cage – לעשות את זה סולו

מרואיין: Sean Peak, להקת Cage

אם אתם אוהבים מטאל מלודי נוסח Judas Priest עם טוויסט דרמטי נוסח King Diamond, כדאי לכם להכיר את Cage. הלהקה מקליפורניה קיימת כבר כמעט 20 שנה, האלבום השישי שלהם יצא ממש עכשיו, והם מצליחים לסחוף אחריהם לא מעט מעריצים נאמנים. אבל מה שהכי מרשים אצלם זו העובדה שהם עושים הכל לבד – משלב ההקלטות ועד הדפסת הדיסקים, ולמרות היותם אנטי-לייבלים בצורה מופגנת, הצליחו להגיע להכרה עולמית כבר מהאלבום הראשון ולנגן על הבמה כתף אל כתף עם להקות מהשורה הראשונה של המטאל. Sean Peak עשוי להיות אחד מהזמרים הטובים ביותר כיום, גם אם לא מוכר כל כך במחוזותינו – הוא נראה כמו Rob Halford, נשמע כמו Rob Halford ומעריץ בעצמו את Rob Halford, אם כי הסגנון הווקאלי שלו עשיר, עמוק ותיאטרלי יותר. לרגל יציאת האלבום Supremacy of Steel דיברנו איתו על הלהקה, הגישה למוזיקה, אלילי המטאל שלו, ובעיקר ניסינו להבין איך עושים את זה סולו בתעשיה שנשלטת כמעט לגמרי על ידי לייבלים וחברות הפצה.
היי Sean, מה המצב שם בסאן דייגו?

היי, נעים לדבר איתך! כאן זה גן עדן, כמו תמיד.

למען האמת הכרתי אתכם לא כל כך מזמן, אבל התאהבתי מיד. בכנות, אני חושבת שאתם אחת מלהקות המטאל המלודי הטובות ביותר שקיימות היום. איך היתה העבודה על האלבום החדש?

תודה רבה! למעשה זה האלבום הראשון שלנו עם ליין-אפ חדש. Cage היא להקה שלא החליפה הרבה נגנים – יש לנו שלושה מהנגנים המקוריים בלהקה שנמצאים בה כבר 17 שנה, ועוד שניים שהיו איתנו במשך 10 שנים. עכשיו יש לנו גיטריסט חדש בשם Steve Brogden, הוא רק בן 24 אבל מתאים כמו כפפה ליד, יש לו מטאל ישן בנשמה וזה ממש מגניב, ובסיסט בשם Pete Stone שאני חושב שהוא אחד הבסיסטים הכי טובים בכל החוף המערבי של אמריקה. עם הליין אפ החדש זה היה די מפחיד, עד עכשיו היתה לנו הצלחה די גדולה והמבקרים אהבו את מה שעשינו, אבל פתאום יש לנו צוות חדש. אומרים לנו שזה האלבום הכי טוב שהוצאנו, אז זה חייב להיות סימן טוב.

איך היה לעבוד פתאום עם אנשים חדשים, האם זה שינה משהו?

עד עכשיו הגרעין של ההרכב כלל אותי ואת Dave Garcia הגיטריסט המקורי, ועכשיו הצטרף לגרעין הזה גם Steve Brogden הגיטריסט החדש. שלושתנו כותבים את רוב החומר, והמתופף מוסיף אחר כך את הקטע שלו, והוא די בראש שלנו. לגיטריסט הקודם Anthony Wayne McGinnis היתה אוזן מדהימה למלודיות, הוא ידע מה הוא הולך לנגן ובנה ריפים מטורפים, ואני חושב שאחד הדברים שמייחדים אותנו זה הכתיבה של השירים – אנחנו יושבים ביחד באותו חדר, מנגנים כיחידה אחת, אתה יכול להרגיש את האנרגיה של הקטע ולדעת שזה הולך להיות חזק, בשונה מהעבודה על מחשב כשאתה לא בטוח איך זה ייצא. בסך הכל אני חושב שאנחנו עובדים טוב ביחד.

האם זה נכון שאתם עושים הכל לבד, הקלטות, הפקה, מיקס ומאסטר?

כן, אפילו לא חיפשנו לייבל הפעם, יש לנו נסיון גרוע מאוד עם לייבלים אז אנחנו מעדיפים הקלטות והפצה עצמאית. יש לנו אפילו מכונה משלנו שמדפיסה את הדיסקים, יש לנו אמן שעושה לנו את העטיפה, אם חיפשת להקת "עשה זאת בעצמך" – זה אנחנו. אנחנו עושים ה-כ-ל בעצמנו, אנחנו המפרסמים של עצמנו, הכל.

בפועל זה לא כל כך קל לעשות את זה ככה. איך עושים את זה?

השקענו כלהקה בציוד סטודיו שעם הזמן משתדרג ומשתפר. נהיינו טכנאים טובים יותר עם הזמן, אני יודע שהסאונד לא מושלם אבל אני גם לא מצפה שהוא יהיה, בכל זאת אנחנו עושים הכל בעצמנו – אבל הוא טוב מספיק, הוא נותן בראש. אנחנו כבר מכירים את האמן שאנחנו אוהבים לעבוד איתו, היו לנו בסך הכל שישה אמנים שעבדו על ה- Artwork ו-Marc Sasso ((Dio, Halford, Marvel Comics עשה עבודה מדהימה. יש לנו חברים שאספנו במהלך השנים שעוזרים לנו בהפצה מסביב לעולם ובפרסום, חבר'ה שמפיצים את השמועה מפה לאוזן. נכון, צריך להשקיע כסף בעצמך, אבל התגמול הרבה יותר גבוה, במיוחד אחרי שאתה צובר לעצמך גרעין קשה של מעריצים, מה שעבדנו עליו במשך שנים על גבי שנים. אני חושב שזו הדרך היחידה לעשות את זה. דיברנו עם לייבל אחד שלא רצה להוציא את האלבום, ואז הגענו למקום ראשון ב- Heavy Magazine בגרמניה, ומקום שני ב- Rock Hard, אז שלחתי לבחור הזה מייל ואמרתי לו "תודה שלא רצית להחתים אותנו, כי דברים הולכים ממש טוב בשבילנו".

זה ממש מרשים, כי תמיד נדמה שתעשיית המוזיקה נשלטת על ידי לייבלים, ושאם אין לך לייבל אין מצב שתצליח להגיע להפצה ברחבי העולם. אתה חושב שהסיפור שלכם הוא ייחודי, או שכל אחד יכול להשיג לעצמו שם בעולם המטאל בכוחות עצמו בלבד?

ללהקה חדשה זה הרבה יותר קשה, כי אף אחד לא יודע מי אתה, צריך לעשות הרבה סיבובי הופעות ולהסתובב וממש לקרוע את התחת. אפילו Cage שקיימת כבר 19 שנה, יש לנו כבר קילומטרז', והנה – עדיין לא שמעת עלינו, אנחנו עדיין יחסית לא מוכרים להרבה אנשים. אבל יש לנו לא מעט מעריצים נאמנים שחושבים שאנחנו הלהקה הכי טובה שקיימת בעולם, הם קונים כל דבר שאנחנו מוציאים כי הם יודעים שזה הכי טוב שיש. זו הפעם הראשונה שהוצאנו את האלבום במכירה מוקדמת ובמפתיע, ההיענות היתה גבוהה – שמנו שם כל כך הרבה דברים, כל מי שהשקיע כסף בזה נדהם – סטיקרים, מפרטים, קעקועים, פוסטרים… ככה שומרים על המעריצים שלך שיתמכו בך, לא משנה מה תעשה. בהתחלה זה קשה בלי התמיכה של הלייבל, אבל ברגע שיש לך את התמיכה של המעריצים אתה לא צריך יותר מזה. הלייבלים יקחו לך את הכסף, אנחנו מוכרים מאה עותקים ומרוויחים את הכסף שכל לייבל היה מציע לנו, זה מטומטם. אני מכיר המון לייבלים גדולים שמוכרים מליוני עותקים אבל הלהקה רואה מזה אחוז זעום, אלו להקות שנמצאות בדרכים בסיבובי הופעות, והן צריכות לקנות את האלבומים של עצמן מהלייבל שמוכר להן אותם ב-7 דולר ליחידה, את יכולה לדמיין מה זה לקנות את האלבום של עצמך מהלייבל? יש לנו נסיון רע עם כמה לייבלים, הדרך שבה אנחנו עושים את זה עכשיו מביאה לנו לאט לאט עוד מעריצים, זו באמת הדרך היחידה להצליח.

כמו שאמרת, זה הרבה יותר קשה ללהקה חדשה. אז איך באמת הגעתם לזה שאנשים מכירים אתכם, ללא תמיכה של לייבל?

לא הוצאנו אלבום עד ל-1997, אפילו שהלהקה כבר עבדה 5 שנים. הקלטנו אלבום למען האמת, אבל הוא לא היה כל כך טוב והוא נגנז, ואז היו לנו כמה שינויי ליין-אפ, השקענו כסף והוצאנו את האלבום הראשון שלנו- Unveiled. כשהוצאנו את האלבום לא היו לנו קשרים בכלל, אפס, לא הכרתי אף אחד בתעשיה. פשוט התחלתי להתקשר לאנשים. זה היה ב-1997 כשאנשים ממש חיפשו את ההבי מטאל האולדסקול הקלאסי, זה היה כל כך קבור מתחת לאדמה – השמועה עברה מפה לאוזן, אחד סיפר לשני, התחלתי לקבל טלפונים מאנשים שרצו לקנות את האלבום, עד שקיבלנו טלפון: "הלו Sean, אני מדבר ממגזין Rock Hard בגרמניה, מזל טוב, זכיתם בתחרות", ואני שואל אותו "איזו תחרות?". הייתי בטוח שמישהו מותח אותי. מסתבר שהכניסו אותנו לאוסף, עשרות אלפי אנשים שמעו אותנו, אבל לא סיפרו לנו שמדובר בתחרות… הפרס היה להופיע בפסטיבל Dynamo בהולנד, יחד עם Metallica, Manowar, Cradle of Filth, Destraction, Gamma Ray, כל מי שאת רק יכולה לדמיין, ואני אומר לעצמי "הולי שיט, אנחנו הולכים לאירופה". הגעתי לאירופה במצב רע אחרי תאונת סקי, יצאתי מכסא גלגלים שבועיים לפני ההופעות ועוד הייתי על הליכון, אבל עלינו להופיע. אחר כך קיבלנו כמה הצעות מלייבלים, כשכבר הפצנו את האלבום דרך כמה מפיצים בצורה עצמאית. הם ממש נתנו לנו מעטפות עם 2,100 דולר ושאלו אם אפשר את הדיסקים שלנו.. את שני האלבומים הראשונים הוצאנו בלייבל קטן בשם Omega וזה היה טוב כי היה יותר יחס אישי בלייבל קטן, היינו גם ב- Massacre Records, וזה היה אסון, אפילו תבעתי אותם.

זה לא עזר לכם להיות בלייבל כזה גדול?

אני באמת לא חושב שזה עוזר במשהו. מה כבר לייבל עושה? מכניס בשבילך כמה מודעות במגזינים? אנחנו יכולים לעשות את זה גם בלי לייבל. הם לא באמת עוזרים בסיבובי הופעות או בפיתוח הלהקה. היה לנו סיבוב הופעות עם Kamelot בתקופה הקצרה בה היינו חתומים ולא קיבלנו שום עזרה או תמיכה למרות שהובטח לנו. אז בסופו של דבר, כל מה שעשינו – עשינו לבד. לי אישית נמאס מלייבלים.

האמת היא שכבר מהאלבום הראשון, Unveiled, לא נשמעתם רע בכלל. זאת אומרת, יש לו את החסרונות שלו, אבל יוצא לי להקשיב להרבה אלבומי בכורה של להקות ובדרך כלל הן נופלות על הפקה וסאונד, אצלכם זה ממש לא ככה.

הוצאנו עליו קצת כסף, רצינו לפרוץ עם משהו מספיק טוב. הדבר היחיד הדפוק באלבום הזה הוא העטיפה שלו… זו היתה בדיחה עבור הרבה עיתונאים כי האלבום נראה כמו אלבום דיסקו, יש סיפור מאחורי זה אבל לא נכנס לזה עכשיו.

הזכרת מקודם הופעות עם Metallica ותותחים כבדים אחרים, זה נשמע מאוד מלחיץ – יום אחד אף אחד לא מכיר אותך ויום אחר כך אתה על הבמה עם כל האלילים שלך. איך התמודדתם עם זה?

האמת שעוד לפני כל זה עשינו כמה הופעות גדולות בדרום קליפורניה, היינו אחת מהלהקות הבודדות באיזור שניגנה מטאל. באותה תקופה אף אחד לא רצה לשמוע את המילה הזאת בכלל, זה לא היה "קול" להיות בלהקת מטאל, היינו ממש "מגיני הז'אנר" בדרום קליפורניה. אז הדבר המגניב היה שכל פעם שלהקה הגיעה לעיר אנחנו היינו המופע הפותח. כל להקת אייטיז שאת יכולה לחשוב עליה: Iron Maiden, Dio, Judas Priest, Scorpions… אפילו ללהקה כמו Great White באו רק 500 אנשים באותה תקופה. אבל אני חושב שהעובדה שנצמדנו לעקרונות שלנו ולא הלכנו אחרי טרנדים, זה מה שגרם לנו להשיג את ההופעות הגדולות האלה. אני לא חושב שהיינו כל כך טובים באותה תקופה, אבל זה מעודד אותך להפוך להיות פרפורמר – אם אתה מחמם את Iron Maiden אתה חייב לפחות לדעת להופיע, לשמר את הוייב, זה מה שהפך אותנו לכל כך טובים על במה ובטוחים בעצמנו. ועכשיו עם החומר הנוכחי, כשאני זמר יותר טוב משהייתי, אנחנו עולים על הבמה ואנחנו יודעים שאנחנו יכולים לעמוד בגאווה ליד כל להקה בעולם.

למען האמת, דווקא מאוד אהבתי את האלבומים המוקדמים שלכם, אהבתי את הליינים המלודיים, אני לא חושבת שהחומר ההוא פחות טוב, אלא פשוט שונה ממה שאתם עושים היום.

אני מדבר על התקופה שקדמה אפילו ל- Unveiled, אפילו לא שמעת את החומרים ההם… זה היה… ובכן, זה היה מאוד בסיסי, זו היתה התקופה המאוד ראשונית שלנו, ונכנסנו לבאקסטייג' ואנחנו רואים שם את כל הלהקות האלה ואתה אומר לעצמך "כדאי שתהיה מוכן"…

אז בעצם זרקו אתכם למים והייתם חייבים לשחות. אני חושבת שזו הדרך הכי טובה ללמוד משהו.

כן. ולהיות מסוגל לפגוש את כל האנשים האלה שיש לך פוסטרים שלהם על הקיר, לנגן איתם זה פשוט מדהים.

נשמע כמו להגשים חלום. זה די מוזר לשמוע שלא היתה סצנת מטאל בקליפורניה באותה תקופה, להקות כאן בישראל חושבות שקל יותר באמריקה, כי להן אין את היכולת לעלות על מיני-ואן ולעשות סיבוב הופעות מחוף אל חוף ולכן קשה להן יותר להצליח. אתה חושב שזה עזר לכם, אפילו שלא היתה שם סצינה מפותחת?

למען האמת הייתי סוג של מפיק ובשנים 1997-2003 הייתי מארגן הופעות. דווקא היה ממש טוב, ארגנתי הופעות, עבדתי עם להקות, עם אולפני הקלטות. אז היתה לנו כאן התפתחות אבל זה היה בעיקר בגלל הרבה מאמצים שלי. מתישהוא התעייפתי מזה והעברתי את הכתר לחבר שלי. צריך לעבוד על זה קשה כמו על כל דבר, דרום קליפורניה קצת השתנתה מאז שהתחלנו, אבל מה שבאמת מגניב זה מגוון הגילאים: כל מיני ילדים ששומעים דת' מטאל והארדקור ואז אנחנו עולים לבמה ועושים את הקטע שלנו וכולם משתגעים. אנחנו מקבלים הרבה אנרגיה מההופעות האלה שיש בהן את כל מגוון הגילאים, פתאום יש דור חדש של מעריצים. זה מזכיר לי כשאני הייתי בן 16 ונדחפתי לקדמת הבמה בקטע של "Fuck Yeah, הבי מטאל!", בעטיפת האלבום אפשר לראות את כל הדברים שנמשכתי אליהם כשהייתי ילד בן 16, אהבתי את השיט- הזה.

באמת רציתי לשאול על עטיפת האלבום. מה היא אמורה להעביר?

הרעיון בגדול היה לקחת את הקטע של "אלי המטאל", כמו אצל Iron Maiden ש- Eddie שולט על השטן כמו בובה על חוט, גם כאן האלים שולטים בלהקה, זה כמו הופעת המטאל האולטימטיבית כשהאלים מיוצגים על ידי דמויות שונות – הלוחם הויקינגי מימין, ה"Grim Ripper" הקיברנטי באמצע, והשד המפחיד בצד ימין, אלה כל האלמנטים שהופכים את המטאל לכזה מגניב. בהתחלה רצינו לשים נגנים אנונימיים על הבמה ואז אמרנו "לעזאזל, נשים את עצמנו שם"! אני חושב שהעטיפה יצאה מדהים, אני חושב שאפילו קיבלנו את חוזה ההפצה הראשון שלנו ביפן רק בזכות זה. זו כנראה העטיפה שלנו שאני הכי אוהב, וגם את העטיפה של Hell Destroyer.

גם אני אהבתי את העטיפה של Hell Destroyer, ובכלל את ה- Artwork שלכם. נדמה שהליריקה, האמנות, המוזיקה, הכל חלקים מהתמונה הגדולה יותר, כאילו היתה לכם כוונה מאחורי כל זה. שזה אמור לספר למאזין משהו, שזה לא סתם שם.

האמת שאני מעריץ קומיקס גדול, כשאנחנו עושים אלבום המטרה היא לספק בריחה מוחלטת. תשמע את המוזיקה עד הסוף, תביט בתמונות, ופשוט תאבד את עצמך. זו הסיבה שאני לא כותב שירים פוליטיים או אינטרספקטיבה על הרגשות שלי או כמה שהכל חרא, גדלנו על Iron Maiden, Judas Priest, Ozzy, ויש לנו שירים על אנשי-זאב, היסטוריה, אגדות אורבניות, פנטזיה ומדע בדיוני, ככה זה נעשה היום וככה זה נעשה בעבר כשאני גיליתי לראשונה את הקסם בהבי מטאל, וצריך להמשיך עם זה. אני חושב שאי אפשר להתחרות ב- Booklet שלנו, השקענו הרבה כסף ומאמץ כדי שזה יצא מעל המצופה. משהו חשוב שלמדתי הוא שאין אף פעם "יותר מדי" כשמדובר במטאל, אני חושב שלפעמים מבקרים אותנו על זה, אבל זה מה שההבי מטאל לימד אותי וזה מה שאני חושב שנכון שיהיה בו.

אני חושבת שזה מעולה, כולם משתמשים בדיו שחור, אצלכם יש את כל הצבעוניות של הקומיקס, זה עושה חשק לקרוא את המילים, להסתכל בחוברת המצורפת.

כשאני הייתי מקבל את האלבום החדש של Judas Priest הייתי קורא בשקיקה כל מילה בכל עמוד, הכל. אנחנו מקבלים הרבה מחמאות על זה, אנשים ניגשים אחרי הופעה ושואלים שאלות לגבי הסיפור, היו מוצאים את הניואנסים או הרמזים האמנותיים שחבויים בתמונות, זה עושה את הכל להרבה יותר מעניין.

בהחלט. אם כבר הזכרת את Judas Priest, מי היו האלילים שלך, אז והיום? אני יכולה להצביע על Rob Halford, Savatage, King Diamond…

Judas Priest הם כנראה הפייבוריטים שלי, למען האמת גיליתי את המטאל מאוחר, בגיל 16-17. זה היה מגניב כי הייתי צריך ללכת אחורה ולגלות את כל האלבומים הקלאסיים האלה. רק בגיל 19 גיליתי מי זה King Diamond, הייתי גם בסיבוב ההופעות שלהם של Abigail, עדיין בין ההופעות הכי טובות שראיתי. efenders of the Faith היה האלבום הראשון שלי של Judas Priest, אז יש לו משמעות מיוחדת עבורי, ו-Painkiller, אלבום הפאוור מטאל שיש בו הכל, גם British Steel, The Privilege of Power של Riot, יש בהם הרבה דברים טובים והרבה השפעה על מה שאנחנו עושים. Ratt, Dokken, הרבה מלהקות ההארד-רוק של פעם שהיו בהן שורשים מאוד טובים, ומלודיות טובות, אני בטוח שהשורשים האלה נכנסו ללהקה שלנו ולמה שאנחנו עושים. אני אוהב את הקול המרושע, האגרסיבי והארסי, אני לא ממש מעריץ של כל הפאוור מטאל השמח הזה… Rob Halford מסתכל לך בעיניים כשהוא על הבמה, הוא משוכנע במה שהוא אומר, נורא "Badass", אני חושב שאנחנו שומרים על להיות "Badass" בשירים שלנו. לגבי King Diamond, אנחנו כבר עובדים על האלבום הבא שהולך להיות קונספט של סיפור אימה כמו Them ו- Abigail.

זה מה שאהבתי בכם – שאתם להקת הבי\פאוור מטאל, אבל אתם לא נשמעים שמחים. גם אני לא אוהבת את זה. אני אוהבת את הדרמה, הפנטזיה, אבל לא את כל הקטע של "אני הולך להרוג את הדרקון, יאיי!"

לא השתמשנו במילה דרקון אפילו פעם אחת באלבומים שלנו עדיין! היה אמור להיות לנו שיר בשם "Dungeons and Dragons" והתכוונתי ללכת על זה והכל, אבל בסוף ברחתי מזה כמו מאש. אני גאה בזה שעדיין לא יצרנו דרקונים, אבל אם כבר ניצור אחד זה יהיה הדרקון הכי "Badass" שראית אי פעם!

כדאי! יש לך גישה מאוד תיאטרלית ודרמטית לשירה, זה נשמע כאילו מדובר במחזמר הבי-מטאל בברודוויי או משהו. האם אתה חושב שהזמרים שהזכרת עיצבו אותך למי שאתה היום? איך בכלל התחלת לשיר?

אני חושב ש ל- King Diamond יש מלודיות מעולות. אני כותב את כל הליריקה ותפקידי השירה, הרבה מהארגון של השירים עובר דרכי, ולכל שיר אני ניגש בצורה שונה. אני כל הזמן מחפש קולות חדשים, בכל אלבום אני מחפש טוויסט חדש, אני חושב שזה עושה את הכל להרבה יותר מעניין. זמר שנשמע אותו דבר כל הזמן זה די משעמם. יש אנשים שאין מה לעשות, זה הקול שלהם, אבל אני שם הרבה דגש על לחפש את הצבע הייחודי לכל שיר ואני חושב שזה אחד הדברים שמייחדים אותנו. אצל איזה עוד להקות שיר אחד נשמע כמו Sabaton, השני כמו King Diamond, והשלישי כמו "Painkiller"? צריך גם להיות משכנע כשאתה מעביר את הליינים האלה – לא משנה איזה ליין תעשה, אבל אם תשיר אותו בצורה משכנעת מספיק אנשים יגידו "Hell Yeah!!". האמת שיש ליינים באלבום ששרתי אותם באמת בפעם הראשונה בהקלטה וזה מאוד מוזר, אתה יכול לעבוד על שירים ולאלתר והכל, אבל כשאתה נכנס לסטודיו אתה פתאום יודע שאתה רוצה את המלודיות האלה פה, ואת ההרמוניות ההן שם… אני אוהב את הקולות השונים של Rob Halford, הגבוהים והצווחות, אני כל הזמן עובד על הטכניקה שלי ואין ספק שאני בשיא שלי עכשיו, אני שר יותר טוב כעת מששרתי כל חיי.

ולא למדת פיתוח קול מעולם.

לא. האמת שנכנסתי לשירה מאוחר, תמיד הייתי הבחור עם הפה הגדול, זה שמצחיק את כולם ומספר בדיחות ועושה קולות מצחיקים. ואז כשנכנסתי למטאל רציתי לנגן על גיטרה אבל ניגנתי חזק מדי. ואז חשבתי לעצמי "אולי אני פשוט אהיה זמר". גם ככה כבר הייתי רגיל לבדר אנשים… לקח קצת זמן עד שמצאתי את החתימה והסטייל הייחודיים שלי. ולפני שנה בהופעה, כש- Rob Halford, מהזמרים הטובים בעולם, ניגש אליי אחרי הופעה משותפת ואומר ש"היי זה היה ממש טוב", זה הרגיש מדהים. אני אוהב להופיע, לחשוב שאני הולך לשגע את כולם, לתת איזה צרחה על-קולית ולראות את העיניים שלהם יוצאות מהחורים.

אני חושבת שאתה צריך לבוא לכאן, יש כאן מצוקה קשה של זמרי מטאל מלודי שיכולים להגיע לטונים כאלה!

האמת שפגשתי את מאור אפלבוים בפסטיבל ה- Dynamo ב-1999 כשזכינו בתחרות ההיא, הוא סיפר לי שהוא הגיע מישראל ושבדיוק הרעילו את המים בישוב שלו. ואני חשבתי שלי יש בעיות כי הייתי צריך מסאז', לבנאדם הרעילו את המים! עכשיו הוא גר בלוס אנג'לס ואנחנו מדברים כל הזמן, הוא אחד מהאנשים הכי חזקים בתחום המאסטרינג עכשיו ואנחנו שומרים על קשר, הוא בחור מאוד נחמד. הוא תמיד אמר לנו שכדאי לנו לבוא להופיע בישראל.

אז באמת יש לכם תוכניות לבוא לכאן להופיע?

כן, יש תוכניות, יש לנו תוכנית גלובלית ללכת ולהופיע במקומות שאף פעם לא הופענו בהם, להשיג מעריצים חדשים… שמענו דברים טובים על הופעות מטאל בישראל, זה בטח יהיה כיף, ראיתי תוכנית על להקה שתיעדה את כל המקומות שהיא ניגנה בהם, כולל ישראל ועושה רושם שכיף אצלכם.

אני יכולה להעיד שהקהל פה די משוגע, אם הם אוהבים את מה שהם רואים הם יראו לכם את זה.

נשמור על קשר ונראה, אולי זה באמת יקרה. אלבומים זה נחמד, אבל לייב, זה הדבר האמיתי, שאנשים נהנים ומשתגעים. Iron Maiden ו- Judas Priest הן דוגמאות טובות, לראות אותם לייב עם כל האנרגיות המטורפות, זה מתעלה על כל אלבום. זה בערך מה שיש לנו, עם כל העור השחור, והלתת בראש וזה.

דיברנו על הקול והחתימה הייחודית שלך, נדמה שבאלבומים האחרונים השירה יותר צווחנית, גם הגיטרות והתופים הרבה יותר כבדים, מה אתה חושב שהשתנה בסאונד של הלהקה במהלך השנים?

אני חושב שהרבה מזה בזכות Norm Leggio, המתופף החדש שלנו, יש הרבה דברים שאנחנו יכולים לעשות עכשיו כי אנחנו לא מוגבלים מבחינת תיפוף. המתופף הקודם קצת הגביל אותנו כי הוא היה יותר הארד-רוק, הוא היה מאוד טוב אבל Norm הוא ברמה אחרת לגמרי, הוא לומד את הציוד שלו, הוא עדיין מתאמן, קונה לעצמו מצילות, מנסה להשתפר כל הזמן, ועכשיו אנחנו יכולים להשתמש בליינים ת'ראשיים יותר, בבלאסט-ביטס שלא היו לנו קודם. הליינים מאוד כבדים אבל עדיין מאוד מלודיים, אני לא חושב שזה משנה אם זה מהיר, איטי, כבד או רגוע, מה שחשוב זה אם זה שיר טוב. באלבום החדש יש הרבה שירים שהם בטמפו בינוני, חוץ מהשירים המהירים, בסופו של דבר מה שחשוב זה אם זה שיר טוב – אתה יכול להראות עד מחר כמה אתה טוב בשרדינג אבל השאלה אם האקורדים של הפזמון ייתקעו לך בראש. כל להקות הבלאק והדת' שמנגנות אקורדים מהירים, אנחנו יכולים לעשות את זה, השאלה היא אם הם יכולים לעשות את מה שאנחנו עושים.

אני חושבת שלא צריך לעשות משהו מאוד טכני או מהיר כדי ששיר יהיה טוב.

אם זה נשמע רע, אני לא רוצה לגעת בזה. אבל אם זה שיר "רוצח" וזה עובד… אנחנו אוהבים להיות על הקצה הזה ולהראות את היכולות הטכניות כקטע מגניב של הבי-מטאל. השיר הראשון מהאלבום החדש, Bloodsteel, הוא דוגמה טובה – יש בו ריפים וצווחות של בלאק מטאל ובלאסט-ביטס אבל אז יש פזמון סטייל "Painkiller" שנתקע לך בראש. אני חושב שאנחנו אחת מהלהקות המעטות שעושות את זה בטוב טעם, יש להקות שעשו את זה לפנינו, אבל אני חושב שזו אחת מהנקודות החזקות שלנו.

קראתי איפשהוא שאתם כל הזמן מנסים להתעלות מעל האלבום האחרון שלכם ושאתם מופתעים כשאתם מצליחים לעשות את זה. אתה חושב שיש לזה גבול, שיש נקודה שבה אי אפשר יותר להתעלות מעל מה שעשיתם?

התחלנו עם Unveiled שישר מיקם אותנו כלהקת השנה באירופה, ואז החלפנו מתופף והקלטנו את Astrology, בגלל התיפוף ותפקידי הגיטרה אנשים חשבו שזה ברמה של שלושה אלבומים אחרי Unveiled, הוא היה הרבה יותר מתקדם ופרוגרסיבי. ואז Anthony Wayne McGinnis הצטרף כגיטריסט ועשינו את Darker Than Black, חשבנו שכבר לא נצליח להתעלות מעל זה כי היה בזה הרבה קסם, ואז הגיע אלבום הקונספט Hell Destroyer שזכה לתואר אלבום השנה ב-15 ביקורות שונות, הרבה אנשים עדיין חושבים שזה האלבום הכי טוב שלנו. Science of Annihilation היה הרבה יותר מהיר וקיבל תגובות של "Holy Shit!". ידעתי שהאלבום הזה טוב אבל האם הוא הכי טוב? והנה אנחנו שוב כאן, הגענו למקומות גבוהים יותר מאשר שאר האלבומים שלנו. אני חושב שזה טוב שאנשים נלחמים על איזה אלבום שלנו הוא הכי טוב, לדעתי האלבום הנוכחי הוא הטוב ביותר. אני לא מכיר להקה אחרת שהגיעה להישגים כאלה, גם ללהקות הגדולות יש 2-3 אלבומים שמתבלטים מעל השאר. אני חושב שזה בזכות הכתיבה והעובדה שאנחנו דוחפים כל הזמן את הגבולות שלנו. אני לא יודע אם יש לזה סוף, חשבתי שיש לזה סוף אחרי שלושה אלבומים, עכשיו אני חושב שאין לזה סוף ושהאלבומים ימשיכו להיות טובים יותר ויותר, האלבום האחרון שנעשה יהיה הכי טוב שעשינו, איך זה?

נשמע מעולה! האם היו לך פרוייקטים אחרים חוץ מ- Cage? חשבת אולי על קריירת סולו?

היתה לי את ההזדמנות לשיר בכמה להקות ידועות ומאוד מצליחות היום, אבל זה דרש ממני לעזוב את Cage ולעבור לארץ אחרת… בחייכם, זה מגוחך. עזרתי לחברים בכמה שירים, אבל אף פעם לא רציתי לעשות פרוייקט מהצד כי אני מרגיש שכל מה שאני רוצה נמצא בלהקה, ואם יש אלבום בסגנון אחר שארצה לעשות אעשה אותו במסגרת הלהקה, לכן לא רציתי קריירת סולו כי אני מרגיש שכל הסיפוק המוזיקלי שלי מגיע מהלהקה. זה גם לא טוב לערבב להקות, פתאום אתה אומר שאתה רוצה להשתמש בריפים האלה לאלבום הסולו שלך ואנשים מתעצבנים…עשיתי משהו תזמורתי עם Empire of Eden שנהיו חברים טובים שלי, עשיתי איתם שיר לחג המולד ואולי גם שיר נוסף באלבום הבא שלהם, אבל אני לא רוצה עוד להקה מהצד.

תודה רבה Sean, היה תענוג לדבר איתך. אני חושבת שאתם להקה נהדרת ותהיה בטוח שאפיץ את השמועה כאן בישראל!

תודה רבה על השאלות הטובות, היה לי כיף, נישאר בקשר!