מרואיינים: להקת Bonecrush

כל מטאליסט מגיע לשלב הזה – החזרה למקורות, שנמצאים עמוק ברוקנ'רול הישן והטוב. להקות גלאם שהיו נראות לנו מטופשות פתאום מקבלות תחיה מחודשת במערכת שלנו, ואנחנו מצטערים על זה שלא נולדנו לפני שלושים שנה, כי היינו יכולים לחוות את העידן הטוב ביותר של המוזיקה. Bonecrush הישראלים מספקים את התשובה האולטימטיבית לחבר'ה מבינינו שגדלו על ברכי איידולים כמו KISS, Skid Row וחבריהם, או שגילו אותם מאוחר יותר והתאהבו. לא להאמין, אבל גם כאן בארץ יש לנו להקת רוקנ'רול חיה ובועטת, עם גיטרות מלוכלכות ופה עוד יותר מלוכלך, שאפילו מתלבשים ברוח הז'אנר ובכלל נראים כאילו שלפו אותם היישר מהתקופה העליזה ההיא. לקראת הופעת השקת האלבום שלהם, Crush N' Roll, והיציאה מהמאורה לקהל הרחב, תפסנו אותם לכמה שאלות מהירות, שניה לפני שהם מגשימים את החלום ונהיים רוקסטארים מטורפים.
אהלן Bonecrush. אתם מסתובבים בינינו לא מעט זמן אבל עדיין לא ממש מוכרים לרוב האנשים. תנו קצת ביוגרפיה.

Bonecrush היא להקת אולדסקול רוקנ'רול/גלאם שהוקמה לפני כשלוש וחצי שנים על ידי דייויד בונז (שירה וגיטרה) ואלכס (בס). המטרה העיקרית שלנו כהרכב היא להביא את הסאונד של הרוקנ'רול הקלאסי והגלאם של האייטיז בהפוך על הפוך, עם כל הקלישאות, ולהרים מסיבה אחת גדולה בכל פעם שאנחנו על הבמה. היו לנו כמה חילופי מתופפים במשך השנה הראשונה עד שמצאנו את המתופף האגדי יאשה גולד. מהרגע שהקמנו את הלהקה ידענו שאנחנו רוצים לעשות אלבום רוקנ'רול לפנים והתחלנו לעבוד עליו כבר באמצע 2009. במהלך כל הזמן הזה ותוך כדי העבודה על האלבום, הופענו למעלה מ-70 הופעות לאורכה ולרוחבה של ישראל מבלי לבחול באמצעים, במיוחד בהתחשב בעובדה שאנחנו שלושה אנשים בלהקה ואפשר להדחס כמעט לכל מקום, קטן ככל שיהיה. כיום אנחנו לקראת ההשקה של אלבום הבכורה שתתקיים במועדון הסאבליים ב- 3.2.11, ואנחנו מזמינים את כל אוהבי הרוק והמטאל באשר הם לבוא לחגוג איתנו. אגב, אין הגבלת גיל, כך שגם הרוקרים הקטינים שבינינו מוזמנים לבוא לתת בראש.

למה בחרתם להשאר במחתרת עד עכשיו?

האמת שלא בחרנו להישאר במחתרת בכלל. להפך,אנחנו דווקא שואפים מאוד להיות מוכרים כמה שאפשר ולפרוץ אפילו לחו"ל בבוא הזמן. לצערנו, פשוט אין מספיק מודעות לסגנון הזה בארץ, בין השאר מכיוון שאין מספיק להקות שעושות את זה, לדוגמה להקת Crossfire שהיתה מדהימה וגם יצא להם אלבום מדהים שאנחנו מאוד אוהבים, ואין לנו מושג מה קורה איתם כיום. אז יש הרגשה של מחתרת, בזמנו ניסינו להרים ערב גדול של מיטב להקות הרוקנ'רול בארץ בבארבי והגיעו בערך 100-120 אנשים. אז כן, לא קל פה יותר מדי, אבל אין מה לעשות – לומדים לעבוד עם מה שיש בתקווה שזה כן יגיע לאנשים.

אתם מנגנים ז'אנר שנחשב למיושן היום, מנסים להחיות סגנון ששלט בכיפה לפני עשרים שנה. אתם לא פוחדים מדעת הקהל הצעיר יותר, שנוטה לסגנונות מודרניים יותר, או ש"יאשימו" אתכם בחיקוי של להקות גדולות? האם יצא לכם לקבל תגובות נוסח "תתעוררו, אנחנו לא באייטיז"?

אז ככה… בהחלט יצא לנו לקבל תגובות מכמה אנשים של "הלו חבר'ה אתם חיים בסרט" אחרי הופעה או שתיים, אבל אנחנו יכולים לספור תגובות מהסוג הזה על כף יד אחת בקושי. לעומת זאת אנחנו מקבלים המון תגובות של אנשים שניגשו אלינו אחרי הופעה ופשוט אמרו לנו: "כל הכבוד חברים, סחתיין עליכם, אתם עושים שמח". ואלה לא רק חבר'ה מעל גיל 30 שכביכול גדלו על זה, אלא המון חבר'ה צעירים בגילאי העשרים שלהם, שמחוברים יותר לסאונד המודרני וללהקות חדשות, ועדיין באים ונהנים וקמים ורוקדים ומרימים מסיבה לפנים. בתכל'ס זה כל מה שאנחנו מחפשים, שאנשים יהנו ויתנו בראש. אנחנו מאמינים שגם הקהל הצעיר יותר יכול להתחבר לסגנון הזה. הכל עניין של טעם.

איך אתם בעצם מתקבלים בסביבה? נדיר לראות רוקרים שנראים ונשמעים "כמו פעם", זה לא מושך אליכם הרבה אש או דעות קדומות?

להפך. עד היום דווקא הרבה אנשים התלהבו, כי הם לא רגילים לראות דברים כאלה כל יום. יצא לנו פעם לשמוע במקום שהופענו בו מישהו אומר למישהי: "מאיפה באו המוזרים האלה שמתלבשים מוזר וצבעוני?", והבחורה ענתה לו: "למה, זה דווקא מגניב"… אז כמו שנאמר כבר זה הכל עניין של טעם, אבל רוב התגובות שקיבלנו היו די חיוביות.

האלבום שלכם מאוד נשען על שלוש הדברות: "סקס, סמים ורוקנ'רול", גם מוזיקלית וגם בתכנים שלו… האם אתם גם חיים כמו רוקסטארים או שזו רק התדמית, בשביל הפאן והשואו, ואתם בכלל ילדים טובים ירושלים?

ללא ספק אנחנו חיים רוקנ'רול ומרגישים רוקנ'רול. מבחינת ילדים טובים או לא, זה מי שמסתכל מהצד יכול להעיד עלינו ופחות אנחנו על על עצמנו.

לי נדמה שהאייטיז היתה התקופה הטובה ביותר במטאל, ושהיום להקות כבר לא יכולות להצליח באמת. סיפורי סינדרלה של להקת גאראז' שמתגלה ע"י לייבל רציני – לדעתי כבר לא ממש קיימים, כי כבר עשו כמעט הכל ויש היצע מאוד גדול של להקות לעומת הביקוש של הלייבלים. מה אתם חושבים על זה?

בעקרון זה נכון, היום פי עשר יותר קשה להצליח לעומת אפילו עשור אחורה, לא צריך ללכת כל כך רחוק. מצד שני אנחנו באמת מאמינים שמי שמספיק רוצה את זה ו"מתאבד" על החלום שלו ועל המטרות שהוא מציב לעצמו – אין סיבה שלא יגיע למשהו. בסופו של דבר, הכל עניין של מה המטרות שאתה מציב לעצמך ומה אתה מוכן לסכן בשביל להגיע לזה. כמובן מדובר גם בהרבה מזל.

באותו נושא – נראה שפעם להקה מצליחה סחפה אחריה המון מעריצים שהיו נאמנים לה לנצח והיתה מעין "אחווה" בין מטאליסטים, שנפגשו לשמוע תקליטים ביחד. היום לצערי נדמה שזה כבר לא קיים. בגלל שאתם מנסים להחיות את התקופה הזו, האם ככה אתם מתנהגים כלפי להקות שאתם אוהבים? האם אתם חושבים שעוד יכולים להיות "איידולים" בסדר גודל כזה (Deep Purple, Iron Maiden, Black Sabbath), שממש משפיעים על דור שלם של מוזיקאים, או שמא זו נגזרת מהתקופה, שלא תחזור יותר וכבר בלתי אפשרי להעתיק את ההצלחה הזו בימינו?

אנחנו חושבים שלכל תקופה ועידן במוזיקה יש את האיידולים ואת המנהיגים שלה. אלו דברים שנמדדים לא על פי אלבום או שניים, אלא על פני קריירה של עשרות שנים. בשנות השמונים היו עשרות להקות מטאל ואפילו גלאם שהיו מאוד מפורסמות וחלקו במות עם האיידולים של ימינו (Metallica, Guns N Roses, Motley Crue) ואפילו היו יותר גדולים מהם, אבל כיום אף אחד בכלל לא יודע במי מדובר חוץ ממי שהוא פריק אמיתי של הסגנון. אני בטוח שחלק מהלהקות שהיום נותנות בראש ומצליחות, יתחזקו קריירה ארוכה ובעוד עשרים שנה יהפכו לאגדות. הכל עניין של איזה בחירות אתה מבצע בקריירה שלך כאמן.

ספרו קצת על תהליך ההקלטות.

הגענו למצב שהיה לנו הרבה חומר כתוב והרבה חבר'ה שאלו ודרשו לשמוע חומר מוקלט. לכן נכנסנו לאולפן תחת הפקתו של אמיר נויבך (The Genders) באולפני פאפאיטו. המטרה שלנו היתה להעביר את הווייב של ההופעה ושל הרוקנ'רול, גם אם זה אומר שלפני קטע כבד שקיים באלבום סטייל Black Sabbath היינו אמורים לפרק בקבוק ג'ק דניאלס כדי לנגן את זה "כבדים", אז זה מה שעשינו. אמנם האלבום הוקלט בערוצים נפרדים אבל החלטנו על הפקה מינימליסטית כדי להעביר את הוייב של ההופעה החיה שלנו. מאחר ואנחנו טריו, רצינו להישאר נאמנים לסאונד המקורי שלנו. האלבום עבר מיקס באולפני "זאזא" ועבר מאסטרינג בניו יורק באולפני "Turtletone".

האלבום נשמע קצת חורק מבחינת הסאונד וההפקה שלו. האם בכוונה ניסיתם לחקות סאונד "מלוכלך" ברוח התקופה, או שזה נובע מבעיות תקציביות ואחרות?

מבחינה תקציבית הושקע באלבום הזה המון כסף, אמנם לא מליוני דולרים כמו שאנחנו רגילים לשמוע בהפקות של חו"ל, אבל בהחלט הושקעו המון זמן ומחשבה במטרה להעביר את הוייב הנכון. לא חיפשנו סאונד מודרני מדי, אך מצד שני לא רצינו להישמע בסאונד "בית שימוש" כמו שהרבה להקות מהתקופה מאופיינות באלבומים שלהם. כדי לא לחפור יותר מדי בנושאי סאונד, בגדול די הגענו לתוצאה שציפינו לה ואנחנו מאוד מרוצים מהתוצר הסופי.

האם אתם מתייחסים לאלבום כאלבום בכורה, או כ-EP?

אנחנו מתייחסים לאלבום כאלבום בכורה לכל דבר. אמנם יש כאלה שיתייחסו לזה כEP בגלל זמן הנגינה שלו וכמות השירים, אך מבחינתנו הוא מסכם תקופה של עבודה משותפת בצורה מאוד טובה ובחרנו להשקיע את כל מה שיש לנו באלבום הזה, הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינה חזותית. פשוט להביא אותה ברוקנ'רול עד הסוף, ללא פשרות.

תנו כמה שמות של להקות אהובות עליכם שהשפיעו על הבחירה שלכם (הנהדרת אגב) להתקע באייטיז…

אוקיי זאת הולכת להיות רשימה מאוד מאוד ארוכה: Motley Crue, Guns N Roses, KISS, Poison, Aerosmith, גם Crashdiet החדשים יותר, להקה מעולה,Skid Row והרשימה עוד נמשכת מפה עד ללפלנד.

אתם הרי לא מהדור שגדל על הלהקות האלה בפועל, האם נחשפתם למוזיקה הזו כילדים, מהורים שהיו רוקרים לשעבר, או שגיליתם אותה מאוחר יותר והצטערתם שלא נולדתם בתקופה הנכונה?

בתכל'ס גדלנו על מטאל והגלאם תמיד היה שם – בצד, אבל קיים. להקות כגון Skid Row, Motley Crue שתמיד האזנת להן במצבי רוח מסויימים (ותראו לי בנאדם אחד שלא מכיר את ההתחלה של Paradise City או של Welcome to the Jungle לדוגמה). הורים רוקרים לא היו לנו אבל אנחנו חולים על זה, כי זאת מוזיקה מעולה שעושה מצב רוח טוב, וגם יש בה מקום לביטוי עצמי מבחינת הליריקה. אנחנו כן טיפה מתבאסים שלא חיינו בימי הזוהר של האייטיז ב-L.A., אבל לא בוכים על חלב שנשפך (או על פות שסרח) את לא חייבת להכניס את זה אם זה בוטה מדיי לאתר חח .

לפעמים נדמה לי שכבר עשו הכל בהבי מטאל של פעם, במיוחד כשלהקות כמו Iron Maiden ו- AC/DC עדיין מופיעות ומוציאות אלבומים. בז'אנר כזה שמלא גם בלהקות של פעם וגם בלהקות חדשות שמחקות אותן – למה שיסתכלו דווקא עליכם?

א – אנחנו נראים טוב. ב – אנחנו חושבים שלמרות כל מה שאומרים על הגלאם ושהכל נשמע אותו דבר והכל כבר הומצא, אנחנו כן חושבים שאנחנו מצליחים להביא משהו משלנו בשירים שלנו, ושבכל זאת יש איזשהוא צבע שייחודי רק לנו. כל מה שנשאר זה לנסות לשמוע ולתת לאוזניים להחליט.

מה תעשו עכשיו, האם תשקיעו ביח"צון של האלבום, בהופעות? האם אתם מתכננים לשלוח חומרים לחו"ל ולקוות לטוב?

אנחנו מתכוונים להמשיך להופיע בלי סוף, כרגע אנחנו מיחצ"נים באופן עצמאי ונקדם את האלבום בצורה עצמאית עד כמה שאפשר. אנחנו מתכננים לשלוח חומרים לחברות בחו"ל, ויחד עם זאת בתכנון לארגן סיבוב הופעות בארה"ב ופשוט להמשיך לתת בראש בעוד ועוד הופעות.

מה צפוי לנו בהופעת ההשקה?
צפויה לנו מסיבה ענקית עם המון אלכוהול, מלא כוסיות רוקדות על הבר, נחש ענק, פיצוצים למיניהם ויאשה גולד אחד. אנחנו מקווים לראות את כולם שם חוגגים איתנו ביחד את השקת האלבום CRUSH 'N' ROLL!!!