מרואין: Rob Cavestany, גיטריסט להקת Death Angel

היישר מסן פרנסיסקו הקודחת מחשמליות, וכלה בנמל המסועף שלה, מגיעה Death Angel, אגדת ת'ראש מטאל שקמה לתחייה אחרי 15 שנים ב-2004 וכעת התברגה היטב בצמרת להקות המטאל העולמיות בבגרות ונחישות, חצי בזכות העובדה שחברי הלהקה היו ממש צעירים כשהתחילו להופיע, וחצי אחר בזכות שכולם שם קרובי משפחה. הלהקה היוותה תמיד סמן שמאלי עבור סצינת הת'ראש והספיד מטאל, נוגעת קלות ב-Pאנק, ב-Fאנק וב-NWOBHM – עקרונות אלה שנשמרו עד היום במוזיקה שלה, שהתפתחה לכל אורך הדרך. כיום, 22 שנה מאז צאת אלבום הבכורה שלהם, כשרובם היו בני לא יותר מ-15, ו-4 שנים מאז צאת אלבומם האחרון, תפסתי את Rob Cavestany, גיטריסט ואחד ממייסדי הלהקה לשיחה ארוכה מאד על הסצינה של פעם, המוזיקה של היום ועל כל מה שבאמצע.

שלום Rob, מה שלומך?

שלומי נהדר! היה לי ממש חשוב לי לעשות את הראיון הזה, זה הוא המגזין הישראלי הראשון שאנחנו איי פעם מתראיינים אליו.

תמיד יש פעם ראשונה. אני שמח שטרחת להתקשר באמצע הלילה… מה אתה עושה בימים אלו?

האמת, ניצלתי את ההזדמנות האחרונה שלי לשיחת טלפון ארוכה לפני שאני מסיים לארוז ואנחנו מתפרצים אל תוך סיבוב ההופעות העולמי לקידום אלבומנו החדש Killing Season. אני ממש עכשיו מכניס את כל הבגדים למזוודה ואומר יפה שלום לבית.

איך שונה עבורך Killing Season לעומת The Art Of Dying לאלה המכירים את החומר המאוחר שלכם מאז שהתאחדתם, ולמעשה גם לעומת החומר המוקדם?

וואו, מבחינתי, Killing Season הוא גולת הכותרת שלנו. האלבום הזה הוא הדבר המוזיקלי שאני הכי גאה בו שאיי פעם עשיתי. אני יודע שמוזיקאים נוהגים לומר את זה כל פעם מחדש שיוצא להם אלבום כדי לשווק את האלבום החדש, אבל זה בכנות ה-אלבום, או למעשה ה-דבר, שאני הכי גאה שיצרתי.

ובכן, מוזיקאים גם לומדים להגיד את המשפט "אני יודע שמוזיקאים אומרים את זה על כל אלבום חדש, אבל…" – כך שאתה צריך באמת לתת הוכחות חותכות פה. מדוע, לדעתך, זו היצירה הטובה ביותר שלכם?

מוזיקאים באמת אומרים את זה כל הזמן, הא? [צוחק]… מבחינתי הוא פשוט האלבום האהוב עלי ביותר בכל אספקט. הוא הצורה הכי בוגרת והכי איכותית שמסכמת את כל מה שאני אוהב במוזיקה של Death Angel, אם זה ריפים מהירים וטובים, מלודיות חזקות, רוק מלוכלך וטוב או כל דבר אחר, קשה מאד לשים את זה במילים, במיוחד דרך הטלפון. אתה צריך לראות את התנועות ראש שעושות "כן!" הרבה פעמים כל פעם שאני מנגן את השירים האלו. הוא פשוט כל מה שרציתי מאלבום.

אנשים רבים החליטו לחתוך מהמעקב אחרי הלהקה אחרי שהוצאתם את The Art Of Dying, הם ציפו לאלבום שהרבה יותר קרוב לת'ראש מטאל של פעם. האלבום הזה עונה על הציפיות שלהם?

האלבום הזה עונה מבחינתי על הציפיות של הכול. יש בו את הכוחניות שהיה ב-The Ultra Violence, את הנגינה המהירה מ-Act III ואת כל מה שהפנמנו גם מאז ש-Death Angel הפסיקה לתפקד עוד ב-1991, עם הלהקה Swarm [להקת הגראנג' של יוצאי Death Angel]. יש בו הכול.

למה לקח לכם להוציא אותו 4 שנים אחרי שהוצאתם את אלבום הקאמבק שלכם, The Art Of Dying?

שאלה קשה, אבל התשובה לעניין. הלהקה עובדת על שעון משלה, לא קשור לזמן של המציאות. זה נקרא על ידינו "Death Angel Time". הוצאנו את The Art Of Dying לפני 4 שנים, אבל צריך לזכור שבעצם התאחדנו רישמית ב-2001, לכבוד קונצרט התרומה ל-Chuck Billy, סולן להקת Testament שלקה בסרטן.

כל הלהקות של פעם מאזור סן-פרנסיסקו גויסו לצורך זה. האמת, ביקשו את זה מאיתנו רק איזה שבועיים לפני האירוע, קצת יותר. היו לנו רק שתי חזרות, בהן ניגנו את כל הסט עצמו. Swarm היו אז באמצע סיבוב הופעות עם Jerry Cantrell כשנתבקשנו להתאחד כ-Death Angel. פשוט היינו עושים חצאי שירים של Death Angel בסאונד-צ'ק של Swarm. התאחדנו ועשינו את ההופעה – והיא הלכה כל כך טוב שמיד אחר כך עשינו עוד הופעה שהוזמנו אליה, ואחריה עוד אחת, ואחריה עוד אחת. אז סיבוב הופעות קצרצר, ואז עוד אחד.

ממש חיינו מיום ליום כשהבאנו בעצם אחרי איזה שנתיים של עבודה לא רציפה ש-Death Angel פשוט חזרה להתקיים. לוח הזמנים שלנו היה שונה בתכלית מלוחות הזמנים שלנו כשהיינו בני 16. חלקנו היינו אנשי משפחה, חלקנו היינו כל כך רחוקים מכל מה שהיה מזוהה עם מי שהיינו פעם. לא היה קל בכלל לחזור ולנגן חומר כל כך מהיר אחרי שאתה מתרגל לאקורדים הפתוחים של הגראנג' – זה תהליך מאמץ ומתיש, אבל אנחנו אוהבים את זה, בסופו של דבר.

בעצם, תוך כדי החזרה לעבודה על Death Angel גילינו מחדש את האהבה שלנו למטאל – למה אנחנו אוהבים את המוזיקה הזאת, ובעצם למה התחלנו לנגן אותה כילדים, רק הפעם אנחנו באנו בגישה שונה, כאנשים מבוגרים. החלטנו בשלב מסוים שאם אנחנו הולכים עם Death Angel עד הסוף, רצוי שתהיה לזה הצדקה, אז החלטנו להקליט אלבום נוסף. פשוט חומר מטאלי גדול מאד הצטבר ולא התאים לחומר הגראנג'י של Swarm – אז התחלנו לעבד אותו וב-2004 הקלטנו את The Art Of Dying.

היינו בדיאלוגים עם מספר חברות תקליטים ו-Nuclear Blast, חברה שבתקופתנו היו חבורה של כמה גרמנים עם להקות פאוור וכיום הפכה להיות אחת מהחברות המובילות בשוק הזה, הביאה את ההצעה הכי טובה, והלכנו עם זה. מאז 2004 כשהאלבום יצא, נשאבנו לתוך מסע הופעות, עד שהגענו למסקנה שהנה הגיעה כבר סוף 2005, ובעצם יש לנו משפחות! יש לנו בתים לחזור אליהם! נסחפנו כל כך אל המוזיקה וסיבובי ההופעות שלא שמנו לב שהכול עשה העברה בסדר העדיפויות שלנו בצורה פרועה, והאמת שלחלקנו אפילו לא כל כך בריאה.

אז את 2005 ואת 2006 עד בעצם תחילת 2007 הקדשנו כבר לחיים האישיים שלנו. עשינו הופעות מקומיות מדי פעם, אבל את עיקר הטון נתנו במשפחה. זה בעצם היה זמן המשפחה שלנו, Death Angel הייתה למעשה במין הפסקה נוספת, בלתי רשמית, בתקופה הזאת. לי נולד ילד, ל-Dannis נולדו אפילו שניים! הבחור היה עסוק! שום דבר בעצם מאז ההופעה של Thrash Of The Titans לא היה באמת מתוכנן – הכול נגרר מהתגובות האדירות של הקהל, ודבר הוביל לדבר, פשוטו כמשמעו.

במהלך התקופה הזאת עד 2004 היינו צריכים לברר בעצם מה קורה איתנו. מה הולך להיות איתנו כחברים, כמשפחה, כלהקה – פשוט היינו מתגלגלים, כי התגובות היו חיוביות מאד, אבל מה על העתיד? אפשר להשאיר את הכול ברמת הנאה נוסטלגית וזהו, צריך לתת הצדקה לנוסטלגיה. זה למה הקלטנו אלבום, אלבומים למעשה, כדי להסיר את סימן השאלה הזה מעל הראש שלנו – שלא ידענו בעצם מה הולך להיות בעתיד.

איך הייתה העבודה עם המפיק Nick Raskulinecz [אני אומר בעוד השיניים שלי נשברות בניסיון]? מדוע בחרתם לעבוד עם מפיק כזה גדול, והאמת, שמאד מקורב למיינסטרים? לא פחדתם שהוא יקרב את התוצר הסופי מעט יותר מדי ל-Foo Fighters?

אל תתרגש בנוגע לשם, לקח לי שלושה שבועות להגות אותו כמו שצריך. העבודה עם Nick הייתה מדהימה. אני עדיין נפעם מהתוצאה שהוא הוציא מאיתנו. פעם ראשונה שעבדנו עם מפיק בסדר גודל כזה, והוא באמת שינה לנו את הפרספקטיבה על עולם המוזיקה ועל עולם המטאל בכלליות, על איך שדברים נשמעים לא רק באוזניים שלנו, אלא איך הם ישמעו באוזני כולם. אנחנו כולנו אוהבים מוזיקת רוק גדולה, אתה יודע, מוזיקת רוק שאי אפשר להתנגד לה, לא משנה איזה ז'אנר של רוק אתה אוהב. ניק עבד עם הלהקות האלה, הגדולות. Foo Fighters זו רק דוגמה אחת. הוא גם עשה אלבומים ל-Rush, ומשם באמת הבנו איך דברים הורכבו ביחד באולפן – מה איחד אותם ביחד. הוא עבד עם הגדולים ביותר.

אז איך הגעתם בעצם אליו?

בעצם, הסיפור הוא כזה. אתה מכיר אומן רוק בשם Danko Jones? אז Danko Jones הוא חבר טוב שלנו, הוא מטאליסט בנשמתו גם אם המוזיקה שהוא עושה לא כל כך מטאלית, הוא לגמרי מטאל בכל רמ"ח איבריו. אז Nick הפיק את האלבום האחרון שלו, ואז מתישהו הוא נכנס להקליט את Danko כשהוא לובש חולצה שלנו, של Death Angel. אז Danko שאל אותו "אתה אוהב את Death Angel?" והוא הודה בפניו שהוא מעריץ שלנו מימי ילדותו – מה שהיה ממש אדיר.

Danko הציע לו להפיק את האלבום שלנו, ו-Nick הסכים רק שהוא אמר שהאולפן עצמו שייך ל-Dave Grohl המפורסם מ-Nirvana ו-Foo Fighters, וייתכן שהוא מתכנן לעשות בו משהו בזמן הפנוי שיש לו, אז צריך קודם כל את אישורו. אז הם התקשרו ל-Dave ושאלו אם זה בסדר ו-Dave הודה בפניהם שגם הוא מעריץ שלנו! זה היה ממש מטורף, כי זה *פאקינג* Dave Grohl, אתה מבין? זה כבר אישיות בימתית בסטנדרט עצום היום.

Danko סיפר לנו על זה ובטח שהסכמנו ישר! הגענו לשם עם הקלטות הדמו של האלבום והשמענו אותם ל-Nick ול-Dave, שהיה נוכח ביום הראשון של ההקלטות. ממש בא לראות אותנו עובדים, כי הוא רצה לראות את "Death Angel האגדתיים" אתה מבין? לדבריו, אנחנו אגדתיים. כשנכנסו להקלטות עצמן, הרגשנו כמו ילדים בחנות ממתקים! כמה ציוד! הרשו לנו להשתמש בכל הגיטרות שהיו שם, ואני מדבר איתך על בערך 20 גיטרות! זה היה מדהים! מגברי ענק של Messa שפשוט לא נגמרים. רק להסתכל על זה – זה סוג של אורגזמה.

העבודה עצמה עם Nick הייתה מטורפת. הבן אדם הוא כמו מאמן כושר. הוא לא מוותר לך עד שאתה מוציא מעצמך את המאה אחוז. לפני ההקלטות הוא קיבץ אותנו כמו מאמן פוטבול ואמר לנו "אתם הולכים להזיע אצלי, להקיז אצלי דם, ואתם תאהבו כל רגע מזה" והוא צדק! האצבעות שלי ממש דיממו, Mark (סולן הלהקה) כבר כמעט והקיא ריאה, כולנו עבדנו ממש קשה כי הוא פשוט לא וויתר לנו. לא נתן לנו להשתמש בטריקים אולפניים, הוא רצה שהאלבום ישמע כמה שיותר אורגני – כמה שיותר איכותי ושנעבוד קשה, כי את העבודה הקשה שומעים במוזיקה בסוף.

ובכל זאת, הסאונד שיצא לכם ממש שונה מהסאונד של פעם.

זה משום שרצינו משהו שונה. כיום יש כל כך הרבה להקות שעושות את מה שאנחנו עשינו, ומה שאנחנו עשינו בסוף שנות ה-80' היה במילא משהו שנעשה כבר. רצינו לעשות דברים חדשים, לא לגמרי חדשים, אלא להגיע בגישה שונה, לפחות מבחינת סאונד ו-Nick בנה לנו סאונד עצום! סאונד שממש נועד לנגינה באצטדיונים. הוא מרגיש מאד מטאל ולכן הנגינה צריכה להיות מדויקת ומאד "דקה" – אבל במקביל הוא מרגיש מלא נפח כמו שאף אלבום שלנו לא הרגיש. כאילו ניפחנו אותו בבלון ענק של רוקנרול.

נשמע כמו חוויה נהדרת. תגיד, Rob, אתה יכול להצביע על שניים-שלושה הבדלים בעצם, מלבד הסאונד, בין Death Angel של תחילת הדרך לבין Death Angel של היום?

וודאי. קודם כל הדבר העיקרי הוא שהגיטריסט רית'ם שלנו התחלף. בתקופה המוקדמת שלנו בשנות ה-80' עד 1991 היינו עם Gus, שהוא קרוב משפחה שלנו בעצם, כמו כולנו שאנחנו בני דודים ברמה זו או אחרת. Gus לא חזר לנגן איתנו ב-2001, אז הבאנו את Ted במקום. Gus היה תמיד בחור מופנם יחסית, צנוע ולא אוהב להתבלט, לא על הבמה ולא בכתיבה או בהקלטה. למעשה את רוב התפקידים שהוא היה מנגן בהופעות הייתי מקליט בעצמי באולפן. Ted ממלא את החלל הזה שהוא השאיר באישיות אחרת. הוא גם לא אוהב להתבלט איפה שלא צריך, אבל הוא מאד תורם לכתיבה להבדיל מ-Gus, שתמיד ישאר משפחה בשבילנו…

…כאילו שיש לך ברירה, כן?

[צוחק]… כנראה שלא, אין לי! אני מכל מקום עדיין הכותב העיקרי, אבל Ted חולק חלק מהמעמסה. דבר שני ששונה הוא שהאנרגיות שלנו השתנו. לא ברמה הניו-אייג'ית, אלא בדחפים שלנו, במה שגורם לנו לנגן ולהשתולל. פעם היינו צעירים שסתם רוצים לשתות ולהתפרע, היום אנחנו עושים את זה בשביל ההנאה הצרופה שבהופעה עצמה ובכל החוויה שמסביב. אנחנו הגרסה המשופרת והמבוגרת!

כמובן, שמצד שני, זה גם אומר שהגיל הביא עימו כאבי ברכיים וכאבי גב שלא חשבתי שיהיו לי בכלל שהייתי בן 14 שהתחלנו בסיבובי הופעות. ברמת העיקרון כולנו התבגרנו לא רק כנגנים שמבצעים וכמלחינים, אלא ממש כמוזיקאים. אנחנו מעריכים מוזיקה כפי שהיא יותר, לא לפי אופנות ושינויים כאלה שמאד משפיעים על מוחות צעירים, אלא מה שנשמע טוב לאני הפנימי שלנו.

אם אתה מסתכל אחורה על תחילת שנות ה-80, ממש ב-1983-4 כשהלהקה עוד נקראה "Dark Fury"…

וואו! עצור! מאיפה הבאת את זה? בארצות הברית אין אפילו אנשים שזוכרים את השם הישן שלנו, אז שלא לדבר על אנשים בישראל!

… אני מלא בהפתעות. אז מכל מקום, אם אתה רואה את עצמך, כפי שהיית אז בתחילת שנות ה-80, ועכשיו מסתכל על עצמך כיום – 25 שנה בערך אחרי כן – על כל הישגך, היית מאמין בתור ילד צעיר שתצליח להגשים את כל זה? איך זה מרגיש?

ובכן, זה מוזר, אבל כמובן שזה נהדר. אני התבגרתי, כולנו התבגרנו בתוך הלהקה הזאת. ממש ככה, כלומר, ממש עברנו את גיל ההתבגרות מתחילת גיל 11-12 עד סופו 8-9 שנים לאחר מכן, בתוך הלהקה. אני לא יודע אם הייתי יכול ממש להעריך את ההישגים האלה בתור ילד, אבל אני בהחלט מעריך אותם עכשיו ומודה על כל מה שיש לי. אנחנו בסופו של דבר מרגישים טוב מאד אם איך שאנחנו נרשמנו ונמשיך להירשם בדפי ההיסטוריה, זה הפרס שלנו. זה מה שנותן לנו השראה ומוטיבציה להמשיך כל הזמן.

אם אני לוקח אותך לרגע ספציפי ב-1986, כש-The Ultra Violence יצא, ואתה ניגשת לחנות תקליטים, כנראה יחד עם הורה מלווה, וראית את האלבום על המדפים. מה הייתה התחושה שלך דאז?

זאת שאלה מצוינת! מתוך כל הרגעים הכי מאושרים שאני זוכר בתור ילד, ובסופו של דבר הילדות שלי והנעורים התעצבו בזכות הלהקה הזאת, אז אני חושב שזה הרגע החשוב והטוב ביותר, זה הרגע שהוא מקום ראשון בשבילי. התחושה עבור ילד בן 15 בחנות תקליטים עם ההורים, כשהאלבום שלי נמצא על מדף הרוק בגאון, זו הייתה חוויה שאני לא יכול באמת לשחזר את ההתלהבות שלי. איזה מזל שאבא שלי היה שם, כמעט התעלפתי והוא ממש תפס אותי שאני לא אתמוטט.

היום המצב נראה לי הרבה יותר שונה. אז, אפילו כדי להקליט דמו היית צריך לגשת לעשות את זה באולפן עם מפיק בצורה מסודרת. מאז עברו להן 22 שנים. היום כמעט כל אחד יכול – עם מחשב מספיק חזק וכרטיס-קול נורמאלי – להקליט לפחות דמו נורמאלי, כדי לעניין את התעשייה אם לא לעשות רעש בפני עצמו. אבל צריך לזכור שאז זה היה שונה בתכלית, להקליט דמו היה הישג מטורף, אז לראות את האלבום שלך בחנות תקליטים של רשת גדולה? זה כבר היה בגדר לא יאומן.

את הדמו הראשון שלכם, Kill As One, הפיק לכם Kirk Hammet, איזה בחור אנונימי מלהקה עלומת שם בשם Metallica. הקשר עם האלמונים האלה עדיין נשאר?

[צוחק]… מה אני אגיד לך, ממש עלומת שם! את הקשר שלנו עם Metallica התחלנו ב-1984 בעצם, כשחיממנו אותם כשהיינו בני 13 בערך. היו לנו שתי הופעות ביחד, בתור להקת חימום ראשונה, אחרינו עלו Anthrax ואז הדליינרים Metallica. הם היו בסיבוב ההופעות של Ride The Lightning והיו ממש בדרך לפני הפריצה הגדולה, אבל כבר אז הם היו שם ודבר בסצינת המטאל המקומית, והביאו *המון* אנשים להופעות, והיה לנו ממש חשוב להופיע. להקה על סף פריצה כמותנו, היה אסור לנו להחמיץ את ההופעות האלה. נסענו באוטובוסים עם הציוד. אני יצאתי אחרון יחד עם חברים, ואז האוטובוס נתקע!

הייתי ממש בהיסטריה, הייתי בערך בן 13, משהו כזה, והנה הייתי על גבול ההחמצה של ההופעה שלי עם Metallica, ממש נכנסתי לפאניקה. בסוף אבא שלי בא עם הטנדר שלו, הביא איתו את המגבר, אסף אותנו ונסע עד להופעה. בסוף הגענו ממש בסיום הזמן שלנו של הסט-ליסט, אז נתנו רק שיר אחד לאותה הופעה. למחרת כבר למדנו טעויות והגענו מוקדם, אבל זו הייתה חוויה לא נורמאלית. גם השיר האחד הזה, ובטח גם בטח הסט ליסט של ההופעה השנייה עצמה, זה היה משהו בלתי נתפס, להופיע מול כל כך הרבה אנשים בגיל הזה, זה משהו לא הגיוני. חוץ מזה לא כל אחד יכול להגיד שאבא שלו היה ה-Roadie שלו [צוחק]…

אתה זוכר איזה שיר זה היה, השיר הספציפי הזה?

אמממ… כן, זה היה "Kill As One" עצמו! כן בהחלט! זה היה השיר "החדש" שלנו דאז, והיינו להוטים לנגן רק אותו. אחר כך Mark ו-Kirk נקשרו מאד. Mark אפילו גר תקופה מסוימת באחוזה של Kirk אחרי שזה התעשר, כי Mark היה צריך מקום לשים בו את הראש, והוא ו-Kirk ממש הסתדרו. אין ספק שהחבר'ה התרחקו מאד, הם עשירים מאד, ועם הכסף בא הריחוק – אבל גם Kirk וגם Robert Trujilio באו להופעות שלנו בסן פרנסיסקו החודש לתת קצת כבוד, כי שניהם אנשי-סצינה ותיקים מאד בתחום מהאיזור, ובכלליות זה נהדר שהם לפעמים יורדים אל העם.

עשינו הופעה עם Forbidden במועדונים שבדיוק בהם עשינו את סיבוב ההופעות האחרון שלנו ב-1991. גם את סיבוב ההופעות הזה עשינו עם Forbidden. אני שמח שגם הם בחרו להתאחד. זה לקח להם קצת זמן לעכל את הכול, כי בתכלס הם כבר חזרו לנגן ביחד ב-2001 ב-Thrash Of The Titans ביחד איתנו, אבל מעבר לזה הם מעולם לא באמת נעלמו לחלוטין, תמיד רואים אותם איפשהו, להקה נהדרת.

איך זה היה באמת להוציא את כל השירים האלה מהזיכרון לכבוד ה-Thrash Of The Titans, במיוחד שלא הספקתם ממש לעשות עליהם חזרות רבות?

זה לא היה קל. היו הרבה "שיעורי בית", אפשר להגיד. כל אחד מאיתנו התאמן על זה בזמנו החופשי בעצם, אבל חזרות כהרכב עשינו רק שתיים, וכאמור את השפשופים הקטנים שהספקנו לעשות בבדיקות הסאונד של Swarm. אני מתאר לעצמי שזה היה יכול להיות הרבה יותר קשה אם היינו עוזבים את הסצינה המוזיקלית של הרוק. לפחות שמרנו על כושר ועל רמת נגינה גבוהה ולא הפכנו זרים לכלים שלנו. גם הכימיה נשמרה כי המשכנו לעבוד כ-Swarm, פשוט עשינו את הסוויץ' בחזרה ל-Death Angel אחרי שהיה כבוי במשך זמן רב מאד.

אתם ממש לא להקת הת'ראש מטאל שחזרה לפעילות בשנים האחרונות. יש לך את Sadus, Heathen, Exodus והרשימה לא נגמרת. אתה חושב שבעצם הת'ראש מטאל חזר לאופנה?

אם הת'ראש חזר לאופנה? אני מניח שכן, אחרת לא היה כזה ביקוש גדול להופעות שלנו. ככה אנחנו מרגישים בכל אופן, ככה הרגשנו מאז 2001 – את הוייב של הקהל שלא הסכים שנוותר ונפסיק להופיע. הרבה מאד השתנה מאז 1990. אני מניח שזה גם היה צירוף מקרים שהקהל לא הספיק לאכזב אותנו עד עכשיו מאז שחזרנו. כל הזמן ממשיך להתדפק ולהראות נוכחות בהופעות – כאילו אנחנו עדיין הדבר הכי חם בשטח, ואז כל הזמן באו עוד ועוד הופעות.

האמת, את סיבוב ההופעות האירופאי הראשון שלנו מאז שהתאחדנו הציעו לנו מארגני Dynamo Open Air בהולנד, שאמרו לנו "הבאנו את Anthrax, הם עושים הופעת איחוד עם ההרכב הקלאסי של השנים הטובות, חשבנו אולי תרצו גם להצטרף". את סיבוב ההופעות האירופאי הראשון שלנו בכלל עשינו עם אותו הרכב קלאסי של Anthrax אז בטח שהסכמנו – ואז נגררנו אחריהם, בעצם, כמעט לכל מקום – כמעט כל פסטיבל והופעות משותפות, זה פשוט כמו שאמרתי, דבר הוביל לדבר. היו עוד הופעות, ואז עוד, ואז עוד, ואז עוד וזה לא נגמר.

אני מניח שזה כמו מעגל בעצם.

הת'ראש דעך בתחילת שנות ה-90' ופינה את המקום לגראנג' כי לאנשים נמאס לשמוע כל הזמן את אותן הלהקות שוב ושוב, ואם לא את הלהקה הזאת, אז להקה נוספת שעושה בדיוק אותו דבר. הת'ראש הפך לאופנה, וזה מה שהפך אותו למאוס מאד-מאד, אני מניח. עכשיו אחרי שכל הלהקות שהיו פה רק כדי לתפוס טרמפ על הת'ראש מלכתחילה נעלמו, והלהקות הותיקות גילו, גם לאחר שהן התפרקו, הקהל נהיה צמא שוב לת'ראש, כי הפסיקו לדחוף לו את זה עם כפית לפה כמו שהיה בסוף שנות ה-80' ותחילת ה-90'. אני מניח שזה צמא שיישאר ברמה זו או אחרת, עד אשר הקהל ירווה מהגל הנוכחי של הת'ראש ויעדיף להמשיך הלאה, כמו שהיה דאז.

מה אתה חושב על כל סצינת הניו-מטאל והראפ-מטאל?

האמת, זה די מגניב. אני לא שומע את זה בעצמי, אבל זה נתן אחלה של תשובה לפני 10 שנים לכל האנשים שחיפשו לגוון ולא ידעו איך, אז הראפ-מטאל נתן להם מענה. לא כוס התה שלי, אבל זה היה צפוי שמשהו כזה יקרה. אחרי שכל כך הרבה להקות עשו בדיוק מה שהלהקות שלפניהן עשו, היה די צפוי שהדבר הראשון שיהיה מעט שונה יתפוס כמו אש בשדה קוצים, וזה היה הראפ-מטאל, כנראה בגלל Anthrax בכלל.

ומה דעתך על אקסטרים מטאל כמו דת' מטאל או אפילו מטאלקור?

ברמת העיקרון, כפי שאמרתי על ניו-מטאל וראפ-מטאל, אני שמח שיש גיוון, כי העוגה הזאת גדולה מספיק לכולם כדי לסעוד ממנה איזו חתיכה. ככל שיהיה יותר גיוון ככה כל להקה תוכל להתבלט בדברים שהיא עושה ספציפית, וזה טוב מאד. אני אישית לא שומע את הדברים האלה בזמני החופשי. אני אוהב רוק קלאסי, אני אוהב פאנק ולא מעט NWOBHM כמו Saxon ו-Judas Priest, אבל לא שומע את כל הדת' מטאל הזה עם השאגות.

הכי כבד בשבילי זה Slayer, וזה מספיק כבד. חסרה לי בז'אנר הזה המלודיה. אני יודע שיש שם עבודת גיטרה משגעת, ואפילו מאד מלודית, אבל הדיסהרמוניה הזאת של השירה וגם התעקשות על לנגן הכי כבד והכי כועס שאפשר, זה שוחק בעצם את שרירי הכעס במוח לא? בעצם זה סתם מחמיץ את המטרה. כל הזמן דאבל-בס רצוף ושירה שמתבצעת בשאגות בלבד, זה נותן מנת-יתר של אגרסיה למוזיקה. כל הפואנטה של המוזיקה סתם הולכת לאיבוד.

ומה אתה חושב בעצם על להקות שממשיכות לחיות מהעבר, בלי לחדש או להקליט או להמשיך בתהליך היצירה? או אפילו גרוע יותר – על להקות שמעדיפות להחזיר את שעון החול אחורה בכוח ל-1985, ולבצע תקליט דל ממקוריות ומהפקה כי "זו הדרך היחידה לייצר מטאל אמיתי"?

בכלליות, אני מאמין שאנשים יעשו מה שטוב להם, לא עד כדי כך אכפת לי מלהקות כאלה או אחרות, וכל עוד יש יותר אנשים שעושים דברים אחרים ממה שאני עושה, זה יותר טוב בשבילי, לא? Death Angel זו להקה שממשיכה להתפתח, כפי שאני מבין, ולכן זה לא כל כך משנה לי שיש להקות שמעדיפות להישאר עם הראש קבור באדמה. אפילו יותר מזה, אם זו הפרנסה שלהם, וזו הדרך שלהן לחיות ממוזיקה, אני ממש לא בא אליהן בשום טענות, ואפילו ההפך – כל הכבוד שהן הצליחו להפוך לקלאסיקות ולהמשיך להחזיק בתואר הזה כל כך הרבה זמן, וזה ממש דואג להם גם שני עשורים וחצי אחרי כן.

אני רואה שאנחנו קצרים בזמן, אז אני אקצץ בשאלות לכמה שאלות קצרות ברשותך. מה השיר האהוב עליך של Death Angel?

וואו, אתה לא פייר. אתה אומר שאתה קצר בזמן ועכשיו אתה מפיל עלי את השאלה הכי כבדה? וובכן, אני צריך לחשוב על זה…

אני אכן קצר בזמן, אז אני אגיד לך חצי מהתשובה שלך מראש. קודם כל, השיר הזה יהיה מהאלבום החדש, כי אתה מתחבר אליו הכי הרבה והוא עדיין לא שיעמם אותך, ומעבר לכך – אתה תחפש שיר שיש בו מספיק אלמנטים שמייצגים את הצדדים הכי נוגעים לך באלבום.

יפה, אתה טוב בזה! לך יש שיר אהוב מהאלבום החדש?

ובכן, אני הכי אוהב את "Steal The Crown" ואת "God vs. God", אבל זה משום שהם מאד שונים מהקונספט שהכרתי של Death Angel וקצת שופכים אור על הגרסה החדשה שלכם.

וואו! אני כל כך שמח שאמרת את השירים האלה, כי זה בדיוק הסיבה שהרכבנו אותם. כשהכנסנו אותם לאלבום זה בדיוק מה שהרגשנו! קלעת מילה במילה, שהם מייצגים את Death Angel של היום. וגם רואים שהעמקת עמוק אל תוך האלבום ולא סתם זרקת את השירים הפותחים.

שמע, עדיין "Dethroned" זה שיר ענק, אבל כבודו במקומו יונח בעתיד. ומה עליך?

עם הגב אל הקיר אני אומר "Buried Alive" כי הוא הכי מדבר אליי מבחינת מלודיות, אבל אני אוהב את כל השירים באלבום.

ויש שיר מסוים שאתה שונא מהרפרטואר שלכם?

וואו, זו שאלה שאף פעם לא שאלו אותי. אמממ, אין שיר שאני ממש שונא, אבל אם שיר שאני מתחנן שאנשים יפסיקו לבקש זה "Bored". בבקשה אל תגיד שאמרתי את זה.

אל תדאג, הכתבה תהיה בעברית, אתה לא תזכור את זה, ואני לא אטרח לתגרם לך את זה אחר כך.

אני דווקא אשמח לעותק מתורגם. בנוגע לשיר, אני לא מסוגל לנגן את זה יותר. כתבתי את השיר הזה באמת סתם ככה, כי הייתי משועמם ולא רציתי לעשות שום דבר אחר והחברה התלהבו מהריפים עצמם, ועל זה חיברנו את המילים הכי טיפשיות שיכולנו, אתה יודע, בתור בדיחה, והבדיחה הזאת תפסה כל כך חזק שהיא הפכה לשיר המוכר ביותר שלנו, וזה מתסכל כל כך.

בערך כמו Anthrax עם "I'm The Man".

כן! בדיוק! זה כל כך מתסכל. יש לנו חומר כל כך הרבה יותר טוב ורציני, למה אנשים נתקעים דווקא על השיר הזה?

טוב, כדי לנחם אותך, זה השיר שלכם שאני הכי פחות אוהב גם כן.

תודה רבה.

למעשה, בפעם הראשונה ששמעתי Death Angel שמעתי את השיר הזה, וממש לא היה לי בא לשמוע אתכם לעוד הרבה מאד זמן.

עכשיו אתה סתם Pushing it…

צודק… כמה מילים אחרונות להגיד למעריצים הישראלים שרוצים שכבר תבואו לארץ?

אנחנו נשמח לבוא, אבל זה לא יקרה בזמן הקרוב. קבענו כבר בוקינג לכל אירופה ואנחנו לא מגיעים קרוב לישראל, אפילו לא כדי לעבור ולהגיד שלום. אז אנחנו חוזרים לארצות הברית, ואז שוב לאירופה – בסיבוב הופעות שגם לא מביא אותנו קרוב לישראל, ואז שוב ארצות הברית. כך שבמקרה הטוב – מדובר ב-2009.

טוב, לפחות אתה כנה איתי ולא אומר לי עוד מעט. היה נהדר לדבר איתך Rob!

היה גם ממש טוב לדבר איתך, שאלת באמת שאלות לעניין! כל הכבוד! אשמח בכל זאת לקבל עותק מתורגם למקרה שתגיע לאירופה לאחת מההופעות שלנו. ד"ש לכל החבר'ה בישראל שמראים תמיכה ואוהבים את Death Angel – אנחנו אוהבים אתכם גם!