Dukatalon – ניצלים ע"י הפחד

מרואין: צפריר צרי, גיטריסט \ סולן להקת Dukatalon

להקת Dukatalon הישראלית אולי נשמעת כמו ג'יבריש הרסני ורועם, אך הלהקה הצעירה הזו גמעה במעט מאד זמן הישגים רבים במיוחד. נציגת ה-Sludge Metal הבכירה בארצנו מאז התפוגגותה של Rabies Caste הצליחה להדביק את צעדיה של זאת, וחתמה בלייבל האמריקאי Sleeping Village Records, אשר הציע לה חוזה תקליטים מבלי מסע החיפושים הקדחתני המאפיין להקות כה רבות היום. לאחר השתתפות באלבום מחווה ל-Buzzoven, חימום ללהקת Om בהופעתה בארץ וסיבוב הופעות באירופה, מוציאה הלהקה את אלבום הבכורה שלה, Saved By Fear, וכל זאת כשהיא קיימת פחות מ-3 שנים למעשה. תפסנו את הגיטריסט \ סולן של ההרכב, צפריר צרי, לשיחה צפופה על העבר הדחוס, ההווה הבומבסטי והעתיד המבטיח של אחד מההרכבים הבולטים והמבטיחים ברוק הקיצוני של ישראל.

קודם כל, אנא הציגו את עצמכם קצת לכל אלה שלא מכירים אתכם עוד. מי אלה Dukatalon ומה הם עושים? נא להאריך במילים.

Dukatalon הם: יריב שילה – תופים, צפריר צרי – גיטרה \ שירה, ואלייה גואטה – בס. אלייה הוא ממש חדש בלהקה, רק חודש וחצי. לפניו היינו עם קווין שרייבמן שהיה איתנו 3 שנים ועכשיו הוא מנגן ב-Murderous Wolves.

כאשר להקה בעלת רפרטואר של 25 שנה או צעירה בת חודשיים, תמיד שואלים אותה איך היא נוסדה. אז איך קמה הלהקה, ומה אתם רואים שהשתנה מאז ההתחלה בכם?

למעשה החומר היה מוכן אצלי בראש כבר תקופה ארוכה וחיפשתי אנשים להקים הרכב המון זמן. חיפשתי מתופף רציני שיוכל להחזיק את כל העסק הזה ולא מצאתי, כי מתופפים טובים ממש זאת בעיה במדינה שלנו ואין הרבה כאלה – עד שהייתי בהופעת איחוד של להקת "סדרני הדשא" שזאת להקת פאנק שהייתה פעילה בשנות ה-90. ראיתי את יריב וידעתי מיד שהחיפושים שלי נפסקו – זה היה בדיוק מה שחיפשתי. היו לנו כמה בסיסטים הזויים לכמה רגעים עד שהגענו לקווין שהוא היה היחיד שלא עזב אותנו אחרי חזרה אחת ומשם הכול התגלגל. לגבי השינוי בלהקה היו בהחלט שינויים. אני חושב שבעיקר לקח לנו זמן להתגבש מוזיקלית, זאת אומרת להבין איך כולנו – כאשר כל אחד בא מרקע שונה מוזיקלית – מיישרים קו ועושים את הסגנון הזה הכי טוב שאנחנו יכולים. בהתחלה היינו ממש פאזיים ומלוכלכים והרבה יותר איטיים. היום אנחנו הרבה יותר חדים ובהחלט מתכוונים להגיע למקומות מוזיקליים חדשים שעוד לא היינו בהם.

מניין השם הזה, Dukatalon, ומה הוא מסמל עבורכם – מעבר למוזיקה ולחלק הנכבד שהוא לוקח לכם בחיים?

אין ממש משמעות. השם הזה קפץ לי שחיפשנו שם ללהקה והוא היה נראה לי מגניב כי הוא נשמע טוב וקליט ובעיקר בגלל שלאף אחד אין מושג מה הפירוש שלו.

ממש בימים אלו אתם משיקים אלבום מלא ראשון שנקרא Saved By Fear. מה תוכלו לספר על הליך יצירת האלבום? מכתיבתו, דרך עבודת ההפקה המפוארת עם Billy Andreson.

האלבום הוקלט בשלושה ימים בתקציב זעום. באנו מאד מוכנים כי השירים האלה היו קיימים כבר הרבה זמן וכל מה שנשאר זה רק לבוא ולהקליט אותם לכן זה היה נורא מהיר. לגבי Billy Anderson, אני אישית הייתי איתו בקשר עוד לפני ש-Dukatalon הייתה קיימת, בקשר לפרוייקט שעשיתי בזמנו, והיינו בקשר כל הזמן. משם באה ההכרות והיה ברור לנו שהוא הולך להפיק את האלבום – גם כי הוא הציע את עצמו והוא נורא רצה וגם בגלל שהוא פשוט הקליט והפיק המון להקות גדולות ומעולות, ובין השאר את האלבומים שהכי אהובים עלינו כמו Hudini של ה-Melvins, או Through Silver In Blood של Neruosis, או Holy Mountain Dopesmoker של Sleep, או The Art Of Self Defense של High On Fire, או Sixteen Tone של Weedeater, אם כי היד עוד קצרה מלהכיל. הוא הכי טוב בז'אנר הזה. הוא גם חבר טוב של הבעלים של הלייבל שלנו אז מכאן ועד שהוא יפיק הדרך הייתה קצרה. הוא אמנם שינה קצת ועשה דברים משלו, אבל הגדולה שלו היא שהוא לקח אותנו – לא שינה יותר מדי – רק גרם לזה להישמע הרבה יותר מקצועי וגדול.

ז'אנר ה-Stoner Metal או ה-Doom Metal או ה-Sludge Metal או כל הסגסוגת הנהדרת הזו שצצה מהאלמנטים של ז'אנרים אלו בעשור האחרון למשהו חדש שבינתיים יחסית נטול שם – להבדיל ממעשה חייל באמריקה – בישראל בקושי מקבל יחס. להוציא את Breorn ומעט את Buzzer זה נדמה שלהקות המטאל המחוברות יותר לצד הרוקנ'רולי של המניין לא מקבלות את תשומת הלב הראויה להן. האם זוהי תופעה שחשתם גם אתם – שלמעשה מאז Rabies Caste ניכר שהיא הולכת ומחמירה?

דבר ראשון אני שייך לדור שעוד היה הולך להופעות של Rabies Caste ולפי מה שזכור לי, היו תמיד המון אנשים בהופעות שלהם, מעל הממוצע מהכמות שאני רואה עכשיו בהופעות בארץ. אז הלוואי על כל להקה בארץ להביא קהל כמו שהם היו מביאים. זה לא תמיד היה ככה אצלם, אבל אחרי שהם חתמו עם Earache אז הרבה יותר אנשים הגיעו להופעות שלהם. כמובן שאנחנו חשים בזה. המטאל מחולק להמון תת זרמים בתוכו הז'אנר הזה שאנחנו עושים נחשב לתת ז'אנר אפילו בתוך המטאל עצמו. בעולם הוא כבר מתחיל לקבל את הכבוד ואת ההכרה שראויים לו ובארץ עדיין לא. לאט אבל בטוח, אני מאמין שזה עוד יקרה.

בהתחשב בזה שמעטות הן להקות המטאל שמקבלות הכרה פיננסית בתצורת חתימה בחברת תקליטים – אתם בהחלט עושים גאווה מסוימת לארץ, ובעצם ממשיכים מסורת מחוזקת שהייצוא האומנותי העיקרי לישראל במטאל הוא בתחום המטאל המוקצן והרוקנ'רולי יותר, כאמור החל מ-Rabies Caste שחתמו ב-Earache, דרך יוצאי הלהקות הנ"ל על הרכביהם, וכלה ב-Buzzer כאמור שגם הוציאה את אלבומה בחברת תקליטים אמריקאית. המסורת לא עוצרת אצלכם – ואלבומכם החדש יוצא גם ברחבי העולם בחברת התקליטים הצעירה והעולה Sleeping Village Records (שהוציאה גם את Weedeater האחרון) – מה יש לכם לספר על שיתוף הפעולה איתם?

דבר ראשון- תיקון קל. הלייבל הוציא את ההדפסה המחודשת לאלבום הראשון של Weedeater ולא את האלבום האחרון. ללייבל הגענו דרך אלבום מחווה שהוא עשה ללהקת Buzzoven שזאת להקה שאנחנו מאד אוהבים. ביקשנו להיות חלק מאלבום המחווה ושלחנו את הגרסה שלנו לאחד השירים שלהם. אחרי שהדיסק הגיע אליהם עם השיר ישר קיבלנו מייל מהבעלים של הלייבל שהוא ממש אוהב את החומר שלנו ואם אנחנו מתכננים לעשות אלבום אז הוא רוצה שזה יהיה בלייבל שלו. אני מוכרח להגיד שאמנם זאת ממש פריבילגיה ללהקה שלייבל ישר מציע לה דיל על אלבום בלי שהיא הייתה צריכה לעשות כלום, וממש רק כמה חודשים אחרי שהיא קמה, אבל שלא יבינו לא נכון – לא הכול הלך בקלות, ולא הכול הלך כל כך מהר.

האם העובדה שאתם מישראל לדעתכם משפיעה על המוזיקה שלכם באופן ישיר, מעבר לנגישות שלה לקהל שאינו ישראלי? כלומר – האם אתם מרגישים מחוברים להוויה ישראלית כלשהי גם כאנשים או אומנים שלולא גרתם פה אתם מאמינים שהייתם מתפתחים אחרת כלהקה?

זה שאנחנו מפה לא ממש השפיע על המוזיקה שלנו – הכיוון שלנו היה מראש חו"ל וגם כל ההשפעות שלנו משם. אנחנו גם לא מרגישים קשורים לסצנת המטאל בארץ, אבל זה באשמתנו כי לא ממש דחפנו את עצמינו לסצנה הזאת. למרות כל זה, כן אנחנו ישראלים אוהבים את הארץ ואת זה אי אפשר לשנות. אני מניח שאם לא היינו גרים פה, אז הכול היה יותר קל ונגיש – כי עדיין קשה לקיים להקה עם רצונות להיות בחו"ל, ועדיין לגור פה. לכן אתגר יותר גדול, בכל מקרה, הכיוון הוא כן להמשיך ולכוון לטורים בחו"ל.

מדוע נקרא האלבום Saved By Fear? מה מייצג שם זה עבורכם?

בלי להיכנס ליותר מדי פילוסופיות ופירושים, פחד הוא לא בהכרח דבר רע. אם יודעים להקשיב לו הוא יכול ממש להציל אותך ולהיות לך לעזר ולאו דווקא להיות משהו רע כמו הקונוטציה השלילית הראשונית שנהוג לתת לו. זה משהו שבא לידי ביטוי בחיים של כולם וגם שלנו, ומן הסתם הרבה מהטקסטים באלבום מדברים על זה.

האם אתם רואים את עצמכם כיותר להקה של הופעות או להקה של עבודת אולפן? ממה אתם שואבים את האנרגיה להמשיך, מאיך שהמוזיקה יוצאת אצלכם כלהקה, או מאיך שהקהל מקבל אתכם באהבה?

אין ספק שקצת מכל אחד. באלבום לא ניסינו להיות יותר מדי מתוחכמים וניסיוניים, רק רצינו לצאת איך שאנחנו בלי תוספות. אחרי הטור שלנו באירופה אין ספק שאנחנו השתפשפנו מאד בכל מה שקשור לנגינה כל ערב, פעם אחר פעם. שום דבר לא ישתווה להופעות. זה הדבר האמיתי. את האנרגיה אנחנו שואבים מהאהבה האמיתית שלנו למוזיקה ולא מאהבת קהל או דברים כאלה. אנחנו קיימים כבר 3 שנים ואף פעם לא היו הרבה אנשים בהופעות שלנו בארץ, כי מן הסתם זה סגנון שהולך יותר בחו"ל, ואף פעם לא חשבנו על אהבת קהל בתור משהו שדוחף אותנו.

צעד אמיץ היה לשחרר אלבום מלא במקום EP להבדיל מרוב הלהקות הישראליות. מדוע בחרתם ללכת עד הסוף ולא לבדוק את השוק עם הוצאה קצת פחות יוקרתית מאשר אלבום באורך מלא?

ממש לא אמיץ זה היה מובן מאליו. פשוט ככה התגלגלו הדברים ולא ממש חשבנו על זה שאם כל הלהקות עושות ככה אנחנו נעשה גם. היו לנו מספיק שירים לאלבום אז פשוט נכנסנו לאולפן והקלטנו אותם.

לאחר ששמעתי מספר שירים נכבד מאלבומכם ההולך ובא, אני יכול להרגיש שמרבית הדינמיקה המוזיקלית, בדומה להרבה להקות בז'אנר, משאירה את השירה מחוץ לאור הזרקורים ושמה את העיקר על המוזיקה והכימיה המוזיקלית בין הנגנים. מדוע בחרתם להשאיר את השירה בתור אופציה משנית במקום לאייש עמדת סולן במשרה מלאה?

בתור אחד שכותב את החומר היה חשוב לי לשיר את השירים. חוץ מזה שנראה לנו שלהקה בפורמט של טריו זה הדבר הכי חזק שיש. אני לא חושב שהשירה משנית בכלל, יש לה תפקיד משמעותי בהחלט בלהקה. אמנם אנחנו לא שרים הרבה זה נכון, אבל זה לא בכוונה או משהו. יכול להיות שבאלבומים הבאים כן יהיו יותר מלל, זאת לא מגמה, זה בעיקר נוצר לפי הרגשה. לפעמים יש דברים שאתה יכול לבטא במעט מאד מילים. בכל אופן, עדיין, השירה שם ויש לה תפקיד חשוב והיא חלק בלתי נפרד.

זוהי שאלה מעט פלצנית, אך כל להקה רצוי שתענה עליה, מוטב מוקדם ממאוחר. מה אתם מנסים לבטא במוזיקה שלכם ואיך אתם מגדירים אותה?

הייתי אומר שהשאיפה שלנו היא לעשות את המוזיקה הכי אינטנסיבית שאנחנו יכולים. אבל עדיין לשמור על הרוח הזאת שנקראת Classic Rock. אנחנו יכולים לעבור כמה סגנונות אבל עדיין הרוח של ה-Classic Rock תמיד תהיה שם כי על זה גדלנו. לגבי סגנון, אנחנו לא מקובעים וכמו שאמרתי, אנחנו תמיד מחפשים להגיע למקומות שעוד לא היינו בהם מוזיקלית. עדיין, זאת תמיד תהיה מוזיקה כבדה ואינטנסיבית. כרגע אנחנו ללא ספק נותנים את הפרשנות שלנו ל-Old School Doom ו-Sludge Metal.

ממה שניתן לשמוע מהאלבום – הוא יכול לדבר אל הרבה מאד אוהדי מוזיקה שאינם מחוברים למטאל בכל רמ"ח איבריהם. למעשה, החוויה הפסיכדלית כמעה של האזנה למוזיקה הכבדה במיוחד העבירה לי את הרעיון שלמעשה אתם לא מנגנים "מטאל" – לא כפי שרוב ציבור צרכני המטאל בהווה רואה את מוזיקת "המטאל" שלו – אלא יותר רוק, פשוט ממש-ממש-ממש כבד, הרבה יותר שורשי, הרבה יותר מלוכלך, הרבה יותר מחוספס. האם קיבלתם אהדה מסוימת בקהילת המטאל שהייתה בלתי צפויה ואותו כנ"ל כלפי הפידבקים אותם קיבלתם מאנשים שאינם מאזינים למטאל?

אנחנו ללא ספק לא בהגדרה של מטאל, לפחות לא בתפיסה הרווחת שלה. מצד שני גם לא הייתי קורא לזה רוק. קשה לי להגיד אם קיבלנו אהדה בקהילת המטאל, כי פשוט יצא שאנחנו לא קשורים לסצנה הזאת בארץ. ללא ספק היו תגובות טובות פה ושם אבל אם יש משהו ששמתי לב אליו, הוא שמטאליסטים בארץ ובעולם הם לא טמבלים והם לא יאהבו כל דבר. הם יודעים בדיוק מה הם אוהבים והם נשארים נאמנים לו. לכן הרבה מטאליסטים לא מתחברים לסגנון הזה, שזה בסדר ומובן לגמרי בעיניי. כמובן שהיו גם פידבקים טובים מאנשים שלא קשורים למטאל אבל עדיין מי שיאהב את זה זה בדרך כלל אנשים עם ראש פתוח שאוהבים ומתחברים למוזיקת שוליים "אחרת".

מהי דעת הלהקה על סצינת המטאל הישראלית כיום – והשאלה עוסקת במטאל ולא בשאר גזרת מוזיקת השוליים הקיצונית יותר – משום שכנראה מטאליסטים הם אלה שיקראו את הראיון.

אני חושב שהיא קצת מקובעת. יש איזה סגנון או שניים ששולטים בסצנה וזהו. הייתי רוצה שאנשים יהיו עם קצת יותר ראש פתוח. אני חושב גם שלהקות משקיעות יותר מדי אנרגיה בארץ למרות שאין לאן יותר מדי להגיע פה מבחינת הישגים ומימוש עצמי וחבל. להופיע פה זה נחמד וכיף ותמיד נעשה את זה, אבל הדבר האמיתי נמצא בחו"ל, ויש פה להקות טובות שאם הן היו משקיעות ומפנות אנרגיות לשם, אני מאמין שהן היו מצליחות. אבל מרביתן תקועות פה חזק בגלל לימודים עבודה וכדומה. מבחינתי לשמוע על להקה שלא יכולה לצאת לטור בגלל שחברי הלהקה בלימודים או עם מחויבויות לעבודה, זה מאד מוזר, וחבל כי לדעתי להקה צריכה לשאוף תמיד למצב הכי טוב והכי גבוה, אחרת זה פשוט לא זה.

מה הן ההשפעות שלכם שעל ברכיהן גדלתם ושהניעו אתכם להקים את הלהקה?

וואו, קשה לומר. בעיקר אולדסקול מטאל אמיתי. Doom, Hardcore כל התחייה של ה-Stoner וה-Sludge. וכמובן Meat Puppets.

מהו לדעתכם ההישג הכי גדול שלכם כלהקה עד כה?

היו כמה. הייתי אומר שהעובדה שאנחנו חתומים בלייבל אמריקאי שרצה אותנו בלי שנצטרך לחפש ולדפוק על דלתות זה בהחלט הישג. להופיע יחד עם Om היה ממש מגניב כי זאת להקה שאנחנו מאד מעריכים בעיקר בגלל ההיסטוריה של חברי הלהקה בלהקת Sleep, וכמובן הטור שלנו באירופה אבל זה לא מספיק. הגיע הזמן להישגים גדולים יותר.

יש משהו מסוים שתרצו לבשר לקהל הקוראים של מגזין מטאליסט מעבר לכך שאתם משיקים את האלבום בהופעה חגיגית במועדון "לבונטין 7" ב-10 לאוקטובר בתל-אביב?

דיברנו מספיק, עכשיו תבואו להופעה.