד את זה ככה, וסליחה אם זה יישמע מגעיל – אם אצטרך למות בגלל הדם שלי, אז כנראה שאצטרך למות, אבל לא מעבר לזה.

אם היית צריך לבחור בין הזהות היהודית לבין להיות מוזיקאי, אני מבין מה היית בוחר…

[צוחק המון]… את זה עוד לא שמעתי, ברשותך, אני גונב לך את המשוואה הזו.

עד כמה אתה יודע על ישראל?

אני מכיר את המסורת, את המקומות הקדושים, את הסיפורים העתיקים. אני רוצה להגיע לישראל כמו כל יהודי אחר שגדל על הסיפורים הללו. לצערי, אני לא מכיר להקות ישראליות, אבל שמעתי שהנשים הישראליות הן משהו יוצא דופן. תסלח לי שאני לא כל כך מעורה במוזיקה או בפוליטיקה שלכם (חוץ מזה שאני יודע שיש לכם בלגן שלא נגמר שם), אני פשוט מנסה להדביק את הקצב עם החיים שלי ועם Anvil…

זה בסדר, אף אחד לא מאשים אותך. בנושא קרוב – הבן שלך גם מתופף…

כן, הוא מתופף מעולה. לצערי, הוא לא מוכן להתחרות בי ראש בראש (כי אני מנסה לשכנע אותו לבדוק מי יותר טוב) אבל הוא ממש מעולה.

שאלה אחרונה, ברשותך… בסוף הסרט, Slash אומר שאין יותר מדי להקות שנשארו ביחד מעל שלושים שנה. הוא מציין את The Who, The Rolling Stones, אנחנו יכולים לציין את AC/DC ועכשיו העולם יודע על Anvil. עכשיו בכנות – כשאתה וליפס נפגשתם בגיל 14, יכולת לשער שבגיל 50 ומשהו עדיין תהיו באותה להקה ביחד, ותתנו בראש?

בכנות?

רק בכנות.

כן.