Dream Theater – חלומות בארץ הקודש

מרואין: Jordan Rudess, קלידן להקת Dream Theater

בין אם אנחנו אוהבים את Dream Theater או לא, אין ספק שההופעה של הלהקה בארץ הייתה יום חג עבור כל קהילת המטאל הישראלית. בלי שאף אחד שם לב, ובלי יחסי ציבור, זו הפכה לאחת מהופעות המטאל הגדולות בארץ, לפחות מאז Metallica, אי שם ב-1993. מעל 10 אלף קנו כרטיסים, למה שהיה ערב מיוזע במיוחד. Dream Theater (להלן DT) היא להקת הפרוגרסיב מטאל המצליחה בעולם, הפועלת מעל עשרים שנה. כמה מאלבומיה נחשבים ליצירות מופת בתחומם, ונגניה נחשבים לטובים ביותר (אם לא בין חמשת, או עשרת) הנגנים הטובים בעולם.

לפני כמה ימים יצא האלבום החדש של הלהקה, וכשבוע לפני יציאת האלבום בארץ ובעולם, נחתה DT בת"א, על מנת לקיים הופעה ראשונה בישראל, הופעה שמעריצי הלהקה חיכו לה המון שנים. בנוסף, קלידן הלהקה, Jordan Rudess, חוגג בימים אלו אלבום סולו חדש. על מנת לספק את כל מעריצי הלהקה, ולא רק את מעריצי הקלידן המחונן, תפסנו את ג'ורדן לשיחה קצרה, בה חקרנו אותו בעיקר על הלהקה, קצת על האלבום שלו, ובעיקר, ניסינו לברר איך הוא אוהב לשתות את הקפה שלו. אז תשובות לגבי הקפה לא קיבלנו, והראיון נערך כמה ימים לפני ההופעה (ומסיבות כאלו ואחרות לא פורסם עד עכשיו), אבל בסופו של דבר, כנראה שמעריצי DT ימצאו בעמודים הבאים כמה דברים מעניינים.

היי ג'ורדן, במקום לשאול אותך שאלה, הייתי רוצה לספר לך סיפור.

בוא נשמע.

לפני כשבע שנים, ראיינתי אותך לפני אחת ההופעות שלכם בארה"ב, והיה לנו אחלה ראיון, אבל אף עיתון ישראלי או אתר אינטרנט לא היה מעוניין לפרסם את זה, כי בזמנו, DT לא הייתה משהו שמעניין אף אחד בארץ, לטענת אלו שכן טרחו להגיב על הראיון שנשלח אליהם.

באמת? עברת את כל יחסי הציבור שלנו, דיברת איתי, כתבת את הכתבה ובסוף זה לא פורסם? זה מבאס.

אני מסכים. אבל זה מוביל אותי לשאלה הראשונה: האם אתם, הלהקה, מודעים לעובדה שאתם אחת מהופעות הרוק הגדולות בישראל השנים האחרונות, להוציא את Paul Mc'catney-ו Depeche Mode?

וואו, זה לא נתפס. יש לי חברים בישראל והם תמיד מספרים לי שכדאי לנו לבוא אליכם, כי יש בישראל המון מעריצים, אבל זה כל פעם מדהים אותי מחדש – הקריירה של DT ואיך שהיא מתפתחת, העובדה שיש לנו מעריצים במקומות כל כך רחוקים מהבית. זה ממש מגניב.

אתה בטוח לא, כי כבר ביקרת אצלנו, אבל האם חברי הלהקה האחרים מרגישים לחוצים, אולי קצת אי נוחות, בגלל שהם מגיעים לישראל, שהיא ארץ עם "המון בעיות ביטחוניות"?

אני לא חושב, כולם נשמעים נרגשים.

יש לכם אלבום חדש שיוצא ברגעים אלו ממש, Black Clouds & Silver Linings. אתה יכול לספר לנו קצת על תהליך העבודה עליו?

התהליך היה די דומה למה שעשינו באלבום הקודם. הקלטנו באותו אולפן, עם אותם טכנאים, עם ציוד דומה. לא נכנסנו לאולפן עם החלטה מודעת לקונספט מסוים, פשוט נתנו לעצמנו לזרום עם הרעיונות. אני מאד מרוצה מתהליך העבודה הזה, ואני בהחלט חושב שלפחות לדעתי, מדובר באחד האלבומים יותר של DT. מה שאני כן בטוח, שהאלבום הזה משקף את הסאונד הכי טוב שהיה לנו אי פעם, כל הכלים נשמעים כמו שהם צריכים, המיקסים מעולים. אני מאמין שהפקנו לקחים מעבודה על אלבומים קודמים, והפעם לקחנו צעד קדימה בכל מה שקשור לסאונד והפקה.

התחושה העיקרית שהתקבלה אצלי מהאזנה לאלבום היא שג'ימג'מתם הרבה יותר באולפן, ופשוט זרמתם עם התוצאה.

זה די נכון, מכיוון שכולנו מוזיקאים מנוסים, ואנחנו עובדים אחד השני המון זמן. אנחנו כבר לא מנצלים את הזמן שיש לנו באולפן על מנת לנסות לחשוב יותר מדי. כשאתה מוזיקאי מתחיל, ואתה עובד על אלבומים בתחילת הדרך, אתה חושב, תוהה ומפקפק המון (וזה תהליך טבעי לחלוטין שכולנו עברנו), והפעם השתדלנו לא לחשוב יותר מדי, אלא פשוט להבין באותו רגע מה נכון לנו, לפי ההרגשה. המון הרכבים, צעירים או מבוגרים, נתקעים ולפעמים אפילו לא מחזיקים מעמד ביחד, מכיוון שהם עסוקים בלפקפק כל הזמן. זה לא עניין של חוסר ברעיונות טובים, זה עניין של לפקפק באותם רעיונות, וזה קשה להרכב של חמישה מוזיקאים לזרום אחד עם השני בצורה כזו.

אתה מסכים עם הקביעה שלי, שהאלבום החדש הוא אולי אחד המפוקסים שלכם? אני מתכוון שלמרות שביססנו שזרמתם המון אחד עם השני, זה נשמע שהיה לכם כיוון מאד ברור לגבי המקום שתרצו להישמע כלהקה.

זה נכון, וזה נובע מהעובדה שבמהלך השנים כל אחד בלהקה הבין מה התפקיד שלו במערך הכולל, איפה מתחיל ונגמר החלק שלו וסך התרומה שלו ללהקה, וזו גורם לנו להישמע הרבה יותר מפוקסים. אחרי הכל, לכל אחד מאיתנו יש את היכולת שלו והטכניקה שלו, אבל צריך הבנה מאד ברורה של מה כל אחד תורם ואיפה האיזון.

האם אתה חושבים על דעת הקהל כשאתם מתחילים לעבוד על אלבום חדש? האם אתם לוקחים בחשבון שאתם הלהקה המובילה בתחום שלכם, ויש לכם "אחריות" מסוימת כלפי המעריצים, וכלפי הז'אנר?

כל אחד מאיתנו, בדרכו שלו, מרגיש את זה. אחרי הכל, המעריצים שלנו הם אלו שהביאו אותנו לאן שאנחנו, אבל באותה נשימה, חשוב לזכור שאנחנו מנגנים המון שנים, ועם הזמן הגענו למקום מסוים שבו אנחנו מרגישים בנוח עם מה שאנו עושים כלהקה, ומרגישים בטוחים שהמעריצים שלנו יאהבו את מה שאנחנו עושים, רק אם אנחנו נאהב את מה שאנחנו עושים. כלומר, המטרה העיקרית שלנו היא פשוט לעשות את מה שאנחנו עושים, והכי טוב שאפשר. אנחנו מאמינים שאם נהיה בטוחים בעצמנו, ונהנה כמה שיותר ונישאר כנים לעצמנו ולמה שאנחנו אוהבים לנגן, זה ייצא דרך המוזיקה, מה שאומר שהמעריצים שלנו יאהבו את זה.

האם אתה יכול לנסות לסכם את תהליך ההתבגרות הנפשי שהלהקה עברה מאז שהצטרפת אליה?

ובכן, לפני שהצטרפתי ל DT, הלהקה לא הייתה במקום טוב. משהו לא תקתק כמו שצריך, ולמרות שהקלידן הקודם של הלהקה (Derek Sherenian) הוא קלידן מעולה, משהו ביחסי העבודה לא עבד כמו שצריך, והלהקה הרגישה שהיא צריכה שינוי. אני הקלטתי שני אלבומים עם חלק מחברי הלהקה (תחת השם Liquid Tension), והרגשנו נוח אחד עם השני, הרגשנו שיש משהו בעבודה שלנו שהוא נכון. התוצאה המיידית של הכניסה ללהקה הייתה האנרגיה שהבאתי איתי, מאד התרגשתי לנגן עם צוות חדש ומוכשר כל כך, וכנראה שהלהקה התרגשה ממני, ומה שיצא היה פרץ אנרגיה כולל, שהתוצאה שלו הייתה Scenes From A Memory, שלדעתי היה אלבום מגניב במיוחד. כשראינו שאנשים מגיבים אליו כל כך טוב, הרגשנו שאנחנו בכיוון הנכון, ואין לנו בעיה להשתנות מאלבום לאלבום, ולנסות דברים חדשים כל הזמן, מבלי ליפול ל"מערבולות פנימיות"… (המינוח המדויק היה Inner Turbulance, כשם אחד האלבומים של הלהקה, במעין הומור פנימי שכזה. כנראה שהייתה צריכים להיות שם… – א.ג) .

זה נדמה שב-Scenes From A Memory חקרתם המון כיוונים מוזיקליים, ומאז אותו אלבום אתם מנסים למצוא מחדש את כל הכיוונים שזרקתם לאלבום אחד. כלומר, ניגנתם קטעי מטאל מאד אגרסיביים (יותר מבעבר) ואז הקלטתם את Train Of Thought, שהיה אלבום מטאל למהדרין, ומצד שני, נגעתם בכיוונים מאד אקספרמינטאליים, עם תחושת שנות השבעים שמרחפת מעל, ואז עשיתם את Octavirium ואת האלבום החדש, שתחושת סבנטיז כבדה שורה על שניהם…

תראה, DT היא להקה עם המון פנים. כל אחד מאיתנו אוהב המון סוגים שונים של מוזיקה, ואנחנו מביאים את כל מה שאנחנו אוהבים ביחד איתנו. זה נכון, מדי פעם אנחנו אומרים "עכשיו בא לנו לעשות שיר אפי בסגנון הפרוגרסיב האמנותי של שנות השבעים", והתוצאה היא השיר Octavirium, ולפעמים בא לנו לנגן קטעים יותר טכניים ומהירים, פשוט כי זה מה שבא לנו באותו הרגע. הרעיון הוא שנהיה מאושרים עם מה שאנחנו עושים, ובאלבום הנוכחי באמת היינו בקו מחשבה שאומר שהפעם נזרום יותר עם כיוונים מוזיקליים כאלה ואחרים, פשוט כי מצאנו את עצמנו במקום שבו נוח לנו עם מה שעשינו עד היום. אז כן, אפשר להגיד שהפעם מצאנו את עצמנו חוקרים כיוון מוזיקלי שלא נגענו בו יותר מדי עד עכשיו, ואפשר לומר את זה בעצם על כל אלבום שלנו. ההבדל הוא שהפעם ממש נהנינו מהנגיעות בז'אנרים שעוד לא "חקרנו" עד הסוף, אז כנראה שבאמת הלכנו עם כיוון שנות השבעים קצת רחוק יותר הפעם.

DT תמיד הייתה ידועה בתור להקה שאינה מתחשבת בשיקולי מסחריים כשזה מגיע לכתיבת שירים, פרט לתקופה בה הוקלט האלבום Falling Into Infinaty, בה המעורבות של חברת התקליטים הייתה גדולה מתמיד, והולידה כמה שירים מאד לא טיפוסיים ללהקה. בשנים האחרונות יש הרגשה של שינוי מגמה, יש לכם יותר שירים קצרים באלבומים, כאילו מכוונים לרדיו: Forsaken מהאלבום הקודם, These Walls (המאד "ניו-מטאלי") מ Octavirium. האם מדובר בשינוי מכוון?

מה שאנשים שוכחים הוא שכמעט בכל אלבום של DT היה לפחות שיר אחד "קליט" יותר מהאחרים, וזה לא שאנחנו עושים את זה בכוונה, ומקווים שהרדיו יקבל את השירים האלו בחיבוק פתוח. אני לא חושב שמישהו יכול היום לנבא מה ייתפס ברדיו או לא, כי רדיו זה מדיום אקלקטי מדי כיום, ולא ברור מה יהיה איתו. ותתפלא, אנחנו כותבים את השירים הללו כי אנחנו אוהבים מוזיקה פשוטה ומלודית, בנוסף לאהבות המוזיקליות האחרות שלנו. אני לא אשקר, ואתוודה שכשאנחנו מסיימים לעבוד על שיר כזה, כולנו מקווים במידה מסוימת שהשיר יקבל קצת יותר השמעות במדיה, וחלק מהשירים הללו מוצא דרכו למדיה העולמית, לאו דווקא בארה"ב. יש מקרים שבהם אני תופס את הראש בהלם ושואל את עצמי "איך השיר הזה לא נהיה להיט???", בעיקר על השיר The Spirit Carries On, אבל שוב, אנחנו לא כותבים אותם במטרה שהם יהפכו ללהיטים, אלא כי אנחנו פשוט נהנים מהם.

כלהקה, אתם ידועים ביחס הנפלא שאתם מעניקים למעריצים שלכם, עד לרמה שאני לא חושב שהייתה להקה כל כך גדולה שדואגת לשמור על קשר כל כך הדוק עם המעריצים שלהם. אבל בשנים האחרונות נראה שאולי "נמאס לכם" קצת, בעיקר בעקבות שירים כמו Never Enough, שהיה כתב אישום מאד אישי ומאוכזב של Mike Portnoy.

זו שאלה קשה, והיא אמורה להיות מכוונת למייק, כי הוא כתב את השיר, אבל אני יכול לספר לך שמייק הוא מעריץ בעצמו, והוא מבין את המנטאליות של המעריצים בצורה מושלמת. הוא מתכנן את רשימות השירים בהופעות, את עטיפות האלבומים, את ה DVD שאנחנו מוציאים, הכל לפי נקודת מבט של מעריץ. ויכול להיות שבאמת יש לו רגעים של שבירה, כי היום, בעיקר בגלל האינטרנט, לכל אחד יש קול, כל אחד מבקר, ולא תמיד הדעות הן דעות חיוביות, וזה יכול להיות קשה לבנאדם שמשקיע מעצמו כל כך בשביל המעריצים שלו, ולפעמים הוא מקבל סטירות בתגובה. חלק מהסטירות המילוליות הללו הן לא רק מעליבות, אלא לפעמים לא אינטילגנטיות ומטופשות, וזה לא קל להיות אמן יוצר ומבצע כשלפעמים אתה מקבל תגובות שהן לא ביקורתיות אלא סתם נבזיות. מה שברור הוא שמייק לא יפסיק לתת מעצמו כמה שאפשר בשביל המעריצים שלו (כי הוא ממש אבל ממש אוהב את זה), וכמוהו גם אנחנו, אבל באמת ייתכנו רגעים קשים יותר ונעימים פחות במערכת היחסים הזו.

מתי אתם מוצאים זמן לעצמכם, בתוך הלו"ז התובעני שלכם, כל שנתיים אלבום, אחריו סיבוב עולמי של כמה חודשים, חזרות, הקלטות לאלבום חדש ואלבומי סולו… אתם בכלל מבלים זמן עם המשפחות?

שאלה טובה, ומצחיק שאתה שואל אותה בדיוק כשאני משחרר אלבום סולו חדש…

אלבום נפלא בעיני, ואם היה לנו עוד זמן לראיון גם הייתי חוקר אותך לגביו… זה אלבום שבו אתה בעצם מבצע גרסאות משלך לשירים של DT.

כן, לקחתי את תפקידי הפסנתר של כמה מהשירים ופיתחתי אותם קצת, בתוספת של עוד כמה קטעים חדשים.

שוב, אם היה לנו עוד זמן, ולא הייתם מגיעים לפה בשבוע הבא… (תזכורת – הראיון נערך לפני ההופעה. קבלו התנצלות – א.ג)

שמע, זה לא קל. אנחנו בדרך כלל מעבירים שנה בסיבוב הופעות, שזו שנה קשה ותובענית, ואנחנו משתדלים שלפעמים המשפחות שלנו ייקחו בזה חלק. אבל לאחר מכן יש לנו שנה בבית, וזה שאנחנו באולפן שנה שלמה, אז יש לנו זמן להיות עם המשפחות. זה בעיקר עניין של תמרון וניסיונות לאזן את הקריירה עם הבית. קשה, אבל כיף.

סלח לי על הבוטות, אבל אתה לא מוצא את עצמך לפעמים אומר "למה אני צריך את סגנון החיים הזה"? אתה לא מוצא את עצמך לפעמים רוצה להתנהג כמו בני גילך… ? ושוב, סליחה על הבוטות, אבל אין באמת דרך יפה לשאול את זה.

ברור שמדי פעם אני חושב כאלה דברים. למעשה, לא פעם אני מוצא את עצמי יושב ובוהה בתקרה ושואל בייאוש "מה, שוב פעם סיבוב הופעות??" (צוחק). אבל הכל משתנה ברגע שאנחנו יוצאים לדרך, כי בסופו של דבר אנחנו אוהבים להיות על הבמה, אנחנו אוהבים לנגן, ובוא נגיד שיש לסגנון החיים הזה ולעבודה שברחנו לעצמנו הרבה יותר יתרונות מחסרונות. אני אומר לך בכנות, אני מעדיף לעשות את מה שאני עושה מאשר המון דברים אחרים שאני יכול לחשוב שבני גילי עושים כרגע…

למרות שציינת שלדעתך האלבום האחרון הוא אולי העבודה הכי טובה שלכם כלהקה, לדעתך, הייתי שמח אם תחשוב על זה שוב, ואולי תוכל לומר לי מה אתה חושב שהיה היצירה הכי טובה שלכם כלהקה, גם מבחינה טקסטואלית וגם מבחינה מוזיקלית (שכן בד"כ אחרי הקלטה של אלבום חדש, היוצרים מרגישים שזוהי היצירה הטובה ביותר, אבל תמיד נכון יותר לשפוט בראייה לאחור?

אני יכול לנסות לענות לך על השאלה הזו וזה ייקח לנו המון זמן, אבל אני באמת חושב שהאלבום החדש שלנו הוא היצירה הטובה ביותר שלנו. אני לא סתם אומר את זה בשביל יחסי הציבור, אני אומר את זה מעומק ליבי. לדעתי, זהו האלבום.

למרות שאתה לא מתעסק בטקסטים, אתה יכול להסביר את שינוי המגמה בכתיבת המילים באלבומים האחרונים?

ובכן, ג'ון ומייק הם הכותבים העיקריים, כידוע, ומייק תמיד נשאר נאמן לסגנון הכתיבה האישי שלו, אבל ג'ון פשוט נכנס לאולפן יום אחד והידע לנו שהוא הולך לכתוב בנושאים אחרים מבדרך כלל. ג'ון כותב בצורה יותר מחושבת, הוא ממש מתכנן את הנושאים עליהם הוא הולך לכתוב מילים, ומשקיע בזה המון זמן ורצינות. לפעמים הוא מגיע עם ספרים לאולפן, ולפעמים אתה מוצא אותו כלוא במשרד הקטן שלו באולפן ועובד על טקסטים במשך המון זמן. השינוי מגיע פשוט ממנו, אם הוא מחליט שהפעם הוא יכתוב על עולמות פנטסטיים יותר, אז זה פשוט בגלל שהוא החליט כך, אין המון מאחורי זה.

אתה לא רוצה לתרום קצת טקסטים בעצמך?

את האמת, בתחילת הקריירה שלי הייתי כותב טקסטים, וכשהייתי צעיר יותר הייתי כותב שירה, אבל בשנים האחרונות לא ממש התעסקתי בזה, אלא השקעתי יותר זמן בכלי הנגינה שלי. לא היה לי את הרצון לכתוב טקסטים ל DT מכמה סיבות, הראשונה היא שפשוט לא בוער לי לכתוב טקסטים כבעבר, והשנייה היא שג'ון ומייק עושים עבודה ממש טובה בתור כותבי המילים העיקריים של הלהקה, ואין לי דחף להגיד משהו מעבר למה שיש להם לומר. בנוסף, אני גם נגן הקלידים, גם המתזמר, גם הגיטריסט השני (או לפחות מתפקד ככזה בצורה כזו או אחרת) וגם מהנדס האפקטים והצליל בלהקה. אני חושב שידיי מלאות כרגע.

איך אתה יודע, כקלידן (וכמו שאתה אומר , גיטריסט שני וכיו"ב), מתי מגיע הגבול לתפקיד שלך בלהקה? העיבודים שלכם מופרעים, עמוסים במיוחד, ובתור מוזיקאי בעצמי אני יודע שקשה מאד לרסן את עצמך בשלב מסוים. איך זה עובד מבחינתך?

עם הזמן למדנו מה עובד ומה לא מבחינת כתיבת השירים, ועם הזמן מייק וג'ון (שמתפקדים כמפיקים המוזיקליים) למדו בעצמם מה הם רוצים ולשמוע ועל מה לשים דגש, ובגדול – איך אמור להישמע שיר של DT. וזה לא קל בכלל להגיע למסקנות הללו, שכן אנחנו מושכים להמון כיוונים מוזיקליים, ולא מתכננים להישאר מקובעים על משהו מסוים. הריסון העצמי הזה זה משהו שמגיע עם הזמן, והוא מגיע מההבנה שלפעמים משהו פשוט לא מתאים לתבנית של הלהקה. היו מקרים שמצאתי את עצמי פוסל אפשרויות מוזיקליות כי הן נטו יותר מדי לג'אז או למוזיקה אלקטרונית (סגנון שאני מאד מתחבר אליו בשנים האחרונות). זה הכל עניין של הרגשה והחלטות שנעשות באותו הרגע. לדוגמא, באלבום החדש יש שיר שנקרא Best Of Times, והרגיש לנו נכון שתהיה לו הרגשה של תזמורת, משהו מאד קלאסי וגדול. כאן נכנס התפקיד שלי כמתזמר – אמנם הרוב בוצע על הסינתיסייזר, אבל עדיין הייתי צריך לתזמר המון כלים, וההחלטה להוסיף את ה"תזמורת" היא החלטה שנבעה מהרגשה, והבנה שזה מה שהשיר צריך.

לסיום, איך אתה מסביר את העובדה שבעוד הרכבי רוק אחרים דועכים עם הזמן, אתם רק הולכים וגדלים מרגע לרגע? להקות רוק שורדות בקושי 10 שנים, ואתם תיכף סוגרים 25 שנה במקצוע… ?

קודם כל, זה המון בגלל שאנחנו נשארים נאמנים לעצמנו, למה שאנחנו רוצים לנגן ולעשות, ולא נותנים לעצמנו להיות מושפעים משיקולים זרים שאינם מוזיקה. אבל זה לא רק יושרה מוזיקלית וכישרון נגינה, זה גם המון עבודה קשה. ואני מתכוון להמון עבודה. בנוסף, אני אהיה שקרן בזוי אם לא אומר שהיה לנו המון מזל בקריירה. יש יותר מדי אלמנטים שהשפיעו עלינו ועל הקריירה שלנו, אבל אלו הבסיסיים: יושרה, אהבה למקצוע, כישרון, המון עבודה קשה, וקצת מזל.

לפני שננתק, יש משהו שאתה רוצה למסור ל-13,000 המעריצים הישראליים שלא יכולים לחכות עד שיראו אתכם בעוד כשבוע?

קודם כל, אנחנו מאד נרגשים להופיע אצלכם סוף סוף. כשאנו מביטים על הלו"ז שלנו לשנה הקרובה, ישראל היא אחת ההופעות שאנחנו יותר מתרגשים בגללה, גם כי לקח לנו הרבה זמן להגיע, וגם כי אנחנו יודעים כמה אתם מחכים לנו. אז אנחנו מאד מתרגשים, ומקווים שתיהנו!