Dave Mustaine – ראיון בלעדי למטאליסט
מרואיין: Dave Mustaine, סולן וגיטריסט להקת Megadeth
תחילת שנות התשעים. אני ילד עם עצמות כבדות (ככה אמא אמרה), מתחיל לגדל שיער, מבין שיש חיים מחוץ ל"רובים ושושנים". חבר מביא לי קלטות של מטאליקה. אני מתחיל להיכנס לעניין, ומגלה שהיה להם גיטריסט שהם פיטרו, שהלך להקים להקה מתחרה משל עצמו. לאיש קראו Dave Mustaine, ללהקה קראו Megadeth. אני מתחיל לחקור גם אותם.
טיול בר מצווה לארה"ב. אני מבקר בחנות דיסקים בניו ג'רזי ורוכש את Rust in Peace ו Youthansia. תוך כמה רגעים אני מאוהב בלהקה. Megadeth עבורי היא תמצית האהבה שלי למטאל – מהיר, חכם, מלודי, כובש, ליריקה מצוינת, סולואים מרשימים, תופים מקוריים, עיבודים מבריקים ומעל הכל – Dave Mustaine. האיש, האגדה, הג'ינג'יות.
ביום בהיר אחד אני מקבל הוראה מגבוה. הוראה שנראית לחלק מכם טריוויאלית, אבל עבורי מרגשת במיוחד. "תתקשר לדייב" אומר לי הקול הנמוך והקירח מהעבר השני של הקו. אז אני מתקשר. רועדות לי האצבעות בזמן שאני מחייג, והקול שלי נשבר מעט כשמנהל סיבוב ההופעות החביב של Megadeth מעביר לי את Mustaine לשיחה.
היי דייב. אתה חייב להבין משהו, לפני שנתחיל: היו לי פוסטרים שלך על הקיר, כשהייתי צעיר. אני אמנם מבוגר יותר מרוב מעריצי Megadeth הממוצעים, אבל לשוחח איתך זו חוויה בשבילי. אני מקווה שתבין זאת.
זה בסדר בנאדם. תרגיש חופשי לגמגם. גם אני מגמגם ברוב הזמן.
אז איך ההרגשה לחזור לישראל – בפעם הרביעית?
אנחנו מאד מתרגשים. אל תשכח שיש לנו אנשים בלהקה, ובצוות, שמעולם לא ביקרו אצלכם. כידוע, אני ביקרתי כמה פעמים, ומאד נהניתי בכל הפעמים שהייתי אצלכם. אתה יודע, כשאתה מתבגר – לפחות כמוני – אתה שומע כל הזמן על ישראל, ארץ זבת חלב ודבש, ואתה מתאר לעצמך איזה מקום קסום, מסתורי, מאד מזרחי ומיסטי. אבל בפעם הראשונה שהייתי בישראל, נדהמתי לטובה. האנשים נורמאליים, לא לובשים גלביות או חלוקים מוזרים, הכל מאד מערבי ומתקדם. ומהצד השני, יש עדיין קסם בישראל, שהוא טבעי ומיוחד – חמניות בגודל הראש שלי, תפוזים ענקיים ועסיסיים. המדינה שלכם מדהימה ומרגשת אותי בכל פעם מחדש.
וואו.
אתה יודע, יש דבר אחד שהפתיע אותי לרעה, אבל בסוף הבנתי את העניין – בפעם הראשונה שהייתי אצלכם היו המון אנשים עם רובים שהסתובבו ברחובות. אחר כך הבנתי שהחיילים הללו צריכים להיות שם, זה הכל חלק מהמצב הרגיש אצלכם, אבל עם השנים התחלתי להאמין שיש משהו מאד בריא בדרך שבה המדינה שלכם מתנהלת, בכל הנוגע לשירות צבאי.
תסביר בבקשה.
היה לי פעם חבר טוב, כשגרתי באריזונה, שהיה ישראלי לשעבר. הוא הגיע לארה"ב מיד אחרי הצבא, ותמיד נדהמתי מהדרך הבריאה בה הוא רואה את המציאות, איך שהוא מחובר לחיים האמיתיים, ואני מקשר את זה ישירות לעובדה שהוא שירת בצבא. אצלנו, ילדים בני 18 מאבדים כיוון, הופכים לבטלנים לעיתים, ואני באמת חושב ששירות צבאי הוא אופציה נהדרת להתבגרות והגשמה עצמית. אל תשכח שאני באתי מילדות לא כל כך קלה, והעובדה שהחבר שלי היה יהודי וישראלי תמיד החזירה אותי לילדות, לשורשים שלי, ולרגשות שהיו לי בתור ילד מתבגר.
אבל לא גדלת וחונכת כיהודי, למרות שאמך יהודייה
זה נכון, אבל תמיד הייתה לנו אווירה יהודית בבית. סבתא שלי הייתה מדברת יידיש, ולשמוע את החבר הזה שלי מדבר עברית לפעמים מיד החזיר אותי לילדות, שבה הייתי שומע את סבתא שלי מדברת עם אמא שלי (שהייתה במקור גרמניה) יידיש. זו הייתה חתיכת סטירה שהחזירה אותי אחורה, בנאדם! והכי מצחיק, שאמא שלי בסוף הפכה ל"עדת יהווה", והייתי מוצא את עצמי מחלק פלאיירים של "עדי יהווה" כמו איזה אהבל. אולי אם הייתי עושה צבא, דברים היו נראים אחרת עבורי.
אתה יכול לומר שהביקורים בישראל משרתים מטרה אישית יותר אצלך?
אתה צריך להבין שאצל נוצרים מאמינים, ומאמינים במיוחד, ישראל היא כמו דיסנילנד. הם רואים בה כאטרקציה, מלאה ב"מתקנים" והרפתקאות. אני לא רואה את המדינה שלכם ככה, אבל בהחלט יש לה משמעות עבורי. אמנם, לא אותה משמעות של נוצרים מאמינים אחרים, אבל עדיין היא קיימת. ובכלל, אתה יודע שלהיות נוצרי הדוק בעסקי המוזיקה זה לא הדבר הכי קל גם ככה…
ועוד אחד שתומך בישראל… אפשר לומר בבטחה שאתה בעד ישראל, עם כמות הביקורים שלך פה (בזמן שאמנים מבטלים הופעות ומחרימים אותנו מבחינה תרבותית), ועם אמירות כאלו או אחרות בעדנו, בשנים האחרונות בעיקר?
אני חושב שזה די ברור מאליו, לא?
הרכב הלהקה הנוכחי
עדיין – להכריז שאתה בעד ישראל בימים הנוכחיים זה לא בדיוק המעשה הנכון ביותר לעשות, מבחינה פוליטית.
בנאדם, אפשר להבין שלא באמת אכפת לי מפוליטיקה בנקודה הזו של החיים. יש ממשלה אחת שמהווה את האמיתית בשבילי, והיא של אלוהים, הרי אנחנו גם ככה דפוקים מבחינה פוליטית מכל כיוון. תסתכל מה קורה מסביב – צונאמי, רעידות אדמה, המזרח התוכן בוער ושלטונות מתהפכים…. פוליטיקה אף פעם לא הייתה השאיפה האמיתית שלי, ואני לא חושב שיש לי עתיד בזה. המצב במזרח התיכון כרגע רק מבהיר כמה בעיות פוליטיות יש בעולם, לא רק אצלכם, אלא גם אצלנו. אני באמת מאמין שחצי מהבעיות שיש כרגע במזרח התיכון יכלו להיפתר עם מדיניות חוץ ברורה יותר מהצד שלנו, שהרי החלפת שלטון היא מהלך פוליטי שצריך להתבצע במהירות ובהחלטיות, לא בצורה המתמהמהת שמתרחשת כרגע. בוא נגיד שאם אני הייתי נשיא, הייתי עושה דברים אחרת.
אתה לא באמת חושב על…
אני לעולם לא אוכל לרוץ לפוליטיקה, לא עם כל הלכלוך שיש עלי בעבר. אל תשכח שברגע שאתה רץ למשרה ציבורית, מיד מתחילים לחפש ולמצוא עליך לכלוך. ועליי יש לא מעט – סמים? עשיתי. התפרפרויות? עשיתי. אלימות? עשיתי. אז פוליטיקה? בהחלט לא בשבילי.
אבל זו נראית כמו תקופה טובה בשבילך
אני בהחלט יכול לומר שמאז ש"חזרתי בתשובה" (הניסוח העברי שלי – א.ג), החיים שלי השתפרו. כמו שאמרתי, להיות נוצרי הדוק בתעשיית המוזיקה זה לא דבר קל, לעיתים אפילו קשה יותר מלצאת מהארון המיני, אבל אני אומר בלב שלם שהדת הצילה אותי – גם נפשית, וגם פיזית. אני זוכר שב 1992, כשהוכרזתי כמת…
סליחה?
כן. היה לי אירוע, והייתי מת לכמה דקות. אני זוכר בבירור שאשתי הביטה בי אחרי שהתעוררתי ואמרה לי שהוכרזתי כמת לכמה דקות. והאירוע הזה, ביחד עם עוד כמה אירועים, הוביל אותי לדת, ולהבנה שאני צריך לשפר משהו בחיים שלי. שמע קטע, אני עושה עכשיו פרויקט מוזיקלי עם Dan Spitz (גיטריסט Anthrax – א.ג), ואנחנו בדיוק מדברים על כמה שאמונה פשוטה יכולה לחזק בנאדם, ולפתור בעיות אישיות ומהותיות. קצת נחמה בדת, זה כל מה שאני אומר. אבל לרגע אני לא טוען שזה קל, ושהחברה מקבלת את התהליך שלי בהבנה.
אתה יודע שאחת הסיבות שיש סלידה מחוזרים בתשובה, ואני אומר זאת כישראלי שרואה זאת מסביבי, היא שלעיתים קרובות, חוזרים בתשובה לוקחים את התהליך שלהם יותר מדי ברצינות, והופכים לפנאטיים בשם הדת, במקום לעסוק בה בצורה טהורה ואישית.
אני מסכים איתך, ואני מאמין שחזרה בתשובה היא תהליך אישי לכל אחד. אני לא פנאט, לא בכל הנוגע לדת בכל מקרה, ואני לא אשפוט אף אחד. זה מזכיר לי, כשהפסקתי לשתות אמרו לי שאין דבר יותר מסוכן בשתיין שירד מהעגלה, וכשהתאמנתי באמנויות לחימה אמרו לי שאין דבר יותר מסוכן ממישהו עם חגורה לבנה. זה על אותו משקל, אני מניח.
תראה, אחת הסיבות שתמיד הערכתי אותך כל כך כיוצר וכאמן, היא העובדה שאתה לא מפחד לומר את מה שאתה חושב – לטוב ולרע. יש עיתונאים שניצלו את התכונה הזו שלך בשביל להוציא כותרות או ציטוטים בעייתיים בעבר, ע"י שאילת שאלות מפגרות. אני מביא לדוגמא עיתונאי ישראל ששאל אותך לפני שש שנים אם Blackmail the Universe הוא שיר שמביע את רצונך לרצוח את נשיא ארה"ב. מחשבותיך בנושא?
יש אנשים טיפשים בכל מקום, ואצל חלקם הטיפשות נובעת מבורות. אני מרחם עליהם, ואני מקווה שיום אחד הם יחכימו מעט ויבינו שהמעשים שלהם לא תמיד הולמים את המציאות.
מוסטיין בהופעה בתל אביב
אתה עוד מעט סוגר 30 שנה בקריירה מוזיקלית ארוכה, מלאת תהפוכות, דרמה ואקשן. אתה בכלל יכול להתחיל לסכם קריירה כזו? אתה רוצה לנסות?
אהם… התחלה קשה מאד, אבל סיום מרתק.
הגדרה טובה. בהמשך לזאת, אחרי עוד מעט 30 שנה בדרכים, אתה לא מרגיש לפעמים שמיצית?
תראה, מה שבטוח, זה שמאז שהפסקתי לשתות, זה בהחלט נהיה יותר קל. אין ספק שהזמן נותן אותותיו על הגוף, עם בעיות גב מהד בנגינג ועוד כל מיני כאלה. זה מצחיק, מכיוון שלפני כמה חודשים סיימנו עם סיבוב "ארבע הגדולות", ובדיוק דיברנו על זה, הותיקים, שהגוף נותן אותותיו בכולנו. גם Kerry King, גם James Hetfield – כולנו מתחילים לסבול קצת מהגוף העייף שלנו. אבל זה סיכון מקצועי, מה שנקרא, והיו אנשים שאמרו שבכלל לא אגיע עד לכאן… ובכן – הנה אני, עדיין עומד!
ובכל זאת… 30 שנה…
נכון. הרבה זמן. תראה, הרבה מהעובדה שאנחנו עדיין כאן, ושאני עדיין כאן, קשורה לגמילה ולנצרות, אליה הגעתי. זה די מצחיק, מכיוון שאלוהים דחף אותי ל"אלכוהוליסטים אנונימיים" והם שלחו אותי בחזרה לאלוהים… ואין ספק שהדרך הייתה לא קלה, ועם לא מעט בעיות בדרך, שהרבה מהן היו באשמתי, דרך אגב. הזכרתי קודם את Kerry King, שהיה לנו סכסוך ארוך שנים, שהיה די באשמתי. סיפרתי בדיחה לא מצחיקה, שהייתה נראית לי ממש טובה באותו הרגע, וכמה אנשים הבינו אותה לא נכון, וזה די חזר אלי בהפוכה. אתה מכיר את המצבים האלו?
אני חי אותם יום יום…
אז זה היה בדיוק כזה מצב, שבו סיפרתי בדיחה על חשבונם של Slayer, ואנשים מסביבי לא הבינו אותה נכון, וזה יצר סכסוך בינינו. אבל הנה, אנחנו עדיין כאן, ליבנו את העניינים, לפני כמה ימים ישבתי לארוחת ערב עם Kerry, והכל בסדר – עשינו עכשיו סיבוב הופעות את Slayer, ולמרות שאנחנו לא תמיד רואים עין בעין מבחינה מוזיקלית, יש בינינו כבוד והבנה, שקשורה באופן ישיר לרוח המוזיקלית שלנו, ולעבודה שאנחנו חולקים דעות דומות, מבחינה רוחנית. מה שחשוב זה שאנחנו באווירה טובה, גם בלהקה, וגם מסביב ללהקה. דייב אלפסון חזר אלינו והיחסים בינינו חוזרים למה שהיו בעבר, והיחסים בין כל חברי "ארבע הגדולות" חבריים וטובים.
יש רגעים שאתה מצטער עליהם במיוחד בשנים האחרונות?
חלק מהתהליך שעברתי קשור גם לעובדה שאני לא מוכן להופיע עם להקות שמעבירות מסרים שטניים. אני זוכר את המקרה בו היינו אמורים להופיע בישראל (בפסטיבל "מטאליסט" – א.ג) וגיליתי שאנחנו אמורים לחלוק את הערב עם להקה שטנית כזו או אחרת. התקשרתי לאמרגן של ההופעה ואמרתי לו שאני מבטל את ההופעה שלנו, מכיוון שאני לא מוכן להופיע איתם. זה לא שאמרתי לו שאני דורש שהם לא יופיעו, אבל אחרי כמה זמן גיליתי שהוא העיף אותם מהערב, בשבילנו. זו הייתה מחווה יפה, אבל אחר כך גיליתי שהסולן שלהם צוטט באומרו שהוא מחפש אותי. וזה בנאדם שלפי מיטב הבנתי, היה מואשם ברצח או משהו כזה… אז בוא נגיד שזו לא הייתה חוויה כל כך נעימה, כמו שאני מניח שאף אחד לא היה רוצה שמישהו בעל רקורד אלים יכריז שהוא מחפש אותו בשביל לסגור חשבון. אבל אתה יודע מה שמעתי לפני כמה זמן? שהבחור ההוא, הסולן של הלהקה, התאבד… מוזר, איך שדברים קורים בעולם.
מוזיקאים אף פעם לא יאמרו את האמת לגבי זה, אבל אחרי כל כך הרבה שנים במקצוע, אתה יכול להציע על אלבום או שניים שאתה אוהב יותר מאחרים?
אני יכול להצביע לך על שניים שאני לא כל כך אוהב, והם Risk, ואחריו The World Needs a Hero, למרות שבראייה לאחור, השני מביניהם הוביל אותי לתקופה מוצלחת מאד. יש לי בעיות עם התקופה הזו בעיקר בגלל הדרך בה נגמרו היחסים שלי עם Marty Friedman, שהיה חבר אהוב ויקר. באמת, אני אומר זאת בלב שלם, היה לי ממש חבל שהיחסים בינינו הסתיימו בצורה שהם הסתיימו, מכיוון שתמיד חיבבתי את Marty, שהוא חתיכת טיפוס חמוד. Dude כזה, אני לא יכול להגדיר זאת בצורה טובה יותר. לא רציתי לריב איתו, וצורת העבודה שלנו התקלקלה, מה שיצר אלבום אחד לא כל כך טוב בעיני (Risk), ואחד שהיה מאד מבולבל, עם בעיה בכיוון הכללי שלו (The World Needs a Hero). ואני שוב מסייג, מכיוון ש The World Needs a Hero הוביל אותי לתקופה בה הפסקתי לנגן, עקב פציעה, ומשם לדרך אישית ומקצועית חדשה ומלאת אנרגיות.
רשימת השירים – גני התערוכה 2007
איך אתה מתאר את החודשים בהם היית פצוע?
זו הייתה תקופה קשה מאד, סוג של מבחן מלמעלה, שהוציא אותי מחוזק יותר. תשמע, להיות גיטריסט שלא יכול לנגן פתאום, שלא יכול להחזיק גיטרה פתאום, זה כמו להיות אמן שלא יכול ליצור, כמו צייר עיוור, או ספורטאי שלא יכול ללכת. זו חוויה מאד קשה, אבל היא בהחלט הביאה אותי למקומות אישיים ורגשיים חזקים יותר, ואני בהחלט מרגיש הרבה יותר חזק כיום, ובטוח בעצמי, גם כאדם וגם כמוזיקאי. היום אני מרגיש חזק מתמיד, והלהקה במצב טוב מאד – אנחנו כותבים מוזיקה מעולה לאלבום החדש, אנחנו מופיעים הרבה, ויש וייב טוב באוויר.
Endgame ו United Abominations מרגישים כמו חזרה לעבר, חזרה למקורות ולשורשים. כמעט מרגישים כמו מדריך למוזיקאים הצעירים יותר על "כיצד עושים את זה נכון". איך אתה מסביר את השינוי הזה בכתיבה ובביצוע?
זו דעתך, ואני לא כל כך מסכים איתך. אנחנו לא באים לחנך או להטיף לאף אחד מהי הדרך הנכונה לעשות מוזיקה, או לחיות. זה כמו בהופעות, שבהן אני לא עוצר את ההופעה ומתחיל לשטוף את הקהל במחשבות שלי. יש אנשים שעושים את זה טוב מאד, כמו Henry Rollins לדוגמא, אבל אני אף פעם לא הייתי כזה, וההופעות או האלבומים של Megadeth מעולם לא היו כאלו. נכון, אנחנו אומרים את דעתנו בצורה ברורה, אבל אנחנו בהחלט לא מטיפים או מנסים לשכנע מישהו שהדרך שלנו טובה יותר. לגבי שני האלבומים האחרונים, הם הגיעו ממקום של אהבה למוזיקה מהסוג הזה. אני אוהב מוזיקה מהירה, מבוססת על ריפים, אגרסיבית, מהסוג הזה, ואני מניח שזה גם לעובדה שאני יכול לנגן ככה היום (לאור הפציעה וכל מה שעבר עלי בעקבותיה), אז אני לא רואה סיבה לא לעשות את מה שאני אוהב.
במהלך הקריירה, Megadeth תרמה לא מעט שירים לפסי קול של סרטים, חלקם הזויים במיוחד. "האחים סופר מריו" ו Breakpoint הוא דוגמא טובה לכך. כיצד אתה מחליט למי לתרום שיר ולמי לא?
זה קודם כל קשור למי מבקש, ומה לעשות שהמון פעמים מבקשים מאיתנו שירים לפסי קול של סרטים שלא יצאו כל כך טוב. העניין הוא שכשפונים אלינו, אנחנו מבקשים להבין על מה הסרט, ומה קורה בו. אם מבקשים מאיתנו לכתוב שיר במיוחד, אנחנו מנסים לברר כמה שיותר פרטים. היו בהחלט מקרים בהם תרמנו שיר והסרט לא יצא מוצלח כל כך, או שיצא טוב אבל לא הצליח. בינינו, מישהו האמין שארנולד שוורצנגר ייכשל בסרט אקשן, בזמן שיצא "אחרון גיבורי הפעולה", לו כתבנו את Angry Again?
בוא אני אספר לך סיפור משעשע – בזמנו, פנו אלינו בשביל לכתוב שיר לסרט Bill and Ted Go to Hell. ביקשנו להבין על מה הסרט, והסכמנו לכתוב שיר לפס הקול. העניין הוא שהסנדק שלי, Alice Cooper, כתב פעם שיר בשם Go to Hell, אז ניסיתי להתרחק כמה שיותר מהשיר שלו. הוא בעצמו נתן לי את ברכת הדרך לכתוב את השיר, ולהשתמש בכותרת הזו. אז כתבתי והראיתי למפיקים, והם הפתיעו אותי כשאמרו לי שאני יכול ללכת רחוק יותר מבחינת הליריקה, ולהיות קיצוני יותר. אז הקלטנו גרסא שנייה, כבדה וקיצונית יותר, וכולם אהבו את התוצאה. אבל מה? אחרי כמה זמן מישהו פונה אלינו מההפקה, ומספר לנו שאחרי כל הצרות והתהליך הארוך, הם משנים את שם הסרט ל Bill and Ted's Bogus Joureny. מובן לך שלא הסכמתי לקרוא לשיר Bogus Journey, וכך יצא שהיה לנו עוד שיר שלא כל כך התאים לסרט, או משהו בסגנון. לסיכום, הייתי שמח שהשירים שלנו יעטרו סרטים כמו "ספרות זולה", אבל מה לעשות שעד היום פנו אלינו מסרטים בסגנונות אחרים…
דייב, אני רוצה להודות לך על ראיון מרתק ולאחל לך בהצלחה ביום שבת הקרוב, בהופעה הרביעית שלך בישראל.
תודה רבה, ואני מקווה שתיהנו לשמוע אותנו!
אני בטוח! בינתיים, ברשותך, אני מעביר את שרביט המראיין לישי שוורץ, שגם מיחצ"ן את ההופעה שלכם, מכיוון שגם הוא ממש רוצה לשאול אותך כמה שאלות.
דייב, קניתי את הביוגרפיה שלך "מאסטיין" שיצאה לאחרונה, קראתי את כל הספר העבה הזה ביום וחצי, אני פריק של ביוגרפיות ובאותו חודש קיבלתי גם את זו של אוזי וזו של קית` ריצ`ארדס, אני חייב לומר לך שהספר שלך מיגנט אותי, כתוב קולח, מעניין ומשמש תסריט נהדר לסיפור חיים ומסך, היתה לך מחשבה לעשות סרט דומה או להופיע בסרט כשחקן? בנאדם עם מטען רגשי כמו שלך יכול להביא צד חדש ומעניין למסך (ישי)
תודה, אני ממש שמח שאתה שואל אותי על הספר, אני מאד גאה בו, היה כותב שעבד איתי אבל הכתיבה המובילה והעיקרית באה ממני, היינו מדברים כל יום כמה שעות במשך כמה חודשים והרגשתי כמו בוידוי ארוך, סיפרתי לו את סיפור חיי בלי מגננות ומעצורים וכך זה נולד. לגבי סרט, אני מסכים אתך וגם שמעתי בעבר שבהנהלה שלי מדברים על זה, אבל השאלות הגדולות הן אחת מתי ושתיים איך, מי ישחק דמות כמו שלי ויעשה את זה אמין? זה פרויקט לא קל שאם נכנסים לתוכו זה צריך להיות בשיא האמינות. אישית לשחק? האמת, עכשיו כשזה עולה בשיחה זה נשמע מעניין, לא חשבתי על זה אבל יש הרבה הגיון במה שאתה אומר, אבל אתה יודע, טור, עוד תקליט, והחיים סוחפים אותך.
הבנתי שאתם לא ממשיכים לעבוד עם המפיק Andy Sneap על האלבום הבא, מה הסיבה לכך? מה הולך להיות הכיוון שם? זה המשך ל Endgame או שאתם תופסים כיוון חדש מעט הפעם? (ישי)
אנדי רצה לעשות את האלבום אבל מבחינת לוח הזמנים היו לו התחייבויות קודמות לזמן שרצינו, אנחנו ממשיכים בגדול בקו של Endgame אבל עם שינויים כי באופן טבעי דברים זזים בין אלבום לאלבום, אבל הקו הכללי הוא מה שהתחלנו לעשות מתחילת שנות האלפיים וזה לחזור לנגינה הכבדה והמטאלית שלנו ולמה שמאפיין אותנו, תהליך חזרה למקורות המטאל שהחל מייד אחרי האלבום Risk כשהבנו שזה לא היה נכון ורציתי לסובב את ההגה שוב לכיוון הכבד והמזוהה אתנו, מאז זה מתפתח כך מאלבום לאלבום, ב Endgame הגענו לנקודה ממש טובה מה מצאנו את הדרך הנכונה והכי זורמת לנגן את החומר שנכתב, סולואים ומלודיות ובהרבה מובנים מצאנו את עצמינו באלבום הזה שוב, אני חושב שהאלבום הבא ימשיך כמו שאמרתי מאותו מקום אבל לא יהיה העתק אלא ייתן גם משהו מעניין.