מרואיינים: חברי להקת Dark Serpent

אחחחח לו הייתי מבקש מיליון דולר בסיכום השנה שלי אולי גם זה היה קורה. לאחר שכתבתי על גבי דפי המגזין והתחננתי ליציאה שלו, לאחר הרבה זמן וחרושת שמועות דיבורים והבטחות בנושא, אני מחזיק בידי את האלבום המיוחל של Dark Serpent, להקת ה Thrash Metal הישראלית הותיקה ביותר, וללא ספק אחת הטובות שהיו בארץ הקודש. באחד מימי שישי האחרונים ישבתי בבר לראיון עם הסולן גיטריסט אורי Kaos שלו, הגיטריסט ג'יארדלו קרבג'יו, הבסיסט צחי MAD-DOG ברקוביץ', והמתופף יובל "בולבול" תמיר. בשיחה על העבר, ההווה, ציצים, קשיים ואהבה לקראת הופעת ההשקה הקרבה ובאה.

דבר ראשון תהיתי לעצמי, למה קוראים לצחי MAD-DOG?

אורי: כי לכולנו יש כינוי באמת ורק לצחי לא אז המצאנו לו אחד.
יובל: לא ידעתי את זה.
אורי: אבל הוא גם חולה נפש. אז הכל מסתדר
*צוחקים*

מדוע לקח כל כך הרבה זמן לשחרר את האלבום?

יובל: שאלה טובה.
אורי: אני אקח את השאלה הזאת ברשותכם.
האלבום הזה היה מסכת ארוכה מאוד.. הרבה דברים התפקששו. נכנסנו לשבוע הקלטות ב2005, ומאותו שלב הכל השתבש בערך. קודם כל לא סיימנו את העבודה על הדיסק (לשביעות רצוננו), אחר כך התחלנו לנסות להציל משהו מההקלטות האלה, והמון זמן התברברנו וז**נו את המוח בשביל לנסות לעשות משהו ממה שיצא. היה נראה לנו בלתי נתפס שהכל הלך לפח, העבודה והכסף. בפועל – זה כבר היה סוג של אבוד. די הבנו שזה אבוד. ואז, בסוף 2009, יותם "דפיילר" הכיר לי את יובל קריימר, שבתור נסיון אחרון ונואש שיחק עם החומרים בשביל לראות אם אפשר לעשות משהו. בסופו של דבר, כל הגיטרות והשירות הוקלטו מחדש בעזרתו של קרמר, והעניינים התחילו להתקדם.

מה כל כך מעניין בחיפה?

אורי: השאלה הבאה.
ג'יארדלו: אני גר בת"א, זה כבר עונה לך על זה.

האם לדעתכם בעידן הנוכחי יש בכלל מקום לאלבומים פיזיים?

יובל: כן, ללא ספק. מוזיקה היא לא רק המוזיקה עצמה, ואלבום פיזי מעיד המון על הנגנים, על הגישה, על האופי של ההרכב ועוד רבים וטובים
אורי: אלבום זה קונספט, זה חתיכת משהו מוצק. זה חוויתי, זה מעבר לסתם קובץ. אני יודע שכשאני שומע מוזיקה אני לא יכול לעשות את זה רק עם קובץ, צריך משהו מעבר, עטיפה, אריזה, חוברת. אי אפשר לסכם יצירה מוזיקלית בפורמט הדיגיטלי.

מה החוויה הכי פרועה שהיתה ביניכם לבין מעריצים או מעריצות?

אורי: יש כאלה שנפצעים בפוגו, יש אחד ששבר את האף בירושלים. אני לא אוהב את זה. תן לי לחשוב… אה כן, אין לנו בחורות בהופעות.
יובל: הייתה את האורגיה.
אורי: אה נכון. לא מדברים על זה, גם שם לא היו בחורות.

לפני 4 שנים יותם "דפיילר" אבני ערך ראיון עם אורי בנוגע ללהקה, מה השתנה מאז?

אורי: השתנה הרבה. באותה תקופה כל מה שרציתי היה לסיים עם האלבום הזה. כל הופעה שאלו על האלבום, ולא הייתי בטוח שאני רואה משהו מעבר. היה כל כך הרבה חרא שהיה ביחד איתו שלא ראיתי מעבר לזה. היום אני הרבה רעב לחומר חדש, הרבה יותר מסתכל על העתיד של DS. יש כבר הרבה חומר חדש עכשיו, שונה, הרבה אקורדיון, הרבה סמפלים.

אתם מתכננים להיכנס לפולק מטאל? זה הולך חזק היום…

אורי: גם פולק, קצת ראפ. סתם אני צוחק. החומר החדש הרבה יותר שורשי. כשהיינו ילדים ניסינו להישמע כמו Metallica, ועכשיו אנחנו מנסים להישמע כמו DS. אני חושב על עוד חומרים, עוד אלבום, סקרן לדעת מה יהיה עם החומרים הבאים, זה הדבר הכי טוב בעולם.

מה דעתכם על תחיית ה Thrash הישראלי? יש לכם מושג מדוע אלבומי הThrash הישראלי הראשונים יוצאים רק בשנתיים האחרונות?

ג'יארדלו: זה הכל בגלל הרטרו ת'ראש. הוא השפיע על כל העניין.
יובל: יש אופנות במטאל, קודם היה מטאל קור ועכשיו הThrash מגיע לפה. באיחור של שנתיים אחרי שאר העולם, ו-15 שנה אחרי DS…
אורי: האמת כשחושבים על זה באמת לא היה פה שום הוצאה רצינית של Thrash עד השנתיים הללו, למיטב זכרוני.

האם לדעתכם צריך לשמור על טהרת הגזע?אה הThrash ….

ג'יארדלו: האמת? שאני כותב שיר אני לא כותב Thrash, המילה לא נמצאת שם, זה פשוט מה שיוצא. אני גם חושב שאנחנו לא ת'ראש טהור. אנחנו מושפעים מאוד מדת' Death, Carcass…
אורי: לפי דעתי להקה חורצת את דינה כשהיא באה ומחליטה מה היא תנגן. זה יוצא לנו ת'ראש כי זה מה שאנחנו אוהבים, לא כי "ככה החלטנו". הת'ראש כמותג זה משהו שבכלל לא מדבר אלינו, לא תמצא אותנו מוציאים אלבום שעוסק בזומבים-מוטנטים שנלחמים על בירה רדיואקטיבית ערב האפוקליפסה. זה טיפשי, זה לא חלק מהתרבות שלנו פה בארץ וזה פוזה. יש דברים יותר רציניים ואקטואליים לעסוק בהם, כמו מוטנטים רדיואקטיביים שנלחמים בזומבים על בירה.

מה השיר האהוב על כל אחד באלבום?

צחי: self genocide
יובל: locked in the watchtower
ג'יארדלו: shot by friendly fire
אורי: enlightenment by fire זה המילים הכי טובות שכתבתי, אבל אני עם ג'יארדלו.

מה דעתכם על מצבה הנוכחי של סצנת המטאל הישראלית?

אורי: יש פה אחלה להקות, יש פה קקה להקות – סצנת מטאל.
ג'יארדלו: יש פה בעיה. לדעתי הישראלים יודעים לתת בראש, פשוט לפעמים מתאמצים יותר מדיי להישמע כמו משהו אחר.

מאיזו בחינה?

אורי: לדוגמא, להקות שמגדירות את עצמן כמו "Lamb of God" הישראלית. חבל, יש פה נגנים ומוסיקאים פגז, אין במה להתבייש.
ג'יארדלו: קורה לעתים רחוקות שיש להקה ישראלית שיש לה באמת מה לחדש, לא שלנו יש, כן? אבל זה מרגיש לפעמים שזה לא מהלב, ואין אטמוספרה. דוקטלון למשל? אתה מרגיש את זה, זה שם.

מה לדעתכם יכול לשפר את המצב?

צחי: הפקות.
אורי: זה סוג של vicious circle. המטאל הקיצוני תמיד יהיה תרבות שוליים, אבל השוליים של מדינות עם יותר גיוון תרבותי זה לא השוליים שלנו בישראל. את מעט תשומת הלב שיש לישראל לתת למוסיקה נותנים לחיקויי מיינסטרים מערביים, המטאל האמיתי פה נלחם על הקיום שלו. ללהקת מטאל ישראלית יש מעט מקומות להופיע בהם וגם זה בתנאים שבאים להגן על המועדון, שמצידו לוקח סיכון שהוא בכלל מאפשר ללהקות מטאל להופיע בו ועלולות להוציא לו שם לא טוב. אין לי טענות אליהם, זה פשוט המצב. קשה לאכול את כל זה ועדיין להיות יצירתי ולא לנסות להישמע כמו משהו שגם זוכה לפופולאריות.
ג'יארדלו: אני חושב שהתפיסה לגבי מטאל בארץ, היא מאוד מוטעת, בהשוואה נגיד לחו"ל לארה"ב, ששם מטאל זה פשוט עוד ז'אנר מוזיקלי. זה נותן לזה עוד לגיטמציה לשמוע דברים שהם לא מטאל, כי בארץ יש איזשהו זילזול כלפי מוזיקה שהיא מטאל.
אורי: בשביל להיות מטאל אתה חייב להיות קוף (צוחק). בתור להקת ת'ראש אני חושב שאנחנו אנשים מאוד פתוחים ודעתנים. כמו שג'יארדלו אמר, בתור מעריץ להקת מטאל מצפים ממך להיות small minded, זה לא חייב להיות ככה.

אתם להקת הת'ראש הותיקה בארץ, שעברה תמרות ומכשולים רבים, מה מחזיק אתכם ביחד כל הזמן הזה?

יובל: לא חושב שביחד זו ההגדרה הנכונה.
אורי: מי שיש מהגרעין המקורי זה ג'יארדלו ואני. צחי אומנם איתנו כבר כמה שנים, אבל עדיין ההרכב השתנה. אני וג'יארדלו חברים טובים ומאוד קרובים, סוג של משפחה. יש לנו קטע שחשוב לנו להיות ביחד. זה סוג של מוזיקה שאם אין אהבה וסולידריות על הבמה זה לא יהיה זה. אני חייב להגיד שמפחיד אותי לנגן על הבמה עם מישהו שאני לא אוהב או שהוא לא חבר שלי.
ג'יארדלו: האמת, בהופעות כשאני בקהל, כשאתה רואה על הבמה ומרגיש שאנשים לא אוהבים אחד את השני זה די בולט. אני לא הכי אובייקטיבי, אבל תגובות שקיבלתי בהופעה שלנו מוכיחות את הטענה שלי. אני חושב שארבעה חברים זה משהו בלתי מנוצח.
אורי: ממש הפריע לי למשל בMetallica לראות את זה.

מה היה המשבר הכי גדול שעברה הלהקה?

אורי: אני חושב שהאלבום הזה. אבל היו הרבה משברים.
יובל: היה סיפור לפני הקלטת האלבום.
אורי: אנחנו היינו בטוחים לפני הצבא ובצבא, שמה שנעשה בחיים זה לנגן מטאל. ג'יארדלו אז עזב לת"א, ואני הצטרפתי אליו כדי שנוכל להריץ את הדבר הזה אחרי הצבא. היה לי חזון שאנחנו נחיה מזה. באזור 2003-2004 היו כמה הופעות, כמה מתופפים, אבל ג'יארדלו בשלב הזה הבין משהו שאני לא הבנתי, שזה לא אג'נדה לחיים. וזה לא, לא יעזור. מטאל זה לא אג'נדה לחיים. אתה מתבגר, אתה עובר את 20, עובר את 25 ואתה אשכרה שואל את עצמך אם בא לך לגור עם שני שותפים שמפליצים בבקבוק מים וקוראים לזה סודה ולעבוד בdead end jobs. אני חשבתי שהתשובה היא כן, ג'יארדלו הבין שהתשובה היא לא.

זו הייתה צומת דרכים, כי עד השלב הזה אני הייתי בטוח שDS זה הדבר שאנחנו עושים בחיים בשביל פרנסה. היה מאוד לא ברור לאן אנחנו הולכים. צחי וג'יארדלו הנחיתו את זה עלי שהם רוצים להתחיל ללמוד לימודים אקדמאיים ולהתקדם לכיוון. אמרתי להם שלפחות נתארגן להקליט אלבום כדי שכל השנים האלה לא יעלמו ויגוזו לכל עבר. זה משהו שנראה בלתי נתפס עבורי. חשוב שידעו שג'יארדלו מוזיקאי מחונן, הוא היה כנר(!), אבל העולם דפק לו כאפה. בסוף הם הסכימו, אני הבנתי שהדרך שלי להמשיך לנגן זה אם אני לא אבנה על זה בתור הפרנסה שלי, ואז אני גם אוכל לנגן מה שאני אוהב.
צחי: סשה ארגוב למשל, היה בנקאי בשביל שהוא יוכל לנגן מה שהוא אוהב. חומר למחשבה.

מה ההשפעה העיקרית על כל אחד מכם?

אורי: מוזיקה קלאסית זה הדבר הכי עוצמתי בעולם הזה, זה הדבר הכי אמיתי מוזיקלית בעיני. זה החומר גלם האולטמטיבי. במטאל אני מאמין שהלהקות Sadusו Defiance.
יובל: כשהתחלתי לנגן עם דארק סרפנט, גיליתי את עולם ההפקות וההקלטות. אז הבנתי שמדובר במעין "פוטושופ" למוזיקה, ערימה של שקרים צרובה על דיסק. מאז אני מחפש אווירה וחַיוּת במוזיקה ולא את השלמות.
אורי: מטאל זה חיית פרא, זה שמנסים לגדל אותה במעבדה זה לא עובד. אני מעדיף שיהיה זיופים, מעדיף טעויות מאשר שזה לא ישמע אמיתי וטבעי.
ג'יארדלו: חשבתי על זה הרבה, והגעתי לתשובה די קונקרטית. ציצים. מהרגע שפתחתי את העיניים מה שדירבן אותי בעיניים היה ציצים. ציצים אמיתיים לא ציצים של גברים.
אורי: חשוב שתדעו שג'יארדלו הוא ציצי-נרקומן.

איך הגעתם לניר נקב שתופף לכם באלבום?

אורי: עבדתי במרום כלי נגינה והתחברתי איתו.
ג'יארדלו: ראינו שהוא אוהב ציצים, אנחנו אוהבים ציצים וכך נוצר הקליק.

אחד הדברים שאתם נודעים בהם, הוא הקאבר שאתם עושים כמעט כל הופעה. מה הקאבר הכי אהוב שנעשה הלהקה עד כה?

אורי: יש לנו קאברים נורא מרגשים, אני צריך לחשוב על זה. לפני הרבה שנים אני וג'יארדלו עשינו את seasons in the abyss ו south of heaven עם intro של hell awaits נורא הגניב אותי לנגן את זה, כי זה האינטרו הכי טוב בתולדות המטאל.
ג'יארדלו: אני אהבתי שעשינו את Damage Inc. של Metallica זו גם הפעם היחידה שניגנו Metallica בקריירה שלנו.
אורי: לא זה לא, עשינו גם את Whiplash, למרות שזה היה ב1997 בהופעה הראשונה שלנו.
צחי: להופעה הקרובה יש כמה קאברים ממש מגניבים, אבל לא נגלה לכם.
יובל: אני אוהב לנגן את Arise של Sepultura, אבל כל קאבר דורש גישה מעט שונה ונגינה אחרת. זה מהנה ומלמד בעיני.
אורי: אתה יודע מה? תבטל את הבחירה הקודמת, הכי כיף היה לעשות את השיר Pyosisified (Rotten to the Gore) של Carcass ובכלל וידי (וידי דולב, הסולן של Of Marble's Black, מעריץ של הלהקה ועוזר בראיונות – ד.א) שר שם בחליפת ארנב ורודה.

איזה קאבר שאתם ממש רוצים לעשות עוד לא יצא לכם לעשות בלייב?

אורי: אני אישית כבר שנים חופר להם שהחלום שלי זה לעשות ערב קאברים של להקות ת'ראש פחות מפורסמות מסלייר וספולטורה. Sadus, Defiance, Atrophy, Whiplash, Assassin, Violence… לא חסר. קאבר זה טריק זול כי אתה יודע שאנשים ישמעו וידלקו כי זה שירים שהם מכירים. בגלל זה אי אפשר לעשות קאבר לדברים איזוטריים כי אנשים לא יכירו. אני מת להופיע עם החומרים האלו שאנשים יישמעו איזה להקות מעולות היו בז'אנר.
צחי: "תותים" של אתניקס.
יובל: "האיש הכי מהיר" של כוורת.
ג'יארדלו: Heartwork של Carcass

מה אתם יכולים לספר על הופעת ההשקה שלכם ב17.5?

אורי: יהיה ממש מגניב.
איך התחברתם עם האורחים והלהקות האורחות?
אורי: הלהקות זה חברים ואנשים שאני אוהב להופיע איתם. Dukatalon גברי על, ועם Onoma יש לנו היסטוריה, הם נגנים אדירים עם קטע משלהם והם לא מתפשרים. יש להם קונספט. האורחים עצמם זה אוסף של מגניבים. עבדנו קשה על התאמה של האורחים לביצועים. אנחו מכינים קאברים מפתיעים מאוד. הולך להיות מהיר עצבני ומרענן.
יובל: מגניב לנו פעם ראשונה לנגן את כל האלבום, וננגן פעם ראשונה שיר חדש.
צחי: אני חושב שעד עכשיו הלהקה פשוט זרמה עם זה. באנו, הופענו, וזהו. זו פעם ראשונה שאנחנו הולכים לתת את כל מה שיש לנו.
אורי: DS זה לא הופעת מטאל, זו חוויה אור קולית, אנחנו מנסים ליצור ברגע הזה כאילו מישהו הגיע להיות בzone שלנו. זה הולך להיות חגיגה של מוזיקה וטירוף, ומאורע מרגש בשבילנו כלהקה.

רוצים להודות למישהו?

אורי: לכל הקהל שלנו שבא ועושה שמח. זה האנרגיה שלנו. אני מת עליהם.
צחי: לבולבול שמסיע אותי למרות שאני מסריח.

משהו מרגש למסור לקוראים בבית?

אורי: OLDSCHOOL OR NO SCHOOL!
צחי: למרות שדארק סרפנט היא בחורה אנלוגית בעולם דיגיטלי היא תחיה לעד.

תודה לכם!

תודה לך ולכל מי ששומע ותומך!