מרואין: Leif Edling, בסיסט להקת Candlemass

להקת Candlemass היא ככל הנראה האם של הדום המודרני, זה שלקח את היסודות של Black Sabbath ובנה עליהם. במקרה של Candlemass האגדית, היה זה Leif Edling שבשנת 1982 עשה את הצעד הראשון שלו לכיוון יצירת דום מודרני, וזאת בלהקתו הראשונה Nemesis, שהספיקה להוציא EP אחד ושני דמואים לפני שהפכה להיות Candlemass, כש-Edling עצמו היה הסולן בהתחלה. באלבום הבכורה של הלהקה, Epicus Doomicus Metallicus, כבר שר הסולן Johan Lanquist, שהוחלף במהרה ב-Messiah Marcolin עב הבשר והקול. השילוב של Marcolin עם הלחנים של Edling הפכו את הלהקה לאגדה במהלך שלושת האלבומים שבאו לאחר מכן – כמה מאלבומי הדום המלודים הטובים שיצאו מעולם.

השנים שלאחר מכן היו קשות ללהקה, כשהיא מחליפה סולנים, ומוציאה מספר אלבומים שזכו להצלחה פחותה, כל זאת עד אלבום הקאמבק של הלהקה ב-2005, שגם הפך במהרה להיות האחרון עם אותו Marcolin. המחליף שלו בלהקה היה הברקה של ממש – Robert Lowe, הסולן של להקת הדום האמריקאית Solitude Aeturnus, מי שבמהלך שנים נחשבה למקבילה האמריקאית של Candlemass. ישבנו לשוחח עם Edling, הבסיסט, הכותב, ובעצם מי שהוא Candlemass, לשיחה על מוזיקה, דכאון, והרבה שנים מלאות תהפוכות, כל זאת לכבוד אלבומה החדש של הלהקה, Death Magic Doom, היוצא בימים אלו.

אהלן Leif, מזל טוב על האלבום החדש. אני מבין שהגישה כולה באלבום הזה היא של משהו מופשט יותר מזה שבאלבום הקודם – King Of The Grey Islands.

כן, נכון, זה מתבטא בשם Death Magic Doom, שהוא סוג של טרביוט שעשינו לאלבום הראשון שלנו, Epicus Doomicus Metallicus, גם בעטיפה שהיא פשוטה יותר, וגם בזה שרוב השירים לא ארוכים במיוחד, רק שניים חוצים את גבול 7 הדקות וגם הם לא מורכבים מדי. במקור רצינו לקרוא לאלבום Hammer Of Doom, בסגנון ספר עתיק בשם Hammer Of The Witches ששימש לזיהוי וענישת מכשפות בימי הביניים, אחרי זה לתקופה מסוימת קראנו לאלבום Thousand Days Of Death, ואז סגרנו עם השם הנוכחי.

העטיפה אכן מתארת משהו פשוט, סוג של מלאך מוות ברקע חום-חאקי, מה שבאמת מזכיר את העטיפה של האלבום הראשון.

בדיוק, יש להקות שעושות ציורים מאד מורכבים, בסגנון של מה שעשינו באלבומים עם Messiah, והיום שימוש בעטיפות עם רקע כחול בולט מאד, האמת היא שפשוט רציתי משהו שבולט על מדף הדיסקים כשאתה ניגש לקנות דיסק. יש תחרות גדולה מאד כיום, ומכירות הדיסקים בכל העולם ירדו בצורה ניכרת, אנחנו צריכים לבלוט באופן כזה שיהיה לדיסק יתרון בקרב אלו שקודם כל בודקים את עטיפת האלבום שהם קונים, ומנסיון יש לא מעט כאלה.

ומה הדמות הזו מייצגת?

סוג של מלאך מוות, ביד אחת הצלב ובשני החרב, סוג של משהו בסגנון Black Sabbath שבעיני מייצגים מאד את כל ז'אנר הדום.

מה לגבי הסאונד?

כנ"ל, לא מלוטש מידי, ברור – אבל לא נוצץ, שוב חזרה למה שדום היום אמור להיות. האלבום עצמו כולו יותר מטאלי מבחינתי, השיר הראשון מהיר מאד, בשני יש ירידה בקצב אבל משם והלאה כמעט הכול בקצב מהיר יותר מרוב מה שעשינו בעבר, זה עדיין דום, אבל דום כבד. מאד אהבתי את האלבום חזרה שלנו עם Marcolin, אבל האלבום הקודם מבחינתי היה טוב יותר, וזה הנוכחי הוא כנראה הטוב ביותר שעשינו מאז האלבומים הראשונים – אני יודע שזה משהו שבדרך כלל אומרים כשיוצא אלבום חדש, אבל אני בהחלט מאמין בזה במקרה הזה. מבחינת האווירה הוא מזכיר לי את Nightfall, שיצא לפני יותר מ-20 שנה.

אני חייב לומר שמה שמאד הפתיע אותי באלבום הקודם היה השירה של Robert, ידעתי שיש לו קול טוב עוד ב-Solitude Aeturnus, אבל הוא שר בכמה דרגות יותר טוב מאז שהוא איתכם.

ידעתי שהוא סולן טוב עוד הרבה לפני שביקשתי ממנו לשיר איתנו, אבל אתה צודק, לא הבנתי עד כמה הוא כזה עד שהוא שר באלבום – הוא עושה שם עבודה אדירה, וכששמעתי לראשונה חלק מהדברים שלו ממש היה לי צמרמורת, הוא יכול גם לשיר בקול אופראי כמו Messiah וגם להעלות לגבהים שלא שמעתי אותו עולה אליהם מעולם. יש לו כמה גישות שונות וכמה תפיסות והוא מפתיע כל פעם בחדש.

אתה מסכים שהוא לא שר באותה רמה עם Solitude Aeturnus?

אני דווקא מאד אוהב את שני האלבומים הראשונים שלהם, אבל אתה צודק בגדול – הוא השתפר מאד כסולן, יש בו משהו הרבה יותר בוגר והרבה יותר מזוקק שלא היה שם כשהם התחילו.

שאלה שאני מניח ששאלו אותך הרבה, מה היה הסיפור עם העזיבה של Messiah, הוא חזר ללהקה, עזב שוב, חזר, עזב, וכל הזמן יצאו הצהרות סותרות מהלהקה וממנו עד שהכול התפוצץ.

עזוב, אני באמת לא מסוגל לדבר על זה יותר, זה סיפור שיקח לפחות יומיים עד שאני אכנס רק להתחלה שלו. מספיק שאומר שאי אפשר לעבוד עם פרידמדונות בלהקה, אי אפשר עם בן אדם שהאגו שלו והתאווה שלו לכסף גדולות יותר מהרצון לעשות מוזיקה. זה דבר שיכול לשבור כל הלהקה והוא כמעט שבר אותנו, ואני שמח שאנחנו כבר אחרי זה ולא צריכים לעבור את מה שעברנו איתו אז…

סולן שהתפלאתי שלא שר איתכם כשהחלפתם את Messiah הוא Mats Leven, ששר איתך בפרויקט Abstrakt Algabra.

הוא גם שר איתי בלהקה Krux, והאמת היא שרציתי לשנות ולגוון. הוא סולן אדיר, אבל רציתי משהו אחד. גם יכולנו לעבוד עם אחד הסולנים הקודמים שלנו, Thomas Vikstrom או Johan Langquist, אבל בת'כלס שניהם לא אוהבים מטאל, הם שרים אותו – או לפחות שרו בעבר, אבל שניהם שומעים פופ או מוזיקה קלאסית, ורצינו מישהו שאוהב את המוזיקה הזאת ויכול להופיע איתנו, ולא רק בגלל הכסף.

הוצאתם לפני זמן לא רב EP בשם Lucifer Rising, זה היה משהו שחברת התקליטים טפלה עליכם?

ממש לא, דווקא בעיני זה משהו שהיה מאד Old School, הוא כלל קצת שירים חדשים, גרסא מוקלטת מחדש לשיר ישן וקטעים בהופעה, הרגשנו שעבר מספיק זמן מאז שהוצאנו אלבום ורצינו לתת משהו לפני שאלבום מלא יהיה מוכן, זאת הסיבה היחידה.

קצת לגביך, אתה אחד הבסיסטים היחידים, מלבד Steve Harris אולי, שכותבים את רוב או כל החומר בלהקה, איך אתה עושה את זה? אתה כותב את הכול כגיטריסט?

כן, אני לא חושב שזה משהו מוזר. אני יושב תמיד בזמני החופשי עם גיטרה וכותב שירים, ואז עם הלהקה משלים אותם לכדי שיר שמוכן להקלטה. זה ככה היה מההתחלה, והעובדה היא שתמיד יש לי שירים לכתוב – וזה התבטא בהרבה אלבומים של Candlemass וגם בכל הפרויקטים הצדדיים שלי.

למה באמת עשית אלבומים מחוץ ללהקה? למה לא להוציא את כולם תחת השם Candlemass?

בעיקרון כשעשיתי את האלבום של Abstrakt Algabra הלהקה הייתה מפורקת, ואני התכוונתי להמשיך עם זו כלהקה החדשה שלי, בסופו של דבר חזרתי ל-Candlemass והאלבום השני שכתבתי עם Abstrakt Algabra מעולם לא יצא. Krux הייתה סוג של של המשך, גם עם Mats Leven, שהקמתי כששוב נראה היה ש-Candlemass עברה מהעולם. כשעשינו את אלבום החזרה עם Messiah החלטתי שכדאי להמשיך תחת הדגל של Candlemass, וזה בהחלט ההרכב שאיתו אני הכי נהנה לעבוד.

הדבקות שלך בדום במהלך כל הקריירה מוביל לשאלה – אתה אדם דכאוני? זו הסיבה שבגללה אתה עוסק במוזיקה כל כך דכאונית?

ממש לא, אני מבין למה אפשר לחשוב שאני אהיה כזה, אבל בשבילי זאת מוזיקה. תמיד אהבתי Black Sabbath, וגם להקות כמו Pentagram האמריקאית, והן השפיעו עלי לעשות דום, אני החלטתי לשלב בזה מלודיה וסולנים גרנדיוזים, אבל בגדול זו פשוט המוזיקה שאני אוהב הכי הרבה. יש כאלה שפופ עושה להם את זה, ויש כאלה שעושים פאוור מהיר ושמח, לי עושה את זה מוזיקה איטית ודכאונית, וביום יום אני דווקא אדם די שמח וחביב כמו שאתה שומע…

מה דעתך כל הדום הקיצוני שנפוץ בשנים האחרונות? ה-Funeral Doom וה-Depressibe Black?

לא בשבילי. אף פעם לא אהבתי במיוחד שירה קיצונית ולא מלודית, ותמיד אהבתי ריף קליט שנשאר בראש ובמוזיקה הזאת זה פשוט לא קיים. אני מבין את הקטע שלה, אבל אני לא מתחבר אליה בשום צורה. אני צריך מלודיה, אני צריך שיר שאני אוכל לשיר איתו, ושם זה לא נמצא.

לסיום, מכיוון ש-Robert חי בארצות הברית, מה מתוכנן לכם מבחינת הופעות?

אני מקווה שהכול יסתדר והוא יגיע אלינו בקיץ לצורך סיבוב הופעות, בוודאי שנעשה סיבוב גדול באירופה, ואם דברים יסתדרו, אז בעזרת השטן גם בארה"ב…