Forbidden – ענקי הט'ראש חוזרים

מרואיין: Craig גיטריסט להקת Forbidden

אחרי ארבעת הגדולות ב-Thrash מגיע הגל השני. להקות Thrash Metal אגדתיות שהפכו לצאן ברזל אצל חובבי הז'אנר. Exodus, Testament ו-Death Angel קופצות לראש כמובן, אך Forbidden הייתה זו שהשאירה חותם עצום על עולם המטאל לפני שנעלמה ב-1997. הלהקה הכינה שני אלבומי Thrash מעולים ואז עם גוויעת הז'אנר לא בחלה באמצעים ועשתה שני אלבומי Groove Metal מצוינים גם כן. ב-2008, אחרי 11 שנה של חוסר פעילות רציפה, חזרה הלהקה לעבוד על אלבום חדש, חמישי במספר, ששמו Omega Wave. דיברתי עם Craig, גיטריסט הלהקה מהימים שעוד קראו להרכב Forbidden Evil ו-Robb Flynn ניגן שם כגיטריסט. Forbidden היא אחת מהלהקות האהובות עלי אי פעם, ולעתי Russ Anderson הביא בארבעת האלבומים של הלהקה רפרטואר ווקאלי שאין אף סולן Thrash Metal שמתחרה אליו ביכולת השירה המחוספסת והנקייה. Forbidden הצליחה לרקוח את הנוסחה המושלמת ל-Thrash מהיר, אגרסיבי, מוזיקלי ומלודי ומאד מחוכם וטכני. לשבת ולדבר עם האדם שעיצב את אחת הלהקות האהובות עליך הייתה חוויה מעולה, והשיחה, למרות שירדה מהפסים הקבועים של ראיון מטאל, הניבה תוצאות מעניינות.
שלום Craig, מה שלומך בימים אלו ?

אני בסדר גמור, יותם. הגיתי את זה נכון ? אני ראיתי עכשיו שאני הולך לדבר עם כתב מישראל, זה משהו שבהחלט לא קורה לי כל יום.

אני חייב לציין לפני שאנחנו מתחילים בשיחה שאני מעריץ שרוף של Forbidden. יש לי את כל האלבומים שלכם, כולל את Raw Evil, ה-EP בהופעה חיה. למעשה, מכיוון שממש היה קשה להשיג את האלבומים המאוחרים של הלהקה בישראל, טסתי עד לבלגיה ב-2005 על מנת לרכוש את Distortion, אלבומכם השלישי.

תגיד לי בבקשה שלא טסת רק בשביל זה, בבקשה…

לא, גם ראיתי את פסטיבל Graspop והופעה מקומית בהולנד של God Dethroned, אבל רק אז הצלחתי להשלים את הדיסקוגרפיה הזו. אז כל השיחה הזו למעשה די מרגשת אותי.

טוב לשמוע. אם היית טס רק כדי לקנות אלבום שלא ניתן להשיג כל כך… למעשה קשה להשיג את האלבומים האלה היום באופן כללי, אבל… נו אתה יודע למה אני מתכוון.

אל תדאג. עוד נותר קצת שכל בקודקוד הזה. אז בוא נדבר על Forbidden. בפניכם אלבום חדש, Omega Wave שמו. איפה הוא נמצא מבחינתך במורשת של Forbidden ?

וובכן, אני מעדיף להתייחס ל-Omega Wave בתור סיכום כולל של כל הקריירה שלנו. יש בו קצת מהאלבומים המאוחרים, לא מעט מהחספוס של Forbidden Evil והמון מהחשיבה המוזיקלית של Twisted Into Form שהוא מבחינתי אלבומנו הטוב ביותר. אני הייתי רוצה לראות אותו בתור סיכום של כל מה שעשינו עד עכשיו, אבל אלבום שמתעלה לדעתי על הכול. זוהי פשוט התעלות מוזיקלית עבורנו. אלמנטים מוזיקליים שלא יכולנו להכניס ב-Distortion וב-Green כי הם לא הלמו את הקונספט, חזרו אל תוך הלחנים שלנו, ואני מדבר איתך על הרבה מאד Thrash, אם זה בריפים או במהירות או בטכניקה ובמקצב.

רוב מעריצי Forbidden אכן מחלקים את הקריירה של הלהקה עד כה לשתי תקופות. התקופה המוקדמות של Thrash מנוגן היטב וטכני, והתקופה המאוחרת של מטאל גרובי שמושרש לא מעט במה שהתפתח בסצינת המטאל של אמריקה בשנות ה-90. האם Omega Wave לדעתך שייך לאחת התקופות האלה או שהוא בשכבה נפרדת ?

בהחלט משהו חדש. יש לזה את הרוח של פעם, של ההתחלה, במיוחד של Twisted Into Form, אבל ממש לא מדובר בהעתק של האלבום הזה, אלא בצעד קדימה. הרבה אומנים אומרים את זה על האלבום המאוחר שלהם, אבל אנחנו בהחלט התכוונו לכנס את עצמנו ולכתוב אלבום שנאהב לחלוטין. ישבנו על השירים וקדחנו עליהם עד שיצא עשן. רוב המעריצים שאוהבים את התקופה המוקדמת שלנו בלבד ייהנו מאד מהאלבום החדש. אני לא יודע אם נותרו מעריצים של התקופה המאוחרת שלנו כדי להתייחס למה שהם יאהבו (צוחק). למרות שאני מאד אוהב את האלבומים שהכנו אחרי שעזבנו את Combat Records.

למה בעצם שיניתם את הסגנון המוזיקלי שלכם ? הרי הלך לכם כל כך טוב עם Thrash Metal, היה לכם באמת אמירה מעניינת במוזיקה, והצלחתם להשאיר אותה מרתקת וטכנית ומנוגנת היטב. ואז ב-1994 הפלתם את הפצצה ש-Forbidden של פעם השתנתה. אני אמנם זוכר זאת בדיעבד, אבל למה לעזאזל גירפתם החוצה את ה-Thrash Metal והכנסתם את הדבר החדש הזה, שבדיעבד הוא Groove Metal פחות או יותר, בתור התדמית המוזיקלית שלכם ?

טוב, יש לזה הרבה תשובות. הן קשורות אחת לשנייה. פשוט נמאס לנו לנגן את הפורמולה הזו של שירים מהירים ומורכבים, רצינו לעשות משהו משלנו, שונה יותר. יודע מה ? זה גם לא מדויק. מן הסתם היינו מושפעים מהשינוי שהשוק עבר. המטאל השתנה לחלוטין באותה תקופה של שנות ה-90.

בגלל הגראנג' ?

לא. גם מן הסתם, אבל לא רק בגלל הגראנג'. תאמין לי, אני בן אדם שאם יש מישהו אחר להאשים, הייתי שמח להאשים אותו, אבל אי אפשר להאשים רק את הגראנג' בנפילה של המטאל. הגראנג' עלה לגדולה בגלל ש-Thrash Metal התחיל להיות גרוע. אני זוכר את עצמי ב-1991 מוקף בלהקות Thrash Metal שהיו פשוט גרועות. כולם רצו להיות מפורסמים, להוציא קליפ ל-MTV, ולהיות פופולארים, וחשבו שמכיוון שזו המוזיקה העדכנית היום – אז זה מה שיקנה להם את המיליונים, והסצינה המוזיקלית התמלאה בהמון להקות גרועות שהן העתקים אחת של השנייה

מזכיר לי משהו… למשל, ה-Metalcore כיום ?

Metalcore… שמע, זה לפני כן. הבעיה נעוצה בעובדה שהמוזיקה נהייתה פופולארית. אנשים התחילו לייצר אותה באופן מתועש. זה הפך לקטע. להקות היו מנגנות Thrash Metal. ממספר להקות מצומצמות, ותאמין לי, אני יודע, איזור המפרץ של סן פרנסיסקו, הכול נולד שם. אז ממספר להקות מצומצמות זה הפך לאופנה המדוברת במטאל. כולם עשו את זה. והיו ממש מעטים שעשו את זה טוב. אז פשוט לציבור נמאס ממוזיקה מחורבנת, והעובדה שהמוזיקה הזו הפעם היא Thrash Metal מחורבן, פשוט הייתה ירייה ברגל של כל הז'אנר הזה. אז באו Pantera ושינו את פני התמונה. הם עשו משהו חדש. משהו משלהם. הם ממש הכניסו רוח במפרשים של כל כך הרבה להקות, גם באזור המפרץ שלנו. לא כולנו באנו להישמע כמוהם, אבל כולנו רצינו את האנרגיה שהייתה להם. את הדינאמיקה הזו. זה למה האלבומים האלה מלאים באנרגיה אחרת. אני לא הייתי מוציא אותם לחלוטין מהמסורת של ה-Thrash Metal של Forbidden. הריפים עדיין שם, ויש שם עדיין שירים מהירים, אבל אין ספק שיש שינוי מהותי במוזיקה. החלטנו להיות יותר מגוונים.

עובדה היא שכל הלהקות ה-Thrash Metal החדשות האלה (הגל השלישי של הת'ראש האמריקאי) פשוט לא שרדו. הם נשארו עם הזין ביד. באו ויצרו מוזיקה כי היא הייתה עדכנית, אבל לא היו להן את ההשפעות שלנו, את הרלוונטיות של הדור שלנו בזמן אמת, וזה מה שקרה. גם הלהקות הגדולות של הגל הראשון שינו פאזה. Metallica עברה למצב של טורים בלבד, Anthrax התקרבה לגראנג', ו-Megadeth האטה קצב יותר ויותר עם כל אלבום. הם הבינו את השינוי הזה והיה להם את הכוח לעמוד בו.

שתי בעיות עיקריות נדמה שגרמו ל-Forbidden להישאר מאחורי כל הצלחת סצינת ה-Thrash Metal בשיאה. האחת היא שינויי הליין-אפ החוזרים ונשנים, והשנייה היא הירידה הדרסטית במכירות השוק של המטאל המסורתי. האם אתה חושב שהעשור האחרון עשה טוב לעולם המוזיקה שהצדיק איחוד ל-Forbidden ?

הליין-אפ השתנה ? לא כל כך הרבה. נכון, ההרכב השתנה כל אלבום כמעט, אבל הבסיס שלו נשאר לחלוטין. אם הבעיות התחילו אחרי ש-Glen (לימים גיטריסט זמני ב-Testament) ו-Paul (המתופף העתידי של Slayer… ולימים גם Testament) עזבו את הלהקה ? אני לא יודע. אני לא הרגשתי שהליין אפ הוא מה שמשך אותנו אחורה, ממש לא. אני חושב שכל אלבום אני הייתי הכותב העיקרי וגיטריסטים מתחלפים, בתחילה Glen ומאוחר יותר Tim Calvert (שהיה עם Nevermore תקופה לא קצרה), נתנו כל פעם משהו משלהם. Tim היה אפל ומורכב הרבה יותר מהראש המסורתי של Glen, או של Robb Flynn שהיה הגיטריסט שלנו בתקופה מוקדמת יותר. בנוגע לשוק המתחלף, הנה עובדה מצחיקה. באותו היום ש-Paul Bustaph הודיע לנו שהוא עוזב אותנו כי הוא הצטרף ל-Slayer, יצא האלבום Nevermind של Nirvana, מה שהעיתונות הכריזה אח"כ במרוצת השנים שהיה הסוף המוחלט של ה-Thrash. אם הוא היה מצטרף יותר מאוחר או שהאלבום היה יוצא יותר מוקדם – אולי הוא לא היה מצטרף ל-Slayer בכלל?

למה בעצם להתאחד ב-2008 ולא ב-2001 כאשר ראיתם בקונצרט תרומה ל-Chuck Billy ו-Chuck Schuldiner שיש לכם קהל שמתגעגע אליכם ורוצה לראות יותר הופעות מימכם?

ב-Thrash Of The Titans ? הסיבה, בתכלס, היא שלא הייתי שם. אני לא ניגנתי בהופעה הזו. הלהקה ניגנה תחת השם Forbidden Evil – השם הקודם שלנו, כי לא הייתי נוכח בה וההרכב היה כמעט כמו ההרכב המקורי. אותי החליף Steve Smith שהצטרף באותה תקופה ל-Testament, ומאוחר יותר ל-Nevermore. ואז אלינו. איזו אירוניה. זה לא היה בתוכנית כל כך. לא יכולתי להגיע. הייתי תקוע באולפן ששילמתי עליו סכום נכבד של כסף להקליט משהו, והעניין הזה אורגן יחסית בחופזה וברישול. Russ Anderson, הסולן שלנו, שאל אותי אם לארגן את הדבר הזה בלעדיי. אמרתי לו שכן, זו מטרה חשובה, והייתי מאד רוצה להיות שם בעצמי. אבל זה לא היה אפשרי מבחינתי. יותר מדי כסף הושקע בהקלטות שלי ב-Manmade God באותה תקופה, לא יכולתי לקום וללכת. אבל אחרי ההופעה Russ חזר אליי עם שתי מסקנות.
האחת – שההופעה הייתה מטורפת. שהקהל היה משוגע ושהוא הבין כמה הוא מתגעגע להופיע.
השנייה – לעולם לא לתת לו לארגן שום דבר. הוא אמר שההתארגנות שלו הייתה פשוט קטסטרופאלית. אף אחד לא ידע איזה שירים הולכים לנגן או באיזו שעה הולכים לעלות. הוא בא ואמר לי "אל תיתן לי לארגן משהו בעצמי יותר לעולם. אתה שומע אותי ? לעולם !"

אז אתה מתחרט שלא היית שם ? יש אילו חרטות אחרות ב-Forbidden שאתה חושב שהיית יכול לעשות אחרת ?

לא בדיוק. מן הסתם כן, יש המון דברים שאני תוהה עליהם ומתחרט עליהם כמו כל אחד, אבל אני מאמין שהייתי עושה את אותו הדבר פעם נוספת לו הייתה לי ההזדמנות. אני היחיד שהסתדרתי בעסקי המוזיקה אחרי ש-Forbidden התפרקה. הקמתי את Manmade God, הרכב גראנג' שמאוד הצליח יחסית להרכב לא חתום וללא אלבום בחוץ. עשינו המון הופעות וממש היינו רואים מזה כסף. אחר כמה זמן ההרכב התמוסס לו כאשר הסולן עזב, אז הצטרפתי ל-Spiralarms עם הסולן של Systematic. בעצם, זה לא מדויק, Spiralarms הם Manmade God באופי אחר ועם הרכב שונה, בייחוד עמדת הסולן שמאד מהותית לזהות של הרכב. אבל כל התקופה הזו, מחוץ לעולם המטאל, עשתה לי גם טוב וגם רע. הטוב הוא שכמובן יצא לי ליהנות מפירות תעשיית המוזיקה אחרי שהרבה זמן לא נהניתי מהם. קהל גדול ותומך, יחס טוב בתור הלהקה המבטיחה ולא הלהקה של העשור הקודם, זה מאד משפיע על הבן אדם. הלכתי לאיבוד בזה. אתה מאבד את עצמך בסיטואציות כאלה. על זה אני מתחרט. זה הרגיש לי כל כך טוב ששכחתי מה אני באמת אוהב. שאני באמת אוהב ריפים מהירים ומסובכים של Thrash. אני לא בז לעולם הרוק האלטרנטיבי והגראנג' כמו הרבה מטאליסטים אחרים שאני מכיר. אני פשוט רציתי לנסות משהו שונה, מאד אהבתי את זה והחלטתי להמשיך עם זה עד כמה שיכולתי – ובמהרה גיליתי שהתחביב הקטן הזה הפך להיות הדבר העיקרי שאני עושה, והאהבה האמיתית שלי, ה-Thrash Metal – נעלמה לחלוטין מהמפה. לא מבחינתי, אלא מבחינת המעשים שלי. לא עשיתי Thrash Metal למרות שזה הז'אנר האהוב עלי. אני חושב שאני הייתי הגורם העיקרי שמנע מ-Forbidden להקליט אלבום מוקדם יותר. אני משוכנע ששאר חברי הלהקה, במיוחד Russ, כולם היו חמים מאד בנוגע להקלטת אלבום חדש ב-2008, אבל אני הייתי די נגד. לא רציתי לחזור לפלח שוק שאין לי מה לחדש בו עד שיהיה לי מה לחדש בו. לכן ישבנו וכתבנו חומר שיתאים ל-Forbidden הקלאסית, אבל עדיין יהיה רלוונטי ולא רק נוסטלגי.

קל לראות שהיום זה רלוונטי. גל להקות הרטרו פושה בכול. לא לרעה, אם תשאל אותי, אבל אפילו להקות כמו Municipal Waste או Evile או Toxic Holocaust לא קולעות למה שה-Thrash Metal היה באמת פעם. הם כמו צל של הדבר האמיתי.

טוב, אני לא יודע. ההשפעות של הלהקות האלה שונות לחלוטין מההשפעות שלנו ושל הדור שלנו ב-Thrash Metal. תחשוב על זה רגע. אנחנו הושפענו מ-Black Sabbath, Judas Priest, ומאוחר יותר הושפענו גם מ-Iron Maiden ו-Queensryche. להקות אחרות הושפעו מ-Venom, מ-Motorhead מכל הסצינה של המטאל הבריטי. הלהקות של היום מושפעות מאיתנו במקרה הטוב, ומהלהקות השפענו עליהם במקרה המרוחק יותר. אני בעיקר אומר שזה לא הגיל אלא התקופה והאמירה. אני כמוך, אין לי בעיה עם להקות כאלה כמו ה-Thrash החדש. הרטרו, כפי שכינית אותו. זה מחמיא לי, זה מפרגן, זו הצדעה לתקופה שהחבר'ה האלה היו בחיתולים כשהיא הייתה בשיאה. אבל כשאני הייתי בן 17 וכתבתי את Marching Into Fire בחריטות על שולחן בית הספר שלי בכיתה י"א, זה כי כעסתי ורציתי ליצור מוזיקה שתבטא את זה. הם לא מנסים ליצור מוזיקה שתבטא את זה, אלא מנסים ליצור אווירה כמו שהייתה פעם. חלק עושים את זה היתולי, חלק עושים את זה ברצינות, אבל ככה או ככה, זה לא שלהם. זה שלנו. זה נחמד שהם מנסים להתלבש כמו שאנחנו התלבשנו פעם, או לשמור על הגחלת של משהו שכבר לא שם בכוח, אבל זה בעיקר הצגה. החבר'ה האלה לא באמת חיו בעולם בלי טלפון סלולארי או אינטרנט ופלייסטיישן.

אז מבחינתך זה יותר כמו החנונים האלה שמשחזרים קרבות בלבוש קלאסי ושריונות אבירים או בגדי הקונפדרציה ממלחמת האזרחים מאשר באמת אמירה משלהם.

זה קצת מרחיק לכת. אני לא חושב שמישהו ממש מתעקש להתדרדר לרמת השחזור הזו, אלא להשאיר את הטעם הטוב של התקופה. התמימות אולי, התחושה הזו כמו שאתה רואה סרטים משנות ה-80 כיום ובדיעבד זה נראה לך הדבר הכי מטומטם שיש.

אתה מתכוון לקאמפיות, בעצם.

כן, זו המילה שאני מחפש. הם עושים את זה קאמפי בכוונה, אבל הם לא ירצו לירות לעצמם ברגל. זה לא כאילו שחזרנו לימי הקסטות והבומבוקס. המדיה עדיין אותה מדיה, הם פשוט מוכרים את עצמם כחוויה נוסטלגית ולא רק כמוזיקה.

אבל אולי הם באמת אוהבים את זה. זו הדרך שלהם לאהוב את המוזיקה, דרך החלפת הקסטות, השיער ראש-כרוב הזה שאנחנו בישראלים קוראים לו ליפה, הסניקרס הלבנות והז'קטים מעור. זה חלק בלתי נפרד מהחוויה האומנותית. והמוזיקה לדעתי בהחלט שם. יש שם כמה להקות שעושות את זה כמו שלא מעט להקות בשנים הקשות של ה-Thrash לא הבינו איך לעשות את זה בכלל.

זה נכון, אבל גם הלהקות האלה של תחילת שנות ה-90 היו בהבנה אחרת כלפי העולם. אתה מבין, בשנות ה-80 היה לנו עולם אחר. היה לנו את רייגן, את חומת ברלין וברית המועצות מאחוריה בתור כוח פוליטי נוראי עם איום תמידי של השמדה גרעינית. זה היה משהו שהעסיק את כולם. הפרנויה הוחלפה בשאננות שהיא תחפושת של פרנויה. אולי נוירוטיות, אבל לא באמת התחושה שהעולם פשוט הולך בצעדי ענק לכיוון הקץ שלו, כמו שלנו היה. אנחנו גדלנו בתקופה שההורים שלנו נלחמו במלחמות הקשות של ארה"ב. היה לנו תחושה של עול ענק על הצוואר ומבט פסימי בעיניים. זה התבטא בכול, לא רק במטאל. ההשפעות שלנו היו גם רק NWOBHM ופאנק. לא היה לנו מוזיקה כבדה יותר מאיתנו לתת לנו סוג של רפרנס לאיפה אנחנו נמצאים. זה היה הכי כבד שהכרנו וזהו, הביטוי הטוב ביותר לכעס.

אבל כיום יש מספיק דברים רעים. מלחמה בעיראק ואפגניסטן, שלטון בוש שהשאיר צלקות, וכמובן אסון מגדלי התאומים ב-11/9. יש איומים חדשים, יש פרנויה חדשה. אז אין את הצבא האדום עם הטילים הגרעיניים, במקום זה יש הטרוריסטים שלא מפחדים להתאבד למען קידוש המטרה האלומה שלהם, ואיראן גרעינית. גם עכשיו בימי אובמה המצב לא מזהיר כל כך. אני רואה טלוויזיה, אני קורא חדשות, אני רואה מה הולך לכם שם וכמה שביעות הרצון רחוקה מלהיות בשמיים… בעצם, אני גר בישראל, אתה זה שצריך להגיד את זה עלי, לא ?

(צוחק) כן, אתה צודק. גם המצב שלכם בישראל, וכל המזרח התיכון זה לא בדיוק פיקניק. אבל היום הכול הרבה יותר פתוח, הרבה יותר ידוע. אנשים יכולים לקרוא הכול ולדעת תוך שניות מה קורה איפה. אין את החוסר מודעות והפרנויה האמיתית שהייתה לנו אז בשנות ה-80.

כאשר ה-Thrash חדל מלהיות פופולארי החלפתם את הכיוון לאלבומי Mid-Tempo ומטאל מונחה גרוב. רוב המעריצים שלכם סולדים מהתקופה הזו שלכם. מה אתה חושב בדיעבד על האלבומים האלה, Distortion ו-Green ?

כפי שאמרתי, הרגשתי שאני חייב לעשות אותם. אני לא יכולתי להמשיך ליצור מוזיקה שאני מוקף בה בצורה כל כך מאוסה. רצינו ליצור משהו אחר. לדעתי Green אלבום מעולה, ואני ממש מצטער על זה שהוא לא נתפס כך באוזניי חובבי הלהקה. האלבום הזה מכיל כל כך הרבה כעס טהור, נגד הכול, שאני חושב עד היום שהאלבום הכי כועס שלנו, אפילו יותר מ-Forbidden Evil שלטעמי הוא מעט ילדותי מדי כיום ובדיעבד.

סיפור אישי שלי עם Green, רכשתי את האלבום בעברי בתקופה מאד לא קלה לי, ושירים כמו Faced Down Heroes ו-Kanaworms מאד חיזקו אותי. האינטרנט הגיע לביתי רק ב-1999 ורק בערך בשנת 2000 גיליתי שאתם כבר לא קיימים עוד, וזה בא לי משום מקום, כמו לגלות שסנטה לא אמיתי, אני מניח. ב-2008 כשחזרתם והודעתם שאתם עומדים להופיע ב-Graspop, הייתי תקוע בין השמיים לארץ בגלל שההופעה שלכם הייתה על תאריך המבחן האחרון שלי לסיום שנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה, ואני וחברי השותפים לספסל הלימודים ואהבת הז'אנר לא ידענו איפה לקבור את עצמנו לקראת המאורע הזה.

אז עכשיו אתה מבין איך אני הרגשתי כשהאירוע התרמה ל-Chuck & Chuck התקיים ואני הייתי תקוע מאות מיילים משם בהתחייבות אחרת. (צוחק) אבל אתה לא צריך לדאוג. האיחוד הזה הוא לא חד פעמי. הוא הולך להתקדם נוספים, אנחנו פה כדי להישאר הפעם.

איך אתה יכול לומר זאת בוודאות ?

אני מניח שלשם הרוח נושבת. שמע, בסופו של דבר האיחוד לא היה על מנת להמשיך את המורשת, אלא פשוט להתאחד כי זה כיף לנו. הבאנו את Mark Hermandez להיות המתופף שלנו. הוא רצה לחזור לעסוק במוזיקה על עמדת התופים. כשהתחלנו לעשות איתו חזרות, הוא היה… לא משהו בלשון המעטה. עשיתי איתו המון חזרות עד שהוא השיל את כל החלודה שלו וחזר לתופף כמו פעם. היום הוא לא נורמאלי. בחיים שלי לא ראיתי מתופף מתקדם כל כך מהר, או מישהו בכלל משתפר כל כך מהר. אפשר לומר שהוא חזר לכושר וכיום הוא נשמע לפחות כמו Paul. שאר החבר'ה כבר עוד מ-2008 במצב רוח להקליט אלבום, אבל הם חיכו בסופו של דבר לכך שאני אהיה גם מוכן לקראת זה. אספנו חומרים במשך שנתיים והנה, האלבום מוכן. אפילו על הטקסטים ישבנו והקדשנו המון מחשבה. זה מה שהפריע לי באלבום הבכורה שלנו, Forbidden Evil, ובעצם מה שמפריע לי בהרבה מאד להקות. הן לא משקיעות בטקסטים בכלל, או כמעט בכלל.

כן. אני וחבריי קוראים לזה Brainless Thrash. כל היום שרים רק על זומבים ועל בירה. אין עומק. אין בשר. יש לזה את הקסם שלו מן הסתם, לזה ול-Death Metal של פעם גם כן, אבל בסופו של דבר, השקעה רבתי במוזיקה דורשת השקעה רבתי גם במלל.

יש לי המון כבוד אל הלהקות האלה, שלא תבין אותי לא נכון, אבל מבחינתי אני לא יכול לראות את Forbidden מוציאים אלבום שלשירים שלו אין משמעות. כמה אפשר לשיר על מסיבות ועל האגו של הלהקה שלך ? יש לעולם כל כך הרבה נושאים לדון עליהם, המצב החברתי שלנו על הקרשים וזה לא בדיוק שאנחנו הולכים ומתקדמים לקראת עתיד ורוד. אני אישית הצבעתי אובמה, למשל, כי באמת האמנתי שהוא יכול לעשות שינוי במצב החברתי, אבל זה באמת אותה הגברת בשינוי אדרת. אבל בחזרה לנושא, כמו שאמרת. מטאל נטול מחשבה זה מוריד לי את החשק.

זה עונה לי בעצם על חצי מהשאלות הבאות כבר…

(צוחק) לא נורא בן אדם, השיחה קולחת אז פשוט תאלתר.

אוקי, הנה שאלה. היא אולי תראה שטחית בהתחלה, אבל תזרום איתי רגע. להבדיל מהסצינה האמריקאית, באירופה המטאל ידע הרבה פחות מהמורות בדרך. להקות כמו Kreator או Sodom לעולם לא באמת התפרקו, למרות שהסגנון המוזיקלי שלהם השתנה לא פעם. אתה חושב שאירופה יותר מתאימה ללהקות מטאל מסורתיות בסגנון ה-Thrash וה-Speed, מבחינה קרייריסטית ?

או – אמרת משהו חכם. מבחינה קרייריסטית. אני חושב שהתשובה היא כן. ארה"ב היא אמנם מדינה אחת, אבל כדי להופיע בשתי ערים גדולות בארה"ב אתה צריך לקרוע את עצמך בדלק, בטיסות. זה גם באירופה כמובן, אבל אירופה כנראה יותר מרוכזת, או לפחות המקומות הפוריים מבחינת מטאל. גם אם אתה מוציא את זה החוצה מהמשוואה, כל אמרגן שפגשתי בארה"ב היה נוכל חמדן שעושה את זה רק כי הוא רוצה את הכסף. כסף שמגיע ללהקות המופיעות, לאומנים ולמוזיקאים, אבל מכיוון שלו יש את הקשרים ומספרי הטלפון הנכונים בחיוג המהיר, הוא האמרגן. יש אפילו אנשים שבכלל לא סובלים את המוזיקה, אבל זו הנישה שהם מצאו והתמקצעו בה, והם מתעלקים על הנישה הזו במקום אנשים שכן אוהבים את המוזיקה הזו. באירופה האהבה למוזיקה היא אמיתית. מן הסתם גם שם אמרגנים חושבים כסף קודם ורק אחר כך מוזיקה, אבל לפחות הם באים לתחום הזה כי זה מה שהם שומעים בשעות הפנאי שלהם. אני לא רוצה לומר שכל האמריקאים בתחום הארגון והיח"צ הם נחשים רודפי בצע, ושאין כאלה באירופה בכלל. ההפך, כבר יצא לנו לפגוש כמה אירופאים שרק הכסף עניין אותם. האמת היא שאני לא אוהב לדבר על זה. אני שונא לערבב עסקים באומנות.

כן, אבל אומנות בלי עסקים לא תוכל להגיע לאלה שיעריכו אותה.

כן, טוב, אתה צודק. זה נכון. אלו שאלות שחוזרות הרבה פעמים בכל מקרה. הילדים רוצים לדעת איך העסק הזה מתנהל, והמבוגרים מתעניינים כי הם מכירים אותו ורוצים לדעת את הזווית של להקות שחוו את זה על בשרם, אז יש מקום לשאלות כאלה.

מה בנוגע לתמיכה מחברת התקליטים ?

כלומר, גיבוי של סיבוב הופעות ?

למשל, או כל דבר אחר.

ובכן, Nuclear Blast עושים הרבה מאד. אין ספק. הם מורכבים מאנשים שאוהבים את המוזיקה הזו. ששומעים אותה בבית. הם חיזרו אחרינו הרבה זמן מאז שחזרנו שאנחנו נבוא ונוציא דרכם את האלבום שנקליט, שהפך להיות Omega Wave. הם גם בית עכשיו להמון להקות אחרות שותפות לאותו גורל כמונו. Exodus, Anthrax, Death Angel, Testament.

כל השכונה באותו הלייבל.

(צוחק) כן, אפשר לראות את זה ככה. זה פשוט, הם בדיוק מדברים בשפה שאנחנו אוהבים להקשיב לה. הם מתנהלים כמו ש-Roadrunner Records התנהלו בתחילת הדרך. לפני שהם הפכו לחברה של מותגים. Nuclear Blast כיום, היא מה ש-Roadrunner הייתה בערך ב-93 מבחינת התרומה שלה והלחימה בשיניים על להשאיר את המטאל רלוונטי.

זה לא מתום לב, זה עדיין העסק שלהם. ובסופו של דבר, גם Thrash Metal הוא סוג של מותג.

אתה צודק בזה. זה נכון. אבל כיום האלבום, שהוא המותג של המוזיקה, כמעט ולא מוכר. לא דרך זה להקות רואות את הכסף, כי אם הלהקה היא המותג. האלבום מקדם את הלהקה, כמו שסיבוב ההופעות או החולצה מקדמת את הלהקה. הלהקה היא מה שאנשים רוצים לשמוע – באיזה פורמט שהם יכולים לקבל. Nuclear Blast עובדת מאד קשה כדי למתג את הלהקות שלה, לשווק אותן כמו שמגיע להן.

בוא נסתכל רגע על אותו היום הספציפי בו הבנת ש-Forbidden נגמרה. אי שם ב-1997. מה קרה בתקופה הזו ?

או – אני זוכר את הרגע במדויק שבו הבנתי שזהו, אין יותר Forbidden, אבל לכולנו זה הרגיש כמו תחושת הקלה, האמת. מתחיל מזה ש-Tim לא אהב את Green. הוא פשוט לא התחבר אליו. הוא רצה חומר אפל ומורכב, ו-Green היה כולו אגרסיה. אני זוכר שבזמנו עשינו סיבוב הופעות עם Sanctuary והחבר'ה האלה חיזרו אחריו כמו לא יודע מה. כל הזמן ביקשו ממנו להצטרף – ונשארו איתו בקשר גם כשהלהקה הפכה להיות Nevermore. איך שראיתי ש-Forbidden הולכת ודועכת אמרתי לבן אדם. "אחי, לך ל-Nevermore. הם רוצים אותך, הם צריכים אותך – ואתה תעשה להם רק טוב והם יעשו לך רק טוב." Tim מאד-מאד אהב את כל הסצינה של סיאטל, ו-Nevermore ביניהם. אני לא מדבר על גראנג'. אני מדבר איתך על Queensryche, הלהקה האהובה עליו. אני צעקתי עליו כמה הוא טיפש כשהם חיפשו גיטריסט והוא לא ניגש להציע את עצמו. פעם Queensryhce לא היה שם נרדף ללהקה מחורבנת.

אל תדאג, אני מוקיר את Queensryche המוקדמים. את Empire ואת Operation : Mindcrime. והוא לא התקבל באודישנים ?

איזה לא התקבל ? הוא לא ניגש אפילו. הוא התבייש. הם היו האלילים שלו. והוא פשוט התבייש. אבל לא נורא, הוא לפחות היה עם Nevermore תקופה מכובדת והוציא איתם אלבום מעולה.

כן, Dreaming Neon Black הוא האלבום הכי טוב שלהם לדעתי.

אני גם מאד אוהב אותו. אותו ואת This Godless Endeavour. שמי ניגן שם ? נכון. Steve שלנו.

זה קטע משעשע. לא חשבתי עד עכשיו ששני האלבומים הכי טובים של Nevermore תודלקו עד היום בגיטריסטים של Forbidden. זה קצת אירוני.

מכל מקום, בנוגע לשאלה שלך, היינו במצב ביש. הלהקה הייתה כמו תרפייה בשבילנו בתחילת הדרך – והיא הפסיקה להיות כזה. היא נהייתה מעמסה. אף אחד לא רצה לבוא ולנגן בחזרות כבר, שלא לומר לכתוב חומר חדש. נהנו בעיקר להופיע – אבל ההזדמנויות להופיע היו יותר ויותר הזויות ויותר לא בריאות לקריירה. למשל, הרגע בו ידעתי שאין יותר Forbidden היה הרגע שפרשתי מחברת התקליטים שלנו דאז, G.U.N. מה שקרה זה שבאותה תקופה Grip Inc. הלהקה לשעבר של Dave Lombardo מ-Slayer עשתה סיבוב הופעות. מבחינה סגנונית זה בדיוק חפף את מה שאנחנו עשינו. איפשהו בין ה-Thrash Metal של פעם למטאל המודרני. אז רצינו להיכנס לספוט הזה של הלהקה האורחת. אבל הלייבל ניסה בכוח לשווק אותנו בתור להקת מטאל מסורתית. הוא אמר לנו "לא מתאים לנו Grip Inc. – אתם הולכים לחמם את Manowar במקום ב-5 הופעות." ואני אמרתי "מה ?? Manowar? ברצינות ??" זה היה התירוץ מבחינתי לפרק את החבילה הזו. אמרתי להם יפה שלום ותודה על הכול – ושהלהקה הפסיקה לתפקד מאז. גם את האלבום שלנו הם לא ידעו איך לשווק. היה לו כבר שוק מוכן ב-1997. Pantera היו כבר להקה מאד מוכרת, ולהקות אחרות מהסגנון כמו Fear Factory או Machine Head של Robb כבר היו במצעדי הפזמונים. הבאנו להם את Green והם אמרו לנו "מה אתם רוצים שנעשה עם זה ?" חוסר תמיכה משווע בהחלטה של האומן.

אז על מנת לחזור על הסוס, הייתם צריכים לא לשנות את המוזיקה, אלא שינוי קונבנציה של איך לתפוס את שוק המוזיקה. בעצם שינוי הפרספקטיבה על היותכם מוזיקאים.

בדיוק ! אמרת את זה בול. לי לקח המון זמן להסביר את זה בראיונות עד היום, אבל זה משפט מעולה. שינוי פרספקטיבה. פעם, במיוחד בשיא ה-Thrash Metal – להקות עשו את זה בשביל הכסף, לא בשביל המוזיקה. אנחנו קצת נסחפנו אחריהם, אני מודה, אבל החלטנו שזה לא מה שאנחנו רוצים. החלטנו שהמוזיקה חשובה לנו יותר ולכן חזרנו. כי המוזיקה, ה-Thrash Metal פשוט ביקש להתנגן שוב. יש לזה ביקוש כיום, נכון. היום כל האינטנרט הפך את הכול לנגיש יותר וכולם יכולים ליהנות מכל סוג מוזיקה, לא משנה אם היא באופנה או לא – כי אם אתה רוצה לבדוק משהו שהוא כבר לא באופנה אתה לא מחכה כמו אידיוט מול MTV בשעות הלילה, אתה פשוט פותח את הדפדפן ומחפש את זה. אז רצינו לעשות את המטאל שלנו, וזה מה שיצא. יש לנו גם שיר בנושא הזה באלבום. שמע, כולנו עסקנו במוזיקה במשך המון זמן. במטאל ומחוצה לו. אנחנו בסופו של דבר רק רוצים להמשיך וליצור כדי שחובבי המוזיקה שלנו יוכלו להמשיך וליהנות.

מה עשיתם בעצם מחוץ למטאל, או מחוץ לתעשיית המוזיקה, כל הזמן הזה ?

ובכן, כל אחד עשה משהו אחר. אני נשארתי בתחום המוזיקה. Matt למד משפטים ובסוף החליט שזה לא בשבילו. Mark היה גם בתחום המוזיקה. Steve הוא סיפור אחר. אתה הרי יודע שהוא כמעט מת לפני כמה שנים.

כן, אי ספיקת כליות.

בדיוק. הוא כל כך שמח להיות בחיים – הוא פשוט מנגן כל עוד הוא יכול. ו-Russ, הוא עבד באיזו חברה עם כמה חברים שלנו מבית הספר כשותפים, אבל הוא נשאר בתחום המוזיקה, עם הלהקה שלו – Parking Lot Prophets. אני שמח שהוא לא עשה מטאל אלא רוק – יותר מקום לביטוי הקול האדיר שלו.

אני חושב שבכנות הוא אחד הסולנים שאני הכי אוהב בעולם המטאל. אני אישית שם אותו ליד סולני על כמו Bruce Dickinson, Geoff Tate, Ronnie James Dio ואחרים. הקול שלו אמנם יותר מחוספס – אבל הוא פשוט סולן מעולה ודיאמני כל כך.

כן, אז אתה הולך להשתגע מהאלבום החדש. Russ מתבטא שם כמו שהוא לא התבטא מעולם. הוא צורח, מזמר, צועק, פוקד, נוהם, מה שאתה לא רוצה.

כן, אבל הוא כבר לא מגיע לתווים הגבוהים האלה…

לא מגיע, הא ? תשמע ותיווכח.

עכשיו סיקרנת אותי. עוד כמה מילים שתרצה לומר למעריציך בישראל ?

אני ממש אפעיל לחץ על כל הגורמים להגיע לישראל עם Forbidden. ואני מתכוון לחץ כמו הצקות חוזרות ונשנות. שמעתי מ-Nevermore רק דברים טובים על המקום ואני מת להיות שם. הבנתי שעכשיו, שיש שם סצינת מטאל בריאה – יש לאן להגיע ומול מי להופיע. היה מעולה לדבר איתך !

גם איתך ! מקווה לראותך פה כמה שיותר מהר.