Bumblefoot – כשנגיף יהודי מתפשט

מרואין: Bumblefoot, גיטריסט להקת Guns N' Roses

הוא אחד הגיטריסטים הטובים בעולם, שמנגן על גיטרה הזויה במיוחד (מעוצבת ככף רגל עם כנפי דבורה שנפתחות תוך כדי נגינה), ניגן עם כמה מהאמנים הבולטים בהיסטוריה, וכרגע מתפקד על תקן הגיטריסט המוביל של Guns N’ Roses, או מה שנשאר ממנה. בין שאר פעילויותיו, הוא גם מוצא זמן להיות יהודי שנושא זיכרונות נעימים מבר המצווה שלו. רון ת'אל, הלו הוא Bumblefoot, מצא כמה דקות לשבת ולספר לנו מה עובר עליו ערב יציאת אלבומו החדש "Abnormal" לשוק. האלבום, דרך אגב, הוא יצירת מופת, וסקירה עליו ניתן למצוא באתר.

היי רון, אתה נשמע עייף.

את האמת, כרגע התעוררתי (השעה אחת בצהריים בניו ג'רזי, א.ג), כי עבדתי כל הלילה על DVD שאני משחרר בקרוב.

ובכן, הדבר הכי חשוב שרצוי שנדבר עליו הוא – מה לעזאזל חשבת כשקראת לעצמך על שם מחלה בקטריאלית?

(צוחק), אתה יודע, Anthrax עשו את זה לפני, וזה עבד בשבילם… אולי זה קטע של ניו יורק? זה התחיל כשם של שיר, ואז הפך לשם הלהקה, ועם הזמן זה הפך לשם הבמה שלי. אני מניח שאם אני אלך ברחוב ומישהו יצעק Bumblefoot, אני אסתובב, אבל מצד שני, קראו לי בשמות הרבה יותר גרועים בזמן שהלכתי ברחוב.

האלבום החדש שלך נשמע מדהים, והייתי מגדיר אותו כ Mr. Bungle פוגשים את Steve Vai ו Dead Kennedy's. אתה מסכים עם ההגדרה הזו?

את האמת, את זה עדיין לא שמעתי, וזו מחמאה די גדולה. שמע, אני לא חושב על מה אני מנגן או להגדיר את עצמי, אני לא מחפש הגדרה שתשלוט על מה שאני עושה, הפעם רציתי להיות ישיר -מהבטן. כל מה שיוצא, איך שהוא יוצא, זה מה שייכנס לאלבום. זה היה כמו לזרוק חומרים על בד ציור, ותהיה התוצאה אשר תהיה. זה יכול היה לצאת "ספייס גירלס" פוגשות את אוליביה ניוטון ג'ון באותה מידה, אבל נראה לי שאני אשאר עם ההגדרה שלך.

ברוב אלבומי הסולו של גיטריסטים מתקבלת התחושה שהם מתחרים אחד בשני מבחינת מהירות וטכניקה, אבל אצלך מתקבל הרושם שאתה יודע שאתה מהיר ומלא בטכניקה, וזה בכלל לא מעניין אותך…

(צוחק), אתה יודע, זה פשוט לא מעניין אותי, אני מאמין שהשיר מגיע קודם, והוא הרבה יותר חשוב. השיר הוא הבוס שלך, ואתה עובד בשבילו. אני מקליט את מה שחשוב לשיר, ולא לעצמי.

אתה מנגן המון עם אמנים שלא בהכרח קשורים לז'אנר שלך – ג'סיקה סימפסון, לדוגמא. לא חשבת פשוט להרביץ אלבום "Radio Friendly", ולגזור קופון?

זין על הרדיו, מי בכלל שומע רדיו היום? היום כולם מורידים שירים לאייפוד ושומעים מה שהם רוצים מתי שהם רוצים. אני כותב ומקליט מה שנכון בשבילי. כשהקלטתי עם אמנים מרכזיים יותר, לא זרמתי איתם עד הסוף, ופשוט הקלטתי כל מיני דברים מוזרים (אצל ג'סיקה סימפסון פשוט עשיתי רעשים ביזאריים עם הגיטרה ברקע, קצת מוזיקה ספרדית וכיו"ב). המטרה בהקלטות הללו היא לעשות דברים שאנשים לא מצפים להם, או חושבים שלא ניתן לעשות…

יש עוד כמה אמני מיינסטרים שהיית רוצה לעבוד איתם?

שמע, הכל מתנקז לאם הבנאדם הוא cool, אם הוא לא אפס. אם לאמן יש כנות ולמוזיקה שלו יש איכות כזו או אחרת, אז אני בעניין שלו. אני לא פוסל אף אחד, כי לכל דבר יש קהל. עבדתי עם הרבה אמנים, מהמון סגנונות – מג'אז, מטאל ועד היפ הופ. אם הבנאדם שאני עובד מולו הוא איש טוב, ויש לנו על מה לדבר, אז אני בעניין.

ועדיין, יש לך שאיפה למישהו ספציפי? יש רגעים שאתה קם בבוקר ואומר לעצמך "פאק, אני חייב לנגן עם… פרנק סינטרה (אם עדיין היה חי)"?

טוב, ניגנתי עם הבת שלו, ננסי, בהופעה פעם. היא הייתה הגברת הכי מגניבה שפגשתי. היא הזמינה אותי לבמה עם הגיטרה בצורת גבינה שלי, היה ממש כיף. אני מניח שבמשך שנים רציתי לנגן עם Axel Rose, אז מחקנו אותו. אין ספק, הוא אחד האנשים הכי מגניבים וקורעים שפגשתי. אני מת לעבוד עם Mike Patton, Dave Grohl. יש המון, אבל אני חושב שמייק פאטון נמצא בראש הרשימה.

השאלה הכי מתבקשת היא כמובן, מהן ההשפעות שלך… ?

טוב, אני נאד זקן, וככזה, גדלתי על Kiss "alive". זה אמנם לא מטאל, אבל זה האלבום שגרם לי להרים גיטרה. חוץ מהם עברתי על Ac/Dc, חרשתי עד זוב דם את אלבומי הסולו של Ozzy, ואני אוסף כל מהדורה שיוצאת של כל אלבום של Judas Priest.

כשגילית ש Rob Halford היה כל הזמן הומוסקסואל, היית מאלה שהזדעזעו מהגילוי?

ממש לא. אני מאמין שאם אתה מעריך את האמן ואת מה שהוא יוצר, מה זה משנה בכלל? בכלל, חלק ניכר מזמרי הרוק הגדולים ביותר היו הומוסקסואלים – האלפורד ופרדי מרקיורי. אם בשביל להיות זמר ענק את הצריך לאהוב גברים, מה אכפת לי? ובלי קשר, כשהייתי ילד ביקרתי בחנות תקליטים וראיתי עטיפה מגניבה של להקה בשם Iron Maiden, אז קניתי וחזרתי הביתה. זה היה הדבר הכי טוב ששמעתי עד אז, והכרחתי את ההורים שלי להסיע אותי בחזרה לחנות ומיד קניתי את Killers. כששמעתי שהם הביאו סולן חדש, הייתי כל כך מודאג, אבל אז שמעתי את Beast Number Of the, ומיד נרגעתי…

תמיד קיבלתי את ההרגשה שמוזיקאים ניו יורקיים מנסים יותר מעמיתיהם מהחוף המערבי. כאילו יש משהו יותר קיצוני במוזיקה שלהם, כי הם מנסים להוכיח נקודה כלשהי – לדוגמא, Biohazard או אפילו המוזיקה שלך. כבן לאזור, אתה מסכים?

תראה, אני גדלתי בברוקלין ואז סטטן איילנד, ועכשיו אני גר בג'רזי, אז אני לא באמת ניו יורקי. אבל אני לא חושב שניו יורקרים מנסים יותר, זה פשוט שהעיר זורמת לך בעורקים, וניו יורק היא מקום די מטורף וקיצוני. זה לא שאנחנו מנסים להוכיח משהו, זה פשוט מה שאנחנו. מוזיקה מ LA מתארת בחורות סמים ואלכוהול, כי זה מה שיש שם. ניו יורק תמיד הייתה כור היתוך, עם אנשים מכל מיני חלקים של העולם, אז אני מניח שכור ההיתוך הזה יוצר אנרגיה אחרת, יותר מורכבת. לדעתי, התחושה שאתה מקבל היא לא שהם מנסים להוכיח משהו, אלא פשוט לוקחים את עצמם עד הקצה, ובודקים את הגבולות של עצמם.

יש לך רגעים זכורים לטובה במיוחד מהקריירה שלך?

הרגע בו עליתי לנגן במדיסון סקוור גארדן – כילד שגדל על Kiss "alive", אין דבר יותר מרגש מזה. לפני שנתיים סוף סוף עליתי לנגן שם, וכשהגיע הרגע לנגן סולו, ניגנתי את הסולו שעליו גדלתי, כמעין מחווה. זה היה באמת אחד הרגעים המרגשים שלי.

יש לך חרטות, או רגעים מביכים?

הרגע הכי מביך שאני יכול לחשוב עליו כרגע, זה כשניגנתי עם להקה של חבר באיזה מועדון היפ הופ, והיינו אמורים לפתוח הופעה של זמרת בשם Maya, והיא ביטלה, אז אנחנו עלינו לבמה, ואני לבשתי רק בוקסר מכוער, והתחלנו להציג את עצמינו בתור Maya… אנשים זרקו עלינו דברים ואנחנו ממשיכים לנגן ולהגיד שאנחנו זה היא… זה היה רגע מיוחד.

בנקודה הזו, רון החליט לקטוע את הראיון לטובת תחקיר על ישראל, וגילוי מרעיש – בר המצווה שלו היה בערב Halloween של 1982.

אתה יודע, כל הילדים הגויים התעצבנו עליי שהם היו צריכים לבוא לבר המצווה שלי במקום ללכת לקבל ממתקים.

אני מניח שעדיף בערב מגניב שכזה במקום בבוקר שבת כמו שאנחנו עושים בישראל…

שמע, אני עד היום זוכר את הדרשה שלי – "ברוך אתה אדוני המבורך…" (והוא אכן שר את כל הדרשה שלו – א.ג). אני עדיין שואל את הקושיות בסדרי פסח, ואני ממש רוצה להגיע לישראל.

אז יאללה, למה אתה מחכה? תגיע להופעה שלך, או תשכנע את אקסל להגיע. הוא כבר היה פה…

הלוואי. מתישהו זה יקרה. אני בטוח.

אם כבר הזכרת את השם אקסל רוז, אז אולי באמת תספר לנו מה קורה עם Chinese Democracy, האלבום הכי יקר בהיסטוריה – שעדיין לא יוצא?

ובכן, האלבום מוכן. כשאני הצטרפתי (במקום Buckethead – א.ג) להרכב, הקלטנו מחדש חלק מהשירים, אז יש לי כמה סולואים שם, והאלבום כבר סיים את המיקסים והכל. עכשיו אקסל נמצא במשא ומתן לחוזים ומתעסק עם כל העניינים הפיננסיים. אני מאד מקווה שהאלבום יצא ממש בקרוב. ההדלפות שהיו ברשת לפני כמה שבועות היו הקלטות ישנות, ובהן אני לא מופיע. אבל כאמור, בגרסא הסופית של האלבום יש שירים שבהם שנינו מנגנים, אני ו Bucket.

אתה חושב שלאקסל יש כוונה נסתרת בצירוף גיטריסטים עם כינויים – Slash, Buckethead, Bumblefoot?

שמע, לעבור מ Buckethead ל Bumblefoot היה לא קל בכלל, שמעתי יותר מדי בדיחות צפויות על העניין. מ Bucketfoot ועד Bumblehead וכן הלאה. זה הגיע לשלב שאני המצאתי חלק מהבדיחות בעצמי. את האמת, אקסל קורא לי Shank, עקב תקרית כמעט דקירה שעדיף שלא נרחיב עליה. אז במהלך השנה האחרונה הוא תשלב את הכינוי Shank בתוך השם שלי.

האלבום החדש הוא לדעתי, יצירת מופת, וגם מגיע בשלב בקריירה שלך שאתה הרבה יותר מפורסם. איך היה להקליט אותו, לעומת אלבומים קודמים?

אתה יודע, תהליך הכתיבה היה זהה כמו בכל אלבום, כי בבסיס, כתיבת שירים היא תמיד אותו דבר – זה כמו לחרבן מהמוח שלך. זה תקוע לך בראש, ותקוע ותקוע, ואז ברקע אחד, בום! כל השירים פשוט עפים לי מהמוח ואני מיד יושב להקליט כמו מטורף. הכל יוצא אצלי באותה שנייה – הטקסט, הלחן, העיבוד. הפעם, ניסיתי לכתוב אלבום חדש, ושום דבר לא יצא. ואז, פתאום התחלתי להרגיש את הכאב הזה בראש, ואמרתי לעצמי "שיט, הנה זה מתחיל שוב". ואז, באיזה שבוע, כתבתי 12 שירים.

חלק מהסקיצות שהקלטתי באותו שבוע הפכו להיות הקטעים שאתה שומע באלבום, כי היו להם את האיכויות הנכונות, לעומת ניסיונות אחרים שהקלטתי ונשמעו לא טוב. הפעם גם הקלטתי את כל תפקידי השירה ברצף, כלומר שרתי את כל האלבום מהתחלה ועד הסוף כמה פעמים ואז לאחר כמה טייקים, הגעתי לתוצאה שאני מרוצה ממנה – כמו בהופעות. הפעם גם חיברתי מחדש את המגברים ומכשירי ההקלטה, בצורה כמעט הפוכה, בשביל להוציא סאונד יותר מעניין מהגיטרה.

טוב, כל אלה יתרונות של מישהו שעובד לבד, בלי מפיק או לייבל?

כן. אני עושה הכל בשביל עצמי – מנגן, מנגן, מפיק, טכנאי סאונד, עו"ד, מעצב עטיפות וכיו"ב…

איך תחושת החופש הזו משתלבת עם היותך גיטריסט שכיר של אחד הבוסים היותר קשוחים בעולם המוזיקה?

מי, אקסל??? פאק, הוא אחד האנשים הכי תומכים שאני מכיר. הוא רק מעודד אותי להיות אני, ואני מרגיש שאני מנגן עם חבר, ולא עם מנהיג.

זה נכון שאתה מחויב לנגן עם גיטרות של "גיבסון" כשאתה על הבמה עם GNR ?

אין לנו חוזה איתם, אבל אין ספק שיש הבנה ואהבה בין "גיבסון" לבין GNR, ולי בעצמי יש "לס פול", אז כשהגיע הרגע להופיע, פשוט שאלו אותו אם אני מוכן לנגן עם "לס פול", ואמרתי שזה לא ממש משנה לי. באלבום אני מנגן על הגיטרות שלי, כולל ה Fretless שלי, כולל ה Flying V. יש לנו אפילו תחרות בשיתוף עם "גיבסון" – אנחנו מוכרים חולצות באתר שלהם, את הרווחים אנחנו מעבירים לעמותה לחקר סוכרת נעורים, וכל מי שקונה חולצה נכנס להגרלה, והפרס הראשון הוא שיעור גיטרה, שאני מעביר. תעביר את זה הלאה, הלוואי ויהיה לנו איזה נציג ישראלי בתחרות.

זו מטרה יפה…

תראה, זה היתרון שאני רואה בלהיות פופולארי – יש לך יכולת השפעה. ואם אתה יכול לעשות משהו נחמד, למה לא לעשות אותו??

טוב, בהחלט עשית משהו נחמד עכשיו, כשהגשמת למעריץ ותיק של GNR את האפשרות לשוחח איתך. תודה רבה. יש לך איזה מסר למסור לישראל?

איך הולכת המילה שלימדת אותי? "סבבה"? אז לכל הקוראים – הלוואי ונתראה בקרוב, יהיה סבבה!!