Ephrat – פרוגרסיב שלא הכרתם

מרואין: עומר אפרת, המוח מאחורי Ephrat

יש משהו פואטי בכך שבעת ראיון עם יוצר ישראלי שמתעסק בפרוגרסיב, ז'אנר מוזיקלי שעשה את 15 דקות התהילה שלו בשנות השבעים, שנים אנלוגיות למהדרין, מכשיר ההקלטה הדיגיטאלי מחליט לא להקליט. שיחה של שעה לא עשתה דרכה אל עולם הקבצים, ובדיוק כמו בהאזנה לפרוגרסיב, עלי לאמץ את המוח המתנוון, בשביל להגיע למסקנות המתבקשות. במקרה המסוים הזה, המסקנה הייתה ברורה עוד לפני הראיון עם עומר אפרת, האיש שמאחורי האלבום הטוב ביותר שלא שמעתם בשנה שעברה, No One's Words, שיצא תחת הרכב הנושא את שמו – Ephrat.

לא מדובר ביצירת מופת, אבל מדובר באלבום בכורה מעולה, כזה שגורם לך לומר בקול רם What The Fuck? איך לא שמעתי על הדבר הזה קודם? איך פספסתי את זה? חלק גדול מהתחושה הזו נובע מהעובדה שמדובר בהרכב ישראלי, שהקליט את האלבום המאתגר הזה "מתחת לאף" שלנו. בלי יח"צ, בלי שנים של הופעות בחורים שלא ברא השטן. בשקט, כאילו הם מבקשים להוכיח את המשפט "מים שקטים חודרים עמוק". ובכן, עם ניסיון להימנע מקונוטציות מיניות, האלבום הזה בהחלט חודר עמוק. אלבום בכורה כמו שאלבום בכורה אמור להישמע – מציג את היוצר העיקרי בו כמלחין מוכשר במיוחד, עמוס ברעיונות ושאיפות, ובעיקר, משאיר המון רעב לעוד.

אין הרבה אלבומים, ובטח שלא אלבומי פרוגרסיב, שלאחר כמה שמיעות רצופות גורמים לך לרצות להמשיך להאזין. כמויות האינפורמציה המוזיקלית שנשפכות באלבומי פרוגרסיב מוצלחים אדירה. שינויי משקלים, לחנים מורכבים, הפגזות טכניקה, ובמקרים הטובים באמת – גם טקסטים מאתגרים. עומר אפרת מצליח להציג את היכולות שלו ושל ההרכב המלווה בצורה טובה מאד, והעובדה שמדובר בפרויקט ישראלי גורמת גאווה. מעכשיו, ישראל לא מהווה נקודת קפיצה אוריינטאלית בלבד להרכבים שמבקשים להדגיש את המוצא שלהם דרך המוזיקה, ובכך ליצור לעצמם ייחוד – האלבום הזה הוא הוכחה נפלאה שאפשר לעשות בישראל מטאל שיכול להתחרות בליגות הגדולות.

אז איך זה שלא שמעתם על Ephrat? עקב צירוף מקרים מצער, ההפצה הישראלית של האלבום נתקעה, ובעוד אירופה מגלה את האלבום המופלא הזה, בישראל עוד לא שמענו עליו ואותו, ורק בימים אלו, תודות לעובדה שחברי Ephrat הולכים לחמם את Dream Theater, מתעורר הביקוש לאלבום הבכורה של עומר אפרת, שמעבר להיותו יוצר מוכשר במיוחד, מתגלה כאיש שיחה מעניין. הדבר האחרון שאפשר לומר על הבחור, זה שהוא מנהיג הרכב מטאל. ומתברר שהוא גם לא באמת מנהיג הרכב מטאל במשרה מלאה. "אני תיכף מסיים תואר בבאר שבע, ואני בכלל מהנדס. לא נכנסתי למוזיקה בשביל להתפרנס ממנה" הוא מצהיר, ואנחנו עוד נחזור לעניין הזה.

האלבום מחולק לשישה קטעים, ארבעה מתוכם באזור ה-10 דקות, אחד מהם "קצרצר" (חמש דקות) והשיר האחרון, "Real", נושק ל 20 דקות עמוסות ומאתגרות. "אני מגיע מהפרוג הקלאסי, King Crimson, Genesis ןבעיקר Yes (לפחות עד סוף שנות השבעים), והשילוב בין הרכבים אלו והאהבה הגדולה שלי ל-Porcupine Tree ו-Dream Theater הולידה את האלבום הזה" מסביר אפרת. אז איך בעצם התחיל הפרויקט הזה, אני שואל, ועומר מנחית עליי סיפור סינדרלה: "הקלטתי שני שירים בבית, כשאני מנגן על כל הכלים עם תיפוף אלקטרוני, ושלחתי ל-Steven Wilson דרך ה-MySpace שלו. לא באמת חשבתי שהוא מפעיל את ה-MySpace האישי שלו, שכן המון מוזיקאים גדולים מתגאים ב-MySpace אבל הם בעצם לא קשורים אליו ממש. אחרי כמה ימים אני מקבל טלפון מ-Steven, נפגשנו, והוא מספר לי שהוא כבר דיבר עם הלייבל Inside Out, והתחיל לדבר איתי על תכנית עבודה לאלבום".

בתור יוצר קולנוע, אני נפעם לנוכח הסיפור הזה, שיכול להרכיב כמה תסריטים הוליוודיים, ועומר ממשיך "Steven הוא בעצם חבר להקה לכל דבר. הוא עשה את המיקס לאלבום, והיה לאורך כל הדרך שם. האלבום הזה נשמע כמו שהוא נשמע תודות לגאונות שלו, להבנה המוזיקלית העצומה שלו, ואני ממש מקווה שהוא יהיה חלק מהאלבום הבא, אותו כבר התחלתי לכתוב." באלבום מנגנים מוזיקאים מוכשרים במיוחד (לדוגמא, תומר צדקיהו, אחד המתופפים הטובים בארץ), ומתארחים בו שני סולנים מפתיעים, Petronella Nettermalm (מההרכב השוודי Paatos) ו-Daniel Gildenlow, סולן להקת Pain Of Salvation. חיבור לא צפוי – הרכב ישראלי צעיר וסולן של אחת מלהקות המטאל המצליחות בעולם.

"כתבתי שיר בשביל סולנית, וחיפשתי מישהי שיכולה לשיר אותו ["Haze", השיר השני באלבום], וסטיבן הציע את פטרונלה, ובצדק. לגבי דניאל, הוא היה בחירה שלי, והצלחתי להגיע אליו דרך הלייבל, שבו חתומים גם Pain Of Salvation. העבודה איתם הייתה מוזרה, מכיוון שלא הייתי נוכח בזמן שהם הקליטו את תפקידי השירה שלהם. אני הייתי בארץ, והפקתי את השירה שלהם דרך אי מייל וטלפון, עקב אילוצים כאלו ואחרים. הם היו מקליטים גרסא, שולחים לי, נתתי הערות, וככה המשכנו. בדיעבד הייתי שמח להיות שם איתם, אבל התוצאה הסופית בהחלט עונה על הציפיות".

בתור FanBoy מזדקן של Dream Theater, תהיתי כיצד נותר הקשר בין אפרת ל-DT, לקראת ההופעה בישראל. עומר הופתע (והוחמא) לגלות שאלבום הבכורה שלו נמצא ברשימת 10 האלבומים הטובים ב-2008 של Mike Portnoy, מתופף ומנהיג DT. "אני יודע ש-Dream Theater חיפשו הרכב חימום, ו-Inside Out מתעסקים המון עם הרכבי הצד שלהם, אז העברתי פנייה ל-Portnoy, ותוך כמה ימים נסגר שאנחנו מופע החימום. אנחנו מאד מתרגשים לקראת ההופעה, אבל במינון הנכון." מה זה המינון הנכון, אני תוהה. "לפני כמה חודשים, כשנודע לנו שאנחנו מופע החימום, ממש התרגשנו, אבל ההרכב הנוכחי הוא הרכב שכבר הופיע מול כמויות גדולות של קהל, ובחרנו שירים שבהחלט יהיו חימום להופעה של Dream Theater, ואני יכול להבטיח שתהיה הופעה מעולה."

ומה אחר כך? אתם יוצאים לסיבוב הופעות?

"יש דיבורים על זה, וכנראה שבאמת נצא לסיבוב באירופה. אנחנו להקה גדולה, שבעה נגנים, מכיוון שאני לא יכול לנגן קלידים, חליל וגיטרה בו זמנית. לכן נוספו לנו קלידן וגיטריסט נוסף, ויש לנו מתופף חדש (שקד פורמן, The Fading). באופן טבעי, דניאל ופטרונלה לא יגיעו לארץ בשביל להופיע איתנו באופן סדיר, לכן נוספה לנו גם זמרת. בכל מקרה, זה מרגש להופיע בישראל, מול 6000 איש. אני מקווה שהקהל ייהנה מהופעה, כמו שאנחנו נהנה לנגן אותה."

ומה לגבי הופעות בשוודיה? אם וכאשר זה יקרה, אתה רואה אירוח של דניאל ופטרונלה?

"יש דיבורים כאלה באוויר, אבל מוקדם מדי בשביל לצאת בהצהרות."

חורה לך שבישראל, ארץ המוצא, בסיס הבית, פחות שמעו עליכם?

"לפי התכנון, היו אמורים לשמוע עלינו כשיצא האלבום, כמו ששמעו על Amaseffer, אבל עקב בעיות שונות, הדיסק שלנו לא הופץ בצורה מסודרת. בימים אלו הכל מסתדר. בהופעה נמכור את האלבום, ובקרוב הוא יופץ בישראל כמו שצריך. אני חייב להודות שכשהתחלתי עם הפרויקט [שבמקור נקרא The Omer Ephrat Project, אבל דרישה של הלייבל שינתה את השם למשהו יותר קליט], לא חשבתי שעלינו להתמקד בישראל, מכיוון שאנחנו לא מנסים למכור את עצמנו כהרכב שיוצא מישראל."

מה זאת אומרת?

"אנחנו לא מנגנים 'מטאל ישראלי', כמו שהעולם רגיל להכיר, דרך הרכבים מעולים כמו Amaseffer או Orphand Land, למרות שיש באלבום רגעים אוריינטאלים שאי אפשר להתחמק מהם, כי אחרי הכל זו המורשת שלי ואני מוקף בה, אבל זה לא הבסיס של המוזיקה. כשאני ניגש לכתוב, מכיוון שאני חושב פרוגרסיב דבר מוביל לדבר, משפט מוזיקלי מתפתח בצורה מסוימת ומתחבר עם משקל משתנה מחלק אחר בשיר וכן הלאה. אני לא מחפש להגדיר את מה שאני עושה בתוך תבנית כזו או אחרת."

וזה בא לידי ביטוי גם בטקסטים. הם לא מתעסקים בישראל, במורשת, במצב, בחברה. הטקסטים באלבום אישיים, וזה משהו די נדיר בלהקות ישראליות, שלא לדבר על פרוגרסיב.

"נכון. פחות מעניין אותי לכתוב על עולמות דמיוניים, ופחות מעניין להתעסק במצב הביטחוני. יותר מעניין אותי לחבר את הטקסטים למוזיקה, שהשירים יעבירו את המאזין מסע, שיתאים להלך רוח המוזיקאלי. הסולנים גם כתבו לעצמם חלק מהטקסטים, וכל אחד הביא מעצמו אל המוזיקה, על מנת ליצור חוויה יותר עשירה למאזין. אפילו באלבום עצמו לא הדפסנו את הטקסטים, אלא ניסינו לתת להם פרשנות ויזואלית, על מנת ליצור למאזינים חוויה מורכבת יותר."

זו הצהרה אמיצה קצת, לא להתעסק בעובדה שההרכב ישראלי. בעולם מלא בהרכבים שמנסים לפרוץ החוצה, נדמה כי הבחירה הטבעית של הרכבים ישראליים היא לחבר עצמם למורשת המקומית. בין אם מדובר במוזיקה הפוזלת באופן ברור למורשת, כמו Orphand Land, או בטקסטים, כמו Prey For Nothing, אבל יש להודות שמדובר בבחירה נבונה. עומר יכול היה להישמע מתנשא ברגעים בהם הוא מדבר על הטקסטים ועל הכוונות שלו לגבי עתיד הלהקה, אבל מהר מאד הרעיונות שלו מקבלים את ההקשר הנכון: לא מדובר במחשבות שמביטות מלמעלה על המוזיקה הישראלית, אלא על מחשבות שנובעות ממקום אחר.

בצורה הפשוטה ביותר, הבחור חושב אחרת, וכך גם נשמע האלבום שלו. אולי זה נובע מהעובדה שהוא לא מוזיקאי במשרה מלאה, אלא עובד בהייטק, ומתעסק בהנדסה (מקצוע אנליטי לכל דבר). ואולי בגלל שהוא נמצא רוב הזמן בבאר שבע, שמרוחקת ממרכז "הסצנה" הישראלית (ולא רק סצנת המטאל, אלא סצנת המוזיקה בכלל). ואולי בגלל שהוא בכלל עדיין מעכל את מה שקורה לו. אין המון הרכבים שיכולים להתמודד עם מעגל הקסמים שאליו הוא נכנס בזמן קצר: לייבל גדול ומכובד, ביקורות מפרגנות, שמות עולמיים שתורמים מניסיונם בשביל לעזור להרכב עלום שם להגיע למקומות גבוהים.

האלבום לא מרגיש כמו הפקה ישראלית, בשום צורה, מה שהופך אותו, לפחות בעיניי, למאתגר יותר. המוזיקה לוקחת אותנו למסע מעניין בתוך עולם ההשפעות המוזיקליות של אפרת – לפרקים אנחנו שומעים השפעות ברורות של King Crimson, לרגעים השפעות ברורות של Porcupine Tree ובשיר המעולה The Sum Of Damage Done, אותו שר Daniel Gildenlow (בביצוע מעולה, יש לציין), אפשר לחוש את האהבה הגדולה של אפרת להרכב העל אותו הוא מחמם בקרוב: "התחלתי לשמוע DT בכיתה ח', כשיצא Awake, ומשם הגעתי לפרוגרסיב קלאסי יותר, אבל הפאזל הושלם בצורה מושלמת כששמעתי את Porcupine Tree. אז הבנתי שזו המוזיקה שאני באמת רוצה לעשות, למרות שעולם ההשפעות שלי מורחב גם ל-Metallica ועוד אי אלו הרכבים. אני גם יכול לציין את 'Relayer', אלבום המופת של Yes, כהשפעה עצומה עליי."

עם מי היית חולם לחלוק במה?

"בעיקר סולנים. נגנים טובים יש תמיד, וכמעט תמיד אמצע את הנגן שייתן לי מה שאני מחפש וצריך, אבל סולנים מעבירים את המילים, הם עומדים בחזית ומייצגים אותך, בצורה כלשהי. השאיפה הגדולה ביותר היא Chris Cornell."

מה??? שמעת את האלבום האחרון שלו?

"כן, אבל אני מדבר על Cornell הקול, ולא על Cornell האמן. האלבום האחרון שלו לא מייצג את מה שאני מדבר עליו, הוא יכול להעביר רגשות בצורה מדהימה דרך השירה שלו. הייתי מקווה יום אחד לעבוד עם Mikael Åkerfeldt, סולן Opeth, שהוא עוד סולן שמעביר בי צמרמורות, והוא זה שגרם לי להיפתח לגראולים. יש המון שמות, אבל אלו השניים שאני מפנטז לעבוד איתם, מעבר לליאור סקר, ששר באלבום, והוא סולן מדהים, ללא ספק." בנקודה הזו עומר בהחלט צודק. ליאור סקר עושה עבודה מעולה באלבום, ובהתחשב בעובדה שעליו לשיר שירים שמלכתחילה אינם עושים הנחות למאזין, הוא עומד בגאון בחזית ההרכב ומעביר את התחושות העמוסות שעל הפרוגרסיב להעביר. זה המקום לציין לטובה גם את גילי רוזנברג, שמשלים חטיבת קצב מהודקת על הבס.

חלק נרחב מהביקורות על האלבום בעולם חיוביות, וכמעט כולן מציינות שלמרות בעיות איזון קלות, האלבום מהווה נקודת פתיחה טובה מאד להרכב שיכול להיות שם דבר בסצנת הפרוג מטאל העולמית. מה אתה חושב על הביקורות שהאלבום מקבל? אתה מופתע? מאוכזב?

"אחד הדברים הראשונים שסטיבן אמר לי כשהתחלנו לעבוד הוא לא להקשיב לביקורות, מכיוון שמוזיקה זה עניין של טעם וריח. אם זה יתפוס קהל, זה יתפוס, ואין מה לעשות בקשר לזה. אני פשוט מנסה לעשות את מה שאני אוהב, ומקווה שאנשים יאהבו ויתחברו לחומר. מי שלא, אז לא."

יש דברים מסוימים שאתה מתחבר אליהם ביותר במוזיקה הישראלית?

"אני לא ממש מכיר את המטאל הישראלי, אז אני לא יכול לתת לך שמות, מעבר לשמות הבסיסיים שאני מכיר ואוהב, כמו Orphand Land, ו-Solstice Coil, שזה הרכב מדהים בעיניי, ואני ממש מעריך אותו. כמו שציינתי, אני בכלל מהנדס, ואף פעם לא חלמתי להתפרנס ממוזיקה, וכתוצאה מכך, לא ניסיתי לחקור יותר מדי לעומק מעבר להרכבים הברורים מאליו שאני אוהב. אני די בנאלי בטעם שלי, לא תמצא אצלי שמות של הרכבים עלומי שם שרק אני מכיר."

ולמרות זאת, אני מנסה לברר מה חושב אפרת על המוזיקה הישראלית, ולא רק על מטאל ישראלי. באלבום ניתן לשמוע בבירור שהוא מתעסק גם בצדדים רכים יותר של רוקנ'רול, ומי ששומע היום רדיו ישראלי יכול לשמוע שהרוך שולט בעולם המוזיקה הישראלית. אני מציע תזה שבארץ, נכון להיום, אין ביניים. יש מיינסטרים, ויש שוליים, שמהווים קיצון בוטה, בין אם מדובר באלטרנטיב, במטאל, או באלקטרוני. נדמה כי בשביל להגיע לקהל הרחב היום, יש להתפשר, ומוזיקאים שרוצים לתת בראש, אבל לא מעוניינים לנגן מטאל קיצוני נאלצים לדלל את האגרסיות שלהם, על מנת להגיע לתפוצה רחבה יותר.

"אני מסכים עם זה, אבל זה נכון בעיקר לגבי אנשים שרוצים להצליח במוזיקה, שזה מעבר להצליח להתפרנס ממנה, ומוצאים את עצמם בסיטואציה שהם צריכים להתפשר בשביל זה. אני חושב שהמצב הנוכחי בארץ נובע בגלל צורת הצריכה שמתפשטת כאן, גם במוזיקה, גם בטלוויזיה. היום הקהל מצפה שדברים יגיעו אליו, כמו בתכניות ריאליטי ופלייליסט. הכל אמור להיות נגיש וקל להבנה – תכניות בלי עומק, שירים של ארבע דקות עם פזמון קליט. כשהייתי ילד, הייתי צריך לחפש דיסקים שאני אוהב בנרות, לחרוש את הארץ בשביל למצוא את מה שאני מתחבר אליו, והיום זה לא ככה. הכל נגיש יותר, וכתוצאה מכך, חלק ניכר מהתרבות הפכה לפשוטה יותר, וקלה יותר לעיכול." אבל זה לא רק זה, נדמה כי הרכבים מנסים להגדיר את עצמם בתוך שבלונה מוזיקלית, בשביל למנף את עצמם קדימה… "זה גם נכון, אתה שומע הרכבים בעולם שמנגנים חומר שנשמע בדיוק כמו ההרכבים שהם מושפעים מהם, לדוגמת Symphony X ו-Dream Theater, ואין בהם שום דבר מקורי, או מרגש. אין את הקול שלהם."

ואיך היית מגדיר את המוזיקה שלך?

"לא הייתי מגדיר אותה, כי זו לא המטרה של פרוגרסיב רוק בכלל ושל מוזיקה בפרט. הרעיון הוא להמשיך לחפש כל הזמן, ולמצוא דברים מעניינים שיתחברו למה שכבר קיים אצלך. האלבום הבא, לדוגמא, לא יישמע כמו האלבום הראשון. הוא כנראה יהיה מהיר יותר, שירים קצרים יותר, אגרסיבי יותר… אולי."

וזו בעצם התשובה שחיפשתי. אותו Steven Wilson אמר פעם לשדר רדיו ישראלי שמוזיקאים לא מגדירים את המוזיקה שלהם, אלא עיתונאים ומוכרים בחנויות תקליטים מגדירים אותה. מוזיקאי אמיתי ינגן את מה שהוא מרגיש שהוא צריך לנגן, ויקרה מה שיקרה. כשאותו שדר רדיו סיפר לי על הציטוט הזה, הנהנתי בהסכמה ובחיוך, מכיוון שאם יש דבר שאני שונא לעשות, זה לנסות לתחום מוזיקה, לא זו המהות שלה. היופי האמיתי הוא לגלות מה עבר ליוצר בראש, ולצלול איתו אל תוך עולם האסוציאציות שלו, באמצעות המוזיקה שלו. כמובן שאין מנוס להתעסק בהגדרות, שכן אנו חיים בעולם המודרני, ועל מנת למכור את המוצר יש לדעת כיצד לשווק אותו, אך כזה מגיע לויכוחים אינסופיים לגבי הגדרות שלא אומרות כלום על המוזיקה עצמה, זה נהיה טרחני ומיותר.

לשמוע יוצר ישראלי שעומד על סף הפריצה העולמית שלו טוען שהוא לא מעוניין להגדיר את עצמו בתוך משבצת שיווקית מדויקת מהווה מבחינתי את החותמת אותה ביקשתי להדביק על אלבום הבכורה שלו. ברור ש-No One's Words הוא אלבום פרוגרסיב מטאל, אבל כמו שהעובדה הזו ברורה, כך גם ברורה העובדה שהדבר האחרון שעומר אפרת וההרכב שלו אמורים לעשות זה לנוח על זרי הדפנה. הם מתכוונים להמשיך לנגן את מה שיוצא וליצור. בינתיים, קחו אוויר ותנו שמיעה ליצירה הזאת. מדובר באלבום נפלא, שמהווה נקודת פתיחה למה שיכולה להיות קריירה ארוכה ומוצלחת.