Ferium – משכתבים את החוקים מחדש

מרואיינים: חברי להקת Ferium

להבדיל מראיונות רגילים שאני נוהג לערוך עם להקות מטאל, החלטתי לעשות על Ferium מעין כתבת תחקיר, ולא רק ראיון סטנדרטי, משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא שהלהקה הצעירה הזאת אולי לא בדיוק תוכל לענות על השאלות המניציפליות ששגורות בכל ראיון, כי חבריה לא יודעים את התשובות ל-"אז מתי אתם מוציאים אלבום מלא?" או "יאללה, מתי רואים אתכם בעמדת החימום של Trivium באירופה?" – כי אם להקות בעלות רפרטואר של 10 שנים מתקשות לענות על שאלות כאלה בארץ, על אחת פי כמה וכמה להקות שעובדות רק שנה וחצי-שנתיים.

הסיבה השנייה היא שאני אהיה הראשון שאעשה זאת, רגע לפני ש-Ferium תהפוך לתופעה שכולם יחזרו אחריה במדיה המקומית. זה אולי לא כל כך מרשים שלהקת מטאל מנצחת בתחרות מטאל ונשלחת לייצג אותנו בפסטיבל מטאל עולמי – שהפרס הראשון בו הוא חוזה בחברת תקליטים של מטאל וגם כלי נגינה איתם חברי הלהקה עלולים לבצע מטאל. כל זה לא אמור אפילו לעניין את זיפי הזקן של התקשורת בארץ, שעסוקה כרגיל בלרחרח את הנאדים שהיא מפזרת אודות מוזיקה ישראלית מקורית. אבל כאשר מדובר בחבורה שמרביתה עדיין אסור לה לרכוש אלכוהול – אז העניין הופך מעוד להקה, לתופעה.

גיבורים בתקופת התיכון

קשה כבר לחמוק מהשם הזה, Ferium (ברזל בלטינית), הוא כבר בכל חור על גבי האינטרנט. Ynet כיבדו אותם בראש חוצות כזוכים של ה"מטאל-באטל", הפורומים בקהילות Metalist שוצפים בהודעות אודותיהם, ואני מניח שאני אוכל לזהות את השם שלהם בחיפוש מהיר ב-Israblog או ב-FXP. הם שם ודבר, ואי אפשר להתעלם מהם. אבל מי אלה Ferium? אספתי 3/4 מהלהקה לאוגדן "מורה נבוכים" פרטי בנוגע ללהקה בפרט, ולמטאל העכשווי בארץ – דהינו 2009 – למאין חצי ראיון, חצי תחקיר, על מנת לשפוך קצת אור על אזור הקריות החשוך.

אז נתחיל באקספוזיציה. Ferium היא להקת מטאל מודרנית. החבורה מסרבת לנסות לתייג "איזה מטאל מודרני" היא מנגנת, ובצדק. בימים ששוק המטאל רווה על גדותיו מכל כיוון, הלהקות החדשות שמצליחות לפלס את הדרך הן אלה שמסרבות לקבל תיוג וממשיכות להשתנות לכל מיני כיוונים עם כל אלבום, אם מדובר ב-Textures, Mastodon או אפילו Trivium שלא החליטו אם הם רוצים להיות Metallica או Iron Maiden – בגרסתם העדכנית והגרובית-מודרנית. אפשר לגשת ל-Ferium כאילו יש ביניהם סוג של איזכורים מוזיקלים ל-Lamb Of God, וקצת ל-Textures או Meshuggah אם מחפשים ממש בכוח מתחת לפני השטח – אבל את הרעיון אפשר כבר להבין, Sarcofago הם בטוח לא.

חברי הלהקה הם טירן עזרא (שירה), אייל בן שושן (בס), גיא גולדנברג (גיטרה) ועדי קובי (חייל…אממ, כלומר, תופים). כולם להוציא את האחרון עדיין בשנת הלימודים האחרונה בתיכון, לקראת הבגרויות ובשלב שבירת הדיסטנס האחרון עם המורים. הם עדיין מעט מסונוורים מהזכייה שלהם ב"מטאל באטל", שעוד משנה שעברה צבר מוניטין נחשק, והשנה הפך רק ליותר ויותר בלתי יאומן, לאחר ש-The Fading הישראלית כבשה את הפסגה וחזרה הביתה מנצחת גם בזירה הבין-לאומית. Ferium אמורים לעשות בסוף יולי את אותו הדבר, רק עם 5 שנות ניסיון. לעומת The Fading, חבר'ה הרבה אחרי גיל צבא, עם שעות רבות באולפן, 2 ריליסים רשמיים ואלבום מלא ראשון בדרך – קצת קשה ל-Ferium הצעירים לא לשקשק לפני מה שהולך לבוא. אבל בינתיים הם חיים את החיים הטובים.

גיא הגיטריסט לומד במגמת מוזיקה ברמת השרון. איך התלמידים והמורים מקבלים את זה שזכיתם ב"מטאל באטל" ושאתם טסים לייצג אותנו בפסטיבל Wacken, אני שואל אותו לפני שכל שאר החבורה מגיעה? "החברים שלי מאד גאים בי" הוא מספר בצניעות "וגם המורים מפרגנים." במקומו אני הייתי מתהפך. אחת מהסיבות העיקריות שבערו בי ממש בתחילת הדרך לעשות מטאל על במה, היא להראות לחברי הכיתה הסקפטים שלי שלנגן רוק אלטרנטיבי, להעריץ רק את ברי, Radiohead ו-Pink Floyd ולהביא למתנ"ס השכונתי 15 איש בלחץ זה לא אידאה. אפשר יותר, אבל לא הספקתי להוכיח את זה עד שכבר הייתי עמוק בתוך השירות הצבאי. Ferium זכו לנפנף בקבלות האלה עוד בשלהי תקופת התיכון. איפה שהוא, גיא מגשים את החלום שלי.

אחרי שכולם מגיעים, אייל, בסיסט הלהקה, מודה "עכשיו אני שומע ערסים ופריחות בבית הספר מדברים על זה ש'אייל הפריק עם השיער האדום טס לוואקן' מבלי לדעת בכלל מה זה אומר." הוא מתייחס לפופולאריות הגואה הזאת בחיוך, וטירן הסולן מוסיף את העובדה שכיום המטאל פופולארי יותר, ולכן זה לא נראה כל כך חריג שלהקת מטאל תייצג דבר מה מסוים באופן כללי. "חוץ מזה" אומר טירן "גיא נראה כמו הגיטריסט של Bullet For My Valetine, אז הוא פופולארי כבר ממזמן, עם או בלי Ferium."

על התחלות ואזעקות

"Ferium הוקמה בין מטח קטיושה אחד למשנהו", מספר אייל "קיץ 2006, בתקופת מלחמת לבנון השנייה, הלהקה המקורית, שכללה בעצם רק את גיא ואת עדי, עשתה חזרות בבית של עדי. את הקרובים זה מאד הלחיץ, אבל בהתחשב בזה שהבית של גיא בקריות עשוי מקלקר, וטיל קטיושה יכול לא רק להעלות אותו באש, אלא לפרק אותו עד היסוד – גיא לא היה כל כך מודאג." גיא לוקח את זה בקלילות. "זה נכון – אני לא התרגלתי בכלל למונח של 'לרדת לחדר המוגן' או ללכת למקלט או משהו כזה. כדי להתגונן אני שם ספר על הראש, מתכסה בשמיכה, ומקווה לטוב. אין לי איך להסתתר בכל מקרה." משעשע בכמה ציניות משתמשים ילדים בגילאים כאלה כדי להגן על עצמם מפני רעיונות כמו מוות, ואיך זה מתועל בצורה נהדרת עם מוזיקה.

"התחלנו לנגן בבית של עדי ביחד עם 2 רוסים – אתם יודעים, להקה של חברים כזאת. היינו עושים קאברים ל-Pantera. הייתה לי גיטרה עם Sustain מהשטן, ויחד עם תוף הבס, יכולנו לדמות צליל של נפילות + אזעקה. המשפחה של עדי הייתה רצה בפאניקה לחדר להזעיק אותנו למקלט, והיו מתעצבנים לגלות שזה אנחנו עושים שטויות." אז איך בעצם הגעתם להרכב שאתם היום? אני מצביע על טירן שיושב בשקט ומחכה לתורו. "סגרנו איזו הופעה באיזה פאב, והסולן שלנו הבריז. הוא לא הראה ממש מחויבות ללהקה, וההברזה שלו ברגע האחרון הראתה לנו שהגיע הזמן לחולל שינוי בליין אפ." אומר גיא "אני זוכר את החזרות הראשונות עם טירן, בדיוק התחלף לו הקול – היינו מבצעים חומר יותר אלטרנטיבי וזה היה נשמע די רע, ואז החלטנו לג'מג'ם את A New Level של Pantera וטירן שר אותו איתנו, ואני, עדי ואייל נדהמנו. ניגשתי לטירן ואמרתי לו – לא יודע מה עשית, אבל תעשה בדיוק ככה!"

את אייל חברי הלהקה הכירו ממזמן. "הוא היה מסתובב איתנו הרבה לפני שהוא ניגן איתנו בתכלס" אומר גיא על ידידו האדמוני. "הוא ניגן בכמה הרכבים כמו Against All Gods על גיטרה וגם ב-Jolly Roger – כל מיני הרכבי מטאל \ רוק מקומיים באיזור קריות-עד-נהריה. זה היה רק טבעי שברגע שהדבר יתבקש הוא יצטרף אלינו. ועוד על עמדת הבסיסט, על אחת כמה וכמה." אייל הוא חלק הארי מהראש המלודי בלהקה, מושך פעם אחר פעם להשפעות כמו In Flames או Soilwork, בין אם הוא מודע אליהם או לא. מצד שני, זה קצת מפתיע לשמוע מאיפה הם שלפו את הבחורצ'יק המצחיק שעונה לשם טירן עזרא. "אני רגיל לעשות קולות כאלה, או קולות אחרים. הייתי מדובב לארכיון הסרטים המצוירים של ניקולודאון. אתה יודע, ברגע שמישהו רוצה לשמוע קולות של חזרזיר או תרנגול, יש להם ארכיון, ואני עשיתי חלק מההקלטות שם." אייל מוסיף ואומר "אז צפה לראות בקרדיטים בחלק מהסרטים המצוירים האלה 'אידיוט משנה: טירן עזרא'".

לשרוף את הבמה

את ההופעה הראשונה שלה בהרכב הסופי עשתה Ferium באירוע בארגון של פיטי ונקש, בתאריך 21.4.08. להם זה נשמע כמו היסטוריה עתיקה, אבל מבחינתי לא שמתי לב שעכשיו כבר 2009 – פסטיבל Anthem לא התקיים, Down נדחו למועד לא ידוע, ו-Slipknot קיבלו רגליים קרות. אבל שנה וקצת אחורה, הכל נראה אחרת לגמרי, אופטימי קומפלט. "האמת? מישהו מחברי הלהקה שכח לספר לנו על ההופעה הזאת בזמן הנתון, ובהופעה שאתה צריך לשווק את עצמך על מנת להופיע, ואתה נתון לחסדי המארגנים אם אתה לא מוכר את 20 הכרטיסים שהם ציפו שתמכור, אתה בצרות." מודה טירן. כל ההתחלות קשות. הלהקה הגיעה מרחוק כדי להופיע בסטודיו 49 לצד כמה וכמה להקות מקומיות, גדולות וקטנות כאחד, וקיבלה שלילי חזק על כך שלא מכרה את הכמות המתאימה.

"ניגשנו לפיטי עם דמעות בעיניים והתחננתי שייתן לנו להופיע, היינו כל כך מורעלים על ההופעה הזאת, אם היו מבטלים לנו אותה זה היה שובר לנו חלק נכבד מהרוח." מספרים אייל וגיא "למזלנו יש לו לב זהב, הוא בא אלינו ואמר : "יאללה, עוד 15 דקות אתם מנגנים על הבמה, תעלו ותתנו בראש." אתה מבין, הוא גם היה במצב שלנו פעם, עם להקה מתחילה שרק רוצה להופיע. הוא לא עסקן מלוכלך, יש לו לב זהב בתכלס. כמעט נישקנו לו את כפות הרגליים." הלהקה הופיעה באותו ערב כשהיא לא מכירה אף אחד מהקהל שלה. להבדיל מרוב הופעות הבכורה, שלפעמים באים חברים לתמוך, לכרכר סביב הלהקה ולהריע לה כדי לטפח לה את האגו – טבילת האש של Ferium נעשתה על אמת, בלי בחינת מגן. הרביעייה הפציצה את במת הסטודיו והקהל הגיב בהתאם. בלי להכיר אף שיר של הלהקה, חברי Ferium סחפו את עשרות האנשים, אם לא מאות, שהיו במקום להילולה ולתחילתה של התופעה.

"הבנו שאנחנו חייבים, בעקבות ההופעה הזאת, לשחרר איזה שיר, על מנת שיכירו אותנו. הצלחנו למשוך קהל בלי שהוא מכיר אף שיר, האם נצליח לשחזר את ההצלחה הזאת או אפילו להתעלות עליה כשאנשים יכירו את השירים שלנו גם?" העלה טירן את השאלה שדחפה את הלהקה לסטודיו בפעם הראשונה. ההקלטות הראשונות עלו יפה, והשירים ייצגו נאמנה חומר מכסח ועכשווי. יחסית להקלטה ביתית, הדבר הזה שפע חיים. הלהקה שמה לעצמה מטרה – להקליט EP או תוצר מוגמר כלשהו, ולהתחיל לשרוף את הבמה בארץ, בכמה שיותר מקומות. גיא מתעד "הקלטנו 3 שירים, Observe Resolve, Realationshit ו-Cement Orchid – מתוכם שחררנו שניים לעמוד ה-MySpace." מעבר להופעות קטנות באזור מגוריה, השירים האלה קנו ללהקה את דרכם לפסטיבל Helleluja הראשון מסוגו שנערך בהרצלייה, אם כי הסתיים מבחינת הלהקה בטעם מתוק-מר.

אייל מספר "הכל זז ממש מהר עבורנו. עוד לא קרענו את הנעליים הראשונות שלנו, איך נקנה את הנעליים הבאות? פתאום צוותנו להופיע עם ענקיות המטאל של הארץ, Betzefer, The Fading – מה לא?" אבל עליה וקוץ בה, הלהקה צוותה לפסטיבל בתור הלהקה האחרונה – בשעות הלילה הקטנות באמת. "נשארו לנו רק 7 דקות על הבמה." אומר טירן "ניגנו שיר וחצי והורידו אותנו, הכל השאיר אותנו מאד מבולבלים, מאד חיכינו להופעה הזאת וזה נגמר לפני שזה התחיל." בלי לנוח יותר מדי, הלהקה התברגה לפסטיבל צנוע נוסף, הפעם במגרש הביתי של חיפה, איפה שחבריהם יוכלו לבוא ולהיות עדים להם כמו שצריך.

שם עבדכם הנאמן ראה את Ferium בפעם הראשונה. Summer Futy Metalfest אולי לא התקרב למידת ההצלחה של Helleluja, אבל בהחלט קנה ל-Ferium לא מעט אוהדים חדשים. "פעם ראשונה שהופענו מול כמות קהל סבירה על אמת, קהל הבית שלנו, 150 איש, מכרים שלנו בעצם – באו לחזות בנו בהופעה הזאת. במה גדולה ומרווחת כמו בסיטי-הול, היה מוצלח בהחלט." מספר אייל. זו הייתה הפעם הראשונה שראה אותם האיש שישנה את הלהקה, ופחות או יותר החבר החמישי והנסתר בה, אלרם.

האיש עם האצבע המורה

"אלרם ניגש אלינו אחרי ההופעה ואמר לנו "יודעים מה, יש לכם הרבה פוטנציאל." נזכר גיא "אבל אם אתם רוצים באמת להצליח בגדול, יש לי הצעה בשבילכם. שימו את החומר הישן ליד הפח, ותכתבו חומר חדש. תעלו כמה מדרגות בדרך להיות להקה רצינית." אלרם, בחור מסתורי מהקריות, הוא המפיק של Ferium, ובראש ובראשונה – הוא אחד מהראשונים בארץ שמתמודדים עם ז'אנר המטאל כמוזיקה בפני עצמה, ולא שלוחה אומללה של רוק. בתור גיטריסט להקת Ressurection (לא, לא Orphaned Land בשמם הקודם, להקה אחרת לגמרי) שהביאה את ז'אנר הגרוב מטאל לדרגות חדשות שכיום אמות הסטנדרט אצל כל להקה בארץ – עוד מימי החושך של הז'אנר ב-2002 – אלרם יודע מה הוא עושה, מוזיקלית והפקתית גם יחד.

אייל מספר "כל שיר שהבאנו לו עבר מתיחת פנים. הוא הציע רעיונות שלא חשבנו עליהם בכלל, העלה רעיונות חדשים שיתאימו לדברים באופן מפתיע, נהיה חלק אינטגרלי מהלהקה. אלרם התחיל לחשוב Ferium בזמן שאנחנו לא ידענו מה זה Ferium ואיך זה הולך להישמע." למעשה, ההפקה של אלרם עשתה ל-Ferium תהליך מזורז בהתבגרות. אם עד עכשיו להקות מטאל, ולצורך העניין גם להקות רוק, שמקורן בארץ חשבו שהדרך האידיאלית לגשת אל קהל כציבור מאזינים בהופעה ובאולפן גם יחד היא חזרות עד כלות הנשמה, וגיבוש המוזיקה כלהקה בלבד, הנה ההוכחה שלאו דווקא ככה מוטב להמשיך. Ferium מחזיקה את עבודתה עם מפיק מקצועי, מתחיל ככל שיהיה, כתעודה רשמית להתקדמות רצינית לעומת להקות אחרות עם רזומה דומה לשלה.

טירן רואה את העבודה עם אלרם כאימונים המביאים תוצאות. "פתאום הלהקה היא לא הגורם היחיד המחליט מה המוזיקה של הלהקה הולכת להיות. פתאום יש גורם נוסף שמחליט יחד איתך מה הכיוון שאליו הלהקה זורמת, מה נכנס לרפרטואר ומה נשאר בחוץ. אלרם היה אומר 'בואו נשים את זה ליד הפח – לא תאהבו את הכיוון החדש, תמיד תוכלו לקחת את זה מאיפה שהשארתם את זה'. הוא לא השתלט על הלהקה, הוא פשוט נתן לה כיוון, כיוון שאנחנו כלהקה היינו צריכים." הלהקה עובדת קשה על סיום השלבים האחרונים בעיצוב החיצוני של EP הבכורה שלה, The New Law, 'החוק החדש'. אחד מהחברים עיצב ללהקה עטיפה פשוטה אך משמעותית, של שלד נושא תפילה מעלה, ובמקרה, כיאה לכל אלבום רוק – בחלקה העליון של הכריכה יש את שם הלהקה ושם האלבום.

אייל יודע שיש בזה משהו מעט שחצני, אבל לא מהסס להסביר "האדרה עצמית היא משהו שכל להקה עושה, במקום לכתוב שיר על כמה אנחנו מגניבים כמו 'Whiplash' של Metallica או 'Cowboys From Hell' של Pantera – יש לנו עטיפה שבה יש שלד שמתפלל, כביכול, אל לוגו הלהקה. זו יותר קריצת עין מאשר משהו בוטה על דת או על מוות." הלהקה בחרה להקליט אלבום קצר נגן בעל 4 שירים במקום אלבום מלא, לא בגלל שלא יכלה להכין מספיק שירים לאלבום מלא, אלא משום שהחליטה לעבוד באופן מלא על ארבעת שיריה הטובים ביותר עד לקראת הצורך להקליט אלבום מלא, לכבוד חברת התקליטים אשר תבוא עליה לטובה. אלרם ניתב אותם כמו האיש עם האצבע המורה בפסוקו של יום, ומן המסתבר השילוב הזה עשה עם Ferium רק חסד. בעודי מקשיב לשירים בהשמעות בכורה מתוך ה-EP, חברי הלהקה מתפתלים בחוסר נוחות על הספות.

"אלרם ממש שונא שאנחנו משמיעים לאנשים חומרים לא מוגמרים. זה מוציא אותו מהדעת. ההקלטה הזאת היא הבייבי שלו לא פחות משהיא הבייבי שלנו." אומר אייל "כשהיינו אמורים לשלוח את השיר לקראת תחרות המטאל-באטל, אלרם התעקש שנחכה עד שהוא יסיים את המיקס ויעשה איזה מאסטר צנוע משלו, כי הוא פשוט לא מסוגל לעשות חצי עבודה." למזלם של ארבעת הנערים, הגרסה שאני שומע היא הגרסה הסופית שחזרה מעבודת המאסטר באולפנים משבדיה, ורק עכשיו מבחינתם עבודת האולפן הגיע לקיצה.

הכביש המהיר להצלחה

"ההופעה בחיפה לא הייתה כל כך מובנת מאליה." אומר גיא, לאחר ששאלתי אותו על קשיים שנערמו על הלהקה במהלך הזמן הקצר שהיא זכתה לעלות על במות בארץ. "זה היה אחד מהימים היותר ארוכים בחיי. חזרתי מהמרכז עם חבר, נסענו בכביש 6, ואני שתיתי כוס מיץ של פריגת. אני רק מביט קלות על כוס המיץ (כמובן שאני ליד הנהג, וחבר שלי הוא זה שנוהג) ופתאום אנחנו מתנגשים במהירות של 100 קמ"ש ברכב שנהג שלו החליט שהאדום ברמזור מעט מיותר. זה היה ממש באותו היום של ההופעה, ובמקום לראות את כל החיים שלי חולפים לי מול העיניים רק מחשבה אחת חלפה לי בראש. שאני אצליח להגיע להופעה למרות הכל."

פרופורציות של ילד בן 17 מתגמדות כאשר הוא מסתחרר ברכב ללא שליטה באמצע כביש מהיר, ואז מוצא את עצמו חי ושלם בנס. "יצאתי מהאוטו עם חיוך מרוח על הפרצוף. הנהג בא וכועס עלי, ועל חבר שלי, למרות שהוא יודע שזה אשמתו הוא עדיין מחפש אשמים בכל מקום אחר, ואנחנו נראים לו ילדים פריקים כאלה עם שיער ארוך – אז מבחינתו גם הוא זה שביצע את העבירה, אנחנו עדיין שתויים או מסוממים או משהו כזה. הוא נותן לי סטירה, קורא לי חוצפן ומקלל אותי, אבל אני כל כך שמח לראות שגם אנחנו וגם הוא יצאנו בלי פגע, בלי שריטה, שלא אכפת לי בכלל ממה שהוא אומר."

את השעות הבאות גיא העביר במאות תירוצים מכל הסובב אותו למה לא כדאי לו לעשות את ההופעה היום. הביאו אותו לבי"ח בחיפה רק כדי לבדוק אם הכל בסדר, והנער לא מוותר על הגיטרה והציוד, גורר אותם איתו גם בין מסדרונות בית החולים. שעת הערב מגיעה, וכשהרופאים אומרים למשפחה שהכל בסדר, הוא מזנק בחזרה לבגדי ההופעה, מחזיק את הגיטרה ביד אחת ואת המפרט בין שיניו ומסמל להם עם העיניים קורצות לכיוון הסיטי-הול. "לא היה אכפת לי אם שברתי איזה עצם או משהו, העיקר לעשות את ההופעה הזאת – ולתת בראש כמה שיותר חזק."

הרעל הזה בעיניים, הרצון להופיע כנגד כל הסיכויים הוא מה שהביא ל-Ferium פעם אחר פעם את ההזדמנות להופיע בפני כמה שיותר קהל, עד לזכייה המובטחת בתחרות ה"מטאל באטל". אייל נזכר שרק לפני חודשיים הם בכלל לא חשבו על להופיע ב-Wacken. "זה נראה כמו איזה חלום מרוחק, שכולם שמים את השירים שלהם לשמיעה בתחרות, אבל אף אחד לא חושב שהוא הולך לנצח." ההשוואה הזאת להגרלה בלוטו, שכולם ממלאים את הכרטיס אבל סטטיסטית אף אחד לא זוכה, צובטת לטירן בלב. הוא עוד לא התעורר וגילה שהוא אורז את הפקלאות וממריא לגרמניה. הוא עוד חושב שיעירו אותו ויגלו לו שהכול נגמר. אייל מספר כמה שההורים שלו דרשו ממנו להוריד ציפיות. הוא ילד תזזיתי, נמהר, שלא יפתח ציפיות כל כך גדולות, כי כגודל הציפייה גם גודל האכזבה. הפסימיות היא מנת חלקה של חברי הלהקה כבר, הם בטוחים שהם שם רק על הנייר וזה נגמר. אבל מנהלי התחרות מחליטים להכניס אותם ברגע האחרון לשמיניית הלהקות בחצי גמר, והחבורה מהקריות שוב נוסעת למרכז לאודישן המיוחל. האודישן לדעת הלהקה הולך בינוני במקרה הטוב.

"אנחנו היינו מאד מאוכזבים מהביצוע שלנו בחצי הגמר." מודה טירן. "באנו עם כמה שיותר מוטיבציה להראות שאנחנו שווים בדיוק כמו הלהקות האלה שיש להן רזומה ענק, ושאנחנו כדאיים להכנסה לגמר עצמו – אבל משהו התפקשש לנו, יצאה לנו חצי עבודה." למרות התחושה הפנימית שלהם, הלהקה נשמעת בסדר גמור בחצי הגמר, ובלב שלם מעלים כלל השופטים את הלהקה לחמישייה הסופית, ביחד עם Buzzer הוותיקה, שמכפילה את הילדודס בגיל, Dark Serpent שקיימת עוד לפני שהחבורה הזאת למדה את ה-ABC בבי"ס, Godwrath הכריזמטית ו-Phantom Pain שקהילת האינטרנט מבטיחה לה את מיטב הסיכויים לניצחון, בייחוד אחרי שחרור ה-EP שלה The Hypocrite שנמכר בהצלחה. Phantom Pain היא גם הפייבוריטית של חברי Ferium – הם חיממו אותה בהופעה בחיפה לפני כמה חודשים. המחשבה שיעפילו מעליה בלתי נתפסת עבור החבורה מהקריות.

לאחר שעלו לגמר, אימא של טירן הזמינה את כל הלהקה לארוחה עסקית. נראה שהמשפחה עצמה מאד מופתעת מהסיטואציה, שהילדים הקטנים שלהם שמנגנים רק רעש וצורחים את הגרון – מקבלים את הרקוגניציה אותה הם מחפשים. "כל הדרך הזאת אמורה להיות הרבה יותר ארוכה." מודה טירן. "נדמה לי שפסחנו על המון נקודות חשובות, אבני דרך שכאלה. לא היו לנו עדיין ריבים כאלה שאיימו לפרק את הלהקה, לא היו לנו את כל ההתלבטויות האלה של אגו, או ריבים עם להקות אחרות, עוד לא ממש הושרשנו בתוך סצינת המטאל בארץ, ואנחנו כבר מועלים ומושלכים בקטפולטה לגרמניה, בתור המייצגים המקומיים." גם אם הוא לא מודה בזה, Ferium היא הלהקה הייצוגית ביותר של המטאל המקומי.

נכון שלהקות רבות וותיקות יותר מחזיקות אופי וז'אנר שונה, אבל כיאה ללהקות ותיקות, הן קמו ושרדו תקופה מסוימת, בעוד שעיקר סצינת המטאל – תמיד הייתה ותמיד תהיה – להקות הגאראג' של הילדים, אלה שמקימים להקה וחולמים בגדול על הקריירה הזאת, עד שהגיוס הצבאי מפרק אותם. הארץ שוצפת עשרות, קרוב ל-200 להקות בסטנדרטים כאלו. Ferium הם התגלמות כל מה שטוב בלהקת גאראג' נטולת פוזה מהסוג הזה. מעניין מה צה"ל יחשוב עליה כשחבריה יגיעו לגיוס – את אותותיו הראשוניים הוא כבר נתן רגעים לפני הגמר עצמו. "עדי המתופף שלנו כבר בשירות צבאי לכל דבר, וביום של הגמר הוא קיבל ריתוק. הוא ביקש מהמפקדת שלו שתיתן לו ללכת להשתתף בגמר, כי זה החלום שלו, כל מה שהוא בנה ועשה עד עכשיו נעוץ ברגע הספציפי הזה שהוא עלול לאבד אותו בגלל ריתוק – ואתה יודע מה היא אומרת לו? 'אני שמה זין על החלומות שלך.' אני מקווה שאני לא אקבל מפקדת כזאת." אומר אייל.

נכון שצה"ל הוא גוף תובעני וחסר התחשבות בסיסית בדרישות חייליו, ונכון שמדובר בילדים לפני גיוס, אבל זה בהחלט לא הפרזנטציה האידיאלית שהייתי נותן להם לטעום כדי לגרום להם להבין שצה"ל לא כל כך נורא כמו שעושים ממנו. בינתיים הלהקה מדחיקה את נושא השירות הצבאי. לחלקם יש הקלות ת"ש ברורות, לחלק יש פשוט מוטיבציה נמוכה ללכת לקרבי, אבל אף אחד לא מתכנן לעשות עליהום על הקב"ן ולמרוח אותו בשקרים. המוזיקה חשובה, אבל חברי Ferium הם ילדים טובים. בדרך נס המתופף יוצא למספר שעות כדי להתארגן ולהגיע אל התחרות – רגע הגמר המיוחל – ההופעות כולן טובות, וההיסטריה בעיצומה. החבורה הביאה עימה אוטובוס שלם מהקריות, כולל ההורים של אייל, כדי לעודד לתמוך ולהשתתף בהצבעה. אף להקה לא גררה עימה כל כך הרבה נאמנים לרגע החשוב, על אחת כמה וכמה מכזה מרחק.

לפני כן, הלהקה הייתה בטוחה שהיא תיפול חזק, כי לפי הטוקבקים באינטרנט, Buzzer לוקחת את התחרות בהליכה. "אותי הטוקבקיסטים בעיקר הצחיקו." אומר טירן "אומרים שלא התחלף לי הקול ושאנחנו נשמעים כמו ילדים קטנים שלא יודעים לנגן. עובדה היא שאנחנו בתחרות הזאת, רק על פי המוזיקה שלנו, ושאנחנו על הבמה הזאת לא מעט בגלל איך שאנחנו מבצעים אותה בהופעה חיה, אז ההערות המנותקות מהמציאות לא באמת פוגעות בי." אייל וגיא לוקחים את זה אחרת, ויש הערה שבאמת מעצבנת אותם.

"הייתה הערה באינטרנט, באחד מהטוקבקים" העיניים של גיא נוצצות בכעס "בהם העירו לנו את המשפט הסתום הזה 'יש עוד דברים בגיטרה מלבד E5 – אתם יודעים?' אין לי מושג מי אמר את זה, אבל אני לומד קצת מוזיקה, אתם יודעים – מעט תיאוריה, במסגרת מגמת מוזיקה, ואין את האקורד הזה פעם אחת בכל השיר שביצענו באודישן. אפילו לא פעם אחת! מאיפה ההערה הסתומה הזאת? מישהו רצה לצאת חכמולוג, אבל במקום להגיד משהו חכם – הוא אמר משהו שמי שלא מוזיקאי לא יבין על מה הוא מדבר, ומי שכן מוזיקאי יתפוס אותו בטעות הזאת על ההתחלה. מה גורם לאנשים להתנהג כמו מפגרים שזה מגיע לטוקבקים?"

רגעי השיא

הגמר עצמו עקוב מדם. הרבה מאד תקלות טכניות נופלות על Phantom Pain ו-Dark Serpent אבל הלהקות מתנהגות בסופר-מקצועיות כאילו כלום לא קרה וממשיכות להסתער קדימה. Buzzer נותנת הופעה מחשמלת ומתודלקת היטב, אך Godwrath שעולה אחרונה סובלת מכשל טכני, ספק צרה צרורה, ספק חבלה או חוסר התחשבות משווע – ולמרות הכל חבריה מצליחים להזיז את הקהל יותר מכל הלהקות גם יחד תודות למיכל איטונין סולנית הלהקה. אני זוכר את המבט של טירן בזמן שהעלמה הבלונדינית פקדה באגרסיביות על הקהל בהוראות להתחרפן ולתת בראש. מבט מודאג. Ferium מגיעים שוב פעם עם ספק אדיר בעיניים, בלי לדעת מה יוליד יום.

אחרי הופעה מרהיבה של הזוכה הגדולה של שנה שעברה בארץ ובחו"ל, The Fading, מנהלי התחרות מביאים רגע דרמטי לשיאו, וקצת לפני שמוציאים אותנו אל הפרסומות – הם מכריזים על Ferium כזוכה של השנה. האקסטזה הינה יוצאת מגדרה, המשפחות כולן עם דמעות בעיניים ו-Ferium עולים לבמה ומתחבקים, אליהם מצטרפים מכרים או אפילו סתם אנשים. אחותו של טירן מייבבת בקול שבור על כך שאחיה זכה, ומצלמת הוידאו שלה רועדת, וההורים של אייל מנהלים שיחות טלפון לכל העולם, מספרים שהקטנצ'יק שלהם טס לגרמניה.

Ferium מתאוששים אחרי כמה ימים בלבד, השמועות רצות באתרי Facebook או Myspace וחברים שלהם מעודדים אותם ומבטיחים להם את הגביע בגרמניה. הם כבר קבעו את ההופעה הבאה שלהם בפסטיבל Helleluja השני – גדול יותר, מהיר יותר, חזק יותר – וכבר רוקמים את התוכנית להוצאת אלבומם קצר הנגן The New Law. קשה לי להאמין שהלהקה הזאת תשכח מנין היא באה ולאן פניה מועדות, כי הורמה לגדולה כשהיא בשלה למחצה, ותוך חודש ומשהו כבר הפכה בשלה היטב למשימה. אם תשתפר ותעבור כברת דרך מרשימה עד ההופעה בגרמניה – ייתכן והיא תביא לנו את הדוז-פואה, כיאה לתחרות אמיתית על במות Wacken. חברי Ferium יודעים מי הביא אותם לגדולה, וזה החברים שלהם שתמכו בהם, הגיעו להופעות והיו עדים להפיכת להקת הגאראג' הקטנה הזאת לתופעה.