GodWrath – שולטים בלהבות המטאל

מרואיינים: חברי להקת GodWrath

Godwrath היא הגוזל הבריא של שני הורים גאים, סצינת המטאל הישראלית וסצינת ההארדקור הישראלית. בשילוב שרק לפני 5 שנים נדמה כמעט בלתי אפשרי הצליחה הלהקה הזו בשנתיים בלבד לצבור עדת מעריצים נאמנה משני צידי הגדר הקוצנית הזו – ולחבוט את כל דרכה באלימות מוזיקלית מחייבת כלפי מעלה. כעת, בהשלמת הטרנספורמציה מלהקה צעירה ללהקה בוגרת בקנה מידה מקומי, תפסנו את Godwrath, וביניהם כמה מהדמויות הבולטת בסצינה המקומית שלנו – מיכל איתן, צמחונית הארדקור בלילה וקצינה עתודאית ביום, ושי מישעלי, האיש אשר חובק את להקות המטאל המקומיות לרוב מאחורי ההגברה, הפעם על עמדת הגיטרה – לשיחה ארוכה במיוחד.

קודם כל, ספרו איך הלהקה קרמה עור וגידים, באריכות.
שי מישעלי: מתישהו בשלהי 20008, לאחר הפירוק של Requiem For Dawn, חזי וירון הקימו יחדיו את הלהקה. את ירון הכרתי כבר תקופה ארוכה, למרות שלא היינו בקשר רציף, אבל דיברנו יום אחד לגבי הצטרפותי כבסיסט ללהקה שמטרתה היחידה היא "לתת בראש בלי יותר מדי זיוני שכל". היה לי קצת מוזר להצטרף כבסיסט ללהקה אבל הסכמתי כי זה נשמע לי ממש מעניין.

חזי שחור: כמה ימים לאחר מכן התחלנו בחזרות הראשונות שלנו. כתבנו חומרים ובנינו סטליסט בסיסי להופעות. אחר כך כמו שחלקכם יודעים, הייתה לנו את ההופעה הראשונה שלנו בהשקה של Phantom Pain עם יותם "Defiler" אבני בתור אורח. בער לנו להגיע לבמה כבר, ולאחר תקופה ארוכה של עבודה החלטנו שהגיע הזמן למצוא בן אדם קבוע בעמדת המיקרופון. עבדנו עם כמה זמרים שונים ומעולים, אך כשהתחלנו לעבוד עם מיכל, הכימייה הייתה פשוט מפוצצת. החיבור היה מיידי.

מיכל איתן: אני זוכרת שלילה אחד פתחתי את המייל שלי ומצאתי שם הזמנה מבחור בשם ירון, שאומר שהוא שמע את ההקלטות של Make It Rain, בעמוד המייספייס, והתרשם. והוא הזמין אותי לבוא להבחן לאיזה להקת מטאל חדשה שהם מתחילים. באותה תקופה עדיין הייתי הסולנית של Make It Rain, להקת הארדקור פאנק שלי ושל חברות שלי. באותה תקופה הסתובבתי בעיקר בסצנת ההארדקור פאנק שמצאה בית בפטיפון. זמן קצר לפני קבלת המייל זאת היתה אחת התקופות הכי יפות וזוהרות של סצנת ההארדקור פאנק בארץ, אם תשאל אותי. כמו כל תקופה יפה גם היא חלפה ונהייתה שגרתית, ולא התנגדתי לבוא לנסות משהוא חדש ולהכיר טיפה אנשים חדשים מעבר לסצנה המצומצמת שחייתי בה, למרות כל האהבה שעדיין קיימת לאנשים שם, ולמרות שהרעיון להיות סולנית מטאל הצחיק אותי בזמנו.

שי: מהנקודה הזאת המשכנו פחות או יותר לחרוש כל במה שיכולנו בארץ, להפיץ את המוזיקה שלנו, המוזיקה שאנחנו אוהבים, בכל מקום אפשרי.

שי, לאחר שירון עזב, מדוע החלטת לעבור לעמדת הגיטריסט במקום למצוא לו תחליף?
שי: בסופו של יום, אני הרבה יותר גיטריסט מבסיסט. תמיד הייתי ותמיד אהיה. בעצם, התחלתי לנגן על בס בצורה רצינית בערך ביום של החזרה הראשונה של Godwrath. לכן המעבר היה כמעט טבעי ואפילו נחוץ, איכשהו.

התחלופה הרבה בעמדת הבסיסטים ועזיבת אחד ממקימי ההרכב לא נתנו תחושה מבשרת רעות באוויר? איך התגברתם עליה?
שי: כל תקופת העזיבה של ירון והחוסר-וודאות הזו בהחלט הייתה תקופה קשה ללהקה, אך בזכות החברות החזקה והרצון החזק לשמר את הלהקה – שהיה מעבר לכל אחד מאיתנו בנפרד – החלטנו להמשיך הלאה ולתקן את המצב. בסופו של דבר, במבט לאחור, כל נגן שעזב את ההרכב בעצם נתן לו להתקדם עוד קצת קדימה. כל מוזיקאי חדש שהגיע ללהקה הוסיף המון לתהליך היצירה ובכלל כל אווירת ה"כיף". ההרכב של Godwrath היום – אני יכול לומר בצורה דיי וודאית – הוא הרכב מאוד-מאוד יציב וחזק.

חזי: אני חושב שזה תהליך טבעי, כמו בכל דבר בחיים. דברים משתנים, באים והולכים עד שמתגבשת הפורמולה המנצחת.

מיכל: כמו שאני תמיד אומרת בהופעות, לפני שאנחנו מנגנים את "Moments" (אחד מהשירים ב-EP החדש) – כשמתעקשים להגשים חלומות הם מתגשמים, לא צריך לתת לשום דבר לפגוע ברוח שלך או באמונה שלך, כשעובדים קשה מגיעים לתוצאות, וזה מוכיח עצמו נכון כל פעם מחדש. העזיבה של ירון ושל מוטי היתה צומת דרכים בה נפרדו דרכינו, ניסנו להפיק כל מה שיכולנו מהתקופה בה היו חלק מהלהקה וללמוד מהעזיבה שלהם, והמשכנו הלאה עם האמונה והאהבה שלנו למה שאנחנו אוהבים לעשות ביחד כקבוצה. אם תקרא את המילים של השיר האחרון שלנו "Embers Never Ash" תבין על מה אני מדברת. זה אחד הדברים החשובים ביותר שאני רוצה להעביר למי ששומע את המוזיקה שלנו, ובגלל זה לא נוכל לוותר כל כך מהר.

מדוע קראתם ל-EP שלכם, Immersed In Flames? מה השם מסמל עבורכם?
מיכל: רצינו לקרוא ל-EP "טבילת אש" משום שזאת ההוצאה הראשונה שאנו משחררים. יכול להיות שנכווה ממנה ויכול להיות שנעוף איתה לשמיים. מכיוון שאין תרגום ישיר למונח הזה באנגלית, ניסנו לעשות את ההמרה הטובה ביותר למונח ועם זאת הוא תפס משמעות חדשה – הרצון לעשות מוזיקה בא מאיזושהי אש שבפנים, תשוקה פנימית, ובאיזה שהוא שלב אתה מתמכר לאש הזאת והיא הופכת לחלק בלתי נפרד ממך. הלהבות ממש תופסת אותך ואתה לא יכול לברוח מהן, ועל כן ההשראה לעטיפה גם.

מדוע החלטתם להקליט EP ולא אלבום באורך מלא?
שי: רצינו בסופו של דבר להפיץ את המוזיקה שלנו לכמה שיותר אנשים. מכיוון שאין לנו שום הוצאה מוכרת אחרת (מעבר לשני שירים שהוצאנו לעמוד המייספייס בשנת 2008), נראה הרבה יותר הגיוני להוציא סוג של "דמו", סוג של תמצית של "מה-זה-Godwrath". נכון לסוף 2008 (איזור הזמן שבו הוקלטו השירים). אנחנו מתכננים לעבוד על דיסק באורך מלא בשנה הקרובה וחלק מהחומרים בעבורו כבר כתובים ומוכנים.

מיכל: ה-EP נועד בין השאר להתמקצע וללמוד לקראת ההקלטה של האלבום באורך מלא. הוא גם מסכם תקופה של כתיבה – השירים שכתבנו לאחר "Cyclic Pain" (שהוא השיר האחרון ב-EP), בעלי אופי טיפה שונה, מי שיתעמק בהבדלים בין ההוצאה הזו לבין הבאה יוכל לשים לב לתהליך של התפתחות וגדילה.

Godwrath ידועה בתור להקה שמשלבת את הטוב מעולם ההארדקור והפאנק (לא מעט בזכות הניסיון של מיכל עם Make It Rain) עם עולם הגרוב-מטאל, אבל עדיין אילו שני עולמות שקשה להם מאד לחיות בסלחנות אחד עם השני. איפה אתם חושבים שיש מקום לשיפור בעולם ההופעות של המטאל לעומת הזירה של הפאנק ולהפך?
מיכל: התופעה שהכי נוראית מבחינתי בעולם ה"מטאל" הוא המעמדות בין הלהקות, אפשר לראות את זה כבר על הפלאיירים בגדלים של השמות של הלהקות (זה תמיד נראה לי מעפן) עד חלוקת ההכנסות מהערב בסוף ההופעות. דברים לא קורים ככה בסצנה השניה בגלל שבסצנה השניה העבודה על להרים ערב דורשת פחות השקעה של כספים וגם כן הנטל של הארגון נופל בשווה ושווה על הלהקות. מה שחסר בסצנה הזאת. להקות צריכות לעבוד פה ביחד, כולנו בסופו של דבר מכירים אחד את השני ואם לא אז ארגון הופעה הוא זמן מושלם לכך. כשכל להקה תיתן יד בארגון והפצה גם הסצנה תהיה יותר מלוכדת, וגם תעלם התחרותיות המטומטמת בין הלהקות שיש לפעמים.

להקות צריכות לפרגן אחת לשניה ולעזור אחת לשנייה, וכך גם ההכנסות יוכלו להתחלק שווה בשווה. אנחנו סצנה כל כך קטנה במדינה כל כך קטנה שאין מקום לדברים האלה פה. כל להקה שמצליחה לפרוץ את הדרך לתעשייה הבינלאומית מגיעה לשם בזכות הלהקות שפרגנו לה בין היתר ושמהן צברה ניסיון ולמדה. כל להקה הרי שמגיעה רחוק מפנה את אור הזרקורים לסצנה הקטנה שלנו וללהקות שנמצאות פה. זה לא משנה לאיזה להקה יש יותר פז"מ או לאיזה להקה יש יותר קהל, אנחנו צריכים להסתכל אחד על השני בצורה שוויונית והוגנת, ודרך כך, לכל להקה יהיה צ'אנס לגדול ולהתפתח, ולתת יד להקה אחת לשניה לגדול. ממה שאני מרגישה שהפרגון בין הלהקות הולך וגדל, והפלצנות הולכת ונעלמת, אבל יש עוד מקום להשתפר.

עוד תופעה שנראית לי מטומטמת זה ה"דיסטאנס" של הלהקות מקהל שלהן, התופעה הזאת היא גם משהו שהולך ונעלם, אבל יש לנו מקום להשתפר. הרי מה שעושה הופעה הוא 30% הלהקה מבחינתי ו70% התמיכה והאהבה מהקהל. הקהל הוא גם מה שנותן את הדלק ללהקה להמשיך לדחוף קדימה ולכן להקות צריכות להיות ביחד עם הקהל שלהן. כשאני רואה גדרות בין הבמה לקהל זה מעצבן אותי וגורם לי להרגיש כמו קוף בכלוב, הגיע הזמן למחוק את המחסום בין הבמה לקהל.

התופעה האחרונה שמפריעה לי זה האלימות בהופעות, כמו שאמרתי אנחנו אחד עם הקהל שלנו, ומי שפוגע בבן אדם אחד בקהל שלנו פוגע בנו. לא לפגוע באנשים אחרים זה לא אומר לא להשתולל ולא לעשות בלאגן, עובדה שזה קורה בסצנה של ההארדקור – הכי בלאגן בעולם כולם עפים לשמיים – אבל לכל אחד אכפת שם מהבן אדם האחר, מבלי שהוא מכיר אותו בכלל, ובגלל זה הוא ישים לב לאן המרפקים שלו עפים. כמו שאמרתי, אפשר לראות את שלושת התופעות הללו הולכות ונעלמות, אך יש לנו מקום להשתפר.

בתור אחת הלהקות שהחזיקו למעשה למשך תקופה של בערך שנה את כל עולם הרוק הכבד הקיצוני המובל בקול נשי ואכזרי יותר על הכתפיים, איך המרגש להוביל את התחום הזה מבחינת שואו גם כאשר יש עוד מצבור יפה של להקות אחרות כיום בארץ?
חזי: טפו טפו ארצנו הקטנטונת מבורכת באין ספור להקות מוכשרות ביותר, באמת מכל הלב. לדעתי אנחנו פשוט מביאים את מה שאנחנו אוהבים לעשות גם במוזיקה עצמה וגם מבחינת שואו – אנחנו אוהבים להשתולל, ומי שהיה בהופעות שלנו יודע שאין משהו קבוע שקורה מהבחינה הזו, פשוט באים, ומכל הלב משתוללים ומנגנים את מה שאוהבים עם חיוך על הפרצוף המכוער שלנו. אני מרגיש שכן פרצנו דרך מהבחינה הזאת, וזו ההרגשה הכי טובה בעולם!

מיכל: אכזרי? [צוחקת]… זה הגרוב שלנו, אנחנו לא יכולים להישאר אדישים לו [צוחקת]…

חברי Godwrath המקוריים, היו חברים ב-Requiem For Dawn שחזרה לאחרונה לפעילות. איך היחסים עם הלהקה האחות שלכם, שבעצם מהווה את דמות המראה של Godwrath כיום – איפה ש-Godwrath מציעים חוויה זרוקה, פרועה ומהרחוב, Requiem For Dawn נמצאת בקצה היותר אסטטי ונקי גם מבחינה מוזיקלית וגם מבחינת שואו על הבמה – למרות ששתיכן חובקות את אותו סגנון רועש?
שי: החברות בינינו ל-Requiem For Dawn היא מצויינת, גם אישית בין חברי הלהקה וגם בין הלהקות עצמן. אנחנו מאוד נהנים מהמוזיקה אחד של השני ועוזרים אחד לשני בכל מקום שאפשר. זו להקה מצויינת והחומר החדש שלהם פשוט מעולה (זמן פרסומת סמוייה , לכו תבדקו את המייספייס שלהם).

מיכל: מי שהיה במועדון הרוגטקה בזמנו, ראה שאירחנו את מאור, הגיטריסט של Requiem For Dawn, לעשות איתנו את "Refuse/Resist" של Sepultura, והכי נהנו איתו בחזרות בעולם. אנחנו מתים לארח את נופר גם לעלות איתנו יום אחד, הדבר לא קרה עדיין בגלל עיניין של תזמון, אבל נראה לי מי שישאר בהאזנה יוכל לראות את המחזה יום אחד בקרוב אני מקווה.

מן המסתבר שבעולם הפאנק-רוק וההארדקור בישראל סולנית שצורחת זה לא כזה בלתי-שגרתי כמו בסצינת המטאל. האם זו הסיבה, לדעתכם, שלהקות המטאל הקיצוניות המובילות אשר חמושות בסולנית שואבות המון מעולם הפאנק וההארדקור בשל זאת (לדוגמה – M.E.S.S)?
מיכל: לא, אני לא חושבת שיש קשר. M.E.S.S. היא להקת הארדקור פאנק לא רק בגלל תמר, ועל Requiem For Dawn לא תגיד שיש השפעה כזאת. יש עוד המון להקות מטאל עם סולניות שהן לא קשורות לעולם של ההארדקור והפאנק.

ההבדל המהותי שהיווה דמות מראה הפוכה של Godwrath לתקופה לא קצרה הייתה גם Immaterial – להקת הדת' מטאל המלודי שהתפרקה לאחרונה, בה שי לקח חלק מהותי. הפער העצום בין נגינה מלודית וכמעט נעימה במוזיקה על בסיס עבודת גיטרות מסורתית לעומת ההתרעמות שבמוזיקה של Godwrath וההליכה עד הסוף בכל תחום – האם עבורך אילו היו שני צדדים של אותו מטבע מבחינת פורקן יצירתיות? וכעת, כאשר Immaterial אינה עוד, האם נזכה לשמוע מוזיקה יותר מלודית ב-Godwrath?
שי: Immaterial הייתה שלב פשוט מדהים בחיים שלי. פגשתי המון אנשים נהדרים, המוזיקאים שעבדתי איתם: גיא לילוף, יובל "גולי" גרטי, מאור פישר, וחזי מנשה (שהיום מאייש את עמדת הבס ב-Spawn Of Evil). זו הייתה תקופה נהדרת שעשתה טוב לכולנו, אבל בסופו של דבר החלטנו שזה כבר לא זה, ואנחנו צריכים להתקדם הלאה למחוזות המוזיקלים של כל אחד לבדו. למרות שאני עדיין בקשר עם רוב חברי הלהקה והם חברים טובים שלי עד היום ומקווה שזה ישאר כך. בנוגע להשפעות המוזיקליות, Godwrath היא לא להקה שמחפשת להיות מלודית. אנחנו מחפשים לגרום לכם לרצות לשבור משהו, לגרום לכם לעשות הדבאנג עד שהראש שלכם ינשור והאוזניים שלכם ידממו (טוב, לא באמת, אחרי הכל – לקוחות פוטנציאלים). אבל, מצד שני, הכל יכול להיות, אנחנו לא שוללים השפעות משום דבר [צוחק]…

בשנה וחצי האחרונות יצא לכם לקרוע את הבמות בארץ עד ללא היכר, מהופעות מלכותיות כמו פסטיבל הללויה 2009 ותחרות ה-Metal Battle, ועד להופעות כמעט-רחוב בתשתית, כמו במועדון הבס בירושלים או הפטיפון בת"א. כעת שאכלתם בערך כל במה אפשרית בארץ – איפה אתם מתכוונים להמשיך?
חזי: אישית אני חושב שלאכול באופן כללי זה אחד מתענוגות החיים, ולגבי ההמשך? מי יודע? כל במה שניתן לשבור אנחנו נופיע בה, הכיוון הוא כמובן לחפש במות בחו"ל ולהתפתח מחוץ לארץ. הופענו, כמו שנאמר, בכל הארץ וכל פעם חוויה מטורפת לגמרי. אין במה שלא נרצה להופיע עליה.

מיכל: הלו! פטיפון זה לא רחוב, זה פעם היה בית [צוחקת]… אין לי חשיבות לגודל הבמה או האירוע, כל מקום שיש חבר'ה וקהל שאוהב אותנו ולהקות חברות שמזמינות אותנו להופיע- יאללה דוויי.

איך מיכל מצליחה להסתדר עם היותה קצינה באופן מעשי כיום בצה"ל, יחד עם עבודה בלהקת מטאל כה פראית ואנטי-ממסדית עד היסוד?
מיכל: קצינה אקדמאית קודם כל (אני עתודאית וזקנה בת 25 בקרוב). אני לא חושבת שיש קשר בין אחד לשני, אני אוהבת את התפקיד שלי ואני אוהבת את המוזיקה שלי. האתגר הוא לשלב בין השניים, גם כשהייתי רחוקה מהבית בחצי שנה האחרונה. להזניח את החיים שלך, לדפוק באגנים, כל היום ולהסתמך על זה שיום אחד תהיה רוקסטאר זה קל. אבל האתגר האמיתי הוא לעשות עם החיים שלך משהו, ללכת ללמוד, להתפתח וכן יום אחד להקים משפחה, ולמרות הכל להצליח לעשות מוזיקה. מי שיתעקש יצליח לשלב. גם דחפתי לקבל תפקיד קרוב לחיים שלי כדי להצליח להמשיך לעשות מוזיקה. להקה אנטי ממסדית? גדול! אני מציעה לך לשמוע D9 או סמרטוט כחול לבן. אני לא חושבת שאנחנו להקה אנטי ממסדית.

בתור הלהקה שהיא ללא ספק אחת מהקצוות הקיצוניים יותר בתחום המטאל המודרני מבחינת זליגה לסגנונות אחרים ובלתי מחייבים כמו גרוב, הארדקור, פאנק, Fאנק ואפילו רוק אלטרנטיבי בקטנה, מה דעתכם, בכנות, על להקות מטאל מסורתיות באופן אדוק?
שי: כמובן שאין לנו בעיה עם כל סגנון, אני כן חושב, כמוזיקאי, שזה מאוד חבל ללהקה להגביל את עצמה בגלל סגנון. כמובן שאתה צריך שהחומר שלך ישמע ייחודי, ולא כמו להקה אחרת, אבל לא נורא בכלל לפעמים לקפוץ לסגנונות ולקטעים שיגרמו לקהל שלך לפתוח את הפה ולהגיד "מה לעזאז…?!"

חזי: לדעתי, ככל שיש יותר השפעות ויודעים לקחת את זה לכיוון הנכון ולא להתבלגן, יש מגוון רב יותר של רעיונות שזורקים לכבשן כדי לכתוב שירים טובים יותר.

כשהתחלתם לנגן ביחד, איפה התבטאו ההשפעות המוזיקליות שלכם במוזיקה של Godwrath והאם הן עדיין מקבלות ביטוי היום?
חזי: כל אחד בלהקה זורק את ההשפעות והאהבות המוזיקליות האישיות שלו לתוך הסלט ומשם מרכיבים את החומר גלם. כל אחד מאיתנו מגיע מכיוון שונה לגמרי במוזיקה, באמת שונה. וזה אדיר, יש בריכה עצומה ועמוקה של ידע מוזיקלי שמתערבלת בזמן כתיבה תוך כדי שמירה על כיוון מוזיקלי שמאפיין אותנו כלהקה ובסופו של דבר, גם בלי לשים לב, הכל בא לידי ביטוי.

מיכל: (מוחה בעצב) כל הזמן הם מרביצים לי!

כעת, שאתם משלימים את המעבר הסופי מלהקה מתבגרת ללהקה גדולה ובוגרת, אילו להקות צעירות אתם יכולים לסמן בתור ההבטחות של שנת 2010 ושנת 2011 – ובבקשה, תפתיעו אותנו.

שי : הלהקה הראשונה שאנחנו רוצים לסמן היא בעייתית, כי כבר אי אפשר לקרוא לה צעירה בשום אופן חוץ מכמות הזמן שהיא חורשת במות. אני כמובן מדבר על Demented Sanity המעולים שכבר אין מטאליסט בארץ שלא הספיק לשמוע את השם שלהם פחות או יותר ולדעתנו מצפה להם עתיד מדהים. הם משקיענים מהסוג הטוב ביותר שיש ואנשים זהב. Catharsis גם להקה ממש מצויינת שרק צריכה את ההתבגרות שלה, וגם את Betraytor המשוגעים שבהשקה של The Fading הראו לכולם איך Gig צריך להראות.

מה הייתה ההופעה הכי טובה שהייתה לכם עד כה, ולמה?
שי: כמה שזה קיצ'י לומר, אני חושב שכל הופעה היא "ההכי טובה שהייתה לנו", כי בסופו של דבר בכל הופעה אנחנו קצת יותר מקצועיים, קצת יותר מוכרים לקהל, עם קצת יותר חומרים חדשים ויותר בגרות ותקשורת עם הקהל. כך שבעצם, כל הופעה שאנחנו מגיעים אליה, בדרך כלל הופכת להיות "הכי טובה שהייתה לנו".

אתה צודק, זה באמת ממש קיצ'י לומר. לעומת זאת, מה הייתה חווית ההופעה הכי גרועה עבורכם עד כה ולמה?
חזי: אני לא חושב, לדעתי לפחות, שיש הופעה ספציפית שאפשר לקרוא לה "הכי גרועה". יש ימים פחות טובים וימים טובים יותר, היו לנו הופעות שמרוב עצבים רציתי לשבור משהו או מישהו לחתיכות ולדרוס את החתיכות האלה עד עפר או משהו נחמד כזה, והופעות שלאחר מכן הייתי באקסטזה מוחלטת מרוב שהיה אדיר.

מיכל: מרפי קבע עבורנו שההופעות שהיינו הכי צריכים "להוכיח את עצמנו" מבחינת להקה, כמו ההופעה הראשונה שלנו עם Prey For Nothing בכוכב השמיני, או ההופעה ב-Metal Battle היו הכי "גרועות" שלנו, בעיקר בגלל תקלות טכניות. אבל אנחנו לומדים מכל הופעה, גם מהופעות "גרועות".

מאיפה צץ הרכש החדש הזה על הבס, ואיך נוצר הקשר איתו לעבודה משותפת עם Godwrath ?
שי: את בן הכרנו תקופה ארוכה מכיוון שהוא עבד בחדר החזרות שאנחנו מנגנים בו בשנתיים האחרונות (הגרוב בהוד השרון). בתקופה לאחר שמוטי אלביליה (כיום בלהקת דילמה), עזב את עמדת הבס, נכנסנו שוב לכאב ראש של למצוא בסיסט חדש שיהיה מספיק בוגר ומספיק בראש שלנו, ואז פתאום מיכל אמרה לי – "רגע, בן בסיסט לא? אולי נדבר איתו?", ואז מיכל סיכמה איתו להגיע לחזרה הראשונה שלו איתנו, והייתה זרימה וכימיה מעולה. ומאז… You know, the past is the past.

מיכל: הוא נפל משמיים.

אתם עדיין בקשר עם חברי העבר של ההרכב?
חזי: חלק ניתקו קשר וזה בסדר, זו החלטה שלהם ומכבדים את ההחלטה האישית של כל אחד, ואני שמח לשמור לפחות על קשר עם מוטי, אחלה גבר גבר שבעולם.

מה הולך לצפות לנו בהופעת ההשקה שלכם, ביחד עם Phantom Pain ו-Demented Sanity?
שי: ההשקה עומדת להיות ההופעה הארוכה ביותר של הלהקה עד היום. אנחנו עומדים לנגן לכם פחות או יותר כל שיר שאי פעם כתבנו בנוסף להפתעות מעניינות ומגוונות בשיתוף האורחים שלנו ו-2 הופעות חימום של Phantom Pain ו-Demented Sanity שהן באופן מסוים כמו שתי הלהקות שהלכנו איתן את הדרך – Phantom Pain מההתחלה ו-Demented Sanity בשנה האחרונה – כחברים מאוד מאוד קרובים וטובים. מעבר לכך, תהיה לנו מסיבת השקה בפאב הסאטרסקי יום לפני ההופעה – בין היתר אנחנו נעשה תחרויות שתייה כולל חלוקת פרסים. מצפה לכם הופעת השקה אדירה, וכואבת, תכינו את ה"בנגיי", כי הצוואר שלכם כבר לא יחזור להיות מה שהוא היה פעם.

** תמונות: מיקי פיינגולד **